בנגלור - עיר מעבר

תיירים רבים עוברים בבנגלור, אבל מעטים מאוד נשארים בה, ובעצם, אין שום סיבה להישאר בעיר הזו. בנגלור היא אחת הערים המערביות ביותר בהודו, התפתחה במהירות עצומה בשנים האחרונות, בעקבות צמיחתה של תעשיית ההייטק והפכה למעשה לבירת עמק הסיליקון ההודי.

בנגלור - עיר מעבר - תמונת קאבר

בכתבה זו:

ברוכה הבאה לבנגלור

אוטובוס הסליפר שהביא אותי מפונדיצ`רי, נסע כל הלילה ו"נחת" בבנגלור (Bangalore), בסביבות שש וחצי בבוקר. יצאתי החוצה אל אוויר הבוקר הדחוס של אחת הערים הרועשות, הצפופות ו"הברוכות" ביותר בזיהום אוויר בהודו. נהגי הריקשות שמחכים תמיד לנוסעים היורדים בתחנות האוטובוסים בערי הודו, די התעלמו ממני, לא ברור למה, אבל לי זה היה נוח. לא רציתי עדיין להגיע לביתם של עדית ושלום, כי השעה הייתה מוקדמת מדי.

עדית ושלום הם זוג ישראלים המתגוררים בבנגלור כשלוש שנים ו"שירותם" במקום עומד להסתיים, לצערם. קיבלתי את מספר הטלפון שלהם מאותה בחורה, סוזי, קוראת האתר שלי, שנתנה לי את מספר הטלפון של יפעת ויותם בצ`ינאי. היא כתבה: "עדית תעזור לך בכל הקשור לעיר הזו, כי היא המלכה של בנגלור". התקשרתי לעדית עוד בהיותי באורוביל ואמרתי לה שאני מגיעה, אבל לצערי בשעת בוקר מוקדמת.

היא אמרה שבסביבות השעה שבע וחצי בבוקר זה בסדר להגיע אליהם, כי אז כבר שולחים את הילדים לבית הספר וכולם ערים. בסופו של דבר, חוץ משלום שהיה צריך לצאת לעבודה, כל הבית ישן עדיין, כי היה זה יום חג והילדים לא הלכו לבית הספר. אופס. לא נעים. את כל בוקרו של אותו יום בילתה עדית איתי, כדי למצוא מלון הגון בבנגלור, שלא יעלה כמו מלון בניו יורק, בערך. זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, שהותירה את עדית ואותי כמעט מיואשות. 
 
למרות שבנגלור סובלת באופן כללי ממחסור במלונות, לא תמיד המצב כל כך גרוע. ביום בו הגעתי לבנגלור, הגיע לשם גם איזה מטיף נוצרי אמריקאי (מצא לו זמן) שגרם לכך שמאות אלפי מאמיניו הגיעו אחריו לעיר ותפסו את כל חדרי המלון מכל הרמות - היקרים, הבינוניים והזולים. הסתובבנו עם הנהג של עדית בכל מקום שניתן למצוא בו מלון והתשובה בכולם הייתה זהה: מלא. כשכבר היה חדר פנוי, הוא אמור היה לעלות לי כמו שבוע שלם בהודו, עובדה שלא יכולתי להרשות לעצמי.

מאוחר יותר הסתבר לי, מבחור ישראלי שפגשתי והגיע שלושה ימים אחרי, שאפשר בהחלט למצוא מקום לינה הגון גם ב-190 רופי ללילה. אני, בסופו של דבר שילמתי כ-500 רופי, כי לא הייתה לי כל ברירה. ישנם בבנגלור מלונות מכל הסוגים, בכל טווח המחירים, החל מ-150 רופי ועד מאות דולרים, עם כל המגוון באמצע. הזולים שבבתי המלון נמצאים באזור תחנת האוטובוס והרכבת והיקרים באיזור MG רואד, רחוב הבריגדה ואזורים יקרים אחרים בעיר. המלון "שלי" מוקם בדאון טאון של בנגלור, באזור הנקרא מז`סטיק, ליד בית קולנוע באותו שם. בכל ה"שכונה" כולה, וגם במלון עצמו, שהיה די סביר מבחינת הניקיון והשירות, לא היה אף תייר מערבי אחד. לכן, גם לא היו בסביבה שום שירותי תיירות, כמו מסעדות עם אוכל מערבי, אינטרנט סביר, שירות החלפת כסף ועוד, עובדה שדי מקשה עליך כתייר, כי עבור כל שירות כזה צריך לקחת ריקשה ולנסוע במשך כחצי שעה בתוך זיהום האוויר של העיר, לאזור ה-MG רואד (כלומר, רחוב מהאטמה גנדי), שהוא אזור התיירות, הקניות והבילוי של העיר. כל נסיעה כזו גם עולה לך כמאה רופי הלוך וחזור, שזו הוצאה לא קטנה.
 
