נחל דוד ונחל ערוגות

הטיול הזה התחיל, בעצם, בטיול זהה בשנה שעברה. טלי, אישתי שתחיה, ואני החלטנו לחגוג את יום נישואינו הראשון בים המלח – השקענו בעצמנו מלון יקר ליומיים ונסענו. במהלך היומיים ההם, שהיו בשלהי אוגוסט בימים של שיא החום, ערכנו שני טיולים קצרים ומוכרים – נחל דוד ונחל ערוגות.

נחל דוד ונחל ערוגות - תמונת קאבר

בכתבה זו:

אל נחל דוד

מאחר והחום היה בלתי נסבל, במיוחד בתנאים הקשים בבקעת ים המלח, תחושת ההתפעלות שלנו מהמים בנחלים הללו הייתה כפולה ומכופלת. למרבה הצער, המצלמה שלנו החליטה לשבוק חיים מייד שהגענו לים המלח ועל כן נשארנו, טלי ואנוכי, עם זיכרונות בלבד. במשך השנה שחלפה הגענו למסקנה הבלתי נמנעת כי אין אפשרות אחרת וחייבים, אבל פשוט חייבים, לחזור על הטיול. וכך, כעבור שנה מהטיול המקורי, החלטנו להעמיס את סלינו על כתפינו ולהביא ביכורים או יותר נכון, ביקורים, בנחלים היפהפיים האלה.

כמובן שכמו כל טיול שאני מתכנן, מתחילים בשאיפה לפיל ומקבלים בסוף משהו בסדר גודל של יתוש! לאחר שנזכרנו מאוחר מידי, גיליתי לאכזבתי הקשה ולטימטומי הרב, שעוד מספר אנשים, נניח חצי מיליון, החליטו לצאת אל הטבע בסוף השבוע. כתוצאה מהמצב העגום מצאנו את עצמנו ללא מקום לינה באזור המיועד. אמנם אוהל אפשר להניח בכל מקום, כמעט, אך לאור זיכרונות שורפים במיוחד, בחלקים מאוד אינטימיים, מהרחצה האחרונה בים המוות, החלטנו שחייבים מקלחת ראויה. בסופו של דבר, לאחר בירורים רבים, נכנענו והחלטנו לצאת על הבוקר לדרך, נתחיל בנחל דוד וממנו נעלה לעין גדי (המעיין) ונמשיך ברגל אל נחל ערוגות – נשמע מבטיח! 

לצורך הטיול האמור גייסנו לעזרתנו את בבי ודינה (אתם בטח מכירים אותה בשם פ.) והודעתי לבבי ערב הטיול, בטון ציווי של רמטכ"ל – "בבי, בשש וחצי, גג, אתם אצלנו!". בשש עשרים וחמש, בבוקר המחרת, התעוררתי בקפיצה שהבנתי שפספסתי את השעון בחצי שעה – "שיט" – טלי התיישבה במיטה – "מה נעשה, בבי ודינה תכף יגיעו ואנחנו לא מוכנים ואפילו לא הכנו סנדוויצ`ים..." "אל תדאגי" – הרגעתי את בועת הלחץ שישבה במיטה משמאלי – "אין סיכוי שבבי יגיע בדיוק בזמן!" בשעה שש שלושים ואחת צלצל הטלפון – "אנחנו בחוץ!" נשמע קולו המזמר של בבי! "אאאאא.... שתי דקות אני בחוץ" צעקתי לבבי בחזרה משתדל שלא תשפך לי המשחת שיניים לתוך הטלפון ושלא ישמעו את טלי שרצה במהירות של נמר במטבח להכין סנדוויצ`ים לדרך.

