ירח דבש בטרק האוורס בייס קמפ.

ירח דבש בנפאל 1-24/4/11
כשהצעת נישואין מתקבלת בספטמבר ובפברואר נישאים, לא פשוט להוציא לפועל ירח דבש באורך ירח. שבוע דבש בפברואר, גם לבעלי דמיון מפותח יתקיים בהרים מושלגים, נישאים בעליות וגולשים במורדות. לפי המסורת צריך לקיים עוד שלושה וחצי שבועות של דבש כדי להגיע לירח. היה ברור שגם בסשן ב' יהיו הרים עם אוויר נקי, הליכה מבקתה לבקתה, אירוח חמים וחוזר חלילה.
אפריל נבחר כחודש המתאים ביותר לחופש מהעבודה מה שהכווין אותנו לבחור במדינה בה אולי תעוף ציפור האבן, לפני המונסונים, כשהרודודֶנְדְרוֹן פורח. ארץ הטרקים מזמינה את חוגגי הפסח והאיסטר לבחון את הגוף והנפש בקרקע ובאוויר, בגובה פני הים ובגובה מחנה הבסיס לטיפוס לפסגות הגבוהות בעולם. ואם כל זה לא יסתדר, אפשר תמיד לקפוץ להודו המוכרת ללו"ז יוגה, גנגס, טאלי ידיעה מרגיעה בדרך לטרק.
כשסיפרתי למ. שחזרה לפני שנה מנפאל שאנחנו בוחרים בטרק האוורסט בייס קמפ (מעתה יקרא א.ב.ק) היא ניסתה בכל כוחה להוציא את הרעיון הזה מראשי ולהמיר אותו ב'אראונד אנאפורנה' תוך סיפורי הסֶבֶל שחוותה לפני שנה. סיפורים קשים המסופרים בעיניים קפוצות ואסרטיביות רבה, מלווים בתמונות מחמיאות שלטענתה לא שוות את גסיסת פיקות הברכיים שלה.
מכיוון שש. בן זוגי, טרק סביב רכס הרי האנאפורנה כחייל משוחרר לפני תשע שנים והגיעו גם ביקורות יותר משבחות על הא.ב.ק, התקבלה החלטה ומאותו רגע, מ. נהייתה תומכת נלהבת ומחויבת לטיפים הטובים ביותר שאולי יאפשרו לי להנות במהלך המסע ולא רק מהתמונות. בנוסף היא ובעלה נהיו לנו אף לספונסר (בצורת ציוד של אירופאים) למסענו.
אספנו ציוד וארזנו ממוקד טרק. כשארבע טיסות לפנינו וארבעה כריכים בתיק, יצאנו ביום האחרון של חודש מרץ 2011 דרך פקקי נתניה להשאיר את האוטו בכושר במרכז הארץ כדי שגם הוא ידע להעריך את עיר מגוריו, חיפה, לכשנחזור. אטרקציה ראשונה טרקלין דן, תחושה של V.I.P על לא עוול בכפי. טיסה ריקה מאוד לטשקנט בירת אוזבקיסטן, המתנה קצת מעושנת וטיסה לדלהי בה חיכה לנו נמל תעופה משופץ עם שטיח מקיר לקיר, מיטות שיזוף ומרחבים אדירים שבשוליהם אספרסו איכותי. גולת הכותרת במטוס בואינג 747 לקטמנדו עם מסך אישי ואפשרויות בחירת סרטים, סדרות, שירים ושאר ירקות. בקטמנדו, ישר לגיטו התיירים, התאמל, שהוא גרסה עדינה של ה'מיין בזאר' בדלהי, שם לפי כל הטיפים לסוכנות 'סוויסה', מונופול הארגונים לישראלים בנפאל. קנינו כרטיס הלוך ושוב לבוקר המחרת ב 220 $ לראש מערבי והלכנו להתמקם. פיזרנו את כל הציוד בחדר וארזנו מחדש.
מנחת לוקלה
הטיסה שתואמה ל2.4.11 בשעה 8:30 יצאה ב 10:00, דקות ספורות בלבד לאחר הטיסה שתואמה ל 5:30. 19 מושבים, 2 טייסים, 2 מנועים, 1 דיילת עם צמר גפן לאטימת האוזניים וסוכרייה להקלת המתח. טיסת הרים, צל קטן של אווירון ציורי מתחתנו ומסלול נחיתה משופע באורך של נושאת מטוסים.
הנחיתה בלוקלה
המקומיים הידועים גם כבני ה'שֶׁרְפּוֹת' לא קפצו עלינו כמובטח, הם היו שם, עדינים, חיכו שנפנה אליהם. המו"מ הראשון לא צלח כי השרפה ביקש 25 $ ליום כסכום ראשון ובנוסף החל לבכות על מר גורלו. החלטנו לנסות עוד ולא ללכת על האפשרות הראשונה הנקראת בדרכנו, אך להפתעתנו, אף אחד לא קפץ עלינו. תהיתי אם הם חושבים שאנחנו מתכוונים לסחוב לעצמנו את התיק הגדול במשקל 20 קילו במשך הטרק, או שאולי הם עשו קנוניה נגדנו ואף אחד לא יסכים לנו, לבסוף מצאנו את דאנא, גבר עם מראה בדואי וחיוך רחב עם סימנים למחסור במברשות שיניים שהסכים ואף רצה להסתובב איתנו ב'עמק קוּמְבּוּ' למשך זמן לא מוגדר מראש עם התיק שלנו והבטיח לדאוג לנו בבריאות ובחולי עד שהמטוס חזרה לקטמנדו יפריד בנינו. הוא ביקש שנחכה לו 20 דקות התארגנות, חזר אלינו עם תיק בנפח 5 ליטר ויצאנו לדרך.
