בוליביה

תומר מבלה ברחבי בוליביה: תחילה הוא חושש הדרך המוות, מעביר את ראש השנה בלה פז ולסיום נוסע לאויוני ולטיול בסלאר, לקראת פרידה מחברו לטיול והמשך ליעד הבא.

תומר בן אריה
תמונה ראשית עבור: בוליביה - תמונת קאבר

בכתבה זו:

'דרך המוות'

09-01 ועד ה 31-01 בדרך ללה-פז: נסיעה לילית מאגם טיטקקה ועד ללה-פז, נסיעה המפלסת את דרכה במדבריות צחיחות ומסתיימת באופן מפתיע למדי בפאתי לה-פז. אפילו המק-דונלד הגיע לפה! כמו לא מעט ישראלים מתמקמים במלון ה-Lobo, וחוברים ללא מעט ישראלים אחרים שפגשנו במהלך המסע. אפילו את שרית ומאיה מצאנו פה, וביחד חוברים במועדון המלון לצפייה משותפת בסרט "מבצע סבתא"- קומדיה מטורפת בכיכובו של רמי הויברגר, משופעת במשפטי `חוכמה , כדוגמת: "השיטה לשחות הכי מהר היא לפתוח הכי חזק שרק אפשר, ואחר כך להגביר לאט לאט את הקצב". על קיר המועדון, מבחין בדיוקנו של זאב- בעל המלון המסתורי, ומתחתיו משפט יפה שאני מאמץ ורושם ביומן כעוד אחד מאותם דברים שאותם אני חייב לאמץ :" אינכם יכולים ללמוד דבר ממראהו של אדם, מלבד מעמקי הדעה הקדומה שלכם עצמכם"

09.02 משכימים את לה-פז: 08:00 בבוקר-החנויות לאיטן נפתחות ואנחנו יושבים על שוקו חם של בית, כששימי הולך על הקפוצ`ינו במסעדת הלוגו, כשבפתח עומד עוד אחד משיאי מסע זה - דרך המוות בדרך לג`ונגל. בניגוד לאירועים שונים בחיים או סיטואציות כאלו או אחרות בהם אתה מתקדם בהדרגתיות שלב אחר שלב צעד אחר צעד עד השיא ממנו ישנה דעיכה מסוימת, פה, במהלכו של המסע, נעים משיא אחד לשיא אחר, והפעם, כמו בכל פעם לפני, נראה שהדריכות בשיאה- דרך המוות לפנינו!. מתקדמים עד לנקודת הזינוק המרוחקת ב 45 דקות ממרכזה לה-פז בוואן עמוס בתשעה זוגות אופנים וכמובן תשעה חבר`ה שהשד יודע למה לא ויתרו על "ההנאה" ובחרו בטיסה.

10:00 בבוקר- ההתחלה נראית שיגעון שמש תלויה למעלה, דוהרים במהירות מסחררת על כביש סוג א`. החוויה מתעצמת מעיקול לעיקול וסיבוב, המהירות מטפסת ועולה בהתאמה וההרגשה מתעצמת. כעבור לא יותר מחצי שעה של נסיעה שמתחילה בגובה 4,700 מ`, הערפל הופך לבלתי נסבל ואנו נכנסים לענן קפוא וגשום שעוטף את כל הדרך ומאפשר ראות של לא יותר ממטר אחד או שניים לצדדים. הגוף פועל כמכונה, מאזן ומתפעל את חפץ המתכת בעל שני הגלגלים. כל כולי מרוכז באיך לשרוד ולא ליפול לתהום הפעורה מצד שמאל. ברגעים אלו אני חושב שישי גם פלוס אחד אדיר בערפל - לא רואים עד כמה התהום עמוקה... בחצי השעה הקרובה נצפו כבר שני אמבולנסים וכרכי פנוי נוספים שחלפו על פנינו- המחשבות של כולם פועלות לאותו כיוון- תאונה נוספת. חצי שעה נוספת עוברת והנוף הופך מונוטוני - נוף מדהים של ג`ונגל מלפנים, תהום אינסופי מצד שמאל ורכבי פנוי עמוסי גופות שחולפים ועולים על פנינו.

