להתאהב בארגנטינה

מאוהב בארגנטינה. לא, פה לא תמצא את הפשטות של פרו או בוליביה, לא תמצא צ`ולות ברחובות ומוסיקה פולקלוריסטית הבוקעת מכל סמטת רחוב. הקידמה השיגה את מרבית אזורי המדינה, ולפרקים נדמה שאתה נמצא באחד מרחובותיה של פאריס או לונדון ולא באחת מערי מדינה בדרום אמריקה.

תומר בן-אריה
תמונה ראשית עבור: להתאהב בארגנטינה - תמונת קאבר
Thinkstock Imagebank ©

בכתבה זו:

תחילתו של מסע לארגנטינה

הדרך מבוליביה לארגנטינה יכולה להתבצע בלא מעט דרכים כשהקלה מביניהן היא טיסה. ארוך ומסובך הרבה יותר לתפוס רכבת עד העיירה וויאנסון, המצויה בדרום בוליביה המשך מעבר רגלי של הגבול לארגנטינה, לעיירה הצפון ארגנטינאית לה-קייקה, ומשם התגלגלות דרומה- דרך חוחוי וסלטה עד בונוס אירס הבירה, מרחק נסיעה נטו של 27 שעות. מפת ארגנטינה תאפשר לכם לאמוד את המרחקים.

בשעה שש בבוקר רגלי פוסעות על אדמת ארגנטינה- בוקר טוב ארץ נהדרת. תשע שעות של נסיעה לילית מייגעת ברכבת מסתיימות, ומשאירה עלי צלקות בדמות עיניים אדומות מחוסר שינה. "הי מוצ'ילר, צריך טרמפ? לטרמינל? יאללה קפוץ!"- זורק לעברי נהג מונית חייכן, כזה שמזכיר את כל אותן דמויות מהסדרה המצוירת "מרקו". אני נענה בחיוב, מין הבעת נכונות לא כתובה למשחק של "הכר לי אותך ואכיר לך אותי"- משחק עם ארגנטינה כשהנהג על תקן נציג רשמי זמני של מדינה זו.

לא לוקח לנהג הזה זמן רב לכבוש אותי תוך שימוש בקסם מקומי- לבוש מצחיק , חיוך רחב, ודיבור מהיר ולא ברור. אני נוהג שלא להכליל ולא לקחת דוגמה אחת ולהופכה למשהו מייצג אבל יש לי הרגשה , לא מבוססת עדיין, אך בכל זאת הרגשה חזקה שזה סגנון ההתנהגות המקומי, ואם נכון הדבר- נכונו לי חוויות מאד מעניינות... וכך, מוצא עצמי תוך דקות ממתין לאוטובוס בטרמינל המקומי.

קונה כרטיס נסיעה לבואנוס איירס, תוך כדי הבטחת המוכר ל-"27 שעות נסיעה, דקה לא יותר, באוטובוס ישיר ללא החלפות" ומעביר את הזמן הנותר עד תחילת הנסיעה, שעתיים לערך, בצפייה בחבורת נערים מקומית המשחקת כדורגל על הכביש, במקטע שבין שני האוטובוסים החונים. לא צריך יותר ממספר רגעים כדי להבין על מה ולמה כולם אומרים שמדינה זו נושמת וחייה כדורגל- פשוט אומנות מה שהחברה האלה עושים עם הכדור!באיחור של שעה, איחור כה שיגרתי, תופס את מקומי על האוטובוס, ביחד עם עוד חמשה מוצ`ילרים ישראלים צעירים נוספים, בדרך הארוכה לבונוס אירס.

השמש עולה, ועימה נצבעת הדרך בשלל גווני הירוק. לא יותר מארבע שעות חלפו מאז פקחתי את עיני, ולמרות המונוטוניות שבנסיעה, נשבה ביופייה של הדרך. ללא ספק אחד הקטעים היפים ביותר שעברתי- ירוק על גבי ירוק שונה, שמכסים קילומטרים על גבי קילומטרים משני צידי הדרך ועליהם תמיד ימצא אחד מהשניים- פרות בריאות ומפוטמות או מגרשי כדורגל. חושב שאם ג`ו היה לצידי הוא בוודאי היה אומר שזה ניראה כמו ספורטק ענק וחסר ממדים.

