בדרך היבשה מאפריקה לישראל - חלק ב`

חלקה השני והאחרון של הכתבה המתארת מסע מרתק של ישראלי שיצא להגשים את החלום לנהוג כל הדרך מדרום אפריקה לישראל. בפרק זה מגולל המחבר את חוויותיו באתיופיה ומתאר את המעבר המרתק לסודאן ולערב הסעודית בימים המתוחים שלפני מלחמת המפרץ. הכתבה באדיבות מגזין נשיונל ג`יאוגרפיק בעברית, גליון אוקטובר 2003.

עוזי מלימובקה*
תמונה ראשית עבור: בדרך היבשה מאפריקה לישראל - חלק ב` - תמונת קאבר
Depositphotos/Kamchatka ©

בכתבה זו:

אתיופיה - שבטים מדרום וכנסיות בצפון

לאחר שעברתי את הגבול לאתיופיה נסעתי אל עמק האומו (Omo) שבדרום-מערב המדינה, קרוב למפגש הגבולות עם קניה וסודאן. זהו אחד המקומות הבודדים בעולם שבו נותר ריכוז גבוה של שבטים מדהימים ושונים זה מזה, שעד לשנים האחרונות היו מנותקים לחלוטין מן העולם החיצון, ושעדיין שומרים על מנהגיהם והופעתם הכל כך ייחודית. לאחר עוד נקר והחלפת גלגל, עצרתי בצומת הדרכים הקטן והיחיד שבעמק כדי להביט במפה ולהחליט על צעדיי הבאים, ללא צמיג רזרבי. לפתע הופיע אדם לבן כבן 60 מלווה בבחור מקומי צעיר. הוא ניגש אליי וביקש להצטרף אליי לנסיעה עמוק יותר אל תוך העמק. במהלך הנסיעה התברר שהאיש הוא מיסיונר שחי במקום קרוב ל-30 שנים. הוא דובר את השפות המקומיות ומשמש מתווך ומשכין שלום בין שבטים יריבים כשסכסוך אלים פורץ ביניהם, דבר שבשגרה כפי שלמדתי בהמשך. לאחר כמה ימי נסיעה משותפת שבמהלכה התיידדנו מאוד, הוא הציע לי להשאיר את הרכב באחד הכפרים ולהתלוות אליו אל המחנה שלו ששכן ממערב לנהר אומו. במשך השבועיים הבאים הוא צירף אותי אליו לסיורים שערך אצל שבטים רבים ומנהיגיהם. את הדרך אליהם עשינו בנסיעה באופנועי שטח שברשותו, בהליכה ממושכת ובחתירה בנהר.

זה היה ללא ספק אחד משיאי מסעי. אחד המפגשים, עם צ`יף משבט המורסי ואנשיו, תואם יום קודם באמצעות צעקות אל כמה מבני שבטו שהופיעו בגדה שמנגד. לאחר שחצינו את הנהר ששרץ תנינים בקנו רעוע ישבנו מוקפים ב-30 לוחמים חמורי סבר, עירומים כביום היוולדם, מלבד הקלצ`ניקובים שהיו תלויים על כתפם. "יותר רחוק ומבודד מזה לא תוכל להגיע," אמר לי בחיוך רחב לאחר שהצליח לבסוף להפשיר את האווירה, ותרגם למעני את הבדיחות שהחליף עם מנהיגם. דבריו קיבלו משמעות נוספת כאשר נאלצתי להמתין כמה ימים במחנה לאמצעי תחבורה שיחזיר אותי לכפר שבו הותרתי את רכבי. משאית של ארגון סיוע שנשאה אספקת תבואה לאזור נקלעה לקרב יריות בין שני שבטים יריבים שחמדו את תכולתה. הנהג נבהל וסב על עקבותיו, וכך איבדתי את הטרמפ שלי בחזרה.