הספר המליץ ללכת עד ל'פַּאקְדִינְג' מרחק של שעתיים שלוש. מהר מאוד כל המילים והתכנונים קבלו צבע וקולות ונכנסנו לשיירת המטרקים בשביל הנודע. עוד לא יודעים איך להשתמש במקלות ההליכה שקבלנו מהספונסרים שלנו, תוהים אם אנחנו חשים כבר את מחסור החמצן בגובה 2800, מתחילים להנהן לשלום למטרקים שבדרך שככל הנראה סיימו עכשיו שבועיים או שלושה של טרק.
הגענו לפאקדינג ב 15:00, ראינו אנשים יושבים בחצרות הלודג'ים, שותים ואוכלים. דאנא הציע שנמשיך ל'בֶּנְקַר', שם יותר זול ונחסוך שעה טיפוס ממחר. זרמנו איתו כמו נהר ה'טַאדוּ קוֹסִי' שזרם לצידנו. חצינו כארבעה גשרים באותו יום וב 17:00 הגענו לבנקר והתמקמנו. עוד לא מתורגלים בהזמנת אוכל ועוד לא מבינים שדאנא הולך להיות גם המלצר שלנו בשבועיים הקרובים, קראנו בעיון את התפריט והזמנו לנו צלחת מומו ושני מרקים. אחרי האוכל, הצמדנו מיטות, הכנסנו את מפצל האוזניות לשימוש ונרדמנו.
למחרת (3.4.11), כשבבטננו תה עם חלב, (שלימים יסתבר שמדובר באבקת חלב), ותיקנו מועמס על דאנא יצאנו לעבר ארוחת הבוקר ב'מוֹנְג'וֹ'. הזמנו פורידג' (דייסה) בו בזמן שדאנא דוחף כמה שיותר אורז למצבורי בטנו. עדיין חשדנים במחירים ובדאנא. עדיין חדשים, עדיין בוחנים את המפה, מנסים לזכור את שמות המקומות שצפויים לנו בדרך. משננים את השמות עם הסאונד החדש והלא מוכר.
היום השני של הטרק מאופיין בעלייה של כ 800 מ' כשבסופה צ'ופר יום התאקלמות. הולכים בין גובה 2600 3400 מ', חוצים 4 גשרים תלויים באורך 100 מ' ובגובה מעל נהר ה'טַאדוּ קוֹסִי', מסתכלים קדימה ולא למטה ונהנים מרגע של מישוריות.
גשרים בדרך
כל חצי שעה עוברים בישוב, הכוונה היא ל 2 בתים או יותר ומרחבים של שדות מעובדים - חסה, תרד, ברוקולי, כרובית, תפ"א ועוד כמה גידולים. הרבה עצים, מידי פעם נגלה הר מושלג ברקע. סבלים עוקפים משמאל ומימין כשעל מצחיהם תלוי משא במשקל שלא מותאם לגובהם או גילם.
לוקח זמן להבין שהעליה תגמר רק בסוף היום כשנגיע למשכננו בעירה 'נמצ'ה בזאר' לשני הלילות הקרובים. חברים המליצו לנו על מלון 'זמלינג' והכינו אותנו לא להתייאש כשמגיעים לעיירה ולתת עוד 10 דקות טיפוס בתוך העיירה כדי לישון בחדר מפנק, במלון מפנק, עם נוף מהמם. אז החלטנו לא להתלהב כשרגלנו דרכה בשערי העיירה ושמרנו את ההתלהבות להגעה למלון המיוחל. במלון 'זמלינג' חיכו לקבוצת מטיילים ולא יכלו לקבל אותנו. ירדנו כמה מדרגות ונכנסנו ל'אלפין הוטל'. תמורת 5 $ קבלו אותנו יפה, באנגלית צחה. החלפנו את נעלינו בכפכפים כדי לא לבצבץ את בד הלבד המונח מקיר לקיר. קבלנו חדר עם שתי מיטות וחלון משקיף לנוף מרהיב, צופה על העיר. הופתענו משמיכות הפוך המפנקות, שביצעו את תפקידם כראוי ונתנו לנו שני לילות חמימים ללא עזרי חימום נוספים. תמורת 5 $ נוספים, התקלחנו במים חמים. לאחר התארגנות, ירדנו לחדר האוכל להתחמם ולאכול ממטעמי הבית. תפריט ארוך ומגוון הכולל המבורגרים, עופות ברטבים שונים, סנדוויצ'ים, צ'יפס, נודלס, פסטה לזניה וכל מה שחיכו של האדם המערבי יכול לבקש. למען קיבתנו, החלטנו לשמור על צמחונות ונהננו ממומו, נודלס ותרמוס ענק של תה. למדנו את המפה, קראנו בספר, עברנו לספרי הרומן וב 20:00 כשהחימום הפסיק לפעול, הבנו את הרמז ועלינו למיטה.
כאבים פלחו את ראשנו, הקפדנו על שתייה וחצי כדור יורומוקס. הלילה היה מתוק ובבוקר, לאחר שניגבנו את האדים שהצטברו על חלוננו גילינו שאנשי תפאורת העולם דאגו לנו ליום באווירת חופשת סקי. כל העירה הולבנה במשך הלילה ובבוקר השמש הפציעה.