כבר אמרתי שאין כל סיבה לשהות בבנגלור? זו אינה עיר תיירות וגם אין הרבה מה לראות בה. כמה בניינים מעניינים, מקדש אחד או שניים ופסל ענק של שיווה מאחורי איזה מרכז קניות.

לתחילת הכתבה

ערב שבת בעיר

הערב הראשון שלי בבנגלור היה ערב שבת ולכן הוזמנתי, יחד עם עדית ושלום לביתם של זוג ישראלים המתגוררים בעיר, לארוחת ערב של ליל שבת. כמו בכל מקום, בהודו או בעולם, ישראלים המתגוררים באותה עיר חוברים יחדיו, מקיימים קשרי ידידות וחיי חברה פעילים. באותו ערב הכרתי כמה מן המשפחות, שרובן עובדות בחברות הייטק ישראליות וזרות. בנגלור, אגב, היא עיר המטיבה מאוד עם עובדים "זרים" שכאלה, ואם יש למי מכם הזדמנות "לשרת" בבנגלור, אני מאוד ממליצה. מזג האוויר מאוד נוח. הטמפרטורות אינן עולות על 30 מעלות ביום או יורדות מ-15 מעלות בלילה, וכך זה כל השנה.

בשל מיקומה של העיר, באזור של רמה, אין היא סובלת מהלחות האופיינית לדרום הודו. הזרים המערביים העובדים בעיר יכולים להרשות לעצמם תנאי מחייה גבוהים, בבתים מפוארים, עם נהג ועוזרת צמודה, בתי ספר מצוינים לילדים וחיים חסרי דאגות. (הדאגה העיקרית שאני קלטתי שם הייתה - באיזו מסעדה נאכל מחר בצהרים את הלאנץ` שלנו ולאיזה סרט כדאי ללכת...).

אחד מבני חבורת הישראלים שהכרתי באותו ערב, השוהה בקרבת בנגלור הוא אלישע פוקסמן, המנהל אורח חיים קצת שונה מ"הקהילה הישראלית" במקום. אלישע הקים באזור כפרי ליד בנגלור, עבור חברה פרטית בבעלות איש נדל"ן הודי, חווה אורגנית ענקית לגידול צמחי תבלין, בעיקר עירית, אבל גם בזיליקום, שמיר וכוסברה ועוד כמה ניסיונות כמו גידול וניל, פלפלים צבעוניים ובננות. החווה, הפועלת רק כשנה, מאוד מצליחה וכבר משווקת את תוצרתה לאירופה, בעיקר לגרמניה. התוכנית לבקר את אלישע התגבשה בשל העובדה שהתכוונתי בכל מקרה לנסוע לראות את האשראם של תנועת "Art of living", הנמצא לא רחוק מהחווה. כשהתברר שאהיה בסביבה, אמרה עדית לאלישע, שנכח בארוחת הערב, שכדאי אולי שיאסוף אותי מהאשראם, לאחר הביקור, כדי שאוכל לראות את החווה שלו. וכך עשינו.