שבוע לאחר שעזבתי את עמק האומו הגעתי לאדיס אבבה הבירה, שם התארחתי אצל משפחה מקומית. את שהותי באדיס ניצלתי להתארגנות לחלק המכריע של הנסיעה, המעבר מאתיופיה אל תוך סודאן וההמשך ממנה עד לישראל. לאחר ביקורים חוזרים ונשנים בשגרירות הסודאנית קיבלתי סוף-סוף את הוויזה המיוחלת. אולם עדיין נותר חוסר ודאות גדול בנוגע לאפשרות הנסיעה מסודאן הלאה. במהלך הטיול התברר לי שלא אוכל להיכנס למצרים עם הרכב משיקולים הקשורים במגבלות מכס ועלויות מעבר אסטרונומיות. הדרך היחידה שנותרה לי להגיע לארץ הייתה לעקוף את מצרים על ידי חציית הים האדום באמצעות מעבורת מהחוף הסודאני אל ג`דה שבערב הסעודית וממנה לנהוג צפונה דרך המדבר עד לירדן. הבעיה הייתה שקבלת ויזה לממלכה הסעודית אינה דבר של מה בכך, אם לנקוט לשון המעטה. בערב הסעודית לא מתקיימת כלל תיירות, והשלטונות מאפשרים כניסה רק למוסלמים הממלאים את מצוות העלייה לרגל למקומות הקדושים לאסלאם בתקופת החג`, או לאנשי עסקים המוזמנים על ידי אחת החברות במדינה. סיכויי להשיג ויזה נראו בשלב זה אפסיים. תחילה ניגשתי לשגרירות ערב הסעודית באדיס אבבה, שם נאמר לי שהדבר בלתי אפשרי. אחר כך התקשרתי לשגרירות הסעודית בסודאן וגם שם נעניתי בשלילה, בלי שקיבלתי הסבר. לכאורה היה נראה שהחלום לנהוג את כל הדרך הביתה מתפוגג והולך. אך רצוני העז להמשיך ולהתקדם, ומתוך אמונה שהדברים בכל זאת יסתדרו איכשהו, הוביל אותי להחלטה לנסוע עם הרכב לסודאן ולנסות שוב את מזלי בבירתה ח`רטום.

עזבתי את אדיס אבבה וטיילתי עוד שלושה שבועות בצפונה של אתיופיה, ארץ הררית יפהפייה. בכמה אזורים דאיתי עם מצנח הרחיפה, ובכל מקום שבו נחחתי היה המפגש עם המקומיים חוויה בפני עצמה. זכורה לי במיוחד הדאייה מעל העיירה לליבלה. עיירה זו מפורסמת בזכות הכנסיות החצובות בסלע הפזורות בתוכה, שהקנו לה את כינויה "פטרה האפריקנית".

באחד הבקרים שכרתי פרדה שעליה העמסתי את מצנח הרחיפה, וביחד עם נהגה טיפסנו על אחד ההרים שסביבה. פרשתי את המצנח על המצוק, המראתי וטיפסתי לגובה רב בזרם אוויר עולה. שהיתי באוויר יותר משעה, מרפה מדי פעם בפעם מידיות הניהוג כדי לצלם במהירות את הנוף המרהיב, עד אשר החלטתי לנחות בעיירה. ניסיתי לאתר מן האוויר את מגרש הכדורגל, המקום היחיד שבו יכולתי לנחות, אך בדקות הראשונות לא הצלחתי לזהות אותו. זכרתי שצבעו אפרפר, אך עתה הוא נראה ככתם שחור לגמרי. רק כשהתחלתי לאבד גובה הבנתי שהסיבה לשינוי בצבע נעוצה בעובדה שכל תושבי העיירה נעמדו בתוך המגרש והמתינו לנחיתתי. בבית הספר הסמוך למגרש הופסקו הלימודים בשל האירוע, והמורים הזמינו אותי לשוחח בפני התלמידים באחת הכיתות.