אחרי ההתחלה הסוערת של הבוקר, נשפכנו לתוך האוטו והתחלנו את דרכינו לכיוון ים המלח. אחרי התלבטות קצרה על בחירת הדרך, החלטנו לקחת את הדרך שעוברת בירושלים ואכן, זו התבררה כבחירה נבונה (ברור, שאני הייתי בעד נסיעה מערד – מזל שאף אחד לא מקשיב לי...) – הכביש היה פנוי לגמרי ותוך שעה וקצת הגענו לחניון נחל דוד, למרגלות קיבוץ עין גדי. החניון, שאני וטלי זכרנו אותו מפוצץ בשנה קודמת, עדיין היה שקט ורגוע בשעה המוקדמת של הבוקר, והחום המעיק של בקעת הירדן עדיין לא התפרץ.

אמנם קשה לומר שרוח קרירה נשבה, אבל החום היה בהחלט נסבל. בקופות הודעתי בחגיגיות, לאיש שמורות הטבע - "אנחנו הולכים על העלייה מנחל דוד עד למעלה!!!" הבחור הביט בחיוך והסביר שנראה לו שזו שעה קצת מאוחרת להתחיל מסלול ארוך כזה ונראה לו שחם מידי למסלול כזה. 

מאוכזב הסתובבתי לאחור לבשר את הבשורה המרה – "נורא, ממש נורא" – אמרה טלי. "כן, ממש חבל – מלמלו בבי ודינה" (רק שחזרנו הביתה, הודו, שלושת הבוגדים, שכאשר עמדתי מול איש רשות השמורות, עמדו שלושתם מאחורי וסמנו לפקח בטרוף להגיד לי שלא כדאי...ואני חשבתי שהוא מחייך אלי כי אני בחור נחמד...). כך יצאנו לדרכנו לנחל דוד. מיד שנכנסנו למסלול ראינו מימין עדר שלם של יעלים שהתקרבו אלינו עד מרחק נגיעה ממש, לשמחתה של טלי (בכל זאת וטרינרית לעתיד) ולמרבה החששות שלי (מה ימנע מיעל כזה לתפוס כריזה ולרוץ עם הקרניים שלו ישר לאזורים הרגישים...). בהמשך הדרך נתקלנו גם בלא מעט שפני סלע שמנמנים שלעסו להם עלים בנחת וממש לא נראו כאילו הם מתרשמים מאיתנו כמו שאנחנו מהם.

 5 דקות הליכה הביאו אותנו לבריכה הראשונה עם המפל הקטנטן התחתון. המים עדיין זרמו והבריכה נראתה מקסימה, אלמלא היו בה קבוצה של 20 אנשים דחוסים שלא ממש עשו סימנים של תנועה. מאוכזבים מעט, המשכנו בדרכינו, 10 דקות נוספות והגענו לבריכה השנייה. כאן כבר היה כמעט ריק, ותוך שתי דקות היינו ארבעתנו בתוך המים – מקשקשים בכיף במים הקרים. "לא לזוז!!!" צעק בבי לפתע. כולנו קפאנו במקום מיד (אחרי הכל, שבחור בגובה 1.96 מ` צועק לעצור – נראה מי גבר לא להקשיב לו!).

"נפלו לי המשקפיים" – הודיע בבי בקול מדוכדך. "אני הולך לחפש משקפי צלילה מאיזה ילד" – מיהרתי ודילגתי החוצה בריצה – אכן מחזה מעניין זה לראות 3 אנשים בוגרים עומדים ללא תנועה במים עד המותניים ומסתכלים במים ועוד אדם בוגר רץ ושואל אנשים אם יש להם משקפי צלילה לבריכה בנחל דוד... אחרי 5 דקות הגיעה סוף סוף ההכרזה המיוחלת וטלי הודיעה שמצאה את המשקפיים – ממש עיני נץ או בעצם עיני דג..
 
