סידני - מתחילה את הטיול

ההכנות והטיסה, החום והלחות של בנגקוק, השוטרים שנראים כמו חקיינים של מייקל ג`קסון, האקווריום והברווזן - חיה מוזרה שמורכבת משאריות של חיות אחרות, סידני והציפורים המוזרות לחופיה, ועוד..

מערכת אתר למטייל
תמונה ראשית עבור: סידני - מתחילה את הטיול - תמונת קאבר
© מאורי הירש

בכתבה זו:

הקדמה

הכל התחיל במלגת ארן. או יותר נכון, בעובדה שלא קיבלתי אותה, מה שהתגלה כקש ששבר את גב הגמל והכניס אותי לדיכאון די ממושך בגלל החיים, היקום וכל השאר. עד שמתישהו ישבתי עם אחותי ויבבתי לה על מר גורלי, שנמאס לי מהאוניברסיטה, ואני לא רוצה לעשות את זה, ונמאס לי לעשות את ההוא, ואין לי כוח לזה, עד שבסופו של דבר היא שאלה אותי את השאלה ההגיונית "אז מה את כן רוצה לעשות"?. ישר השבתי לה, בלי לחשוב, "לנסוע לניו זילנד", שהיתה חלום רחוק שלי מזה הרבה שנים, אבל מיהרתי לסייג שאין לי כסף ואין לי זמן. אחר כך, כשחזרתי הביתה, התחלתי לחשוב. זמן בעצם לא יהיה בעיה, בתור סטודנטית אני הרי לא עובדת בשום דבר שלא יוכל להסתדר בלעדי חודשיים פלוס. וכסף? איכשהו נגרד את הכסף. נמכור כליה, נספסר בשוק השחור, נסתדר. וככה התחיל הטיול שלי לניו זילנד, ואם זו לא דוגמה חיה למשפט "החיים נתנו לנו לימונים - הבה נעשה לימונדה", אני לא יודעת מה כן.

ושלוש הערות קצרות לסדר היום. הראשונה, יומן המסע הנ"ל מבוסס על היומן שניהלתי במהלך החצי הראשון של הטיול, בחצי השני התעצלתי ורק כתבתי הערות כלליות שיזכירו לי מה קרה ולכן אחרי שחזרתי הביתה הקלדתי את החלק הזה קודם, וכיוון שלא הספקתי להקליד את הכל, וחשוב לי להתחיל ולפרסם אותו לפני שהנדידה הישראלית לפאסיפיק תתחיל, כנראה יהיה בו פער כלשהו. אני לא יודעת אם ומתי יהיה לי זמן להשלים את הכל, אבל לא נורא, זה מה יש. השניה, אני מתמקדת פה בתיאור זורם של עלילותי וקורותי. מי שרוצה לדעת פרטים ספציפיים על הוסטלים או סתם עצות ותובנות מועילות, פרסמתי שבעה טיפים ב-" 1001 טיפים", בתאריך ה-2.4.2005 - חפשו ותהנו. שלישית, בגלל שפגשתי די הרבה ישראלים בטיול, לא נראה לי הוגן לפרסם את השמות שלהם בעוד שאני מסתתרת תחת הכינוי שלי, אז שיניתי לרובם המכריע את השמות. כמעט כולם, דרך אגב, היו מקסימים, ויומן המסע הזה מוקדש להם ולכל האנשים הטובים שפגשתי באמצע הדרך.

לתחילת הכתבה

הטיסה לבנגקוק

נתחיל בתלונות. עשיתי צ`ק אין מוקדם, ודיילת הקרקע הבטיחה לי מושב לבד. אהה. כן, בטח. למה לא? האמת? באמת המושב שלי היה לבד. רק חבל שעל זה שליד זה שלידו ישב מישהו. ככה שלא לשכב ולא נעליים. מה שכן, לפחות המושב בינינו היה פנוי ובטקטיקות מתוחכמות השתלטתי עליו. בהתחלה שמתי שם את הפליס, אחר כך בקבוק מים והופה - הרגליים שלי שם. יותר מדי נוח זה לא היה, אבל זה עדיף בהרבה על המצב שגם לידי היה יושב מישהו. תלונה מספר שתיים - הפוסטמה שישבה מלפני, ישר על ההתחלה, היטתה לאחור את המושב שלה. הסתכלתי מסביב - רק היא וזה שלידה עשו את זה. זה נורא מעצבן כי אז המאחורה של הכיסא שלה דבוק לי לפרצוף. חיכיתי שיפנו את האוכל ואז היטתי את הכסא שלי. ובנוסף, היא גם דרכה עלי, החוצפנית!