מסיט לרגע את המבט אל עבר שקית הניילון המונחת בין רגלי, זו שנרכשה עוד בעצירה בחוחוי, ומכילה את המצרכים לארוחה המפסקת ולארוחת הבוקר שלאחרי הצום. רבאק, הערב הוא ערב יום כיפור!  `אם זמנים היו זמנים` כמו שנהוג לומר בצבא, סביר שנגיע לבואנוס איירס לפני סיום הצום, אבל מתוך הערכה שכנראה זה לא יקרה, והחלטה לצום בכל זאת, אני נערך גם לזאת, ומצטייד בירקות פירות עוגה, ממרחי גבינה בגטים ושתייה. הבעיה היא מתי להתחיל לצום? לפי השעון המקומי או לפי זה הנהוג בארץ?

בעודי חושב ומתלבט, האוטובוס נעצר בשום מקום ולא בגלל תקלה. מבעד לחלון מבחין במסעדת דרכים נחמדה. אין צורך ביותר ממבט נוסף לעבר הבשרים הניצלים על האש כדי לגבש החלטה שפה אני אוכל את הארוחה המפסקת, ולאחריה אתחיל בצום- כמעט מקביל לזמן הצום בארץ. הגישה על פיה אני מתחיל את הארוחה הינה שהפעם אני הולך לאכול כל מה שיש, בשר `חי` או `מת`- אני פשוט חייב לאכול והרבה! ביס ראשון מהסטייק שנבחר בשבילי על ידי המלצרית החייכנית, ואני מתחיל להאמין לכל אותם סיפורים אודות האוכל והבשרים, על פיהם בארץ זו נמצא האוכל הטעים ביותר, זה המטובל בעדינות, ובאיכות לא מתפשרת. אני לא נמנה עם האכלנים הגדולים, אבל גם לאחד כמוני זו חוויה בלתי רגילה- בשר רך, כמעט נמרח על הסכין, מטובל בעדינות, עשוי בדיוק כמו שצריך. תמונה הלקוחה מספר בישול.

וכך מתחיל לו הצום- צום ראשון על אוטובוס החותך את ארגנטינה לאורכה. וכמו בכל יום כיפור, כשהזמן עובר לאט, ותעסוקה כמעט ואין, המחשבות מתהוות ופורחות- מחשבות על משפחה ובית, חברים קרובים ויותר רחוקים, לימודים עבודה, ושאר עניינים שנדחקו לפינות רחוקות במשך החודש וחצי האחרון חוזרות ובעוצמה לא מבוטלת. מה כולם עושים עכשיו? מי צם ומי לא? האם כולם בסדר? . עוד זמן לא רב והתשובות יגיעו מעצמן, אבל בינתיים שוב מתחבר למיני דיסק וצולל לעולם אחר, שרק אני נמצא בו. כשהאוטובוס ממשיך לדהור, ואני איתו, מתאהב בארגנטינה במהירות של 110 קמ"ש.

בשעת ערב מאוחרת, כ-40 שעות מרגע תחילת הנסיעה, עוגנים בטרמינל המקומי של בואנוס איירס. ביחד עם חמשת הישראלים מהאוטובוס, כשסממני הצום ניכרים היטב על פנינו, עושים את הדרך לעבר מקבץ המוניות המסודרות לא רחוק בכביש שמולנו. שני נהגי מוניות, הדומים אחד לשני הן במראה והן בהתנהגות, `מעמיסים` אותנו ומתקדמים במהירות לכתובת שחיים וקארין ( שניים מחמשת הישראלים מהאוטובוס שחברתי אליהן) מסרו להם, כתובתו של מלון מומלץ, שניתנה מישראלי אחר שפגשנו באחת העצירות.