לתחילת הכתבה

סודאן -  ערבות וקבלת פנים חמה

לאחר שהשלמתי את מסלול הטיול באתריה השונים של צפון אתיופיה נסעתי לכיוון הגבול עם סודאן. המעבר התבצע ללא בעיות, ושוטרים ואנשי מכס לבושי גלביות לבנות כיבדו אותי בתה מתוק ואיחלו לי שהות נעימה בארצם. התחלתי לנהוג בדרך עפר שהובילה לכיוון ח`רטום, מוקף מישורים אינסופיים של סוואנה צחיחה. ככל שעליתי צפונה הלך הנוף ונעשה יותר ויותר מדברי. מדי פעם היה ניתן להבחין בכפרים של בקתות חומר שהשתלבו להפליא ברקע החום-צהבהב. כשהשמש עמדה לשקוע, התחלתי לחפש אתר שאוכל לחנות בו במשך הלילה בלי שאתבלט, משימה קשה במישור השטוח האינסופי. לבסוף הבחנתי בשתי בקתות הרחק מהדרך והחלטתי לנסוע בכיוונן. במקום היה רק אדם אחד שהופתע מאוד מהופעתי. נעזר בשפת הסימנים, ביקשתי את רשותו לחנות את הרכב בצד. הוא נתן לי את רשותו ולאות הכנסת אורחים חזר עם מטאטא קש גדול והחל לטאטא במרץ את חלקת האדמה שסביב הרכב. כשסיים חזר מיד לבקתתו, מכבד בדממה את פרטיותי. כמה פעמים במשך הלילה, בזמן שישבתי על יד המדורה הקטנה שהבערתי בסמוך לרכב, חלפו על ידי שיירות גמלים ארוכות נהוגות בידי נוודים. הם הביטו בי בסקרנות ממרומי אוכף הגמל, אך המשיכו בשקט הלאה ונעלמו אל תוך המדבר.

זה היה שינוי מרענן מאוד ממה שהתרחש באתיופיה, שם כמעט בכל מקום שבו עצרתי לחניה היו הכפריים מקיפים אותי במעגל קטן, בוהים בסקרנות אין קץ, ולא נוטשים את משמרתם עד שהייתי הולך לישון. למחרת כבר נהגתי על כביש האספלט הראשי במדינה והגעתי לח`רטום אחר הצהריים. בשבוע הראשון בח`רטום לנתי בחניית הרכבים של מועדון מפרשיות שעל שפת הנילוס הכחול. המיקום היה נפלא גם בשל הנוף שנשקף על הנהר וגדותיו וגם בשל הרוח הקרירה שנשבה בו והאווירה הרגועה. היה אז שיא החורף, ומזג האוויר היה נעים למדיי. כעת נותר לי לגשת אל שגרירות ערב הסעודית ולהתפלל לאללה שתאושר לי כניסה עם הרכב אל תחומי הממלכה. מאנשי השגרירות ביקשתי לקבל ויזת מעבר לכמה ימים בודדים כדי שאוכל לנהוג עד לירדן. ההתנהלות מול השגרירות הסעודית הייתה ממושכת ומורטת עצבים, ועד לרגע האחרון ממש לא ידעתי אם אכן אקבל את הוויזה המיוחלת. מאחר שהגעתי לשם כמעט בכל יום, כדי למלא טפסים, להיפגש עם הקונסול, להביא תמונה, להחליף תמונה וכו`, כבר הכירו אותי כל השומרים והפקידים במקום. בעוד אני מחכה במתח ובציפייה, הפתיעה אותי ח`רטום לטובה בנעימותה ובהכנסת האורחים של תושביה. לא אחת כשנכנסתי לאכול שווארמה במסעדות קטנות, סימן לי הקופאי בחיוך שאין צורך לשלם, כי המנה ניתנה לי על חשבון בעל הבית או שאחד הסועדים במקום כבר שילם בשבילי.

הלהיטות להפגין מידת הכנסת אורחים עמדה ביחס הפוך למספר המערביים המועט ששהו בסודאן, בעיקר בתקופת ההמתנה טרם המתקפה על עיראק. רמת הפשיעה במקום נמוכה מאוד כמו גם מספר הקבצנים, ויכולתי להסתובב בכל רחוב ובכל שעה בתחושת ביטחון ובלי למשוך תשומת לב טורדנית. כאן אולי המקום לציין שבסודאן שלטת כת צבאית פונדמנטליסטית שהנהיגה במדינה את חוקי האסלאם (השריעה) שלפיהם היו קוצצים את ידי הגנבים. אמנם הנוהג הזה הופסק לפני שנים אחדות, אך העונשים הניתנים למי שנתפס בדבר עבירה עדיין כבדים מאוד, וכך גם בכל הקשור למכירה או לצריכה של אלכוהול. ואף על פי כן השווקים, החנויות ומשרדי האינטרנט פתוחים עד כל הזמן עד שעה מאוחרת. כמו כן הופתעתי משפע המצרכים ומוצרי המזון בעיר. בעוד שבאתיופיה לא היה ניתן למצוא הרבה פרט לכמה בצלים ננסיים ועגבניות עצובות, דוכני השווקים בח`רטום היו עמוסים בפירות וירקות טריים מכל הסוגים, ובכל מכולת קטנה היה אפשר להצטייד בכל טוב.

