טרק בעמק ההלמבו

אור יוצא לטרק המתוכנן היטב אחרי עיכוב מצד מפגינים נפאלים. נופים עוצרי נשימה (תרתי משמע), מקומיים חביבים, שיחות על הבדלי תרבות ומשחקי שש בש מרתקים הם מנת חלקו בטרק זה וגם מפגש מרגש עם השותף, אחרי שאיבדו זה את עקבותיו של זה.

טרק בעמק ההלמבו  - תמונת קאבר

בכתבה זו:

הדרך לסנג`וריג`ל

ישנם הימים הללו, האיטיים, הלחים, העייפים ללא סיבה. הראש מנסה להתרכז והשכל לא נותן, רוצה לנוח, לישון. בימים האלו בקושי לצאת מהמיטה אפשר. ואתה בחו"ל ואתה מפסיד ומבזבז זמן וצריך לרוץ, לרוץ, לרוץ, כי יש מקדש שחובה לראות - אפילו שלא אוהב, וטאי צ`י לעשות, וכתבה לכתוב, ולהספיק, להספיק, להספיק וזה פשוט לא בא... יושב ומחכה לה, למוזה שלי, שתבוא בדמות מלאך, תכה לי בראש ותשבור את הבלוק הזה שתוקע את המילים. והיא עוד ישנה. תיכף אלך להעיר אותה, רק עוד קצת, להביט בה מתנמנמת, שלווה וחולמנית, יפה יותר מהשקיעה.

"שמחה רבה שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא"
כמה נפלא! הציפורים מצייצות, הפרחים פורחים וההמונים משתוללים ברחובות, מפגינים באלימות חיננית נגד המלך האהוב, שדואג לכנס את צבאו ערב - ערב ברחובות העיר. החיילים, ענף עץ זית עבה בידיהם ומבט תאב כאב בעיניהם, סובבים הלוך וסוב עד שנמאס, ונרדמים על מדרכות הסמטאות, פוקחים עין עירנית רק כשעוברת תיירת שמצדיקה את המאמץ. 

"אני רואה את האגמים!"- פוסק איתי בהחלטיות. את איתי הצגתי בכתבה שעברה. פגש את צבי בדרום אמריקה שנתיים קודם לכן, טיילו תקופה קצרה ביחד והתרשמו זה מגובהו של זה וזה מנמשיו של זה. קצין בנח"ל החילוני, בעל חוש הומור והתנדבות מפותחים למדי וגבוה עד כדי גיחוך. קבענו לבקר אצל האגמים הקפואים חרף כל המכשולים הפוליטיים והיהודיים הנגזרים מטיול בתקופה זו של השנה.

אני ישן שעה בלילה. ב-5 בבוקר דפיקה על הדלת. איתי בפתח. בחור רציני וגבוה, מאוד גבוה. הוא נעמד למולי ומחייך חיוך מאיים. ללא צורך בהסברים נוספים אני מעמיס את עצמי ותוך שניה או פחות אני כבר רוחש ומתנדנד ברחוב תחת כובד משקלי, המצות יוצרות מעין מרובע סימטרי בחלק העליון של התיק. אנו מתקשים למצוא מונית שתענה על המחיר שאנו נוקבים או תהיה זולה יותר מכרטיס טיסה להוואי. איתי רגוע ושליו, מחכה שהנהגים ירדפו אחרינו עם ההצעות. בסוף זה קורה ואנו עולים למונית (כהרגלי, אני מתיישב קודם בכיסא הנהג. לא מתרגל לצד ימין הזה עם ההגה...) ונוסעים. 

אנו מגיעים לפאתי הבודהנאט, מקדש שנמצא בקצה השני של העיר. הצומת חסום על ידי מפגינים שמחזיקים דגלים אדומים (סמל המאואיסטים) ומשאיות צבאיות שעל גג כל אחת מהן ניצב חייל חמוש ומפוחד. נהג המונית נלחץ, מסתובב חדות ומתחיל לחזור אחורה. אותנו, כמובן, זה מצחיק. אנחנו יורדים מהמונית ומתחילים ללכת. נחמד לחוות הפגנה דרמטית וטעונה שכזו מבלי להיות צד בעניין. הרגשתי ממש כמו אירופאי שבוחן מהצד את מצבה של מדינת ישראל: "על מה, For god sake, הם נלחמים כאן?"