טוב, הבה נחזור עכשיו ליום שלישי בערב. בגלל שהיו לי המון עניינים אקדמיים לסגור לפני הטיול, הם קצת נמשכו ממש חצי שעה לפני שיצאתי לשדה התעופה, בבהלה גדולה. על סף היסטריה, סיימתי בדקה ה-101 את כל מה שהייתי חייבת לעשות (על הצד הטוב ביותר או לא - כבר לא אכפת לי). רובו של החומר על ניו זילנד שאותו אספתי וערכתי וסידרתי בנוקדנות הרגילה שלי - ריכוז של המלצות ועניינים, מפות של ערי ניו זילנד המרכזיות שסרקו לי, שעליהן סימנתי הוסטלים ומקומות מעניינים - נשאר בבית וייאלץ לחכות לנסיעה הבאה. לפחות את התנ"ך, הלונלי פלנט, זכרתי להביא וגם את החומר על סידני ובנגקוק, אחרת מצבי היה באמת עגום. המזל היה שאת התרמיל הגדול, בגלל שעשיתי צ`ק אין מוקדם, כבר נאלצתי לארוז ולמסור אתמול, ועכשיו לקחתי איתו תיק יום קטן, אותו תחבתי לתוך תיק בינוני של 40 ליטר, אותו קניתי במיוחד לכבוד הנסיעה. יש לי תרמיל של 80 ליטר, אבל מבחינת תמיכה ואלה הוא לא ממש מוצלח, ולכן החלטתי להתפרע ולקחת שלושה תיקים לטיול. מצד אחד זה היה נוח, כי ככה יצאתי לטרקים עם תיק נוח ולא גדול וכל הדברים שלי נשארו בהוסטלים בתרמיל הגדול. מצד שני, נדמה לי שהיה זה דרווין שטען שהטבע שונא ואקום - מקום ריק לא יישאר כזה לאורך זמן, או בקיצור, כשיוצאים עם שני תיקים, יש מה לשים בשני תיקים. כשיוצאים עם שלושה תיקים, מהר מאוד יש מה לשים בכולם וכך אתם מוצאים את עצמכם הולכים בחוצות ניו זילנד עם תרמיל ענקי על הגב, תרמיל בינוני מקדימה, וביד תיק קטן, ונראים כאילו הולכים לאמן עליכם כלבי תקיפה.

בקיצור, ארזתי את התרמיל הבינוני ואז, סוף סוף, יצאנו לדרך. השני בנובמבר, אני מניחה שאף אחד לא זוכר, היה היום בו פתחו את הטרמינל החדש, כך שציפיתי לבלגנים, אבל דווקא היה די רגוע. ניסיתי שוב ושוב להיפרד מהמשפחה, שהתעקשה להציק לי עוד ועוד, עד שבסוף פתאום קלטתי שהטיסה יוצאת עוד מעט ורציתי לצאת, אבל היו חייבים לצלם אותי ולהציק לי עוד. בסוף נכנסתי לביקורת הדרכונים ודהרתי למטוס, רק כדי לשמוע איזה דיילת קרקע נוזפת בי שהמטוס יוצא עוד עשר דקות. אז? עשר דקות זה המון זמן. תנסו לא לנשום עשר דקות ותיווכחו בכך בעצמכם.

לתחילת הכתבה

נחיתה בבנגקוק

הטיסה היתה סבירה. נחתנו ובשנייה שיצאתי מהמטוס לשרוול, חטפתי בפרצוף את כל החום והלחות של בנגקוק. פיכסה. סידרתי את העניינים הפורמליים, החתמתי הדרכון, מצאתי התיק, יצאתי החוצה ובנגקוק קיבלה את פני, מזיעה ומפוייחת. מצאתי בודקה של מוניות וביקשתי מונית ל"ניו סיאם II גסטהאוס". אמרו 350 באט והצמידו אותי לנהג. המוניות של הבודקה הזאת צבועות חצי עליון בצהוב וחצי תחתון בירוק, בניגוד גמור למוניות אחרות, שצבועות בכחול ואדום (בחסות דומינו`ס פיצה?). במונית היה מזגן, שזה היה מצויין, אבל על ההתחלה הנהג התחמן שאל אם אני רוצה לנסוע דרך ההיי וויי, וכיוון שידעתי שזה עולה יותר, אמרתי שלא. התחלנו לנסוע ואז הגענו לדוכני האגרה של הכביש המהיר והוא פשוט חתך לשם, נעמד בתור והתחיל להגיד לי pay high way, pay high way. שאלתי אותו כמה זה עולה והוא אמר שזה עולה ארבעים באט. נו, בשביל ארבעה שקלים אני לא אתחיל להתווכח איתו, אז נתתי לו שטר של מאה באט. הוא שילם ושם את העודף לידו. אין בעיה, זה יקוזז לו מהמחיר. נהגי המוניות כאן, בגלל שמחיר הנסיעה נגבה לפי קילומטראז`, לחוצים לקצר את הנסיעה כמה שיותר, בלי, חלילה, שיגבו מכם פחות. בקיצור, נוסעים בהיי וויי ורואים כמה שבנגקוק מכוערת. מה שכן, פתאום באמצע הסחי, הטינופת והאפרוריות, פתאום יש מקדש מצוחצח או שלטים צבעוניים עם פרחים ופסלי אלים לכבוד המלך, אשתו, הוריו, צאצאיו ובני ביתו. מגניב. השוטרים ברחובות שם, אגב, לובשים מין מגיני פרצוף וביחד עם המדים השחורים שלהם, שכוללים חגורה לבנה ורצועה לבנה שנמתחת באלכנוס מהמותן לכתף, הם קצת נראים כמו חקיינים של מייקל ג`קסון.