3.4.114.4.11
יום התאקלמות הוא לא יום סתלבט. כדאי לטפס ולרדת חזרה לאימון ושמירה על כושר. יצאנו עם דאנא בשעה 9:00 עם תיק אחד קטן והתחלנו לעלות. דאנא עצר בעדנו והסביר כי חושש שהשלג בדרך אלינו. הלכנו אחריו חזרה למשכננו הקט והסתבר שהוא חזה נכון. בסביבות 11:30 השלג שוב הגיע. חשבנו שאנחנו עדים לאירוע אקלימי מיוחד, אך מחשבותינו התבדו משיחה עם הטרקרים אשר בדרכם מטה שהכינו אותנו לכך שעוד צפויים לנו שלגים רבים בדרך.
בשארית היום, סיימנו ספרים, יצאנו לטייל בעיר, קנינו לנו כיסוי תיק נגד מים, זוג כפפות נוספות נגד גשם, ולוח שח-מט ב 10 $. שיחה עם בעלי המלון הבהירה לנו שהם כאן לעונת התיירות בלבד, שהשטח היה שייך לאביו של בעל המלון שמתפרנס רוב השנה מעשיית מוסיקה נשוי לאישה מהודו ורוב השנה הם חיים בקטמנדו. פגשנו גם זוג אוסטרי בגיל 50 שנמצא בשלהי טיול של שנה בעולם. הם התחילו את הטרק מג'יבלי כלומר ויתרו על הטיסה הלוך והוסיפו לעצמם עוד שבוע של הליכה מאתגרת ברכיים בחלק היותר גשום של השביל.
ארזנו שקית של אביזרים מיותרים כדי להקל על משאנו – בעיקר כלי רחצה וספרים והשארנו אצל בעלי המלון עד שנעבור אצלם בדרך חזרה בעוד כשבוע וחצי שבועיים.
למחרת (5.4.11) המשכנו בדרכנו לכיוון העיירה טֵנְגבּוּצֶ'ה. בתצפית הראשונה ממנה רואים את האוורסט, פגשנו את הישראלים הראשונים. 3 גברים ואישה אחת בשנות ה 60 לחייהם. צילמנו אותם, הם צלמו אותנו והיינו בטוחים שנפגוש בהם בערב.
מראה ראשון של האוורסט

תצפית ראשונה על האוורסט

היום התחיל עם שמש. בצהריים מרק שום מצויין בחצר בית חשוך. משתדלים לא להתמלא מידי כי רוב הטיפוס עוד לפנינו. על המפה, הדרך לא נראית ארוכה. הגובה מורגש היטב, בעיקר במנוחה - נמלולים בידיים, בשפתיים, בסנטר ובעקבים. הנמלולים נעים בין תחושה נעימה לתחושה מלחיצה של איבוד קשר עם איבר בגוף. מזכיר לפרקים תחושה של גילופין קל.
בטיפוס לטנגבוצ'ה, היורדים חזרה מחייכים אלינו במבטים שונים. חלקם מעודדים, מקריאים לנו זמנים לא מדויקים ליעדנו. העלייה תלולה, מקלות ההליכה מקבלים חשיבות כמעט כמו של רגל. רגל שמאל, מקל ימין, רגל ימין, מקל שמאל וחוזר חלילה. סבלים מקפצים מעלה ומטה על השביל ולשמחתנו גם הם עוצרים להפסקות נשימה קצרות. מעמידים את משאם על מקל עץ ונשענים אחורה בעמידה.
המובילים