הגיע הזמן להפסיק להיות שטחי: איתי הוא לא רק בחור טוב וגבוה, הוא גם יסודי וגבוה. מאוד. לפני שיצאנו הוא תכנן את המסלול מ-א` עד האגמים וחזרה לא`, כלומר לסנג`וריג`ל, שאמור להיות הכפר האחרון בטרק. מכיוון שאין תחבורה לדומצ`י (Dumchi), הכפר הראשון בטרק על פי הספר, החלטנו (כלומר איתי קבע) שנעשה את הטרק מהסוף לאמצע ונחזור בעמק יפהפה ולא מתוייר שנקרא עמק ההלמבו (Halambu) חזרה לסנג`וריג`ל ומשם נסתדר כבר עד לקטמנדו. זו הייתה התוכנית.

אנחנו צועדים לכיוון סנג`וריג`ל, מנסים לעצור כל דבר על גלגלים שעובר בדרך. לאחר פחות מ- 10 דקות הליכה עוצר לנו ספק טרקטור ספק מכונת תפירה ומורה לנו לקפוץ מאחור, בארגז. נסיעה נהדרת! קופצנית משהו, אבל זה המחיר בנפאל: קל בכתפיים כואב בתחת: או - או, אין מושלם! בהמשך אוספת אותנו חבורת ישראלים צעירים שהנהג שלהם היה כנראה אמיץ יותר משלנו. אנחנו מגיעים עד הכפר אבל בדרך נתקלים בהפגנה של מאואיסטים שמבקשים נדבה לטובת מאבקם הצודק. אנחנו מחכים עד יעבור זעם, ובינתיים איתי מסב את תשומת לבי לצמחים ירוקים ותמימים שגדלים לצידי הדרך. נראה שהשיטה הישנה של שדות מריחואנה עברה מן הנפאל וכאן הם מעדיפים אותם כצמחי נוי או עשבים שוטים. לבסוף עובר זעם, בעזרתו האדיבה של נהגנו היקר למאבקם הצודק ( 100 רופי ), ואנחנו מגיעים לסנג`וריג`ל. 

פינת הדיאלוג המיותר
איתי קונה עוגיות חמאה כשרות למרצ, תוך ניהול הדיאלוג הבא:
איתי: "האו מאצ` פור וון?"
מוכר: "פיפטין"
איתי: "ווט פיפטי? איט ספוז טו בי טוונטי!"
מוכר: "פיפטין"
איתי (מתעצבן): "אי גיב יו טוונטי!"
מוכר (מתעקש): "פיפטין!"
אני: "איתי, מה הסיפור?"
איתי: "הוא רוצה חמישים! שיחפש! אין מצב שאני מביא לו חמישים על אחת!! גג עשרים!!"
אני : "נדמה לי שהוא אמר חמש- עשרה"
איתי (חושב קצת): "אה.. איזה קטע! ואני עוד אמרתי לו עשרים.."

לתחילת הכתבה

משקיפים על עמק קטמנדו

לאחר פתרון הסכסוך המקומי וקניית כמות חמץ שתספיק כדי להשביע את איתי עד לסוף החג ולגרום לי להתייבש מהזלת ריר, אנחנו פונים לכיוון מדרגות האבן שלצידנו ומתחילים לטפס. הדרך מתחילה כשבצד אחד ישנם בתי הכפר ומן העבר השני צמחיה פסטורלית למדי. ככל שמגביהים נעלמים הבתים ורק הצמחיה נשארת כדי להקיף אותנו מכל עבר. אחרי חצי שעה אנו מסיימים לטפס ומתחילים לעלות. התצפיות בעצירות הופכות להיות עוצרות נשימה יותר ויותר. אני למשל, לא נושם בכלל. גם לא בהליכה. אז עוצרים כדי להתפעל מהנוף המעלף. אחרי חצי שעה אנו מתעוררים מעלפוננו, קמים וממשיכים. את המשך היום אנו מנצלים כדי להגביה עוף, עד שנבין איך פורטר נפאלי מרגיש. אנו מדלגים בקלילות של קטועי רגלים בין מדרגות סלע חלקלקות, צלעי הרים שוברי קרסולים ושבילים מאובקים וכל הזמן הזה איתי מתחקר אותי מהיכן משתין הדג, או במילים אחרות: איך זה עובד כל העניין הזה של נשים - גברים אצל הדתיים. אני, בטון סלחני ואבהי, עונה בקצרה על שאלותיו ומנסה להחליף נושא באלגנטיות, אלא שאיתי, בנוסף להיותו תואם עמוד חשמל, הוא גם עקשן לא קטן ונחוש ובעיקר אוהב להציק לי. הוא ממשיך בתשאולי השב"כ שלו ולבסוף מסכם את הסיפור בהצהרה: "עד סוף הטרק הזה אני מקלקל אותך, חכה תראה". 