בירור קצר עם אקטור המדריך מעלה שאוטובוס שלם הדרדר לפני זמן לא רב לתהום ועכשיו מחלצים את גופות הנוסעים. מהות שמה של הדרך הופל ממשהו וירטואלי לדבר המוחשי ביותר שקיים. כל מצבה שנקרת בדרך הופכת לחפץ מוחשי וחי, במיוחד אלו הכתובות בעברית (וכאלו יש פה לא מעט). בכלל, במקום הזה ערך החיים מקבל משמעות נזילה הרבה יותר ממה שאנו מכירים. שוב, כמו במספר פעמים לא מועט במהלך החודש האחרון המחשבות מתחילות לנדוד, ורוב הזמן בכוון הארץ. זה התחיל בבוקר באיזה פקק של כמה דקות כששימי זורק משהו בסגנון " בטח, 2 בספטמבר תחילת הלימודים" ובראש רצה התמונה של קוקי בתחילת החטיבה. ממשיך במחשבות על קיפי וג`ו במילואים ומצבה המדרדר של המדינה. מה שער הדולר לעזעזל? - הגיע כבר ל-10 או שיש עוד תקווה? ובנימה מאוד אגואיסטית ממשיך או לחלופין חוזר לאוטובוס ההפוך פה בתהום. האם יש עליו ישראלים ואם כן כמה? מתפלא שאין! בעודי חושב, מזהה מלפנים את שירת המשאיות והאוטובוסים שעומדים תקועים לצד הדרך, משמע בעוד מספר מטרים נגיע לנקודת החילוץ.

5 דקות של נסיעה איטית מרחק 350 מ` מפלסים דרך בין עשרות או מאות המקומיים שנחלצו לעזרת כוחות הביטחון והמשטרה המקומית בפעולת החילוץ. באינסטינקטיביות לא מוסברת שימי תופס את חבל ההצלה ומצטרף להמון. מבלי להבין או אפילו לנסות, מצטרף אליו גם, במשיכת החבל שמעלה את הגופות מהתהום. מספר דקות של " משיכת חבל" והאלונקה נראית עולה במעלה התהום, אוטוטו מגיעה לשביל... ושוב העולם הלא כול כך מפותח פה מתגלה - הגופה משתחררת מהקשירה ונופלת לה לתהום בחזרה. נקודת החלטה- שימי ואני מחליטים שפה הסתים תפקידנו ומצטרפים לקבוצת הרוכבים שבחמש הילוכים נמוכים יותר עושים את הדרך עד למטה, דרך בה כול אחד מכונס בעצמו , חשבון נפש מקוצר על שני גלגלים , כשברקע תערובת מופלאה של נוף גשם תהום והמון מחשבות.

נקודת הסיום ביולוסה שם מתאספים עשרות רוכבים שזה עתה סיימו את המסע. שעתים נוספות עד שהדרך נפתחת חזרה והוואן עמוס הציוד והמוצ`ילות חוזר כדי לקחת אותנו עד לעירה הסמוכה קוריקו (אילת מקומית), עיר הנופש של בני המעמד המקומי. בכל מלון מוצמדת בריכה הנושקת לצלע הר ממנו נשקפת דרך המוות- "כמה פסטורלי" אני תוהה. מחשבה מתוקנת על שתי גלגלים. בחבורה אוסטרי בשם תומאס, בחור מצחיק שמעביר לחבורת הרוכבים את הזמן. שיחה פתאומית עם תומאס, כזו שהתחילה בחששות ובזהירות מירבית הופכת לקולחת ועניינית כשנושא השיחה המרכזי בו שולט תומאס שליטה אבסולוטית הינו איפה משחקים השחקנים הבין לאומים שלנו ברקוביץ ורביבו ואילו תוצאות הושגו בליגה האירופאית בכדורגל. אני יודע שלא על פי חוות דעת בודדה, ולא על פי דמות מייצגת אחת מגובשת דעה כוללת אבל... משהו הבן אדם בכל זאת עשה לי.

20:00 אוכלים פיצה בשלווה הכי מושלמת בעולם, כששעות מעטות אחורנית עוד ספרנו כ-20 גופות. מין טבע שכזה.

 09-03 בדרך לרורנבקה: לפחות חציו הראשון של היום נראה מאוד מאוד איטי. השעה 15:30 ומקומנו נישאר בדיוק כמו לפני שלוש שעות ,כשהגענו בטרמפ מקוריאקו חזרה ליולאסה. בכלל, "טרמפ" כמו הוא מושג יחסי מאוד באזור הזה ויכול להתפרש בהמון פירושים- משאית חולפת מונית מפוצצת עד אפס מקום כזו שדוחפת אותך פנימה לישיבה על נוסע אחר או במקרה הנוכחי טנדר שבקושי מתניע כשמאחוריו בקרון הפתוח מעמיסים את חבורת הרוכבים מאתמול בתוספת עוד מספר נספחים כך שבסוף אנו מונים בערך 15 מיואשים המחפשים את הדרך (20 דקות של פחד מקוריקו ליואלסה).