בבת אחת נגמרת העלייה, עוברים בשער ומגלים מנזר אחד גדול ומקושט וארבעה מבנים נוספים בהם ניתן להתמקם, זה סימן שאנחנו שבגובה 3800מ'.
נכנסנו ללודג' של 'טַאשִׁי דֶלֶק' קבלנו חדר בקומה עליונה ויצאנו להכיר את המנזר ונזיריו. במנזר יושבים ליד הקיר, על שטיחים, נמוך מהנזירים. אפשר לעצום עיניים ולשמוע את צלילי תפילתם. הם עוצרים מידי פעם ולוגמים מגביע התה. יש חשק לעוד. צלילי תפילתם עמוקים ונעימים, הגוף יכול לנוח בקלות מבלי להירדם. מצד אחד יום ארוך וקשה של הליכה ומצד שני אנדרנלין זורם מהתרגשות מהמקום המיוחד, היפה, הגבוה, הקר והחזק הזה.
בכל פעם שאנחנו טוענים שקר, אומר לנו דאנא: "this is cold? Kala patar – this is cold!"
בטנגבוצ'ה אנחנו מבינים ש'המבינים' תופשים מקום קרוב לגוף החימום. זה הלילה הראשון שבאמת קר ובשביל שירותים צריך לצאת החוצה, באמצע הלילה זו מחשבה קשה, אבל אז מגלים שאין הבדל גדול בטמפרטורה שבתוך החדר ומחוצה לו, אחרי הכל מדובר בחדר המופרד בדיקט 5 מ"מ מהחדרים האחרים ומהחוץ. דאנא מסביר לנו שמקלחת יכולה להוביל למחלת גבהים ומבקש שנמנע ממנה. אנחנו כבר סומכים עליו ובינתיים נמנעים.
חדר האוכל היה מלא, רועש וגועש. כשחזרתי באחת הפעמים מהשירותים גיליתי את ש., בעלי, משוחח עם אחת הנשים. השיחה נמשכה עוד כמה שעות. ככה זה כשמדובר במפגש של יהודים עם יהודים במקום קסום, כמה ימים לפני חג הפסח. לזה מתווסף סיפור החלמה מסרטן, ביקור בארץ בשנות ה 70 ושוב בשנות ה 2000 .
ג'ודי וברי הם זוג יהודים מלונג איילנד שבמדינת ניו-יורק. היא הבטיחה לו לבוא איתו לטרק הא.ב.ק והוא הבטיח לה לחגוג את חג הפסח כהלכתו בסדר הגדול בעולם בקטמנדו. ולכן נקודת המוצא שלה היא שבכדי שאישה תהיה כאן עם בעלה, הוא כנראה הבטיח לה משהו, אחרת היא לא הייתה פה ולפיכך לא השתכנעה שהרעיון של הטרק היה שלי..
לילה קר עבר על כוחותינו והתעוררנו לעוד בוקר לבן במישור הקסום של העיירה טנגבוצ'ה שנמצאת שם כנראה בגלל המנזר. אכן מקום מוצלח להתחבר לאל ולנפש.
טנגבוצה
טנגבוצ'ה