הנופים בדרך ממשיכים לשמוט את לסתותינו בתדהמה, אולי זה מהמאמץ העילאי. אנו יוצאים מחורשה חשוכה ונפלאה עם עצים צפופים ועוברים לגבעות ירוקות שמשקיפות על כל עמק קטמנדו. אחריהן מגיע תורו של היער- יער ממש - אפל ושקט כמו באגדות. איתי מראה לי שם תמונה שמסבירה את חזרתו המאוחרת ביום האתמול. תמונה יפה. ממשיכים לצעוד. 

פתאום מפציע לו משום מקום אור מסנוור וחמים של שמש. לפנינו נחשפים כרי דשא מוריקים ומפתים, ושנינו, שלא ניחנו בכושר איפוק גבוה במיוחד, נכנעים ליצרנו ומחליטים לעשות מעשה: איתי שולף אותו, אני מכין את הקרקע ומתחילים בטורניר. איתי אף פעם לא הפסיד, יש לו ממש מזל, הוא יקרע אותי וכו` וכו`וכו`, כל זה, כמובן, מה שאיתי אומר. בפועל, השש-בש המתקפל מתגלה כבטן הרכה של הטרק הזה. אני מביס את איתי הגאה פעם אחר פעם, בכל סיבוב גופו מתכווץ עוד ועוד ופניו נוקשים ופגועים יותר. הוא מחליט שזה לא היום שלו. אנו מנציחים את האירוע וממשיכים, איך לא, למעלה. ארוחת צהריים אנו אוכלים בסוף סוף העלייה, בכפר קטן סמוך לנגרקוט היפהפה. אני עושה כמיטב יכולתי ללמד את הנפאלי החביב והבודהיסט האדוק שמשמש כשף המקומי קצת הלכות פסח, ניסיון שמסתיים בכישלון חרוץ. אני מוותר ומתפשר על סיר כשר לפסח מלא ב- Plain rice שזה בתרגום חופשי אורז חסר טעם. איתי טוחן פסטה ברוטב חמץ או משהו ומוציא קולות של הנאה תוך כדי. ארוחת פסח ראשונה בטרק. אין ספק- אני עומד לסבול ממש!!!

כשאיתי מסיים לגהק וללטף את כרסו המנופחת, אנו מעמיסים את התיקים ומתחילים בירידה האחרונה לשבוע הקרוב. בדרך אנו פוגשים בלאמה (סוג של רב בודהיסטי) חביב ומסטול קמעה ששתי עיזים משגיחות עליו שלא יעשה שטויות. הוא מציע לנו לאכול בביתו וכשאנו מסבירים שהרגע סיימנו מנה מפנקת במיוחד (איתי אומר זאת בהנאה רבה ושולח אלי מבט רב משמעות), הוא מתפשר ומציע קצת גראס חינם, רק קצת חברה אנושית ובבקשה!! אל תשאירו אותי עם העיזים האלה לבד!! הן רוצות לאכול אותי !! מבטו מתחנן ממש. אנו מעיפים מבט נוקב בחיות שלצידו. הן מביטות בנו כמטומטמות ופולטות "מהה" מיתמם מגרונן. אנו משתכנעים וממשיכים בדרכנו. 

ישועת ה` מכה שנית!!
בכפר שמסמן את סוף הירידה האחרונה, אוסף של פחונים יד שניה מיובאים היישר מגבעות גורל שבנגב הרחוק, אנו פוגשים בקבוצת קיבוצניקים זקנים.
"ישראלים?" - הם שואלים, כאילו אפשרי אחרת. מהנהנים.
"יש סופות שלגים שמשתוללות שם למעלה בימים האחרונים. אנחנו כרגע חזרנו אחרי שנתקענו 3 ימים בשלג. תיזהרו." אני לא מתרגש מהחדשות. גם באנאפורנה פגשתי את כל הרואי שחורות האלה, רק צעירים יותר. אין דבר שלא נפתר ב - "ישועת ה` כהרף עין" ואני רק מקווה שהפסטה בעוף חזיר שאיתי הוריד הרגע לא תעכב את הישועה הזו מלבוא כשנצטרך אותה באמת.