מחכים לאוטובוס: הבשורה הטובה מגיעה בשעה 16:00- האוטובוס המיוחל נמצא. אבל במקום כמו זה קשה לקבל משהו טוב מבלי לשלם מחיר כבד על משהו אחר - הכרטיסים שלי ושל שימי כפולים ובמקומותינו ישובים שני מקומיים עקשנים. יכול להיות שזה תכונה ישראלית, יתכן שלא כולם מקבלים זאת בהבנה (שימי זורק מבטים שמאמתים את ההשערה) אבל לרוב החוצפה הישראלית מצילה נפשות. עומד במעבר שבין שני טורי מושבי האוטובוס חוסם לסדרן את הדרך, ובנימה והמבט הכי מאיים שעולה באותו רגע מסביר בספרדית אלגית שהדבר האחרון שאני ושימי תכננו לעשות זה לעמוד במהלך הנסיעה.

על פי תנועת הראש ומבטיו של מארק הגרמני, זה שיושב לימינו של הסדרן הרושם ורוח הקרביות עשו את שלהם והסדרן החל מתזז לו בין המקומיים, מנסה להקים שנים מהם כדי להיפטר מהמטרד הישראלי. הסוף די צפוי ואף מפתיע במהירותו- תוך 20 דקות שנינו ישובים וממשיכים את הספירה לאחור, 15 שעות נוספות של חרדה עד סוף דרך המוות. לא זוכר יותר מפעמים בודדות ביותר שנתתי למישהו את הזכות להחזיק בחיי, והנה עושה זאת עכשיו ביחד עם עוד כחמישים נוסעים מבלי לפצות פה בידיעה מוחלטת ובהכרה מלאה מאפשר לנהג בוליביאני לנהוג ברכב שלוקח אותי מקוריאקו לרורה נאבאקה, 15 שעות של חרדה ופאניקה, יתרתה של דרך המוות. בשלושת השעות הראשונות של המשך הנסיעה, עוצם עיניים ולא מעיז להביט לתהום, כשלפתע שוב עצירה. החבר`ה החליטו לשפץ את הדרך ואנו מצטרפים לטור אין סופי, עשרות אוטובוסים ומשאיות שואל את עצמי אם שמה של הדרך ניקרא כך משום הסכנה או משום ייסורי המוות שעוברים על כול המנסה לעבור אותם. שעתים של עיכוב והמשך נסיעה בדרך המוות, עד צאת הנשימה.

לתחילת הכתבה

טיול בג'ונגל וראש השנה בלה פז


09-05 ועד 09-04 רורנבקה - ג`ונגל: ברוך בואך אורלנדו, מה נעשה איתך אורלנדו. במסגרת הדיל שסגרנו בלה פאז וסגרת הבעיות שצצות פה בכול דקה ודקה מקבלים מדריך מקומי בשם אורלנדו עוד אחד מאותם מקומיים דוברי שפה אחת-ספרדית, צרה מאין כמוה שכן לא אני ולא שימי מסוגלים לחבר משפט מורכב יותר מ`בוקר טוב` או `ערב טוב` בשפה זו. בכל מקרה, ולמרות המצב בשעה 10:00 מצטרפים לאולרנדו על הקנו ממונע בדרך על נהר הביין, בהמשך מתחברים לנהר התאויצ`י- עמוק עמוק שלוש שעות אל לתוך הג`ונגל .

יומיים של חוויה: אומנם חיות בקושי ראינו למעט תוכים בשפע וכול סוגי היתושים אבל אי אפשר לגמד את החוויה של הירוק הזה בעיניים( ואני מתעלם לרגע מעוצמת החום שמגיעה אחרי חודש כה קר) . אחרי ארבעת הטרקים בג`ונגל , אני יכול לומר בוודאות שמעצים אפשר לרקוח כל תרופה שהיא, החל מבעיות גב, רגלים וחום וכלה באנמיה, מלאריה ואונות. אחד השיאים היה כשאורלנדו ניסה להסביר לנו על איזה עץ שממנו מופקת תרופת הרדמה מקומית. לא אני ולא שימי הצלחנו להרגיש את ההרדמה על הלשון `בשנייה` הראשונה שניסינו ללעוס את העלה ממנו מופקת התרופה, ולכן "בחוכמה" המאפיינת את האופי הישראלי המשכנו ללעוס עוד 5 עלים כל אחד....התוצאה הייתה כמעט חצי שעה של דממה מכיוון שלשונות שנינו הורדמו. אני חושב שעד עכשיו אורלנדו תוהה מה פשר השתיקה .