באחד מפרברי ח`רטום, ברחבת מסגד קטן ובלב בית קברות ענקי, מתקיים מדי יום שישי, משעות אחר הצהריים ועד השקיעה, טקס של הדרווישים המחוללים הנמנים עם הסופים, זרם ידוע באסלאם. קהל רב מגיע כדי להיסחף בקצב המהיר של השירה והריקודים, המגיעים לקראת סיום לכדי טראנס של ממש. האווירה במקום הייתה בו זמנית מחשמלת ונינוחה, וכמה פעמים נסעתי לשם כדי להקשיב למקצבים, לצפות בבאים ובנשים הססגוניות שעמדו במעגל סביב, כולם מחייכים ובמצב רוח טוב. במועדון המפרשיות התוודעתי אל כמה מקומיים, שהגיעו למקום כמה פעמים בשבוע כדי להפליג ולהתחרות. בתוך זמן קצר הם החלו להזמין אותי להפליג איתם בתחרויות שערכו לאורך הנילוס הכחול, בכל פעם כבן זוגו של איש צוות אחר. עם אחד מחברי המועדון ואשתו יצאתי פעם לטיול ממושך, עמוק אל תוך המדבר, בחיפוש אחר כמה אתרי קרבות שנערכו במאה ה-19 בין המהאדים הסודאנים לבריטים. רק במהלך הטיול הזה נודע לי שהאיש הוא למעשה צאצא ישיר של המהאדי הגדול בעצמו שניהל בזמנו את המרד נגד הגנרל גורדון, והטיול הזה היה בשבילו "טיול שורשים".

לאחר שלושה שבועות קיבלתי סוף-סוף את הוויזה לערב הסעודית. הייתי מאושר מאוד, שכן בכך למעשה נסללה בפני האפשרות לנהוג עד הארץ. נראה היה שעקשנותי החלה לשאת פרי. לאחר כמה ימים של בילוי במוסכים, החלפת צמיגים ושאר התארגנויות, יצאתי סוף-סוף לדרך לכיוון עיירת הנמל הסודאנית סואקין השוכנת על חופי הים האדום. נתיב הנסיעה שבחרתי עבר בלב המדבר, במקומות שבהם שבילי העפר מיטשטשים ונבלעים בין הדיונות, ושבו שוכנים כמה אתרים ארכיאולוגיים קדומים מתקופת הפרעונים. כדי לא ללכת לאיבוד התכוונתי לעקוב אחר כמה מאות קילומטרים של פסי מסילת רכבת שהוליכו מזרחה אל החוף. נסיעה זו הייתה אמורה לארוך כשבוע. עוד לפני נסיעתי שמעתי על הפירמידות של ממלכת מרואה המקבילה לממלכת הפרעונים. אלה נמנות עם האתרים הארכיאולוגיים המרשימים ביותר בסודאן. הן קטנות בהרבה מאחיותיהן במצרים, אולם מספרן הגדול, והדממה המוחלטת על רקע נוף הדיונות והסלעים הוולקניים שממנו הן צצות, מקנים לשוטטות ביניהן נופך סוריאליסטי. בלילה חניתי לצד הפירמידות כשמעליי זהר שביל החלב באור בהיר.