משם המשכנו הלאה הולכים קלילים ושמחים, גם כי מצאנו את המשקפיים וגם כי המים הקרירים השפיעו עלינו לטובה ועלינו לבריכה הגדולה ביותר. אין ספק שהבריכה הזאת, כשמצד ימין שלה יש מדף סלע רחב, מהווה נקודה אידיאלית לישיבה רגועה ושקטה, אם אפשר אז עם כוס קפה שחור מהביל, אלא שכדי שהישיבה תהיה רגועה צריך למצוא זמן שבו אין 50 זאטוטים מקפצצים ומצווחים בחדווה במים. במבט נוגה אל הבריכה, שמימיה נראו עכורים למדי מההתרחשות הרבה שהלכה שם, המשכנו בדרכינו לכיוון מפל דוד. 5 דקות נוספות של הליכה רגועה לאורך ערוץ הנחל ולאחר שחצינו את הנחל מתפעלים מהנוף של ים המלח שנשקף אלינו בערוץ הצר, והופ – מפל דוד לפנינו.

היום לא נותר יותר מידי מהמפל המדהים הזה – הימים בהם הייתה כאן פעם בריכה שניתן היה לשחות בה, עברו מזמן, מה שנותר כעת זו בריכונת קטנה, מגודרת בשרשרת ברזל שמונעת עמידה מתחת למים הזורמים. כמה דקות של עצירה והתפעלות מהמפל המזדקן ומהנוף שנשקף אלינו מפתחת הנחל ויאללה ממשיכים לערוגות. בסך הכל, המסלול המאוד נחמד הזה של נחל דוד לוקח משהו כמו שעה (בקצב רגוע – אבל ממש רגוע!) והוא ללא ספק פינת חמד בנוף המדברי - הבעיה היא שמדובר במסלול קצר מאוד ועל כן כמות האנשים בו היא כמעט תמיד על סף פיצוץ. לשם כך המציאו את הנחל המקביל אליו – נחל ערוגות.

בכתבה זו

נחל ערוגות

המסלול המקסים בנחל ערוגות לוקח כ-4-5 שעות, כולל הבריכות העליונות (אנחנו עוד נחזור אליהן...) וכולל עצירות רבות בכל פינות החמד והבריכות הקטנות הרבות לאורך המסלול. בשעה 10 בבוקר יצאנו לדרכינו בנחל ערוגות (כדאי לשמור את הקבלה מנחל דוד – למי שעושה את שני הטיולים באותו היום אין צורך לשלם פעמיים).

אני וטלי, שזיכרון הטיול בשנה שעברה עדיין טרי וקריר במוחנו, שעטנו קדימה, מאיצים בבבי ודינה ומספרים להם סיפורי גבורה על הטיול הקודם - החום הבלתי נסבל, היללות הבלתי נסבלות של טלי וכמובן על המפל הנסתר (הרי הוא מפל ערוגות) שהיה נטוש לגמרי ושימש כבריכה הפרטית המדהימה שלנו. הסיפורים עשו את שלהם, וארבעתנו צעדנו במרץ בערוץ שעדיין היה רחב מאוד. משני צידי הערוץ התנשאו מצוקי ענק חומים (מה לעזעזאל חשבתי לעצמי שרציתי לטפס את הצוקים האלה מנחל דוד ולרדת אותם כאן...?).

אחרי 10 דקות מתחילת הדרך ניצבת בפני כל מטייל דילמה משמעותית וחשובה – השביל האדום שהולך על צלע ההר ומעניק מראות יפים על הנוף אך מסוגל ביום שמש טוב כמו היום לבשל ביצה ב-7 דקות (מה יהיה על הילדים שלי...) או השביל הכחול שעובר בתוך הנחל והצמחיה, הרבה צל ומים קרירים מכל הכיוונים – אין ספק – "השביל האדום!" הודעתי בחגיגיות ולכל מחאותיהם של שלושת האנשים האלה, שאני ממש משתתף בצערם שהם צריכים לסבול את הרעיונות הממש לא מוצלחים שלי – "ההליכה בשמש ובחום רק תעצים את ההרגשה הטובה של המים אחר כך", ניסיתי לשכנע אותם בעוד אנו מזיעים בעלייה במעלה השביל האדום. "כן, גם פעם קודמת הוא השתמש בתירוץ המעפן הזה!" סיננה טלי מאחורי, לכיוון בבי ודינה. 

