דרום אתיופיה - עיירות ושבטים

הדרום של אתיופיה הוא אזור פראי בו חיים בני שבטים שונים כבר אלפי שנים עם אריות שמתחבאים בין השיחים ותנינים עצלים מתחממים בשמש. אזור בו הלבוש הוא עורות של עיזים, הבתים עשויים מענפים ופרות יכולות להוות עילה למלחמות. כאן תמצאו מידע שיעזור לכם לתכנן את הביקור במקום - תחבורה, העיירות, השבטים ועוד.

זוהר זינגר
תמונה ראשית עבור: דרום אתיופיה - עיירות ושבטים - תמונת קאבר
© רתם סוננברג

בכתבה זו:

תחבורה בדרום אתיופיה

רכב פרטי ותחבורה ציבורית
אתיופיה באופן כללי היא לא ארץ קלה לתרמילאים, ואחת כמה וכמה הדרום, שהוא החלק הכי פחות מפותח במדינה. אפשר לטייל בו בתחבורה ציבורית, אבל ישנם אזורים שהאפשרות היחידה להגיע אליהם היא ברכב. אם אין ברשותכם רכב, יש אפשרות לשכור לנדקרוזר באדיס-אבבה. המחירים יקרים, אבל אם תתחברו לקבוצות של עד שישה אנשים המחיר יהיה סביר. יש הרבה "חברות" לא מורשות או אנשים פרטיים שינסו לשכנע אתכם לקחת רכב מהם במחיר הרבה יותר זול, אבל כדאי להיזהר - לרוב זה נגמר לא טוב. חברה אמינה ומומלצת היא חברת הטיולים "בהר-דר" שב"פיאצה", באדיס, שמשכירה רכב + נהג ב-120$ בערך ליום כולל דלק, והם מאד אוהבים ישראלים. לנהג מקומי יש יתרון גדול - ברוב האזורים בדרום הדרכים לא מסומנות והתושבים לא דוברים אנגלית בכלל. לאלה שבחרו בתחבורה הציבורית, נותר רק להטלטל באוטובוסים בין העיירות הקטנות ולבקר בשווקים, לשם מגיעים גם אנשי השבטים של הדרום.

ברוב המקומות תמצאו מלונות קטנים ומגעילים, אבל המחיר זול מאוד בהתאם. יש מקומות מרוחקים יותר, שבהם ישנים ב"קמפסייט" - קרחת יער עם בור באדמה לשירותים וברז מים, או נחל נחמד להתרחץ בו. באופן קבוע ינסו לרמות אתכם בבתי מלון ובמסעדות (במיוחד ינסו אם אתם קבוצת אנשים ואם יש לכם רכב).

הדרך מקניה לאתיופיה ועיירת הגבול מויאלה
לתרמילאים העושים דרכם לאתיופיה מקניה, הדרך היחידה (חוץ מטיסה כמובן) היא במשאית. משאיות עמוסות סחורה יוצאות כל יום מניירובי, נאניוקי ואיסיולו שבקניה לעבר עיירת הגבול מויאלה (Moyale). חובה להתמקח עם הנהג (ולוודא שזהו אכן הנהג!!!) - מתיירים תמיד מבקשים יותר כסף. צפויים לכם יומיים או שלושה של נסיעה לא נוחה במיוחד, בישיבה על שקי אורז או על גג המשאית, בחום הלוהט ובגשם, אבל הנוף מדהים - שממה מדברית וחיות פרא, אפילו פילים. הדרך עד גבול אתיופיה מסוכנת ושורצת שודדים, ולכן המשאיות נוסעות בשיירות ומלוות ע"י שומרים חמושים. השיירה עוצרת בדרך לארוחות צהריים, ובלילה חונים בעיירות שכוחות אל. בסה"כ, הנסיעה הזאת היא אחת החוויות היפות ביותר . ודרך אגב - בדרך הזאת בכיוון ההפוך, המשאיות הן אותן המשאיות, רק הפעם במקום שקים הן עמוסות בקר. בהצלחה...

המשאיות מגיעות אחר הצהריים למויאלה, עיירת הגבול שחצייה האחד בקניה והשני באתיופיה. הגבול הקנייתי נסגר בשעה 18:00, אבל האתיופי נסגר לפניו. יתכן ותאלצו לבלות לילה באחד מהמלונות המעופשים של מויאלה הקנייתית. בנוסף, הגבול האתיופי נפתח רק בשעה 8:00 בבוקר, לכן תבלו לילה נוסף במויאלה האתיופית, גם כאן במלון מעופש, משום שהאוטובוסים מהעיירה יוצאים רק מוקדם מאד בבוקר. ממויאלה יוצאים אוטובוסים ליעדים שונים בדרום וכן לאדיס-אבבה, עם עצירת ביניים בשאשאמנה. מויאלה היא עיירה מוסלמית טיפוסית - יש בה נשים ברעלות, חמורים ברחובות וכתובות בערבית לכבודו של אללה על הקירות. יש כאן אפילו מעריצים לבן-לאדן, אבל מטיילים ישראלים אומרים כי לא הרגישו בעיה להזדהות כישראלים. חוץ מזה יש כאן המון זבובים טורדניים, ילדים שירדפו אחריכם בשמחה, וחום בלתי נסבל.