אתרים נוספים שבהם חניתי היו המקדש של נאגה, ולא הרחק ממנו, המקדש של מסאוואראת. בדרכי חלפתי כמה פעמים בסמוך לבארות עתיקות שעל ידן עמדו מספר רב של נוודים ששאבו מהן במרץ באמצעות גמלים וחמורים, שופכים את המים אל תוך שקתות אבן כדי להשקות את צאנם. ההתרחשויות האלה נראו כמו לקוחות מתוך מחזה תנכ"י, ואני עצרתי את הרכב כדי לבקש את רשותם למלא מים בג`ריקנים, לא לפני שבירכתי את האנשים ב"סלאם עליכום" ידידותי. לעתים כיבדו אותי בחלב גמלים. האמת, לא רע בכלל.

לתחילת הכתבה

ערב הסעודית -  חציית המדבר בדרך הביתה

לערב הסעודית הייתי חייב להיכנס לפני שהחג` מתחיל, שכן התחוור לי שבתקופה זו הסעודים סוגרים את גבולות ארצם בפני זרים, ומלבד זאת, בפתח עמדה המתקפה האמריקנית על עיראק. את המעבורת תפסתי ממש בדקה ה-90. הייתי המערבי היחיד על הסיפון בין מאות עולי רגל לבושים בגלביות וטורבנים. בלילה ישנתי בתוך הרכב שחנה בסיפון התחתון ועם שחר עליתי אל הסיפון כדי לבדוק אם חל שינוי בקו האופק. רוב נוסעי המעבורת כבר התעוררו והחלו יוצאים בהדרגה מן האולמות הפנימיים אל המרפסות שבחוץ, מקצתם עטופים בשמיכות כדי להגן על עצמם מרוח החורף הקרה שנשבה על פני המים, נועצים עיניהם לכיוון מזרח. כבר היה ניתן להבחין בקו היבשה. ככל שחלפו הדקות הלך והתבהר קו המיתאר של החוף עד שהפך בהדרגה לנוף אורבני של עיר גדולה, בנייניה ומגדליה הגבוהים של ג`דה הלכו והתחדדו ככל שהתקרבנו לנמלה העצום. בה בעת היה אפשר לחוש בתכונה ובהתרגשות הולכת וגוברת בקרב העולים לרגל. רבים החלו נושאים תפילות בקול כשפניהם מופנות אל עבר הנמל. כאשר הגענו לגבולות הנמל, הגיעה ההתרגשות בקרב הנוסעים לשיאים חדשים, ורבות מהנשים החלו מסלסלות בלשונן בהבעת שמחה ספונטנית, סופקות כפיהן ופורשות ידיים לעבר המרומים.

הזדרזתי לחזור לרכב כדי לסדר קצת את הבלגן ששרר בקבינה לקראת בדיקת המכס הצפויה. את התרמיל העצום של מצנח הרחיפה דחפתי במתכוון מאחורי כל שאר התיקים בתקווה שלא אצטרך לתת עליו הסברים. בארצות שאינן מורגלות כלל בתנועת תיירים עלולים פריטי ציוד מסוימים, כגון ציוד ניווט, ציוד קשר, משקפת לראיית לילה ומפות בקנה מידה יוצא דופן, להיתפס כעזרים חשודים ומחשידים. מצנח בהחלט אינו תוספת סטנדרטית במדינה שספורט הרחיפה אינו מוכר בה. עד כה לא נדרשתי לעבור בדיקה מדוקדקת אמיתית של כל תכולת הרכב והתרמילים, אך לא היה לי ספק שבמכס בערב הסעודית אצטרך לעבור בדיקה שכזו.

את היום הראשון העברתי כצפוי בסידורים עם פקידי הגבול ואנשי המכס בנמל, ואחר כך הסתובבתי בעיר לחפש אחר מוסך, להחליף כסף ולבצע כמה קניות אחרונות. ג`דה נראית ככל עיר מודרנית, על בנייניה הגבוהים, רחובותיה המטופחים וכלי הרכב החדישים, למעט העובדה ה"משונה" שכמעט לא רואים בה נשים, ואם כן, הן מכוסות לגמרי ברעלה שחורה ותמיד בליווי גבר. בתוך הקניונים המודרניים הספסלים נשאו שלטים המייעדים אותם לנשים וילדים בלבד, או לגברים בלבד. מהעיר מכה הייתי מרוחק רק 70 קילומטרים, אך היא הייתה סגורה ומסוגרת בפני כל מי שאינו מוסלמי, ולא חשבתי להתחכם, בייחוד לא בתקופת החג`.