(6.4.11) יצאנו לדרכנו. היעד – דינְגבּוּצֶ'ה, השוכנת בגובה 4400. זה היום שמבהיר את השינוי שהבדלי הגבהים יוצרים בצמחייה. בתחילת היום הליכה ביער מסולסל עם עצים שונים ומיוחדים ועלים ירוקים ובסוף היום שיחים נמוכים בצבע חום אפור. חציית קו ה 4000, מורגש היטב בראש, בבחילה, בנמלולים. יום הליכה ארוך, הולכים נגד השלג, האדמה מתדנדת, אני סומכת על השלג שיפסיק לרדת. אין ספק שהגיע הזמן ליום התאקלמות נוסף. יש ספק לגבי ההנאה שניתן להפיק בגבהים האלה.
אנחנו מגיעה ליעד, יש לנו חדר, לֶבֶד ירוק מקיר לקיר, משום מה זה משמח אותי כאילו זה משפיע על הקור. אני שוקעת לישיבה על הרצפה, אוחזת בראשי, מוכנה להתחיל לבכות מכאבי הליכה מעורבים בשמחת ההגעה. בעל הבית מביע אמפתיה קלה ע"י שימוש בשאלה tired? ואני מצחקקת קלות ומהנהנת בחוזקה. ש. מציע מסז' ברגליים, ההצעה עוצרת את הבכי ואני מתמקדת בדרך הקצרה ביותר לקבל את הצעתו. אנחנו משתדלים להתארגן יותר טוב לקור בלילה. דאנא דואג לנו לעוד שמיכות וממלא לנו בקבוק חם שהוא ללא ספק הטיפ הכי טוב שקבלנו לקראת הטרק.
חדר האוכל ענק ויושבים בו 4 אירופאים שקועים איש איש בספרו. החושך לא עוצר בעדם, הם מדליקים את פנסי הראש שלהם וממשיכים איש איש בספרו. במפגש המעגל הקרוב לתנור אנחנו פוגשים את מרלין, גרמנייה מתגוררת בלונדון והתנדבה כמה חודשים בקיבוץ בארץ. הבחורה מטיילת עם פורטר (מדריך – סבל) בלבד, מבסוטה ממסעה ולא מפסיקה להצחיק אותנו. אנחנו מתרשמים מאומץ ליבה ומהיכולת התקשורתית המרתקת שלה. כשנגמר תקציב החימום / קקי מיובש של יאק לאותו הערב אנחנו נפרדים איש איש לחדרו הקר. כמה טוב שעוד גוף חימום ישן איתי בחדר.
אנחנו עוטפים את עצמנו במצנפת לילה לראש, כמה זוגות גרביים תפורים מצמר של חיות שלג למיניהן ומקווים להצליח לשמור על חום הגוף למשך רוב הלילה. ב 2:30 אני מודיעה לש. שהיה לי גרפס בטעם ביצה. הדופק עולה, לא ברור אם זה דופק של לחץ מאָמֶבָּה בקיבה או דופק של תזוזה בגובה 4400 מ'. 4 גרפסים נוספים, שלשול קטן ובבוקר תה וטוסט והאמבה גם היא לא החזיקה מעמד בגובה הזה או שמא מעולם לא הגיעה אליו.
יוצאים להליכה של יום התאקלמות (7.4.11) עם כאב ראש קל ויורומוקס בקיבה. עולים לאט לאט, מסתכלים לאן הולכים מחר, עוצרים ליד דגלי תפילה טיבטים, תופשים קצת שמש, מזהים הרים קצת פחות מפורסמים בשמם אך לא פחות קשים לטיפוס מהאוורסט.
דינגבוצה
יום התאקלמות בדינגבוצ'ה. על רקע הר ה'אַמָה דָבְּלַם'ה'אמה דבלם' נראה מכל מקום ואנחנו כבר מתחילים לזהות אותו בלי שדאנא יצביע עליו ויגיד את שמו. לא יודעים לאיזה גובה הגענו וזה מעסיק אותנו כל היום וגם למחרת. לא ממש סומכים על הגבהים המוזכרים במפה כי לפיה עלינו 500 מ' והגענו כמעט ל 5000. בצהריים אני מחליטה שעל אף המלצותיו של דאנא, השיער שלי דורש מקלחת ובדיוק כשאני מחליטה לבקש שיחממו לי מים, נכנסת קבוצה של 20 מטיילים שמקבלת עדיפות מקלחתית על פני. שורשי השיער שלי מודים לי על ההחלטה וגם עור הפנים שלי שמח וקורן. לחגיגה מתווספים גם קרמים, דיאודורנטים ובשמים. במים שנותרים בדלי אנחנו עושים כביסה. הקבוצה שהגיעה מגוונת באנשים מרחבי העולם בינהם קנדי, אמריאים, אנגלים צרפתים, ניוזילנדי ורוסי יהודי שעלה לארץ וירד לאוסטרליה. הרבה אנשים, הרבה מקום להשוואה, אפשר לדבר על השפעת היורומוקס, על כאבי השרירים, השינה בלילה ושאר תופעות הלוואי של הטרק. למחרת (8.4.11) אנחנו מאחלים להם יום מנוחה / התאקלמות שמח ויוצאים לדרכנו לעבר 'לָבּוּצֶ'ה'.