עולומות שונים: מדי פעם אתה רואה איך דבר ניראה כל כך שונה או מתנהג בצורה כה שונה במקום אחר מזה לו הורגלת. מטפסים על צוק שמשקיף מעל על פיסת ג`ונגל חסרת סוף , כשמתחתנו עשרות תוכים ענקים כאלו שראיתי עד כה בכלובים. מעולם לא האמנתי ובטח לא ראיתי את התוכי הזה פורס כנפיים למרחק של יותר ממטר, ופה- חופשי לחלוטין דוהר ,מרחף פורש כנפיים מדהימות של כתום כחול וצהוב משאיר אותי המום!

09-06 שנה טובה מבוליביה: אני ושימי, בהסכמה מלאה מסכמים את חווית דרך המוות שעדיין טרייה בראשינו כחוויה שלא היינו רוצים לשחזר, ובוחרים לעשות את הדרך חזרה ללה-פז ב`נתיב האוויר`. תופסים את מקומותינו במטוס צבאי ישן וממריאים משדה תעופה המאולתר משדה קוקאין. הטיסה עצמה מזוויעה לא פחות מעשיית הדרך כמקודם באוטובוס או אופנים. הפחד אומנם שונה אבל לא פחות בעוצמתו- המטוס החוצה את רכס הרי האנדים מצפון לדרום נכנס ויוצא בכיסי אוויר שנידמה כאילו מפרקים אותו אט אט. שימי מגדיר את הטיסה הזו כטיסה היחידה בעולם שיש בה רק המראה, שכן ההמראה מהג`ונגל בגובה של כחמש מאות מטרים לערך, והנחיתה בלה-פז בגובה 4200 מטר.

20:00 חג ולא בבית: ובכל זאת, חיוך על הפנים. המלון בו התארחנו, ה-Lobo, חשב שיוכל להפריז במחיר אותו הוא גובה עבור השתתפות בסעודת החג החגיגית שהוא עורך, ונקב בסכום גבוהה למדי. הדבר גרר אחריו גל של קבוצות ישראלים שהתארגנו ביניהם לחוג את החג במקומות שונים זולים הרבה יותר.וכך גם אנו, מצטרפים לקבוצה של כחמישים ישראלים (שבין השאר כוללים את החברה מהאזנגטה- רוני שירי אופיר ואלקנה שמרית ואורן ..), מתכנסים ב`מסעדה של דני` לחגיגת `ראש שנה` רחוק מתמיד. הרגע הזכור לי מכל היה להצטרף לשירת השיר `פה אני נולדתי`, ולתהות, לאיזה מקום אני באמת מתכוון?

09-07 ועד ה 09-08 ללה-פאז רבתי: יומיים של מנוחה ומסעות רכש ארוכים מאפיינים יותר מכל את היומיים האלה. האטרקציה הגדולה ביותר היתה ביקור בכלא San-Pedro הממוקם במרכז העיר. האסירים בחרו באקט מדהים של עשייה כדי לסבסד את שהייתם במקום, ומקיימים סיורים מודרכים בעלות כספית שווה לכל נפש, כזו הלוקחת את התייר אל בין כותלי הכלא, לסיור מודרך. הכלא שונה תכלית השינוי מכל מכלא סטנדרטי אחר .למעשה, הוא לא יכול להיכלל בשום קטגוריה של כלא סטנדרטי.לדוגמא: לכל אגף נשיא המתמנה בבחירות דמוקרטיות לחלוטין בכל ארבע שנים, ומתוקף תפקידו לשפוט, להעניש, לשמש בורר ואחראי על כל ענייני האגף הפנימיים כגון ניקיון ומנהלות. דוגמא נוספת: לכל אחד מחמשת האגפים ישנה קבוצת כדורגל המשתתפת בליגה הסדירה על מגרש הקטרגל המקומי.ספונסרים לקבוצות? גם זה קיים, וביניהם ניתן למצוא את חברת קוקה קולה, פפסי וסמסונג. את הסיור מעביר לנו הנס, אסיר מצחיק המצוי פה כבר 5 שנים על סחר בסמים. את הסיור חותם הנס במשפט שלא קשור בשום דרך אלי או לשימי, אבל בכל זאת גורר התייחסות של כמה דקות מחשבה:
Grass in the morning, And the day become your friend!
בתרגום חופשי: "גרס בבוקר, והיום הופך לחבר שלך ".
יום בכלא סן-פדרו. 