ונחזור לנהג החוצפן. מתישהו הוא עוצר לי איפשהו, אי שם בבנגקוק, אלוהים יודע איפה, ואומר לי לרדת. אני אומרת לו שוב, בקול רם וצלול, שאני מעוניינת להגיע ל"ניו סיאם II גסטהאוס", והוא אומר לי שזה לא רחוק. אני אומרת לו שאני לא יודעת איפה זה ומסרבת לרדת. הוא נוסע עוד קצת, נעצר ליד מלון בשם סיאם אוריינטל ומצפה שארד. לי דווקא היו ציפיות אחרות. הוא המשיך לנסוע ועצר ברחוב הקאווסאן, רחוב התרמילאים של בנגקוק. כיוון שכבר הוצאתי מהאתר של הגסטהאוס (ניו סיאם II, למקרה ששכחתם), מפת הגעה, אני מראה לו עליה שהגסטהאוס לא נמצא בקאווסאן. הוא מסרב להבין למה אני לא מוכנה לרדת ואני מסרבת לצאת. הוא ממלמל משהו על יותר כסף ואני עומדת בסירובי. הוא מתווכח איתי בתאילנדית ואני מבהירה לו שאין לי מושג מה הוא אומר. בסוף הוא נוסע ועוצר איפשהו ואני רואה בבירור "ניו סיאם". לקחתי את עצמי ואת תיקי העמוסים לעייפה ויצאתי, רק כדי לגלות (באיחור!) שזה ניו סיאם I. בן זונה. ההבדל הוא שמספר 2 הוא יותר טוב ויותר מאובזר, אבל כבר לא היה לי אכפת. שילמתי על חדר 320 באט, הזמנתי למחר הסעה במיניבוס לשדה התעופה ועליתי לחדר. בחדר היו הפריטים הבאים: קירות, רצפה, תקרה, חלון, דלת, מיטה, מאוורר תקרה, שידה, מנורה. יהיו שיגידו צנוע, יהיו שיגידו "מספיק טוב בשביל 32 שקל". השעה היתה 17:00 או 16:00 ולמרות שתכננתי לצאת ולשוטט בסביבה, לא היה לי כוח לבנגקוק, אז נשארתי בחדר ונחתי.

לתחילת הכתבה

ממשיכה לאוסטרליה

ובבוקר קמתי, יגעה, מזיעה ודביקה. ארגנתי את התיקים וירדתי למטה לחכות למיניבוס. למטה יש מעין בית קפה וקניתי שם קולה ומים, שחשבתי שהם מינרליים, אבל גיליתי אחורי זה שהם ממוחזרים, אבל לא קרה לי כלום. ישבתי בפאטיו, שהיתה בו קצת בריזה אז היה פחות מהביל. בסוף הגיע המיניבוס והנהג הניף את התיק הגדול שלי, שם אותו למעלה, על הגג, והרגיע אותי שיהיה בסדר. נכנסתי למיניבוס, פגשתי שם שתי בנות, אחת מניו זילנד ואחת מאוסטרליה ובחור מקנדה, שבגלל שהם היו הראשונים, התיקים שלהם נכנסו לבגאז` המינימליסטי. בקיצור, את הנסיעה עשיתי כשאני נועצת מבטים בשמשה האחורית, כדי לראות אם הופ, צנח לו התיק. בעצירה הבאה המיניבוס התמלא עד אפס מקום, וכך גם הגג ועכשיו הנהג הואיל לקשור את כל התיקים. רוב העולים החדשים היו ערסים חביבים מישראל וקצת דיברנו, אבל שום דבר שיישאר הלאה.

בשדה התעופה רציתי לברר אם הכל בסדר עם הטיסה ומתי אפשר לעשות צ`ק אין. ניגשתי לאינפורמיישן ונפנפו אותי למסוף 15, שנמצא, היפ היפ הוריי, בצד השני. הלכתי והלכתי ואכן היו שם הסמלים של קוונטס, אבל הדיילים לא ממש התייחסו אלי, אז חזרתי לאינפורמיישן וחיכיתי בתור, מחזיקה את מעטפת הפלסטיק שנותנים עם כרטיסי הטיסה, ואז פתאום שמעתי קול מאחורה "את מישראל?". הסתובבתי, וזאת הייתה בחורה חביבה בשם נוי, שעושה טיול אחרי צבא. לתאילנד היא באה עם חברה ועכשיו היא ממשיכה לבד לניו זילנד והיא די לחוצה, אז היא חיפשה מישהו משלנו להתנחם בעברית. בקיצור, הכל היה בסדר עם הטיסה ונוי ואני התיישבנו ודיברנו. היא סיפרה לי כל מיני חוויות מתאילנד (כולל מישהו שלקחו לו 800 באט על מונית משדה התעופה), ואני הרגעתי אותה. אחר כך אמרתי לה שנתפצל, נלך לעשות צ`ק אין וניפגש. בקיצור, עד שהגעתי לתור, כבר היה שם תור. חיכיתי וחיכיתי ואז מסרתי התיק, נפגשתי עם נוי והלכנו יחד להעלות מס למלך תאילנד, בומיבול ירום הודו. משום מה, כל מי שעוזב את תאילנד צריך לשלם למלך 500 באט, לא ברור למה. ואז נותנים לך קבלה ואת הולכת שני מטר, נכנסת לביקורת הדרכונים ושם לוקחים ממך את הקבלה. סליחה, אבל עם המונית עברתי דרך ארוכה יותר ויצאתי יותר בזול! נוי עברה לפני והכל היה בסדר, אבל משום מה את הדרכון שלי הדודה לקחה והעבירה לדוד אחר, יותר חשוב, שעיין בו ואז החתים אותו. כמובן שלא היה מה לשאול אותם למה, כי אנגלית היא לא הצד החזק שלהם. בסוף נתנו לי לעבור.