לבוצ'ה שוכנת בגובה 4900, 500 מ' יותר ממיקומנו הנוכחי, אבל על המפה הדרך נראית קצרה. תחילת היום מישורי. בדרך אנחנו מזהים מראה של צילום שקבלנו מחברים ותלוי בביתנו. לפי המפה אנחנו ב'דוּסָה' ולפני שנגיעללבוצ'ה נעבור ב'דוּגְלָה'. אם ממש לא יהיה לנו כוח להמשיך נוכל להישאר שם. הידיעה הזו מעודדת אותי. אני מגיעה לדוגלה אחרי כ 3 שעות שבהם הלכתי 2 ק"מ ואני גמורה. אנשים כבר יושבים בשמש עם הבירה שלהם כאילו הם בחופשת סקי ולא זקוקים לכל טיפת חמצן וכוח שברשותם ויכולים לבזבז את פעילות הדם והכבד שלהם על אלכוהול. בזמן שאנחנו אוכלים את מרק השום והאורז אני מבינה שלהישאר כאן זו לא אופציה ואין ברירה אלא להמשיך.
בשארית כוחותינו מגיעים ללבוצ'ה. ש. מודיע לי שלכבוד שבת אנחנו עוצרים כאן ליום התאקלמות. אני בכיף מסכימה לכל יום התאקלמות ומנוחה בטרק שלנו. למעשה, אלו הימים שבשבילם יצאתי לטרק. לשבת בלודג', לקרוא ספר ולראות את העוברים והשבים חולפים על פנינו. מתקשים בדרך למעלה, מבסוטים בדרך למטה. בחדר האוכל אנחנו פוגשים 3 ישראלים בטיול אחרי צבא שלהם. הם לא מבינים מה פירוש המושג יום התאקלמות, הם לא יודעים מה זה יורומוקס, הם נמצאים בטרק 5 ימים והם כבר בדרכם חזרה. שלא לומר שאין להם פורטר ויש להם גזייה. הם שואלים אותנו אם אנחנו משתמשים בפטנט הישראלי – לשלם רק על האוכל ולא על השינה ומבינים שאנחנו לא בסטטוס של טיול אחרי צבא, אלא בירח דבש ושהטיול שלנו יסתיים לפני שהכסף שלנו יסתיים ולא להיפך כמו אצלם.
למחרת (9.4.11) בעוד אנחנו מתארגנים לנו בניחותא ליום התאקלמות הם מתארגנים בניחותא ליום הכי קשה בטרק – מעבר ההרים 'צ'וֹלָה פַּס' המוביל לעמק מקביל ולעיירה המקסימה ביופיה - 'גוֹקְיוֹ'. פחות מפורסם ונראה מרהיב יותר בתמונות מאשר עמק ה'קוּמְבּוּ' המוביל למחנה הבסיס לאוורסט. הם לא מתרגשים ממעבר ההרים שאנשים אומרים עליו שיש צורך בציוד הליכה בקרח כדי לעבור אותו. הם יוצאים לדרכם ב 8:00. לפניהם 10 שעות הליכה ואנחנו מקווים לא להיות הישראלים האחרונים שדברו איתם בחייהם.
ביום ההתאקלמות אנחנו רואים הרבה טיפוסים של אנשים, ככל שעולים בגובה, כך מתמעטים הלודג'ים והם נהיים מלאים יותר (ומג'וייפים יותר). אנחנו מבינים שהמסלול הזה קורא למגוון רב של אנשים מכל הגילאים וכנראה מושך אליו הרבה אנשים שמבינים שלחיים גם יש סוף – מחלימי סרטן, אלמנות טריות ואנשים שצריכים לבחון את גופם. זה מעורר בנו השראה. אנחנו בסך הכל זוג בריא בשנות ה 30 לחייו שאוהב לנקות את המוח שלו בהרים ונופים ולצמצם את מגוון אפשרויות הפעילות העומד בפניו לכדי הליכה, קריאה, אכילה ושינה.
לכל יום התאקלמות יש מוצאי יום התאקלמות. למחרת (10.4.11) אנחנו יוצאים לעבר נקודת הישוב הגבוהה ביותר בה נלון בחיינו – 'גוֹרַק שֶפּ' מדובר בסה"כ על עלייה של 200 מ' נוספים הפרוסים על פני 2 ק"מ. החוזרים מספרים שזה לקח להם כשעתיים ושאין סיבה טובה ללכת עד מחנה הבסיס עצמו. אנחנו מכינים את עצמנו ל 3.5 שעות ומגיעים ליעדנו רק אחרי 5.5 שעות מקווים שיש עוד חדר פנוי באחד מ 2 הלודג'ים. אנחנו פוגשים שם אב גרוש המטייל עם ביתו בת ה15 מדרום אפריקה. גאה בה על החלטתה לבוא איתו לטיול הראשון שלה מחוץ לארצם, לנפאל. עוד 5 ימים הם כבר חזרה בדרום אפריקה.
גם בנפאל, לא רחוק מטיבט, בגובה 5100 מ' במרחק של שבועיים הליכה מהכביש קרוב, יש קליטה סלולרית. אנחנו שולחים איחולי מזל טוב לאמא של ש. שחוגגת יומולדת היום והולכים לישון.