לתחילת הכתבה

העיירות שבדרך

שאשאמנה  (Shashamene) היא עיירה על אמצע הדרך בין מויאלה לאדיס. מדובר בעיר מסוכנת הידועה בשודדיה האמיצים. מומלץ להשקיע קצת יותר כסף ולבלות את הלילה במלון היקר ביותר בעיר, וזה די משתלם - במלון "בקלה-מולה" משלמים רק 40 ביר לחדר, וזוכים במיטה נקייה ובתענוג נדיר של מקלחת עם מים חמים (בתנאי, כמובן, שהדוד לא מקולקל). המלון מחולק לשני בניינים - האחד לחדרים זוגיים (עם שתי מיטות נפרדות) והשני לחדרי יחיד (עם מיטה אחת כפולה) - מבלבל אך אופייני למדי. שאשאמנה עצמה לא כל כך מעניינת, חוץ מזה שחיה בה קהילה גדולה של "ראסטה-מנים" מג`מייקה, השייכים לכת המאמינה שאלוהים הוא היילה סלאסי בכבודו ובעצמו (מלך אתיופיה האחרון). האגדה מספרת שג`מייקה הייתה נתונה תחת בצורת כבדה וארוכה. יום אחד הגיע היילה סלאסי לבקר, וברגע שכף רגלו ירדה מהמטוס ודרכה על אדמת ג`מייקה התחיל לרדת גשם. הראסטה-מנים לא כל כך אוהבים מבקרים, אבל אולי תצליחו להתיידד עם אחד מהם. בסביבה נמצא אתר מעיינות חמים: במחיר מאד סמלי מקבלים סבון קטן ונכנסים לבריכות חמות וקרות או נעמדים מתחת לזרם מים חמים שיוצא מתוך צינור בסלע. מומלץ להגיע בשעות הערב. (בתנאי שיש רכב).

לא רחוק משאשאמנה נמצאת אוואשה (Awasa) - עיירה קטנה ונחמדה עם אנשים חביבים השוכנת על חופו של אגם. מקום נחמד לטייל קצת ולשחק כדורגל עם הילדים. ארבא מינץ` (Arba Minch) - פירוש השם הוא "40 מעיינות". עוד עיירה עם מלונות מפוקפקים ויתושים מציקים. יש בקרבתה פארק לאומי עם נוף יפה ואגמים אבל עם מספר די מוגבל של חיות. ג`ינקה היא עיירה קטנה עם דשא גדול, שעליו משחקים כדורגל במשך רוב הזמן, חוץ מפעמיים בשבוע שבהן המגרש נסגר, מפנים את האנשים ואת הפרות על מנת לפנות מקום לנחיתת מטוס של "אתיופיאן אירליינס".

לתחילת הכתבה 

השבטים של האיזור

בדרום אתיופיה חיים שבטים שביניהם מהמרתקים ביותר במזרח אפריקה. לחלקנו הם נראים כמו הפרימיטיביות בהתגלמותה, אבל יש להם חיים מלאי מסורת ומנהגים שהם שומרים עליהם בגאווה. לכל שבט יש את המראה המייחד אותו משאר השבטים בלבוש, בתסרוקת ובצורת הבנייה של הבתים. לכל שבט גם שפה משלו. בימינו, אנשי השבטים כבר נחשפו לעולם "המודרני" והם מאד אוהבים כסף ושאר מתנות, אבל עדיין חיים ומתלבשים כדרכם. אסור בשום אופן לצלם אף אדם ללא בקשת רשות וסיכום מראש על תשלום (1 ביר). אם תעשו זאת, אפילו מרחוק, הם יכעסו מאד, ייפגעו וידרשו הרבה כסף בתמורה. בכל מקום שתגיעו אליו תהוו אטרקציה, במיוחד אצל הילדים, שירצו להתיידד עם הפרנג`ים (פרנג`ה הוא כינוי לאדם לבן, ומקורו בתקופה שהיו באתיופיה הרבה תיירים צרפתים). השיטה הכי טובה לפגוש בני שבטים היא לבקר בעיירות ביום בו נערך השוק, שם תוכלו לחוות את החיים האמיתיים של המקומיים, ואולי אפילו לקנות בצל לארוחת ערב, עור של פרה או סתם איזו דלעת. אפשר גם לנסוע עם הרכב ולבקר בכפר בו חי שבט, אבל צריך בדרך כלל לבקש יפה רשות מראש השבט.