במשך יומיים רצופים נהגתי במדבר הסעודי בכביש שנמתח לאורך חופי הים האדום, מרחק של כ-1,300 קילומטרים. מדי פעם ירדתי מהכביש להציץ אל הים והשוניות והמשכתי הלאה. עצרתי רק כדי לתדלק, לאכול ולקנות קצת תמרים בשביל החברים בארץ. גם במהלך הנסיעה הזאת הפגינה הלנדרובר שלי פרצי מצבי רוח וכמה תקלות דרשו ממני להסתייע לאורך הדרך בנהג משאית פקיסטני ובעוד כמה בעלי מלאכה שאיתרתי בעיירות קטנות שדרכן חלפתי.

לתחילת הכתבה

ירדן - תחנה אחרונה במסע

לתחנת הגבול עם ירדן הגעתי קצת אחרי חצות. לאחר שכבר סיימתי את כל נוהלי היציאה, שיח` סעודי עטוי גלימה מפוארת בחן בחשדנות את דרכוני דקות ארוכות בטרם ניאות להסיר את המנעול משער הברזל. השער נפתח לפניי, בסופו של דבר, ואני חלפתי דרכו בעודי משחרר אנחת רווחה חרישית. פקידי מסוף הגבול בצד הירדני היו חביבים, ישבו משועממים מול הטלויזיה שהקרינה תוכניות מערוץ ישראלי. לאחר שסיימתי את ענייני המנהלה נסעתי מיד לתחנת הגבול של מסוף הערבה. התחנה הייתה סגורה, ובמקום שרר חושך מוחלט.
חניתי במרחק כמה מאות מטרים מהמסוף הירדני, להוט לתפוס תנומה קלה לפני שהמסוף ייפתח בבוקר. לא עברה שעה וחיילי פטרול ירדני שנקשו על דלתות הרכב העירו אותי בטענה שאיני רשאי לישון במקום ושילחו אותי רוטן בחזרה לעקבה. מצאתי מגרש נטוש שבו הצלחתי לישון כשעתיים. כשקמתי התגלחתי, לבשתי את בגדיי הייצוגיים ביותר ונהגתי שוב למעבר הגבול. זה היה היום שחיכיתי לו זמן רב. לאחר שסיימתי את הנהלים בצד הירדני התקרבתי עם הרכב אל שער המסוף הישראלי. אנשי הביטחון פנו אליי באנגלית והופתעו מאוד כשעניתי להם בעברית.

המעבר התבצע ללא קשיים מיותרים, וכשעליתי על כביש הערבה שחררתי שאגת שמחה אדירה שרק אני שמעתי. כעבור חמש שעות נסיעה נכנסתי עם הרכב לחניה של בית הוריי, מצפצף קלות בצופר להודיע שהגעתי הביתה.

לתחילת הכתבה

*עוזי מלימובקה, יליד 1967, עוסק עצמאי בתחום עיצוב תעשיתי ופיתוח מוצרי צריכה. בוגר ה-Royal College of Arts, London, מרצה ב"בצלאל", במחלקה לעיצוב תעשיתי. פירסם כתבות ומאמרים בעקבות מסעותיו, בעיקר בארצות העולם השלישי (אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית).  לתיאום הרצאות בלווי שקופיות מן המסע מאפריקה לישראל ניתן לפנות לuzi-m@bezeqint.net.
הכתבה באדיבות מגזין נשיונל ג`יאוגרפיק בעברית - גליון ספטמבר 2003. חלק ב` של הכתבה יתפרסם בנשיונל ג`יאוגרפיק -גליון אוקטובר 2003. להזמנת מנוי שנתי בהנחה מיוחדת לגולשים חייגו:1-800-699-999

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

מסע בערב הסעודית

השב  · 

אחלה כתבה :)

השב  · 

אדיר

השב  · 

זה מדהים גם אני רוצה...

השב  · 

חציית היבשת מאפריקה לישראל א` ב`

השב  · 

תגובה על הטיול חוצה אפריקה

השב  · 

מרשים

השב  · 

מדהים

השב  · 

וואו

השב  · 

למה

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לסודאן

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×