אחרי 20 דקות של צעידה בחום, בשלב שבו השביל האדום (עכשיו מבינים למה תמיד גיהינום נראה אדום ולוהט!!) והשביל הכחול נפגשו, החלטנו לעשות עצירה קצרה. ירדנו לתוך הנחל, מתענגים על המים הקרירים שזרמו על כפות רגלינו, ומצאנו לנו נקודה קטנה בלב הצמחיה, מים זורמים מכל הצדדים, ארבע כיווני אוויר – מה צריך יותר מזה?! התיישבנו באנחות של 4 זקנים בני מאתיים והוצאנו את הסנדוויצים, ביסלי גריל וגם כמה תפוחים ואפרסקים, והתחלנו למלא את הבטן שכבר עשתה סימני רעב קשים. אחרי מנוחה קצרה, אספנו ביסודיות את שאריות האוכל שלנו ויצאנו להמשך הדרך.
 
5 דקות, מקסימום, ושוב נפגשנו עם השביל הכחול והפעם, נזכרנו, טלי ואני, שכאן יש בריכה קטנטנה עם מפלון מדהים – ממש מקלחת פרטית. בעוד שאר המטיילים ממשיכים לכיוון מפל ערוגות ולא מביטים אחורה, ירדנו ארבעתנו מהשביל בחזרה אחורה קצת ומצאנו את הירידה החצובה בסלע – "הבריכה עדיין כאן" – צעקתי בהתרגשות (כאילו שמישהו יכול היה לקחת אותה?!) של ילד בן 3 שעשה פעם ראשונה פיפי בבריכה – "וגם המפל!" דקה אחר כך היינו ארבעתנו במים, נכנסים כל אחד בתורו לזרם המים הקרים. מה לעשות – מים קרים זורמים תמיד עושים צורך להשתין – בשלב שישבנו ארבעתנו במים, כל אחד עם חיוך חולמני על הפנים – קלטנו מיד אחד את השני ומיהרנו לתפוס מרחק – ארבעתנו בבת אחת – מה הסיכויים...

מכאן, הלכה הדרך ועלתה על המדרון הצדדי ומוכה השמש, אבל אנחנו כבר ממש היינו בהיי מהמים הקרים. אחרי כברת דרך נוספת הגענו לפיצול בשביל – ישר בדרך שהלכה והתפתלה בערוץ שהלך וטיפס למעלה לכיוון הבריכות העליונות, או שמאלה ולמטה אל המפל הנסתר. "אולי נרד למפל" – שאל בבי בקול שרמז מפורשות על תחושת ליבו ורגליו. "מה פתאום - קודם לבריכות העליונות!",חייכתי מבסוט מהזיעה שנוזלת לי על הפנים (ממש מגעיל!!). בראש מורכן ומבט מדוכדך, למשמע הקולות הצוהלים שעלו מהמפל שבתחתית הערוץ, המשיכו טלי, בבי ודינה בשביל שאני עדיין מנסה להסביר להם את העונג בבריכות העליונות.

בשלב הזה של המסלול כבר לא רואים כמעט אנשים ורק בודדים ממשיכים בו. האמת – ממש תענוג! שקט מופתי מסביב, הרים בגווני חום שונים מתנשאים משני הצדדים בתלילות ולמרות החום הכבד, נישבה לה רוח קלילה שהקלה עלינו במעט (אבל ממש במעט!) את ההליכה בשמש. "זה המקום שהיו בו מלא דבורים, זוכרת" – שאלתי את טלי שנראתה נחושה מאוד בהליכתה. "כן – ענתה בחיוך בטוח – "בשנה שעברה זה היה החלק הקשה שלי במסלול, אבל עכשיו...חן אני נופלת!!!!!!" טוב, הנפילה היתה בסה"כ מעידה מסלע בגובה 20 ס"מ, והיא נשארה על הרגליים – כנראה שיש משהו במקום הזה שמשרה אווירה של פאניקה..