את הלילה אנו עושים בכפר צ`יפלינג ( Chipling). הרבה אין לספר על המקום. הוא יפה וירוק כמו שאר הכפרים שעברנו בדרך ובנוי על צלע הר תלול למדי. שווה לא להיעצר בבית הראשון אלא להמשיך עוד למעלה, למרות הפיתוי למנוחה, משתי סיבות - כדי לקדם מנהלות (צה"ל, צה"ל, מה שאתה עשית לי) למחרת וגם כיוון שיש שם גסטהאוסים טובים יותר. 

מתיחות על הדשא המטופח, עומדים משתאים מול השקיעה (ההרים מסתירים את השמש, אבל השמיים - מרהיבים בשלל גווני אדום), ארוחת ערב מזינה (מצה, שוקולד), שינה, עמוקה מאוד -"מתוקה היא שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל.." (קהלת, ה`, י"א).

כפיה דתית ב -3 בלילה
- "אור.. אור.."
- "מנמהננ לא צריך את החלב בנשק.."
- "אור!"
- " .. ממ.. אתה יכול לרקוד סלסה עם העז.." 
- "אור!!!"
- "אההה!!! מה? מה קרה?.."
- "תירגע. לא אמרנו ספירת העומר.."
- "אה.. נכון.. טוב. אז.."
- "???... אור?.."
- "ממ..."
- "אור!"
- " מה?.. אה, כן. איפה היינו?"
מזמזמים בלחש: " הנני מוכן ומזומן, הנני מוכן ומזומן, הנני מוכן ומזוווואומן לקאאיים מצוות עשה, עשה, לקאאיים מצוות עשה.." 

לתחילת הכתבה

איחוד בסוף יום מתוח

השעון מצרצר אחרי מה שנדמה כחצי שעה. מכבים. עוד רבע שעה של קימה עצלה. איתי מתנער ומזדקף ממיטתו. בחוץ שמש במרכז השמים. היום יהיה יום ארוך. בארוחת הבוקר (מצה ושוקולד) איתי נוגס עוד ביס בלחם הטיבטי שלו, מנגב מסנטרו את עסיס ביצת העין שדבק בו ומסביר לי על המפה להיכן אנו מנסים להגיע היום: הכפר טרפטי ( Tarapati), שנמצא בחישוב גס כ- 3 - 2 שעות מפדי ( Pedi ), הכפר ממנו עלינו, על פי התכנון לדקור את האגמים ולחזור. התכנון הוא להגיע לפדי בערב חג שני כדי שלא נבזבז יום על מנוחה, אלא נגיע לאגמים בלי התיקים ונחזור באותו יום לפדי.

השמש זורחת, הפרפרים מפרפרים - הכל נפלא בחוץ, ממש הכנה ליום טיול אידיאלי לפי הספר. אני ואיתי מדסקסים בענייני דת וביולוגיה כשלפתע... העליה נמשכת! גם ביום הזה נמצה את שרירינו התאומים עד כלות. בינתיים, איתי מצליח לסדוק די בקלות את הטיעונים הדלים שאני מפליט כהגנה מחיצי ספקותיו המבוססים היטב. חבל, חבל שלמדתי מחשבים בתיכון. אולי אם הייתי בביולוגיה היה לי משהו חכם לומר על דרווין המקולל הזה.. 

אנחנו עוצרים בכל כר דשא אפשרי ( ויש הרבה בדרך, רובם פנויים) בתואנה שאסור להחמיץ הזדמנות לשחק שש-בש, אך למרות המשחקים הרבים ( וההפסדים החוזרים ונשנים של איתי, שמתחיל לאבד תקווה ) העליה מסרבת להיגמר!! ואם זה לא מספיק- מתחיל לטפטף, טפטוף שגורר אחריו מבול, שגורר אחריו שלג, שגורר את איתי להגרר אחרי באיטיות מירבית, עד שאני מתיייאש מלהתאים את עצמי לקצב שלו וממשיך הלאה.. נכנסים לתוך יער. בהתחלה אני עוד עוצר ומציץ אחורה מדי כמה דקות כדי לוודא שאיתי שם, אך ביער זה ניסיון אבוד מראש ואני פשוט ממשיך לטפס. החשיכה משתלטת אט אט על הכל, הן מפאת השעה והן מפאת העצים הגבוהים המטילים את צילם בכל. פיצולי השבילים מתרבים והבחירה בדרך הנכונה הופכת לקשה יותר ויותר בכל צומת. כבוגר האנאפורנה אני מחליט ביניהם בצורה המקצועית ביותר שאני מכיר: מה שנראה יותר שמיש הוא השביל הנכון ( וזה חתיכת טיפ, תאמינו לי!). 