הדיוטי פרי פה מאוד גדול ויקר יחסית. נוי קנתה פחית קולה ב- 60 באט. אני שילמתי על זה בבוקר 16. כל מיני סחלבים ארוזים וחפצי משי ואמנות, ושוקולדים, וממש ליד הבונבוניירות - בשר מיובש. ישבנו ודיברנו, אבל מתישהו נפרדו דרכינו. הסתובבתי אנה ואנה בשדה עד שלבסוף התחילה העליה למטוס ואיכשהו יצא שגם כאן קצת הגעתי שלוש דקות לפני שהמטוס ממריא. לא נורא, שיחכו. האמת שזה לא היה לגמרי באשמתי, כי צפצפתי בבידוק הבטחוני אז הכריחו אותי להוריד את הנעליים ולהעביר אותן בשיקוף.

קוונטס, למקרה ששאלתם, (ואם לא שאלתם, הייתם צריכים לשאול!), היא חברה הרבה יותר שווה. קודם כל, הכסאות יותר נוחים ויש קצת יותר מקום לרגליים. הסרטים יותר שווים וגם מסבירים טוב יותר איך אפשר לבחור אותם. וגם מקבלים מתנות מגניבות. חילקו לנו מין נרתיק עם גרביים, מסכת עיניים, שרוך עם קליפס (שיהיה. חילקו, מה, לא ניקח?), ומין משהו שנראה כמו שפתון שהתגלה בתור מברשת שיניים קטנטנה עם שפופרת פיצית של משחת שיניים. ואחרי האוכל חילקו ארטיקים! ועוד ארטיקים שווים - מגנום, לא פחות ולא יותר. רק האוכל היה פחות טוב מזה של אל-על.

הפעם ישבתי ליד זוג גרמני, כך שלמרבה הצער לא היו שום הסתננויות לכיסאות ריקים. בטיסה ראיתי קודם כל את דודג`בול, שאף אחד לא רצה לראות איתי בארץ, שהיה אמנם מפגר, אך משעשע מאוד (והיה לי העונג להיווכח בכך שוב, בטיסה מסידני לניו זילנד, שבה המטוס היה פחות משוכלל ולא היו בו מסכים אישיים. ותנחשו איזה סרט הקרינו שם לכו-לם?). ראיתי גם כמה קומדיות והתחלתי לראות עוד כמה סרטים אבל הם לא מצאו חן בעיני אז ויתרתי. וכמובן, לאורך כל הטיסה, וגם באל-על, יש ערוץ שמראה את התקדמות המטוס - מגניב מאוד. ארוחת הבוקר היתה מאכזבת מאוד. בצלחת העיקרית - מגוון של פירות. אננס ועוד כל מיני פירות בלתי מזוהים. בצלחת הקינוח - עוד פירות. כוסית קטנה של גרנולה, קרטון של חלב סויה ולחמניה. את האוכל האמיתי הם שכחו כנראה בבנגקוק.

לתחילת הכתבה

ההגעה לאוסטרליה

טוב, הטיסה נמשכה עוד קצת ונחתנו. גם כאן, בביקורת הדרכונים, היוויתי בעיה ולקחו את הדרכון שלי לקריאה חוזרת. אבל הפעם הבחור הנחמד שבדק אותי הסביר שזה בגלל שיש שם משהו שהסורק האלקטרוני לא יכול לקרוא. האוסטרלים טיפה`לה לחוצים על ענייני אקולוגיה וכאלה ולפני הנחיתה חילקו לנו כרטיס שצריך למלא, ובו שאלות שונות שמבקשות לברר אם אני מביאה מוצרי עופות (בשר, נוצות, ביצים וכד`), פירות, ירקות, צמחים, גוויות, אדמה, מזון, תרופות וכאלה. כיוון שהם גם בודקים את הדברים האלה, לא שיקרתי ואמרתי את האמת (כן, אני רצחתי את ארלוזורוב, וגם הפללתי את רוג`ר רביט). כך שאחרי ביקורת הדרכונים הלכתי ונעמדתי בתור למסלול האדום.

דוד אוסטרלי גבוה נורא קיבל את פני במבטא חמוד להפליא. הראיתי לו את האוכל שהבאתי - חמש שקיות קנור וקופסת שימורים של עלי גפן ממולאים. אני יודעת, מוזר, אבל הכיוון שלי היה "שיהיה". הוא בחן אותן עמוקות וסיפר לי שאסור להכניס לאוסטרליה בננות ודומדמניות (שאלתי - הוא לא ידע למה). הוא בדק את סוליות נעלי, בירר אם יש לי אוהל (בגלל האדמה שנדבקת ליתדות), וכששאלתי אם זה בסדר להכניס מים (היו איתי עוד מהמים הממוחזרים מתאילנד), הוא שאל אם הם holly water, כי אני מישראל, ואמר שזה בסדר. סבבה.

יצאתי לאולם מקבלי הפנים וכאילו שמישהו הוציא ממני את כל האוויר. זכרתי את השמות של ההוסטלים הפוטנציאליים שלי בסידני, אבל לא ידעתי איך להגיע אליהם והחלפתי כסף וקיבלתי פחות ממה שציפיתי לקבל והו, מה יהיה בסופי. הסתובבתי כה וכה בשדה התעופה וראיתי בחור שישב עם תרמיל ושאלתי אותו לגבי הסעות להוסטלים והוא נתן לי טלפונים של כמה חברות כאלה והמליץ לי ללכת לאינפורמיישן וכך עשיתי. הבחורה שם הפנתה אותי לאיזור שהיו בו המון מודעות להוסטלים שחלק מהם הציעו הסעות בחינם. לא רציתי להשאיר את העגלה והתרמיל רחוק, אז באתי לבקש מהבחור שישב שם וחסם את המעבר שיזוז קצת ואז קלטתי שהוא מדבר בעברית עם מישהי. התחלנו לדבר והתברר ששניהם, רם ואורית, הזמינו מקום בהוסטל בשם בומרנג ושכנעו אותי להצטרף. אז הצטרפתי. הם שותפים ל"נחיתה רכה" וגם הם הגיעו עם קוונטס מבנגקוק, אבל בטיסה שקדמה לשלי בחצי שעה ובניגוד אלי, הם עשו את הכל בבת אחת. הסתבר גם שאותם ריססו במטוס לפני הנחיתה באוסטרליה, מה שאצלי לא היה. טוב, כל אחד והטיסה שלו.