לתחילת הכתבה

האשראם של רווי שנקר והחווה האורגנית

האשראם המרכזי של תנועת Art of living, שמנהיגה הוא הגורו רווי שנקר, נמצא במרחק של כשעה נסיעה בריקשה מבנגלור. הגעתי לשם מבלי בעצם לדעת הרבה על התנועה או על תורתה, מלבד הרצאה ששמעתי פעם באוניברסיטת תל אביב מפיו של רווי שנקר עצמו, שביקר בארץ. כשהגעתי למרכז ליד בנגלור יכולתי רק להתרשם מיופיו של המקום, לא יכולתי להשתתף בפעילויות הנערכות בו, כי לצורך זה הסתבר שאני חייבת לעבור קורס בסיסי בן שלושה ימים שמתחיל ביום שישי ונגמר ביום ראשון. ביקרתי באולם המרכזי של האשראם, המהווה אולם מדיטציה, הרצאות ומעין מוזיאון ובו תערוכה המציגה את העקרונות לפיהם חיים חברי התנועה ברחבי העולם. Art of living היא דרך חיים המאמינה שתזונה נכונה (צמחונות), מדיטציה, נשימה נכונה ומחשבות חיוביות - כל אלה יכולים לפתור מצבים ומחלות מהם סובלים תושבי העולם המודרני. בתום הסיור באשראם התקשרתי לאלישע והוא שלח את הנהג שלו לאסוף אותי אל החווה. 
 
לאחר נסיעה בתוך כפרים ושדות, בהם ראיתי איכרים עוסקים בעבודת אדמה באמצעות שוורים, באותן שיטות ובאותם כלים חקלאיים בהם השתמשו אבות אבותינו, הגעתי לחווה האורגנית, המתפקדת כ"בועה" חקלאית על פי כל אמות המידה המודרניות: מכונות חקלאיות חדישות, שיטות עבודה מתוחכמות וצמחים הגדלים בחממות המוגנות מפני מזיקים, נקטפים, נארזים ונשלחים בו ביום במשאיות קירור אל שדה התעופה ומשם אל שולחנם של הצרכנים באירופה. עם משאית קירור כזו, בדרכה לשדה התעופה, עשיתי את דרכי חזרה לבנגלור.

את היום הבא החלטתי להקדיש לעיר בנגלור, על קניוניה המרשימים, רחובותיה האופנתיים, מרכזי האינטרנט המשוכללים שלה ומאות אלפי האנשים שיצאו לחגוג את מוצאי השבת ברחובות, בחנויות ובמסעדות. בתום השיטוט בעיר חזרתי ל"שכונה שלי", מז`סטיק, ושם, בסוכנות נסיעות הפתוחה 24 שעות ביממה, הזמנתי מקום בטיולים היוצאים מחוץ לבנגלור. הזמנתי טיול יום לעיר מייסור ועוד טיול של יום למקדשי ה"חובה", (כך כתבה לי סוזי, חברתי הוירטואלית הזכורה לטוב) בהאליביד ובבלור.

לתחילת הכתבה

טיול יום למייסור

כשהגעתי בבוקר הראשון לטיול למייסור, הובילו אותי עובדי סוכנות הנסיעות לאוטובוס קטן, וכאשר העלו אותי עליו התברר כי אין מקום ישיבה. מה עושים? להודים פתרונים. באוטובוסים בהודו, למי שיודע, יש תא נהג כמו במשאית, סגור מפני הנוסעים האחרים בדלת, מקושט בפסלי אלים ובשרשרות פרחים ומכיל לא רק את מקום ישיבתו של הנהג, אלא עוד כמה מקומות מאולתרים עבור עוזריו הרבים (הכרטיסן, זה שעומד בחלון וצועק לנהג אם אפשר לעבור בין המשאית לתהום או לא, זה שעובר בין הנוסעים וצועק להם שזו התחנה המבוקשת ועוד סתם כמה שתמיד מארחים לו חברה ולא מפסיקים לפטפט איתו כל הדרך).

אז זהו, הושיבו אותי שם על כסא ללא משענת, בלי מקום לרגליים ועם הרבה מקום לכאבי גב. היו לי שתי אפשרויות תגובה: להתרגז, למחות, להגיד ששילמתי בדיוק כמו כולם מאחור שיושבים בנוחיות, להגיד שאני לא מסכימה... או: לשתוק ולחשוב שאולי זהו מקום מצוין, שבו אני יכולה לראות הכי טוב את הנוף החולף, להתיידד עם הנהג ועוזריו, מה שהופך את הדרך ליותר מעניינת ופשוט לבחור להנות. אז כמובן שבחרתי באפשרות השנייה והאמת? מאוד נהניתי. כי כבונוס על הטיול קיבלתי הסברים מהנהג על שדות האורז ועל תהליך גידולו, על החוות לגידול תולעי משי (כי מייסור ידועה בבדי המשי המפורסמים שלה), הצביעו עבורי על כל הר וגבעה בדרך ואמרו לי את שמם (לא שאני זוכרת), ובסופו של דבר אפילו דאגו מאוד לנוחותי. כשראו שאני מתפתלת ולא נוחה לי הישיבה, מצאתי, כשחזרתי מאחת ההפסקות בדרך, עוד כריות על מושבי והחשוב ביותר: כשהגענו בשעת לילה מאוחרת בחזרה לבנגלור לקח אותי נהג האוטובוס עד לפתח המלון, כדי שלא אצטרך ללכת לבד או לחפש ריקשה מהתחנה שלו. אז משתלם לפעמים לבחור לא להתרגז?