לתחילת הכתבה

אויוני


09-09 מדרימים לאויוני: 1030 בבוקר, מתייצבים בטרמינל המקומי של לה-פאז, ביחד עם פנינה ואילנה- הירושלמיות שפגשנו בלובו, בדרכנו דרומה לאויוני. שלוש שעות של נסיעה באוטובוס עד לאואורה ומשם שש שעות נוספות ברכבת מיושנת עד לאויוני. תחילתה של הדרך חולפת באיטיות מחרידה. האוטובוס אומנם נוסע על כביש מהיר ומפתח מהירות סבירה למדי, אך הנוף המונוטוני להחריד מטיל עייפות על כולם ומפיל שינה כבדה, כזו הנמשכת עד לתחנת הרכבת. ההמשך- נסיעת הרכבת, גם היא נפתחת ברגל שמאל- הקרונות מסודרים בזיג-זג- האחד בכוון הנסיעה וזה שאחריו- בכוון הנגדי. שימי זורק לעברי במין חצי תהיה חצי התמרמרות " מעניין אם הקרון שלנו בכוון התנועה או נגד", שאלה שמהר מאד נענית בתשובה כואבת - נגד!

פנינה מנסה להפיג עד הדיכאון הזמני באחד מאותם סיפורי מוצ`ילרים: " שומעים קטע, בדרך לטרק האזנגטה, הרכב החל מעלה עשן מהמנוע, והנהג אמר לנו שהמנוע חם ונגמרו לו המים לקירור.אז אנחנו לא איבדנו עשתונות וקיררנו לו את המנוע על ידי מילוי הקרבוראטור בפאנטה.". אמת או לא הסיפורים האלו עושים את הדרך ללא ספק מעניינת יותר. שש שעות בדרך לעיוני, שש שעות חוצים מישורים של כלום, אתה יכול להישיר מבט קדימה, ולהמשיך איתו כמעט עד אין סוף - כלום של כלום, עם שמש מחממת מעל, זה בערך סיכומה של הדרך. מתחבר בפעם המי יודע כמה למיני-דיסק ובוהה דרך חלון קרון הרכבת."תחטוף את החיים ותאכל אותם ככה, כי לא תוכל תמיד בם לנצח לשלוט" מפזם לו שלמה ארצי, בעוד מוטו שאני צריך לאמץ.חושב ונירדם. 09-10 עם הג`יפ של אפרהים- אל המרחבים
חוברים ביחד עם 2 ישראלים נוספים שפגשנו, עטר ובועז, לחבורה כל כך משונה, כזו העומדת לצאת ל"מסע" בן ארבע ימים, בודדים ומבודדים בג`יפ של מקומי מבוגר בשם אפרהים, אל מרחביו של הסלאר - מישורי הקרח האדירים.

שני החברה האלה, תוך שניות כובשים את כולנו- בני 7 , שבועיים לאחר החתונה, ופה בחרו לקיים את חופשת ירח הדבש. העובדה הזו לבדה יכולה להצביע על הפרעה מסוימת במחשבתם, אבל ההמשך רק הולך ומחזק את הדעה- השניים מפילים אותנו פעם אחרי פעם בסיפורים שמקשים עלינו להישאר אדישים. בשלב מאד מוקדם אנחנו מחליטים להפסיק לתהות אם יש אמת או לא במעשיות שמרעיף בועז, ופשוט מתמוגגים מהשטויות שהוא פולט. מצטופפים בג`יפ, ומתכוננים מנטאלית, איש איש לעצמו לקראת ארבעת הימים הקרובים. "הדעה של המטיילים הישראלים שפגשנו היא שכדאי להפוך את סדר הנסיעה שהנהגים פה מציעים- ולעשות את מסע בסדר הפוך- להתחיל מהמקטע המשעמם ולא לעשות אותו ביום האחרון אלא כקטע הראשון" מציעה פנינה, הצעה שמתקבלת בחיוב על ידי כל המשלחת."todo spasible nada segoru" עונה אפרהים הנהג בחיוך, והופך בין רגע את המסלול. לא יודע מה הוא אמר אבל אני מתחיל לחבב מרגע לרגע את האדם הזה יותר ויותר.