אורית סיפרה לי שהם כבר הזמינו מקום להוסטל אחר ופספסו את ההסעה, ואז הם הזמינו מקום בהוסטל הזה. בסוף בא איש וחיפש את ראול (ככה החליטו בהוסטל שקוראים לרם), והוביל אותנו לאיזשהו מקום ואמר שנחכה ושהוא תיכף מגיע. חיכינו וחיכינו וחיכינו, עד שבסוף הוא הגיע ודחס אותנו עם עוד אנשים למיניבוס והיידה - להוסטל. הדבר הראשון ששמתי לב אליו בהוסטל זה שיש שם הרבה מדרגות. המון. קודם כל, בשביל להגיע לקבלה מהרחוב, צריך לטפס בערך שתי קומות ואת זאת עשינו. הבחורה הנחמדה בקבלה אמרה שנצטרך לחכות קצת, עד שהיא תוכל לעשות לנו צ`ק אין, אז ישבנו בחדר המשותף ודיברנו ואז קיבלנו את החדר. טיפסנו קומה, ושם הוצגו בפנינו השירותים והמקלחות. טיפסנו עוד קומה ושם היה החדר. די גדול ועם עשר מיטות. אמנם, לא היה בו כיור, אבל לאורך המסדרונות היו פזורים כיורים פה ושם.

לתחילת הכתבה

טיול בסידני

התחלנו להתארגן. מאוחר יותר גילינו שיש איתנו בחדר שני שוודים (שוודי בן ושוודית בת) וזוג ישראלי - רונן ומילי, חמודים נורא, ועוד כל מיני גרמנים. רם נפגש עם אלון, חבר שלו מהקיבוץ ואורית ואני הלכנו להתקלח ואז יצאנו למוזיאון אוסטרליה, שהיה לא רחוק מההוסטל. בדרך התחיל לרדת גשם שדי ביאס אותנו, אבל התגברנו. במוזיאון היו כל מיני מוצגים שקשורים לאבוריג`ינים והרבה מוצגים שקשורים לחי ולצומח של אוסטרליה. כל מיני פסלים של חיות שחיו שם פעם, כולל פסל של חיה ענקית שנראית כמו דוב עם פרצוף של גמל, וכל מיני הדמיות של סיטואציות שילדים לא צריכים לראות, למשל אריה שמשסף את גרונו של איש מערות וכאלה. היה דווקא חביב ביותר.

אחרי המוזיאון חזרנו להוסטל, קצת נחנו, קצת התארגנו, החלטנו לצאת לאקווריום ואכן עשינו זאת. בדרך נכנסנו לסופרמרקט וקנינו שוקו ולחמניה (וגבינה עם עגבניות מיובשות וקולה-וניל שהייתי חייבת לנסות והיתה, איך להגיד, מעניינת). הלכנו עד שהגענו לדרלינג הרבור, שבו נמצא האקווריום, ישבנו על הגשר ואכלנו. אחר כך נכנסנו לאקווריום והיה מה זה מגניב! על ההתחלה ראינו את הברווזן, חיה כל כך מוזרה, זה נראה כאילו אלוהים גמר להרכיב את כל החיות, נשארו לו כמה שאריות והיה לו חבל לבזבז אותן, אז הוא עשה מכולן חיה אחת. נראית כמו לוטרה, עם סנפירים במקום רגליים, זנב שטוח ורחב וגם מקור כמו של ברווז, רק שטוח ורחב. הנקבה מטילה ביצים אבל מניקה את מה שיוצא מהן ולזכרים יש מין דורבן ארסי ליד הרגליים האחוריות, מה שהופך אותו ליונק הארסי היחיד. היה שם אקווריום מוארך עם שני ברווזנים והם כל כך חמודים!!! מתרוצצים במים כאחוזי אמוק, הופה - לפה, הופה - לשם ומהר מהר מהר. ומתישהו אחד מהם עצר וגירד לעצמו את האוזן עם הסנפיר האחורי -כל כך חמוד! מה שכן, הבנתי שאם מגיעים בבוקר הברווזן פחות עירני, אבל שאפשר גם להיכנס שוב לאקווריום באותו יום, וככה אפשר לבוא בבוקר, לראות את החיות פעילות אז, ואז לחזור לקראת הערב ולעשות השלמות.