אני לעומת זאת רואה יותר את האווירה של השלווה – אבל כל אחד והרגשות שלו! הליכה קצרה נוספת הביאה אותנו לחלק צר יותר של ערוץ הנחל שהיה מכוסה ברובו בצמחיה. ההליכה בצל עודדה את כולנו ובמיוחד הסיפור על הזוג הגרמני שפגשנו בשנה קודמת בבריכות העליונות (במיוחד הסיפור על החוטיני של הבחורה!!) המריצו אותנו קדימה (במיוחד אותי ואת בבי – כאילו שהתיירת הגרמניה היא חלק מהנוף הקבוע בנחל ערוגות...).

בקצה השביל התגלתה לעניינו הבריכה הראשונה מהבריכות העליונות. בחלק הזה הערוץ צר יותר והמים זורמים באבן לבנה ומעניקים למקום אווירה של חצי גן עדן. הבריכה הראשונה שאותה היללנו ושיבחנו במשך כל הדרך, הייתה מלאה בירוקת שלא אפשרה גישה אפילו לטבול את הזרת ברגל. עלינו בסלע החצוב והמשכנו הלאה עד שהתמקמנו לישיבת מנוחה ארוכה יותר במדף סלע שהגן עלינו מהשמש הקופחת. בבי ודינה השתרעו בנחת בצל בעוד שטלי ואני מסתובבים מסביב לחפש אמבטיות טבעיות קטנות והשתכשך בהן.

בשלב מסוים, הצטרף אלינו בבי לבריכה הפרטית ובעודנו יושבים ומדברים (בעיקר שטויות) הבחנתי בזחלים קטנים על הרגליים שלי – אה, זה בטח כלום (אחרי הכל – אני בלי משקפיים!). אחרי 10 דק`, שהמים כבר הספיקו להקפיא לנו את מרבית האיברים החשובים, עמדנו לצאת מהמים שהבנתי מהם הזחלים הקטנים – "חברים" – הודעתי – "יש עלינו עלוקות!!!"

תוך כדי הורדתי זחל אחד שנצמד לרגל שלי בעקשנות ראויה לשמה והראיתי לבבי וטלי החרדים את היצור הקטן והאימתני הזה. האירוע הזה החל שרשרת של תנועות והתנהגות שכל מי שהיה עומד מהצד היה צריך להתאפק לא לצחוק - מיד החלו שניהם להתנער ולקפץ בפאניקה ולכל מי שראה את הסרט "אני והחברה", הסצנה המפורסמת של העלוקות קופצת לראש. רק לצורך הבהרה, לא מדובר בעלוקות ענק אלא בסוג זחל בגודל של חצי נעץ בערך, אבל אין ספק שהגודל לא קובע!!!

אחרי שיצאנו מהמים בפאניקה מוחלטת בחנו והורדנו מעצמנו את הזחלים המגעילים שנראו לעין התפניתי לבחון את האזורים המוצנעים של טלי (נהנה גם מהנוף שנשקף אלי...). "בבי, אתה רוצה שאני אבדוק גם את המקומות האפלים שלך?" שאלתי בחיוך מצפה לתגובה הצפויה שלא איחרה להגיע – "תתרחק ממני ועכשיו!" קפץ בבי אחורה ופנה לחפש את דינה שתערוך חיפוש יסודי בכליו.
 
אחרי מנוחה ארוכה שכללה עוד סנדוויצ`ים (אני מודה שאני וטלי היינו אחראים לעיקר הבליסה) וגיחות קצרות למים נחתה עלינו תחושת נחת והחלטנו שזה הזמן להתחיל את דרכנו חזרה, אל המפל הנסתר כמובן. לא ברור איך, אבל הדרך חזרה תמיד נראית יותר קצרה. תוך זמן קצר הגענו חזרה למפגש השבילים והתחלנו בירידה אל המפל. הרחק מלמעלה נשמעו קולות הילדים שהלכו והתגברו ככל שהוספנו לרדת. "לא נורא, בכל מקום יש אנשים, כמה גרוע זה כבר יכול להיות?" אמרה טלי בביטחון שלא ברור לי מאיפה הוא נלקח. אז זהו, שיכול להיות מאוד גרוע.