עם כל קילומטר שעובר מתרחשים שני דברים כמעט במקביל: הטמפרטורות צונחות במהירות אחידה, והחבורה מתגבשת לה אט אט כשבועז מתגלה כאדם ברמת שפיות שונה משלנו. אני תוהה אם העניין טבעי שכן כל מי שפגשתי והתנהג כמוהו, עשה זאת תודות לאמצעי חיצוני. מין הרגל שכזה, שתופס בכל טרק או טיול מאורגן, להפוך את ארוחת הערב למרכזית , כך שארוחת הצהריים הופכת למין הפסקת כעכים וירקות. הפעם אנחנו מתכבדים גם בנתחי גבינה. איזה יופי! מצחיק לחשוב שדברים שבבית הם בשבילי מחוץ לתחום, כמו לדוגמא סנדוויץ` גבינה ועגבנייה, פה בבחינת מעדן מלכים משביע."יאללה, מי מוציא קלפים? " משרבטת אילנה 5 דקות מרגע חניית הערב בכפר שכוח אל, אי שם בשומקום. שימי מחייך חיוך זדוני, ומוציא את חבילת הקלפים שמצויה לו בתיק, אני מצטרף עם החבילה השנייה , ותוך עשר דקות נוספות , שהוקדשו ללימוד משחק חדש בשם "יניב" (סוף סוף משחק ישראלי..) אנחנו שוקעים במרתון שנמשך עד סוף המסע.

09-11 "todo es possible nada es seguro"-הכל מותר, שום דבר לא סגור, בתרגום חופשי (אם הבנתי נכון את אפרהיים). מאוהבים באפרהים עד הראש זה בערך סיכומו של היום. עד הצהריים ספרתי לפחות 10 פעמים שהמשפט הזה נאמר על ידו, בכל פעם בחיוך מתוק, של מבוגר בעל ניסיון חיים כל כך עשיר. כל בקשה, המועלית על ידי מי מאיתנו, ולו הגדולה והמסובכת לעולם תענה באותה תשובה, שמפיו נשמעת כדבר הטבעי מכל: "הכול מותר, שום דבר אסור", מלווה בחיוך תמים וצנוע. יום שני בג`יפ , יום שהחל בשעה 03:00 לפנות בוקר. אפשר לתאר זאת כהמשכו הטבעי של יום האתמול.חצי שעה של נסיעה והג`יפ צובר לו תאוצה, הלאה לכוון לגונת וורדה ולגונת קולוראדו, מקווים לתפוס את הגייזרים שבדרך ואת הזריחה על מדבר המלח.מעבר לקור ולעייפות, אי אפשר להתעלם גם מדברים קטנים וטובים שהופכים רגעים למשהו שונה לגמרי בין רגע - שימי מוציא מהתיק את הכבל שסחבנו עוד מהארץ, זה שמאפשר לחבר את המיני דיסק לטיפ בג`יפ, וכמו לאינפוזיה- מכורבלים עמוק עמוק בתוך שקי שינה בין מושבי הג`יפ, ומתחברים למוסיקה. נטאשה ולהקת הג`ירפות- הישר לוורידים.

ערב, שוב חונים במבנה שנדמה שחניון לילה הוא השימוש היחיד שלו.
" מה קורה ? " אני שומע את שימי מאחור.
" אחלה.מדהים אה? " זורק לו מבלי לחשוב לעומק.
" לא, אני מתכוון בכלל- מה קורה איתך? מה ההמשך ?"
פתאום מכה בי העניין והופך מובן. כל כך הייתי רוצה להימנע מכך אבל שימי צודק - הגיע הזמן לקבל החלטה- התכנון המקורי של הטיול המשותף, זה שעובד ונבנה טרם צאתנו מהארץ כלל שהות משותפת של חודשיים ולאחריה חזרתי לארץ והמשך טיול של שימי בבוליביה תוך כדי התקדמות לחלקים אחרים ביבשת.

לרגע לא חשבנו על מצב כמו זה- מצב בו סיימנו את כל מה שתכננו לחודשיים בפרק זמן קצר במעט משבועיים, פרק זמן המחייב אותי לקבל החלטה לא קלה- ניצול הזמן והמשך טיול דרומה לכוון ארגנטינה אבל בהיכרך הפרדות משימי או המשך טיול ביחד עד לתום תקופה העומדת לרשותי בבוליביה. אני מביט לשימי בעיניים ומשהו בי נצבט.  מעבר לדילמה הנוראית של המשך טיול עם שימי לעומת ניצול הזמן לטובת ביקור במדינה נוספת - ארגנטינה, מצטרף עניין נוסף והוא הקושי האפשרי בירידה לארגנטינה שכן במקרה ולא אמצא טיסה מבואנוס איירס ללימה, משם יוצאת הטיסה לארץ, הדרך באוטובוסים יכולה להיות חוויה מתישה וכלל לא נעימה על פני מאות קילומטרים של כבישים החוצים את היבשת לרוחבה. הייתכן ואלו ימינו האחרונים ביחד בטיול ? האם זו ההחלטה הנכונה? ואם כן- האם יהיה לי את האומץ?