בסביבות 16:00, אחרי יותר מ- 10 שעות הליכה ללא הפסקה (לא כולל הפסקות שש-בש וארוחת צהרים עשירה ומגוונת של מצות ושוקולד) אני מתייאש ומתיישב. 5 מטרים ממני יש עוד פיתול בשביל לקראת עוד עליה והוא לא מפיח בי תקוות גדולות. קר לי ואני מצטנף במעין תנוחת עובר על איזה סלע, מכסה את עצמי עם התיק ומנסה לא לחשוב על האפשרות הסבירה מאוד שהלכתי לאיבוד. בכל זאת, היו המון פיצולים בדרך! והדגלים שראיתי בדרך? הם נראו בכלל מהרכס ליד! וואו, אם טעיתי ברכס אני במצב ממש גרוע, כי המפה אצל איתי ולי אין מושג בכלל איך קוראים לאגמים בנפאלית!! הנפאלים כאן מילה אנגלית לא יודעים! איזה סרט! איזה דיכאון! כיפה אדומה לבדה ביער והזאב בלע את המפה.. אם הוא לא מגיע בזמן הקרוב אני ממשיך ומחפש צריף לישון בו, שלא למות מקור בשלג. איזה בעסה ש...
"נמסטה!"- ברכת השלום הנפאלית המתוקה מקפיצה אותי ממחשבותי האובדניות ומעמידה אותי מול נפאלי חביב שמחייך אלי כמו סנטה קלאוס. אני שואל אותו איפה הגסטהאוס הקרוב. הוא עונה שלו יש גסטהאוס ושהוא לאמה ( למה הוא אומר לי את זה אני לא יודע ). אני אומר לו שאני מחכה לחבר שלי, אז הוא תוקע לי כרטיס ביקור ביד ומפציר שנגיע אליו - לא רחוק, רק 5 דקות מכאן.

ואיזה ניסיון רע שיש לי עם 5 דקות נפאליות!! אני כבר מדמיין את עצמי הולך כל הלילה ובזריחה, תשוש ורצוץ, מגלה את בקתת הלאמה היקר, נכנס פנימה ושואל אותו עם דמעות בעיניים: "למה, למה אמרת חמש דקות? ל מ ה ?!!!" אני מחליט לעשות מעשה. בתעצומות נפש שלא ייאמנו אני אוסף עצמי, כלומר את התיק, ועושה 5 צעדים שמאלה אל הסיבוב. אחרי הסיבוב, איך לא, מתגלה עליה תלולה במיוחד, בשלג, ואחריה... בקתת עץ!! הרי זה מטורף!! מכל הסיבובים, דווקא באחרון התייאשתי וקפאתי מקור 40 דקות כשיכולתי פשוט להמשיך עוד 5 דקות ולפצוח בשינה חמימה וזה אפילו לא 5 דקות, זה דקה ג - ג עד הגסטהאוס!!... אחרי 12- 15 דקות מאומצות להפליא, אני נוחת, גמור לחלוטין, על רצפת העץ החמה של חדר האוכל. בחוץ השמש מתחילה לשקוע והשלג בעיצומו. איתי טרם נראה באופק ואני מתחיל לדאוג. אני גומר אומר עם עצמי שאם לא יראה סימן חיים עד 17:00, אצא לחפש אותו. 
- עצמי עונה לי: "עזוב אותך, הוא ילד גדול, יש לו מפה ואני מ ת מעייפות!" 
- אני עונה: "עייף או לא, אני הולך למצוא אותו! רק חסר לי סיפור של עוד מטייל ישראלי שהלך לאיבוד בשלג על המצפון!!" 
- עצמי ממלמל משהו ברוגז. 
- אני לא מקשיב לו ויוצא החוצה, מצויד כבר בפנס, להשקיף על הלמטה, היבוא אם- לאו. 