עשר דקות של נסיעה, כשהנהג שלנו לא מפסיק לדבר בספרדית מהירה ולא מובנת, ופתח המלון מולנו. "בואו אחרי, בבקשה!" מאט הנהג את קצב דיבורו למראה מבטי חוסר האונים המופגנים מצידינו, ולוקח אותנו את המלון. תוך כדי הליכה, כשהחברה מהמונית השנייה מצטרפים, פותחים נהגי המוניות בריקוד `הבה נגילה` סוער, מלווה בשירה קולנית. "החברה האלה מדליקים!" מגחכת מירב, ומצטרפת לריקוד . "יש במקום הזה קסם מיוחד. הכול כל כך שמח ויפה!" עונה לה קארין בהסכמה ומצטרפת גם היא. וכך, מכורים טוטאלית לקסם המקום מפקידים את המושכות בידי שני נהגי מוניות מקומיים ומצטרפים לריקוד.

"אין להם מקום. רוצים לנסות מקום אחר? בואו, אני אראה לכם מקום נחמד ולא יקר “ מסביר לנו בשפה פשוטה אחד הנהגים את תמצית השיחה שלו עם בעל המלון. "אני לא יודע...אתם סומכים עליו? שואל אורן, אבל יודע שאנו כבר עמוק עמוק מכורים לשני אלא... "יאללה סעו!" משיב לו חיים.

דקות ספורות של נסיעה נעימה ברחובותיה השוממים של בבואנוס איירס , בואנוס איירס של שעת לילה מאוחרת, ונהגי המוניות עוצרים בזה אחר זה, מול מלון מרשים במרכז העיר. "אמיגו, כמה זה אמור לעלות?" אני שואל אותו בהססנות. "אל תדאג, אני אדאג לכם למחיר טוב, אני מכיר את בעל הבית!" הוא עונה ( אם הבנתי אותו נכון), ופוסע אל עבר קבלת המלון. לאחר מכן, שוב הוא חוזר במבט זועף. " מגעילים! רוצים לעשות עליכם קופה! הם יודעים שאתם תיירים ומנסים לנצל אתכם! אם בעל הבית היה, הכול היה נראה אחרת! אני לא אתן להם לנצל אתכם!, בואו אחרי, יש לי מקום נוסף! " ובלי לחכות לרשות/הסכמה, מניע את המונית ומתכונן להמשך הנסיעה.

"אני בהלם!" מתחילה שרון במשפטים הצפון תל אביבים האופייניים לה, "אולי הוא מנסה לעבוד עלינו ?"
"אולי, אבל לא יזיק אם תזרמי קצת!", עונים לה כולם במקהלה, ונכנסים למונית .

מנסה להבין את התנהגותם של שני אלה- אנחנו בעיר זרה אחרי יותר מיומיים ללא שינה או מקלחת, מותשים מצום יום כיפור, ללא מלון כשהשעה כבר לאחר חצות, והם יותר עצבניים מאיתנו ועל מה ? על זה שמנסים לעבוד עלינו... לך תבין!

סוף טוב, המלון המיוחל נמצא. מבלי לחשוב פעמיים, נותנים לבעלי המוניות פי שלוש ממה שביקשו, נפרדים בלחיצת ידיים חמה וחריטת פרצופיהם בספר הזיכרונות, ונרדמים אל תוך המשכו של יום כיפור ארגנטינאי.

אוכל מקומי - אהבה ממבט ראשון

סיכומו של יום- אהבה ממבט ראשון. קשה עד בלתי אפשרי להישאר אדיש למראה האנשים, טעמו של האוכל, והאווירה השוררת בכל מקום. את חציו הראשון של היום העברתי בצום אבל מיד בסיומו, התחילה החגיגה האמיתית שנפתחה בארוחת שחיטות, שהכללה שני סטייקים בני 300 גרם האחד, וכמובן וכל התוספות כיד המלך מסביב. כל זאת, ב-5 שקל לערך! "אני מרגיש כאילו שנהגי המוניות מליל אמש דיווחו לכל תושבי העיר על הגעתנו, וכמו על פי פקודה, כולם רק מחכים למפגש, וכשזה קורה, הם מחייכים, שואלים לשלומנו ומפנקים אותנו" צוחק חיים.