דאנא מעיר אותנו ב 5:00 כדי לעלות למקום הבאמת קר כשהשמיים בהירים. אנחנו מתארגנים בזריזות, לובשים את כל מה שאפשר ללבוש ויוצאים בחושך לעבר פסגת ה'קַאלָה פָּאטַר' שבגובה 5545 מ'. אני מרגישה שקופאות לי האצבעות בידיים וברגליים ובשעה 6:30 אני מחליטה לסגת ולהשאיר את דאנא ללוות את ש. לפסגה בעודי ממתינה להם במיטה החמימה בגורק שפ. אני יורדת בזהירות למטה, דמעות של קור וויתור מפלחות את גרוני. ב 9:30 אני יוצאת מהחדר להשקיף לעבר מורד ההר, אני רואה מרחוק פליז כחול והליכה שאני מזהה היטב. זה ש. והוא מזיע. הוא עשה זאת והוא גמור ומבסוט. לאחר בירור קצר ושעה של מנוחה, אני מבינה שאנחנו עומדים להתחיל את דרכנו חזרה. המחשבה הזו מרגשת אותי מאוד.
קאלה פאטר
קאלה פאטר This is cold!
(11.4.11) בשעה 11:00 אחנו מתחילים לחזור על עקבותנו. עוד לא יודעים איפה נישן הלילה. ש. נעזר בכוחות הנפש שלו לאחר שטיפס וירד 450 מ'. לעומתו אני ממש מדלגת, מלאת כוחות לדרך חזרה. בלבוצ'ה אנחנו עוצרים לצהריים ומחליטים להמשיך לרדת עד דינגבוצ'ה. מאותו רגע אני שוב מתחילה לפנטז על המקלחת שאעשה הערב. אנחנו מדלגים במורדות לעבר דינגבוצ'ה, מחייכים לעולים, מספרים להם כמה זמן נותר להם. עוצרים לתת כבוד ליד האנדרטאות של האנשים שקפחו את חייהם בדרכם לפסגת האוורסט. נמשכים למצבות עליהן חרוט מגן דוד ואני חושבת לעצמי איזה מקום יפה למות, כמה לא נוח לקרובים לערוך כאן אזכרות.
אנחנו שבים לאותו הלודג' בדינגבוצ'ה, כמו לחזור למקום שכבר מכירים, כמעט תחושה של בית. פתאום יש הרבה חמצן בדינגבוצ'ה. ש. היה היום בלחץ של 1 אטמוספירה פחות כלומר 1000 מ' גבוה יותר. אנחנו מתחילים להבין את האופוריה שתלווה אותנו בדרכנו למטה, חזרה ללוקלה. החלטנו סופית שנסתפק בעמק קומבו ולא נגיע לגוקיו. אין יותר ימי התאקלמות והרגליים עובדות הרבה יותר קשה מהלב. אם נמשיך כך, יש לנו סיכוי טוב להספיק להגיע לליל הסדר בקטמנדו.
ב 12.4.11 אנחנו מתחילים ללכת לעבר טנגבוצ'ה, מצפים כבר לראות את בעל המלון 'טאשי דלק' שמסתובב בחדר האוכל תוך שריפת עלים ריחניים, מחלק ברכות בודהיסטיות לעוברים ושווים, מקרין את חיוכו. הדרך יפהפיייה, אנחנו מעלים זיכרונות מהדרך למעלה, כאילו עברו חודשים או שנים מאז שהיינו פה. זוכר איך הייתי גמורה פה? זוכר את התה ששתינו פה? זוכרת כמה שלג ירד עלינו פה? עכשיו יש כוח לעצור לצלם ולצלם. בטנגבוצ'ה אכן מקבלים אותנו בחיוך רחב. אנחנו כבר מכירים את התפריט, יודעים מה אנחנו אוהבים ומה טעים. קופצים לשעת מדיטציה לצלילי קולות תפילת הנזירים במנזר.
ארוחת ערב
ארוחת ערב בלודג' Tashi Delek בטנגבוצ'ה
טנגבוצ'ה תיזכר לעד כמקום חזק, ופניו של בעל הלודג' חרוטים בנו יחד עם חיוכו המברך. אנחנו ממשיכים לרדת לעבר נמצ'ה בזאר. השלג מפשיר בענפי העצים והשיחים. פרח הרודודנדרון ורוד יותר ליד שכבת השלג הלבנה. מקלות ההליכה מגינים על ברכנו והאוויר ממלא את ראותנו. מדהים כמה הדרך חזרה תמיד קצרה יותר, רק שהפעם היא באמת קצרה יותר. דאנא מציע שאולי לא נעצור בנמצ'ה בזאר ונמשיך עוד למטה כדי לקצר את היום האחרון שהוא לא קל. השלג מתחלף בקצת גשם. אנחנו מתחילים כבר לחשוב על תכניותנו להמשך שהותנו בנפאל. האם נעשה את ליל הסדר בקטמנדו? ואיפה אפשר לתפוש שמש בנפאל? בא לנו לשבת בים אצל מרקי בחוף הסטודנטים אחרי הכפור הזה. שנינו חושבים על רישיקש כי אם ממילא הטיסה חזרה היא דרך הודו, אז למה לא להקדים אותה קצת ולקפוץ לכמה ימי יוגה ליד הגאנגס הנקי?