ברגע האחרון...
ב- 16:55, כשאני כבר מתארגן לצאת אליו, הוא מגיח פתאום 10 דקות למטה משם. אני מנפנף לו ורץ לחדר להביא מצלמה שתנציח את הרגע. בלי חיבוקים, נשיקות וגינונים מיותרים אנחנו ניגשים לאח המבוערת ומתכרבלים מולה באנחת רווחה עצומה. ריח האוכל של איתי עולה בנחירינו, ואני עוצם עיניים, שואף אותו טוב טוב לריאות, נוגס במצה עבשה ומחייך באושר: "אח! כמה טוב שהיום הזה נגמר!" ואנחנו נרדמים מחובקים מול השקיעה...

למחרת- סופת שלגים משתוללת. הצ`אי ששתינו ותפילת שחרית של בוקר לא גירשו את השלג הארור. אני מקלל חרש ויוצא אל הכפור בעקבות איתי הגבוה והנחוש אל הלא נודע...

בשבוע הבא: ויקינגים ואיראנים, דוגמנית נורבגית, ציד פרים, טורניר קרמבול, רעב, אופנועים, חגיגת יומולדת ואיתי מנצח בשש-בש. 

לתחילת הכתבה

טיפים

עמק ההלמבו:
העמק היה מתוייר מאוד עד לפני מספר שנים. כעת, מעט מאוד מטיילים מגיעים למקום, למרות שהוא כמעט המשך טבעי לטרק האגמים הקפואים או לירידה מהלנגטנג. העמק טובל כולו בירוק, הכפרים בו יפים יותר מאשר בעמק המקביל לו והתושבים באיזור לרוב חביבים אף יותר מאלו שבמסלול הרגיל. רוב הכפרים שם כלל אינם ערוכים לתיירים ומשמשים ככפרים חקלאיים ותו לא. אנו התאחסנו במלון פורטרים כיוון שלא הגענו לגסטהאוס ראוי. למרות זאת, המקומיים ישמחו לספק לכם מקום לינה ואוכל בביתם, תמורת סכום פעוט למדי. 

חלקו התחתון של העמק יפה לא פחות מהעליון, אך הכפרים שם נשלטים על ידי המאואיסטים. האווירה שם פחות טובה משאר העמק, אך האנשים עדיין נחמדים מאוד ברובם. המחירים זולים למדי כאן. כדי להתחבר אל המסלול המקורי ולא להתרחק מדי מעמק קטמנדו יש לעלות מפיצול הנהר שבסופו של העמק אל הרכס שמוביל בסופו אל הכפר סנג`וריג`ל. אפשר גם להמשיך בעמק עד סופו ומשם, בימים כתיקונם, ניתן להיעזר בתחבורה ציבורית כדי לחזור לקטמנדו.

אזהרה: המאואיסטים שולטים באיזור קצהו התחתון של ההלמבו. ייתכן ותידרשו לשלם מס מעבר .

דתיים: רוב רובו של העמק מאוכלס בבודהיסטים אדוקים למדי, שאינם אוכלים בשר כלל, כך שניתן להשתמש בכלים שלהם לצורך הבישול. למקפידים: יש לזכור שהכלים לא הוטבלו.

טיפ קטן וחשוב: מפה וספר הדרכה. השבילים לא מסומנים כראוי וקשה מאוד למצוא את השביל שמחבר חזרה לדרך הרגילה שמובילה לסנג`וריג`ל. המקומיים אינם דוברי אנגלית ומכירים רק את שבילי הפורטרים שאינם נוחים להליכה ועוברים בין כל הכפרים באיזור.

טיפים לגבי ציוד והמלצות כלליות ראו כתבה מס` 2 - אנאפורנה חלק א`, פינת הקרקר.

לתחילת הכתבה

הדפס| שמור למועדפים| שלח

ספר לנו מה דעתך בפייסבוק

ספר לנו מה דעתך באתר

הוסף תגובה

התחבר כדי להוסיף תגובה:

ה `` כוכב הנולד `` של אור עקיבא

איך לא שמים לב שלא הזכרתי את הפסיכומטרי?!

אתה תותח!

הימים שעוד יבואו לנו...

אאאחחחחח ... עד מתי אוג` 01 ???

לא זוכר שהפסדתי הרבה... כל כך...

סגור