האקווריומים האחרים היו פחות אטרקטיביים - דגים, דגים ועוד דגים, נחשי מים, דיונון מסכן שכלוא באקווריום קטנטן. והיה איזה אקווריום ארוך שהיה אמור להדמות שונית אלמוגים ובהתאם היו בו כל מיני אלמוגים ושושנות ים ודגים צבעוניים (כולל דג פונץ` בננה - חצי קדמי ורוד, חצי אחורי צהוב) והיו גם יצורים שנראו, לא נעים להגיד, כמו משהו שדג גדול במיוחד חירבן, זאת בתנאי שהוא אכל סלק קודם, כי הם היו בצבע ורוד עמוק. די התלבטנו מה הם. ראינו שהם יכולים לזוז וראינו אחד שנצמד לשמשה וככה ראינו לו את הפה. אין לי מושג למה הם קיימים או מה הם. אחר כך הגענו לחלון תצוגה ענקי של אקווריום שבו שחו כל מיני כרישים וחתולי ים ודגים שונים ומשונים והיה שם בדיוק מדריך שהסביר לאיזושהי קבוצה, אז התיישבנו והקשבנו לו, אבל גם הקשבנו למוזיקה שהתנגנה ברקע והיתה ממש מוצלחת - רגועה, מכשפת ומהפנטת, וככה התמסטלנו שם מול האקווריום והדגים המרצדים, בקושי הצלחנו להתנתק. משם עברנו לאקווריום עוד יותר ענקי, שבו שוב, היו כרישים מסוגים שונים, חתולי ים, צבי ים ועוד כל מיני דגים. למעשה הלכנו בתוך האקווריום, במין מנהרה שקופה, ככה שמימיננו, משמאלנו ומעלינו שוחים הכרישים ושות`. ופתאום, דג חתול ענקי עובר מעל המנהרה ומחליט להצטרף לכרישונים ששוכבים עליה, ומאפשרים לנו לראות להם את הגחון ונשכב גם הוא, ככה שיכולנו לבחון היטב את הגחון שלו גם. והיו שם עוד המון דגים, קטנים וגדולים - מגניב לחלוטין. עד שכבר יצאנו היה חושך, ככה שכשהגענו לתצוגת כלבי הים, פספסנו אותה כי הם כבר הלכו לישון. כל מה שראינו היה כלב ים אחד ישן על צוק מלאכותי. ובזאת תמו עלילותינו באקווריום.

אחר כך ישבנו שוב בנמל, הסתכלנו על המים ועל האנשים שהסתובבו שם. זה איזור בילויים ומה שמאפיין את האוסטרליות זה עקבי סיכה היסטריים. לא משנה מה הן לובשות - שמלה או מכנסיים - הן ינעלו משהו עם עקבי סיכה אימתניים. אלוהים כמה שזה נראה לא נוח. הפלטפורמות בארץ אולי מכוערות, אבל לפחות הן נוחות!

חזרנו להוסטל ואז יצאנו לשוטט עם רם, רונן ומילי באיזור קינג`ס קרוס, במטרה המוצהרת לחפש אינטרנט. על קינג`ס קרוס קראתי עוד בארץ דברים בסגנון "הטענות שקינג`ס קרוס הוא איזור של סמים וזנות כבר אינן נכונות", או "קינג`ס קרוס כבר איננו מסוכן כפי שהיה בעבר". ולהלן רשמי - האיזור לא מסוכן, כי איזה אידיוט יתקוף אותך כשמאה זונות צופות עליו? היו שם המון זונות, המון בחורות שרק היו לבושות כמו זונות, המון מועדוני חשפנות והמון אנשים שנראו מפוקפקים, אבל במקביל גם היו שם המון צעירים - אוסטרלים ותיירים - שבאו לבלות. מסתבר שרונן יצא אתמול בערב עם כמה חבר`ה מההוסטל והם נכנסו למועדון חשפנות וזה לא כל כך מצא חן בעיני מילי. בסוף מצאנו אינטרנט וישבנו כולנו בשורה ותקתקנו. אחר כך נפרדנו מרונן ומילי והלכנו לאכול. חזרנו להוסטל, בסביבות 02:00 והלכנו לישון.

כל היום אני מסתובבת ומנטרה אחת בלבי - זונות! פי כוסאמק הזונות. ולא, לא מדובר בזונות של אתמול (דרך אגב, גם ליד ההוסטל היו זונה או שתיים), אלא באוסטרלים הזונות שלו יכולתי, הייתי קונה מהם את הבית ומשתקעת שם לנצח נצחים. ועכשיו להסברים. ארוחת הבוקר בהוסטל היתה, למרבה ההפתעה, לחם, ריבה, קורנפלקס וחלב. פתאום נורא בא לי חלב, אז שתיתי אותו ככה, נקי, משהו שלא עשיתי שנים (והפעם האחרונה שזכורה לי היתה בדבלין). אחר כך אורית ואני יצאנו להייד פארק (כן, יש הייד פארק גם בסידני), לאנדרטת ה-ANZAC, שאלה הכוחות האוסטרלים והניו זילנדים שנלחמו במלחמות העולם ובעוד מלחמות לצד בריטניה. שוטטנו קצת בפארק, ביקרנו במוזיאון הקטן שהיה באנדרטה, שהיתה מאוד גדולה ומרשימה וכיוון שאורית התוודתה שהיא לא יודעת כלום על מלחמת העולם ה-I, היא קיבלה הרצאה מקיפה.