העיר מייסור התגלתה כעיר מקסימה, עם ארמונות יפהפיים, שבעיקרי שביניהם - ארמון מייסור - ביקרנו. היינו גם בגבעת צ`מונדי שבראשה מקדש חשוב לשיווה וממנה רואים את כל מייסור, ביקרנו בגני ברינדאוואן בשעות הערב כשעשרות המזרקות מוארות ומרקדות לקול המוסיקה (נחמד, אבל יותר מדי צפוף בעשרות אם לא מאות אלפי תיירים הודים שדוחפים ועולים עליך וכמעט מעיפים אותך לתוך הבריכות).

לתחילת הכתבה

המקדשים בבלור והאליביד

לאחר שהגעתי כמעט באחת בלילה חזרה למלון הייתי צריכה לקום שוב בחמש וחצי לטיול של היום הבא. הערתי את פקיד הקבלה ואת השומר בכניסה (שישן על המדרכה סמוך לשער המלון הנסגר ונפתח עם תריס מתכת שעולה ויורד), כי לא הייתה לי ברירה אחרת. למחרת בשש בבוקר יצאתי שוב לדרך והפעם לטיול של יום למקדשים בבלור ובהאליביד. הפעם האוטובוס היה גדול ומרווח והיה מספיק מקום. רוב המטיילים היו זוגות תיירים הודיים מרחבי תת היבשת, מבומביי ומדלהי ואפילו מגוג`רט הרחוקה.

חוץ מהזוגות היינו רק עוד שלושה: צ`נדרה, בחור צעיר, מהנדס מחשבים מבנגלור, מאנגאלה, אשה בת 60 מפונה ואני. את שלושתנו הושיבו בסוף האוטובוס, כל אחד במושב נפרד. אז התיידדנו. למאנגאלה היה קשה לעלות ולרדת במדרגות האוטובוס כי היא משותקת ביד אחת והיא ביקשה מצ`נדרה שיעזור לה ואני הפכתי לחברה שלה כי גם אני מטיילת לבד, כמוה. היינו שלישייה למשך כמה שעות. ירדנו יחד, טיילנו יחד, אכלנו יחד, שוחחנו וזו הייתה חוויה, כי מאנגאלה היא אישה מיוחדת, עם כוח רצון בלתי רגיל, שהצליחה לשכנע את בעלה שייתן לה לטייל לבד ברחבי הודו, ולמרות שכל כך קשה לה היא השתדלה והתאמצה ועלתה חלק גדול מ-600 המדרגות אל פסלו של הנזיר באהובלי בעיירה סראוואנאבלאגולה. שאמרנו לה שאפשר להיעזר בשירותיהם של הסבלים שנושאים אותך על כסא נצרים עד למעלה, עבור 130 רופי ועוד טיפ נכבד, היא אמרה שכאשר באים למקום קדוש, צריך לבוא על הרגליים שלך... והיא עשתה זאת. רק בסוף הדרך, ב- 200 המדרגות האחרונות היא נשברה וביקשה את הסבלים. אז לאות סולידריות אמרתי שגם אני אקח אותם וכך נישאות על גבי כסאות נצרים, מתפוצצות מצחוק, הגענו שתינו אל הפסגה.
 