לתחילת הכתבה

בוקר בסלאר, פרידה מחבר ומבוליביה


09-12 זריחה במדבר המלח: אומנם לא הזריחה המתוארת בכל אותם סיפורי ישראלים שחזרו המומים ונפעמים אבל בכל זאת - קרניים מבורכות של שמש, מפשירות לאיטן את חלונות הג`יפ ותוך כדי גם אותנו.  בכלל, המצבים האלה של קבוצה סגורה, במקום קטן, ללא אפשרות מפלט אלא אילוצי שהייה ביחד לאורך זמן לא קצר יכולה להוביל לשני מצבי קיצון - מלחמה או שלום, מריבות ותככים או דינאמיקה פורה וחיובית, כמו זו שמתהווה, לאחר חודש וקצת של התנתקות מוחלטת מכל מה שקורה בארץ, פתאום השיחות עולות ,על כל נושא שקיים- צבא, פוליטיקה, סקס ואהבה, הכול מתערבב. ולאחר מכן- דממה. כל אחד מתכנס לעצמו, מין חשבון נפש זריז, לחלקנו מעט נוקב יותר."ריבונו של עולם", מעירה אותי פנינה וזורקת לאוויר, "רק לפני שנה אסון התאומים!". "כן, את צודקת, ואיפה אנחנו היום? - מול לגונה צבוע בצבעי אדום, מוקפת הרים מושלגים, העטופים בשמיים ציוריים. ממש פסטורלי". ולעצמי חושב- העולם השתגע. מהרהר שוב, על מה באמת קורה בארץ?, ומה לעזאזל קורה מסביב במעגל היותר רחוק-כמו אם הפציצו כבר את עיראק ? רבאק- זה לא מעניין אותי, או שבעצם כן? אולי רק קצת ואולי רק הסקרנות שדופקת את המוח ? שום דבר כבר לא יכול להפתיע - לא מלחמה ולא שלום, העולם השתגע , ואנחנו בתוכו גם כן. 

09-13 לבד: 20:00- קפה ראשון של להיות לבד. הקפה הראשון לבד בבוליביה ובכלל, על היבשת הזו, לאחר אחד מהרגעים הקשים בטיול- הפרידה משימי. אני חושב ששני דברים הטו את הכף לטובת ההחלטה על המשך טיול לבד. הראשון הוא הצורך לטייל כברת דרך גם לבד. לבדוק את עצמי ולהתנסות בניסיונות שלא אוכל לעבור בזוג, ובטח לא עם חבר טוב כמו שימי. נוסף לכך הוא הצורך/חובה לטעום גם טעם שונה מזה שהשאירו פרו ובוליביה, מדינות העולם השלישי- טעם של עוני אבטלה ופשטות. אני מרגיש צורך עז ביותר לראות גם את הפן הנוסף של היבשת, זה המערבי, החדשני והמודרני. חכי לי ארגנטינה- אני בדרך.

ולמרות ההשלמה עם ההחלטה- עדיין קשה. קשה עד כדי שבירת הראש ולא אחת פה בבית הקפה המקומי אויוני, דקות לאחר חזרתנו מהמסע למדבר המלח, דקות לאחר שכל החבורה, ושימי בראשה המשיכו צפונה בחזרה ללה-פז. הצורך (יותר מהרצון) בפרק זמן אינטימי, הכי לבד שאפשר, כזה שיאפשר חשבון נפש עמוק יותר כנראה היה חזק, אך עדיין לא מספיק כדי להשכיח או לגמד את הגעגועים לשימי. לוגם לגימה נוספת מכוס קפה שחור, עוצם עיניים ונודד בין אירועי החודשיים האחרונים. אינספור ריבים ועימותים, לעיתים על שטויות, לעיתים על דברים מהותיים יותר, לצידם רגעים מטורפים של הליכה עד הקצה, קצה גבול היכולת, אל תוך נופיה המדהימים של היבשת. הכול נתחם לו לתקופה קצרה ואיכותית שפתאום תמה לה.שימי פנה צפונה ואני עושה דרכי בדיוק בכוון ההפוך. נקודת המפגש מתוכננת למקום רחוק בכ-10000 ק"מ מכאן, על פני יבשת אחרת, אי שם באחד מחופי ת"א בעוד כארבעה חודשים. מזיל דמעה מול צג המחשב ומוצא את הרבע שעה האחרונה לפני העלייה לרכבת בכתיבת אחד המיילים העצובים בחיי- המייל לשימי.