אחר כך חזרנו להוסטל וחיכינו למילי ואחרי שהיא הגיעה יצאנו שלושתנו לעשות מסלול הליכה לאורך חופים, מבונדאי ביץ` (מעוז הישראלים בסידני), ועד לקוג`י ביץ`. כיוון שמילי כבר שבועיים בסידני, נתנו לה להוביל אותנו. קודם הלכנו איתה למרכז העיר, לאיזה מקום שהיא עבדה בו ושכחה שם את התיק - זה מין אולם גדול ויש בו מכירה של בגדי מעצבים, לכאורה בהנחה, למרות שרונן ומילי סיפרו שהמחירים עדיין נורא יקרים. מילי הלכה וארגנה שם את מה שהיא היתה צריכה ואנחנו חיכינו לה ליד הכניסה, איפה שהיתה בחורה שלקחה מהנכנסים את התיקים (בשום מקום לא מבקשים לבדוק את התיק שלי, אני לא יודעת איך להתייחס לזה). ואז הגיע זוג. הבחורה נורא רצתה להיכנס אבל הבחור התחלחל מהרעיון להיפרד מהתיק שלו ותבע הסברים. הבחורה של המלתחה הסבירה לו שזה בגלל reasons of safety והוא שאל בטיחות של מי, ולא היה מוכן להיכנס בלי התיק. אחר כך, כשיצאנו, ראיתי את החברה שלו מושכת לשם שוב. האם הוא נכנס איתה או חיכה בחוץ עם התיק? אינני יודעת.

מילי סיימה את ענייניה והתחילה להתברבר בקשר לאוטובוס. היא התייעצה עם כל מיני אנשים, עד שבסוף הוחלט לשמוע בקול ההיגיון, שציין מההתחלה שהוא ראה את האוטובוס הנחוץ ברחוב אליזבת ושצריך לחזור לאחור (האם אתם יכולים לנחש למי שייך הקול הזה?), ואכן, כך עשינו ושם מצאנו את האוטובוסים הדרושים לנו. אפרופו רחוב אליזבת, הרחובות כאן רובם בעלי שמות של מלכים ואישים אנגליים כמו שייקספיר או פיט, או של מקומות באנגליה, ויש גם המון פסלים של מלכי אנגליה לדורותיהם, וזה רק תורם למגניבות של סידני, שהיא עיר מאוד מגניבה, אך רגועה ושלווה ויש בה מרכז אורבני גדול ומפותח אבל גם המון פארקים, גם במרכז העיר.

לתחילת הכתבה

טיול בפרברים

בקיצור, כשבא האוטובוס לבונדאי, הנהג אמר שעדיף לנו לקחת אוטובוס אחר כי הוא עושה המון סיבובים, רק שלא ראינו את התחנה של האוטובוס האחר, עד שקול ההגיון ממקודם הציע שנמשיך הלאה ברחוב כי אולי התחנה שרואים שם היא התחנה שלנו ואכן כך היה. רק שבינתיים הגיע לשם אוטובוס אחר שנסע לקוג`י ואמרתי שאפשר לעלות עליו ופשוט נעשה את המסלול הפוך. שאלתי את אחת הנוסעות והיא אמרה שקוג`י היא התחנה האחרונה שלו, אז התרווחנו והסתכלנו החוצה. כל האוסטרלים זונות. איזה בתים יפים יש להם. בתים בני קומה אחת או שתיים, בעירוב סגנונות שמשתלב יופי, כל מיני גזוזטראות עם סורגים מפותלים ודקורטיביים, ממש יפה. עוד דבר שמאוד מצא חן בעיני בסידני זה העירוב בין ישן לחדש, שמתקיים בעיקר במרכז העיר. מצד אחד יש המון גורדי שחקים חדשים ומבריקים, אבל פתאום מציץ ביניהם בניין עתיק או כנסיה ישנה, וזה לא נראה מוזר אלא יפה ומיוחד. בכלל, היא מאוד רגועה, סידני. אפילו שהיא עיר גדולה ושוקקת, יש בה שלווה. הוא אשר אמרתי - זונות.

בקיצור, הגענו לתחנה האחרונה ושאלתי את הנהג (שהיה, אגב, יפני. יש פה המון יפנים גם בתור תיירים וגם בתור תושבים), מה הכיוון של בונדאי והוא אמר לי שאין לשם אוטובוס ואמרתי שאנחנו הולכות ללכת לשם והוא הביע התפעלות, שזה חשוב וגם הצביע על הכיוון הכללי, שזה חשוב לא פחות. התחלנו ללכת, ומה אומר, זונות. זונות לגמרי. המון חופים קטנים, שצוקים מפרידים ביניהם וגם סוגרים אותם, למעלה יש המון צמחיה ירוקה ובתים - תחשבו על זה - לקום בבוקר ולהסתכל על האוקיינוס. זונות, זונות, זונות. הלכנו והלכנו. מתישהו, באחד החופים, היה דוכן של דוד קוריאני (או משהו בסגנון), שמכר גלידה אמריקאית משודרגת. הבסיס הוא גביע עם גלידת וניל, ומכאן, רק אפשר להתפרע - רוטב שוקולד חם, סוכריות, אגוזים, מקופלת. אורית ומילי היו גרגרניות והלכו על האופציה האקסטרווגנטית - מקופלת (שתוקעים פשוט בתוך הגלידה, כמו מין ארובת שוקולד), רוטב שוקולד וסוכריות. אני, צנועה כתמיד, הסתפקתי ברוטב שוקולד ואגוזים. היה מוצלח וכמעט חטפנו הרעלת סוכר. המשכנו ללכת עד שהגענו לתחנת הסוף - בונדאי ביץ`. החלפתי שם כסף, קניתי מים, מילי קנתה סנדוויץ` וכולנו ישבנו ונחנו. ואז הלכנו לאוטובוס. הבעיה היתה שהיו עוד אלף כמונו, והאוטובוס היה נורא צפוף. בנוסף, הנהג נתן ברקסים מכל הלב, ככה שבכל פעם שהוא עצר (וגם כשהוא התחיל לנסוע), כמעט עפנו. בסופו של דבר, אחרי כמה תחנות, בצומת בונדאי, ירדו הרבה אנשים וככה הצלחנו לתפוס מקום ישיבה. כשירדנו, מילי המשיכה לענייניה ואורית ואני הלכנו לסופר לקנות ארוחת ערב. ישבנו בהייד פארק ועשינו פיקניק. היה מאוד חביב. ראינו כל מיני ציפורים מוזרות - זה נורא מגניב - אתם יושבים לתומכם בפארק וכל מיני ציפורים משונות מסתובבות סביבכם, ואני לא מדברת על השחפים המעצבנים שנמצאים בכל מקום ועושים קולות מאוד מעצבנים, אלא על ציפורים ממש מוזרות.