בכפרים טורמי וקייאפר תוכלו לפגוש את אנשי שבט האמר. הם הנחמדים, החייכנים והלבביים ביותר מכולם. הנשים של שבט זה קולעות את שיערן לתלתלים קטנטנים, ומורחות אותו ואת הגוף בצבע חום אדמדם, העשוי מחמאת עיזים ומסריח מאד. הן לובשות בגדים שעשויים מעורות של עיזים ומקושטים בחרוזים, ועונדות תכשיטים שעשויים ממתכת ומשיניים וציפורניים של חיות. הגברים אוספים את השיער למין פקעת מצחיקה על הראש וצובעים אותו בשלל צבעים עליזים. אם גבר עשה מעשה גבורה מותר לו גם לשים נוצה על הראש. הגברים לובשים חצאיות קצרות, מתקשטים בעגילים ותכשיטים מחרוזים, ונושאים כיסאות קטנים (המשמשים גם ככרית בעת הצורך). הם גרים בבקתות עשויות בוץ וענפים.

על גדות נהר האומו חיים כמה שבטים. הם שוחים בנהר ביחד עם התנינים ושטים בו בסירות קאנו עשויות עץ. חלקם בונים את ביתם בצורת איגלו קטנטן עשוי ענפים וחלקם גרים בבקתות עץ מרובעות. הנשים חשופות חזה ומפגינות פירסינג מרשימים בהחלט, של כל מיני סיכות שתקועות באוזניים, בשפתיים או בסנטר. הם קצת חשדניים, אבל אם תהיו מנומסים ותתחברו עם הילדים תצליחו לקנות את ליבם.

קונסו היא עיירה קטנה ורגילה, אבל מסביבה נמצאים כפרים מדהימים. כדי לבקר בהם צריך אישור מ"משרד התיירות" של קונסו. תצטרכו לשלם כ-30 ביר לאדם, תמורתם תקבלו מדריך שיסביר לכם על הכפר ואנשיו. במבט ראשון, קונסו-וילג` שכזה נראה ממש כמו הכפר של הדרדסים: ערבוביה של בתים קטנים עם גגות קש וגדרות מאבנים, עם רפתות קטנות לפרות, עיזים ותרנגולות שמסתובבות בחצר, שדות תירס קטנים בנויים בטרסות, עצי קפה וילדים קטנים, שובבים ומלוכלכים. הנשים חשופות חזה ועסוקות בכל מיני מלאכות, בייחוד בטווית חוטים מכותנה. יש בכפר בית אחד מרכזי המיועד למפגש של כל הכפר. אנשי קונסו מפורסמים בפסלי העץ הגדולים שהם מייצרים, המיועדים להיות מוצבים על קברו של איש חשוב ולתאר כמה נשים היו לו, ממה הוא מת וכמה נמרים הרג בחייו. גם שם צריך לשלם תמורת צילום. הכפרים האלה הם צורת חיים ייחודית ונהדרת - פשוט מקום שחייבים להגיע אליו. באזור נמצא גם אתר הקרוי בפי המקומיים "ניו-יורק": בקע גדול באדמה שקירותיו מזכירים בניינים רבי קומות.

שבט המורסי הוא אולי הקיצוני ביותר מבין כל השבטים שחיים כאן, וניתן לזהות את נשותיו לפי ה"צלחות" שהן תוקעות בשפה התחתונה ובאוזניים. (שבט דומה להם הוא ה"סורמה"). בנוסף לצלחות, הם אלופי הקישוט, וכל דבר הולך - עור, מתכת, שיניים וקרניים, וצבע לבן שהם מורחים על הגוף. הגברים לרוב מסתובבים עירומים כביום היוולדם, אבל גבר אמיתי הוא רק כזה המצויד ברובה - קלצ`ניקוב אחד עולה שלוש פרות, והם מתגאים בהם ונהנים במיוחד לירות באנשי שבטים אחרים בריבים על עדרי בקר (כשיש ברשותם כדורים). רוב ה"מורסי" נמצאים בתחום הפארק הלאומי "מאגו". הם שבט אגרסיבי במיוחד - אל תגיעו לשם ללא שומר חמוש מטעם הפארק, שיוכל לתווך בינכם לקבלת אישור לביקור. מטיילים רבים יוצאים די מזועזעים מהמפגש עם בני שבט המורסי כי הם בדרך כלל מקיפים את התיירים מכל הכיוונים, מושכים להם בבגדים ודורשים להצטלם (והתעריף שלהם גבוה במיוחד - 2 ביר...). בעונה הגשומה הנסיעה בתוך הפארק "מאגו" מחייבת רכב 4X4, וגם איתו יש סיכוי סביר שתבלו יום ולילה בנסיונות חילוץ מהבוץ.

כל הדרך חזרה מהביקור רבים מתווכחים אם זה נכון בכלל מבחינה עקרונית לבקר אותם - האם המפגש עם כל התיירים בעצם מזיק להם? לוקח זמן לעכל את כל מה שרואים בדרום אתיופיה. קשה להאמין שבמאה ה-21 עוד יש אנשים שחיים ככה. עכשיו, כשהם התוודעו קצת לעולם שבחוץ, לא ברור לכמה זמן צורת החיים הזאת תישאר כשהייתה...

לתחילת הכתבה

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

מהממם

השב  · 

בטיחות..

השב  · 

עדיין מופיעה בחלום!

השב  · 

הלוואי

השב  · 

כתבה מרתקת

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה להפארק הלאומי מאגו

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×