חלקו של המייל לשימי : אחי (ועכשיו זה כמעט רשמי)- מבלי להיכנס לפרטים או למכתב רגשי סוחט דמעות, מנסה לסכם כמעט חודשיים של להיות אחד בתחת של השני. לטיול הזה מבחינתי היתה יותר ממטרה אחת. מעבר להנאה, לפסק זמן מהחיים, לגילויים ולחוויות, היה ברור לי שרק דרך הטיול הזה אוכל ללמוד דברים מסוימים על עצמי ועל אלו שחיים סביבי. אולי לא אמרתי לך בצורה מפורשת בזמן הטיול אבל אני שמח שאתה הוא זה שהיה לצידי בכל אותם הרגעים. גם אם לא תמיד הסכמנו, אני חושב שמכל ריב ומכל עימות- הפקתי לפחות דבר אחד, ואולי הדבר החשוב מכל- וזה לא לאבד את אחד מהחברים הכי טובים שיש לי.

ג`מבו! אני יודע שברגעים מסוימים הייתי פשוט בלתי נסבל, בעייתי ומעצבן. אני חייב לציין שלא כולם היו עומדים במשימה הזו של להחזיק מעמד כמו שעמדת אתה. אז שני דברים בקשר לזה: הראשון: אני מבטיח להשתפר בטיול הבא. השני: תודה על ההשקעה והסבלנות.
אף פעם לא תיארתי לעצמי עד כמה אתגעגע, ופתאום זה פוגע וכואב- רבאק, אני כל כך מתגעגע חתיכת אידיוט.. להשכמות שאתה מסרב לקבל ,ארוחות השחיתות (גם כשכבר מפוצצים ואין מקום לכלום ),לבדיחות שמגיעות משום מקום, בזמן הכי לא צפוי, לשיחות המפגרות , ולאלו היותר עמוקות, ובכלל- לתקופה מדהימה, שהיית שותף לה. אני מסיים פה לפני התרסקות טוטאלית, בנימה אופטימית, ובבקשה לא מסובכת-עשה חיים, גם בשבילי, ושמור על עצמך, כי אני מחכה בדיוק באותו המקום.
החצי השני.
נ.ב
1. אני לא יודע עם פיתחת את התמונות מהסלאר, אבל הן מדהימות , בייחוד הערומות שבהו...אני אסרוק בהקדם ואשלח לך .
2. הבאתי את הבקבוקים מהדיוטי פריי. עכשיו חסרה רק דירה..

מפלס את דרכי לטרמינל הרכבות המקומי, ובדיוק במקום בו נפרדתי משימי, שעתיים מאוחר יותר עולה על הרכבת לוויאנסון- העיירה הדרום בוליביאנית המצויה על מעבר הגבול לארגנטינה.

בוליביה בעיני: דעות קדומות לא מעטות רבצו מעל, לאורך כל שהותי בבוליביה. דעות כאלו ואחרות, בעד ונגד, קיצוניות לפה ולשם. תודות לאנשים מדהימים ופרצופים שלא אשכח, גם מפה, ממשיך הלאה בהרגשה שפינה חמה מאוד פונתה ובה אשמור את זיכרונות המקום. עוני זה דבר אחד, ושמחת חיים זה דבר אחר לגמרי. ברוב הפעמים, באופן מובן קשה להיתקל בשניהם, והיותר חזק הוא השולט. ולמרות זאת- בלא מעט פעמים דווקא כאן, נתקלתי גם בשילובם. הצרות ובעיות המקום הזה רבות, אסונות תככים פנימיים, מחדלים פוליטיים מזימות ושקרים נערמו לסבל, שפל וכאב רב.  ובכל זאת - בוליביה מתעוררת בכל יום לבוקר חדש, כשחיוך מסויג ניתן להבחנה על פני חלק לא קטן מתושביה, חיוך של אופטימיות, של חוסר פשרנות, של חוסר התפשרות עם המצב, חיוך שקונה אותי.

לתחילת הכתבה

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לקורויקו

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×