לאחר מכן, בפרק זמן של לא יותר מארבע שעות, צעדתי את כל העיר מצידה האחד לשני, זרקתי את הכביסה בתחנת שירות סמוכה, קניתי לקיפי חולצת כדורגל של הנבחרת המקומית, חולצה נוספת לרעות, דיסק חדש של הלהקה המקסיקנית Mana ( משהו די דומה למשינה ,רק בספרדית) וחזרתי לקחת את הכביסה הנקייה. עוד אין עם מי, אבל אני חושב שהעיר הזו מרגע לרגע הופכת מועמדת טבעית להיות המארחת של ירח הדבש העתידי!

ולא, אין לי את התמימות שפה גן עדן. גם חוויות מהצד השני של המתרס מסופקות על ידי המקומיים. דוגמה אחת מהן סופקה היום בערב, כשטיילתי לבדי במדרחוב ושמסיבות לא ענייניות נתקעתי ללא כסף מקומי עודף בכיס כדי לרכוש סכין מיוחדת שמצאתי. שלא כמנהגי, פרטתי עשרים דולר אצל חלפן, שזכרתי שמצוי בתחילת המדרחוב עבורם קיבלתי שבעים פזו, שהתברר מאוחר יותר ששישים מתוכן מזויפים. באינסטינקט ישראלי חבוי שמתפוצץ לו החוצה מתרדמת עמוקה, בוחר במלחמה ולא בכניעה למצב! חוזר לשוק שבו קבלתי את הכסף המזויף וקונה משלושה דוכנים שונים בכל פעם 10 מסטיקים. עלותם של עשרת המסטיקים הינה פזו אחד, עבורם משלם בשטר של עשרים (כמובן מערימת המזויפים), ובודק טוב טוב את העודף המתקבל. כך שלסיכום, ברשותי כעת שישים ושבעה פזו (לא מזויפים), חיוך של ניצחון וכמובן - ערימה מכובדת של מסטיקים. לא יודע מה חשוב יותר, הלקח מכך שעבדו עליי או זה שיצאתי מזה, אבל משניהם למדתי עוד שיעור חשוב.

עכשיו זה המקום לעשות סדר מסוים ולהעמיד דברים על דיוקם. אכן, האוכל פה משובח, טעים, בשפע וזול להחריד. אבל... אין שום דבר שלא נמצא בארץ, שום מאכל שניתן יהיה לומר `רק פה תמצא כמוהו`. אם אשווה את האוכל המקומי (ואף זה שנימכר במסעדות הפועלים) לזה הנמכר במסעדות היוקרה התל אביביות, אוכל לציין רק הבדל ניכר אחד והוא המחיר. במושגים של הארץ, שאולי יכניסו פרופורציות בדברים- ארוחה במסעדה הכי יקרה בבואנוס איירס, הכוללת בופה חופשי של כל סוגי הבשרים, שתייה אלכוהולית, עוגות גלידות ושאר קינוחים עולה כ- 9 ש"ח. אז כן, אנחנו ישראלים, ואלינו מדבר רק הכסף, כך כשמשהו זול, בעינינו הוא תמיד יהיה טוב.

לסיכום

שונה מכל מה שנכתב, ואלי במובנים מסוימים קצת ממוחזר, אבל שוב- מאוהב במקום. לא, פה לא תמצא את הפשטות של פרו או בוליביה, לא תמצא צ`ולות ברחובות ומוסיקה פולקלוריסטית הבוקעת מכל סמטת רחוב. הקידמה השיגה את מרבית אזורי המדינה, ולפרקים נדמה שאתה נמצא באחד מרחובותיה של פאריס או לונדון ולא באחת מערי מדינה בדרום אמריקה. מרבדים של ירוק, ארכיטקטורת מבנים מטריפה, ניקיון לא שגרתי, אדיבות שלעיתים אף מרגיזה, כל אלא הופכים את המקום לפינת גן עדן. מן פינה לא קטנה של מערביות באוקיינוס של עולם שלישי. אם אנסה לחשוב מה השיעור החשוב ביותר שנלמד, אין ספק שהוא הידיעה שהאפשרות שמקום מסוים בדרום אמריקה יהפוך מתקדם ומערבי קיימת והנה ההוכחה. האם אני חושב שזה ריאלי? זו שאלה אחרת לגמרי ...

לתחילת הכתבה

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

וואו

השב  · 

אפשרי!!

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לבואנוס איירס

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×