בנמצ'ה בזאר, בזמן שאני עולה להביא את השקית שהשארנו ב'אלפין הוטל', דאנא מתחיל לדבר עם ש. על הטיפ שאנחנו הולכים לתת לו ולכן אני פוגשת את ש. עצבני. אנחנו ממשיכים מטה, עוד לא מבינים למה דאנא ממהר. אנחנו מתחילים להתעצבן עליו. אני מפרשת את זה כסימני פרידה ראשוניים. כדי להקל על הפרידה מתחילים לכעוס. יותר מאוחר נגלה שנודע לו כי אימו חולה והיא נמצאת במרחק יומיים הליכה מלוקלה – נקודת הסיום שלנו. אנחנו ממשיכים ללכת עד מונג'ו. הלודג'ים חוזרים להיות מפוארים יותר וצפופים פחות. יש אנשים שממש מגיעים רק עד לפה לטעום את אוויר ההרים. החדר שלנו קסום והתפריט עשיר בגידולי השדה של בעלי המקום. המקלחת מאובזרת, חמה – מקלחת של ממש, יוצאת מדוד מים. אני מתקלחת ארוכות, מגלחת לראשונה מאז יצאנו לטרק את שערות בית השחי, מתפנקת ארוכות מתחת לזרם החם. בערב אנחנו אוכלים מרק תרד אמיתי, תפ"א ישר מהשדה ולקינוח אנחנו מבקשים תה עם חלב אמיתי ולא מאבקת חלב. שכחנו שחלב לא מעובד נראה ומרגיש כמו חלב שהוסיפו לו שתי כפות שמן.
14.4.11 דאנא מזרז אותנו כבר ב 6:00 בבוקר לצאת לדרך. אנחנו משתדלים לכבד את צרכיו כפי שכיבד את שלנו בשבועיים האחרונים ועדיין קצת מתעצבנים שפתאום אימו נהייתה חולה. במהלך היום קשה שלא לזהות את כאב ליבו לפי הבעת פניו. אנחנו מתחילים לקוות שעניין הטיסה יסתדר ושלא נצטרך ללון בלוקלה יותר מלילה אחד. מפנטזים על המסעדות וההספא בתאמל שבקטמנדו. במהלך היום אנחנו מבינים כמה נכון היה להמשיך אתמול עד מונג'ו ולקצר את היום האחרון שהוא בהחלט לא קל. מזמן לא התאקלמנו, הגוף מרגיש את ההליכות הארוכות של ארבעת הימים האחרונים. שכחנו שאפשר גם להתעייף פשוט מהליכה. ב 14:00 אנחנו מגיעים לפאתי לוקלה. ציווליזציה ממש. משרדי חברת התעופה סגורים – סיאסטה. הרחוב הראשי הומה. יש פה פאבים ובתי קפה והחיך רוצה מהכל. נפרדים מדאנא, מאחלים לו ולאימו רפואה שלמה, מציידים אותו בתשר שנראה לנו הולם ומתמקמים במלון ובו חדר עם מקלחת ושירותים צמודים. יוצאים שוב למשרד חברת התעופה, הוא עדיין סגור, אנחנו מתיישבים בבית קפה ושותים אמריקנו ביוקר. מעבירים עוד קצת זמן מול משחק טניס שולחן בחצר אחד הבתים ברחוב הראשי. במשרד יש שולחן וקלסר ואיש, לא מעורר בטחון יתר על המידה, אבל מה יש לנו לעשות מלבד להאמין לו שהכל יסתדר. נזהרים שלא לברך על המוגמר – לפנינו עוד טיסה בכלי טייס משנות ה 60, להמריא בירידה פתאום לא נשמע טוב יותר מלנחות בעליה. בערב אנחנו מרשים לעצמנו לשתות אלכוהול. אין ספק שכושר השתייה שלנו ירד בשבועיים האחרונים. מחליטים לצאת לגלות מהם חיי הלילה של לוקלה ומגלים 2 מועדונים, די ריקים ובהם בועות מסתובבות על הקירות – אפקט מנורת המראות משנות ה 80 כך גם המוסיקה והם אפילו לא יודעים שאלו השנים הפחות טובות של המאה שעברה מבחינת אופנה ומוסיקה.
15.4.11 ראשונים בשדה התעופה, שוקלים את התיק שלנו ואח"כ גם את עצמנו. אולי ירדנו 2 קילו. בהמתנה אנחנו פוגשים פרצופים מוכרים מהטרק. הטיסה מותחת אותנו, אנחנו חסרי שליטה על מה שיקרה בה לחלוטין. כיסי אוויר נותנים לנו מידי פעם תחושה של תחילתה של התרסקות. אני פורקת את המתח עם צחוק ולאחר 25 ד' אנחנו שוב בקטמנדו. עכשיו אפשר לברך על המוגמר. היה מדהים, מטורף, שווה, מוצלח, בריא, מרזה, מלמד, מאתגר, כיף, מרגש, קשה, טוב, טעים, נעים, קר, חם, רומנטי, מחזק, ובקיצור החלטה מעולה.
יאללה לגובה פני הים. שמש ובירה.
שלכם, א.ב.ק
אורלי באומל קרן orlybau@gmail.com

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של orlyke?

לכל הפוסטים של orlyke »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

עשיתם לי חשק

השב  · 

החזרת אותי כמעט 3 עשורים אחורה

השב  · 

נהניתי מכל רגע קריאה!

רבקה קופלר צלמת ומספרת | OSSEFET-OTZAROT | אוספת אוצרות
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

אהבתי !

מרצה על גאורגיה, נפאל וקובה. כותב ומצלם. מנהל פורום גאורגיה בפייסבוק.
השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה להימאליה

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×