בכתבה זו

בחזרה הביתה

לא עשר ולא עשרים אלא המונים, הרבה המונים, הרבמונים!!! שלא תבינו לא נכון, גם בבריכות העליונות היו לא מעט אנשים, אבל רובם אנשים אוהבי טבע, אף אחד לא ממש הפריע לטבע שמסביב ובטח שלא אחד לשני – כל אחד מצא לעצמו פינה משלו. כאן, לעומת זאת, מדובר בכמות אדירה של אנשים ולמרבה הצער (הייתם צריכים לראות את הפנים של בבי בשעה שחמישה ילדים חתכו אותו בריצה לכיוון המים) אפילו תמונה של המפל לא הצלחנו להוציא – לא סתם המציאו חכמינו פתגם שאומר – "מרוב עצים לא רואים את היער" או במקרה הזה – מרוב אינדיאנים לא רואים את המים!

אז את המפל לא ממש ראינו וגם לא ממש חווינו ואת שארית הדרך עשינו בחזרה במסלול הכחול מדשדשים במים ומתווכחים על דרכים למנוע את הפוגרומים האלה שמתרחשים בכל חג וחופש מרוכז שיש לעם ישראל – בסך הכל יש לנו עם שמח וטוב לב ואני מודה שכאשר אני רואה אנשים יוצאים לטייל, ולא, סיבוב בקניון או בפאואר סנטר לא נקרא טיול, תמיד אני שמח שאנשים עדיין יודעים להעריך את הדברים הטובים והפשוטים שיש לנו בארץ, אבל למה כולם ביחד?! בשמורות שונות בעולם, כמו לדוגמא נחלים שונים במדינה השכנה שלנו - ירדן, שאנחנו חושבים שאנחנו הרבה יותר מתקדמים ממנה, נהוג להגביל את כמות המטיילים המורשים להיכנס לשמורה ביום. יכול להיות קצת מבאס, אבל נראה לי שהשמירה על משאבי הטבע ונקודות החן האלה עדיפה. 

ואחרי שהורדתי מהלב את הנאום חוצב הלבבות הזה - אז סיום הטיול עבר דרך קרטיב מעולה בסוף המסלול של נחל ערוגות שהיה ממש במקום. לכולנו היו שפשופים רציניים ברגלים מהסנדלים ואין ספק שלראות חבורה של ארבעה אנשים צולעים כמו בבונים מיוחמים זה מחזה נאה שאף אדם בחניון הכניסה לא יכול היה לא לחייך.נכנסנו בחזרה לרכב ועוד לא הספקתי להוריד את ההנדברקס והראש של טלי כבר צנח למטה בניקור ראשון – יכולות השינה שלה הן מהטובות בארץ, אם לא בעולם כולו!

הרעב האמיתי שכבר גרם ללא מעט סחרחורות הביא להחלטה לעצור לאכול באבו גוש – מעולה!!. לאחר שטעינו בדרך והגענו בטעות לאבו ריס?? (כנראה שזה אבו דיס, אבל הייתי בלי משקפיים) נחתנו בשעה טובה במסעדת אבו גוש (המסעדה שנמצאת יותר פנימה ביישוב ויושבת על הקומה השנייה) המעולה והאוכל המעולה העביר אפילו את כאב הראש של דינה (הלך לה התירוץ לערב...) ואת העייפות של טלי (היא לא צריכה תירוצים. היא פשוט נרדמת). רק דבר אחרון שאסור לפספס – מתחת למסעדה יש בית קפה מקומי קטן של בעלי המסעדה – קפה שחור מהביל ומשובח עם מבחר בקלוואות מעולות וכנאפה משהו לא מהעולם הזה היו סיום מעולה ליום מעולה.   

בכתבה זו

הדפס| שמור למועדפים| שלח

ספר לנו מה דעתך בפייסבוק

ספר לנו מה דעתך באתר

הוסף תגובה

התחבר כדי להוסיף תגובה:

תגובה לאביב

נחל דוד ערוגות

אחד שמבין

סגור