אחר כך, בפונדקי הדרכים היא עזרה לי עם המלצרים, כשדיברה איתם בהינדית והסבירה להם שאני לא אוכלת חריף ושיכינו לי משהו לא חריף (לא שזה עזר במיוחד, כי ההודים פשוט לא מבינים מה זה לא חריף) ואני נאלצתי להסתפק בכל מיני חטיפים כמו ביסקוויטים (שצ`נדרה קנה בשבילי) ובננות, שמאנגאלה טרחה והביאה מאחד הדוכנים ליד המקדש בהאליביד. מלבד הנזיר באהובלי, אליו טרחנו וטיפסנו (בכל זאת, 400 מדרגות זה לא סתם), היינו גם במקדשים בהאליביד ובבלור, שתי עיירות בהן השתמרו מקדשים מתקופת שושלת הויסאלה, שנבנו במאות ה-11 וה-12, והם מרשימים ביותר בפסלים המעטרים את קירותיהם והמתארים אלים וקדושים הינדים, את חייהם וחיי האנשים באותה תקופה, כולל פסליהן של רקדניות בתנוחות אינטימיות. המדריך שהגיע להסביר לנו על המקדשים היה מצוייד במראת איפור, בה לכד את קרני השמש ובעזרתם הצביע על התבליטים הנמצאים גבוה. מעניין.
 
מאנגאלה רצתה לדעת את שמות כל הנשים המופיעות בפסלים, ביקשה לקבל ברכה מהכהן בתוך המקדש ונראתה מאושרת מאוד. חבל שלא הספקנו להחליף כתובות או טלפונים, כי כשהאוטובוס הגיע לבנגלור, בסופו של טיול, הייתי צריכה לרדת מהר כי גיליתי שזו התחנה הקרובה למלון שלי והספקתי רק להגיד שלום לצ`נדרה ומאנגאלה.

ביום האחרון שלי בבנגלור, אחרי שסיירתי בעיר, כי היה זה יום הרפובליקה של הודו ורציתי לראות כיצד חוגגים ההודים את יום העצמאות שלהם, התברר שהחגיגות העיקריות הן בדלהי. במרכז בנגלור התאספו אלפי בני אדם לאיזה מרוץ אופנועים, היו שם קצת דגלים ובלונים וזה הכל. אחרי שצילמתי כמה תמונות נסעתי ל"שכונה" שלי, אל סוכן הנסיעות כדי לקנות כרטיס להמשך הדרך. 

לתחילת הכתבה

פוטאפארטי ובחזרה לבומביי

נותרו לי רק כעשרה ימים בהודו ולא ידעתי בדיוק כיצד אני הולכת לבלות אותם. נמצאתי בבנגלור, הרחוקה מבומביי (לשם אני צריכה להגיע כדי לטוס הביתה) כאלף קילומטר, והדרך ההגיונית ביותר להגיע לעבור את הדרך הזו היא בטיסה, אבל מאחר וטיסה היא עניין של כ-200 דולר בכיוון אחד, ויתרתי על הרעיון והחלטתי להתחיל להתקדם צפונה לעבר בומביי. היעד הבא שהיה בדרך ונראה לי מעניין היא העיירה פוטאפארטי, עירו של הגורו סאי באבא. יום לפני שעזבתי את בנגלור החלטתי כי לשם מועדות פניי, הלכתי לתחנת האוטובוס המרכזית של בנגלור באזור מז`סטיק, קניתי כרטיס לאוטובוס ולמחרת עשיתי את הדרך לשם. בפוטאפארטי ביליתי שבוע ימים ומשם לקחתי רכבת אקספרס לבומביי, רכבת שנסעה 21 שעות, חלק מהן בלילה. דרך לא קלה, אבל לפחות קצת יותר זולה מטיסה (1500 רופי במחלקה ראשונה).

הגעתי לבומביי בשעת לילה מאוחרת, ניסיתי לחפש מלון טוב יותר מזה בו שהיתי בשבוע הראשון שלי בעיר, אבל לא מצאתי. המחירים בשמיים והחדרים - על הפנים. בסופו של דבר חזרתי ל-Sea Lord Hotel, קיבלתי חדר ללא שירותים ב-600 רופי וצנחתי על המיטה חסרת כוחות לחלוטין, אבל יחד עם זאת, בתחושה של בית. השהיה בעיר ממנה יוצא המטוס שלוקח אותך הביתה היתה מאוד מנחמת.

לתחילת הכתבה

הדפס| שמור למועדפים| שלח |סרוק לנייד

ספר לנו מה דעתך בפייסבוק

ספר לנו מה דעתך באתר

הוסף תגובה

התחבר כדי להוסיף תגובה:

art of living

סגור