לתחילת הכתבה

אזור נמל סידני

בבוקר ביררתי עם הבנות מהקבלה אם אפשר לסדר לי שעון מעורר, אחרי שהשעון שאחי השאיל לי שבק חיים. כאילו, הוא עבד, אבל לא הפיק שום צליל ושום צלצול, וזה בערך הקריטריון הבסיסי שיש לשעון מעורר. אני פשוט צריכה לקום מוקדם בגלל הטיסה. הן אמרו שאולי ובכל מקרה הזמנתי הסעה לשדה התעופה ל-06:30 - מקסימום אני אתעלק על מישהו מהחדר.

טוב, היום אנחנו הולכות לאופרה. המידע שבידי טוען שמחירו של כרטיס לסיור המאורגן הוא תשעה דולר. אורית טוענת שזה עשרים. סיכמנו שנגיע לשם ואז נראה. בדרך חצינו את רחוב שייקספיר ובסוף הגענו לבית האופרה של סידני. צילמנו אותו מפה, צילמנו אותו משם, גילינו שמחיר הסיור לסטודנטים הוא 16 דולר והחלטנו לוותר.

המשכנו להסתובב קצת ואז הלכנו לרציף המעבורת, הסירקולר קיי, משם יוצאות המעבורות לגן החיות. בדרך היו כל מיני דוכני אומנים, סטייל נחלת בנימין, אבל בקטנה, ועברנו שם ביעף. בקופות של המעבורת מציעים כרטיס הנחה משולב לסטודנטים למעבורת ולגן החיות, אבל כיוון שהם לא עושים הנחת סטודנט לסטודנטים זרים, הדודה אמרה שנשלם רק על המעבורת ושנקנה כרטיס מוזל בגן החיות עצמו. בזמן שחיכינו בתור, עמד מאחורה בחור שהתחיל במין מופע רחוב ואורית רצתה לראות, אז היא הלכה ואני התקדמתי לרציף כדי לתפוס מקום טוב במעבורת. הבעיה הקטנטונת היתה שלא היתה מעבורת. אז ארבתי לה על הרציף, הסתכלתי על המעבורות האחרות שהתנדנדו להן במים, והתחלתי גם קצת להתנדנד בעצמי. חשבתי שזה מתוך הזדהות, כי הרי הרציף עשוי בטון ואין מצב שהוא יתנדנד, אבל בדרך חזרה, ברציף של גן החיות, גיליתי שדווקא יש מצב. אותי זה שעשע, לאורית זה עשה בחילה. המעבורת הגיעה סוף סוף ואני עמדתי בפני החלטה הרת גורל - להיכן להסתער? עשיתי סיעור מוחות קצר והחלטתי שעדיף בירכתיים, כי ככה נוכל להשקיף בצורה האופטימלית על בית האופרה והגשר ולצלם להם את האמ-אמ-אמא. החלטתי - וביצעתי. דהרתי, מצאתי, התיישבתי ואכן, צילמנו את התמונות הצפויות כל כך.

ההפלגה היתה קצרה מאוד, בערך עשר דקות. ואז ירדנו ונעמדנו בתור הארוך לרכבל, כי מה שקורה בגן החיות הזה, שמו "טארונגה", דרך אגב, זה שעולים ברכבל להר שעליו נמצא גן החיות ואז יורדים בהר וכך עוברים בגן החיות. התור היה די ארוך, אבל אז הגיע אחד השומרים ששאל למי אין כרטיס. התוודינו ואז הוא שלח אותנו למעלה, לקופות, ככה שעקפנו את התור! ישראלי מאוד מצידנו, למרות שבאמת לא התכוונו... בקרונית הרכבל היינו עם משפחה ששמתי עליה עין מקודם - משפחה אוסטרלית (כנראה), טיפוסית, עם שני בנים, שאחד מהם התחתן עם יפנית, ויש להם בת מלוכסנת, וגם הסבים היפניים היו שם. כבר ציינתי שיש שם המון יפנים?

ירדנו מהרכבל ולא רחוק ממנו היתה חצר מגודרת עם כמה אקליפטוסים ועם תור. התקרבנו לראות במה מדובר. על האקליפטוסים היו שניים שלושה גושים גדולים, שהתגלו כקואלות. הקואלה, מסתבר, היא חיה מאוד עצלנית. הן פשוט מחבקות את העץ וישנות ומה שקורה כאן זה שתמורת שלושה דולר אפשר להיכנס לחצר ולצלם את הקואלות מקרוב (אבל אסור לגעת). ויתרנו על התענוג והתחלנו לחרוש את גן החיות.

נכנסנו למין מכלאה שמהווה "שביל אוסטרלי" וראינו וולאביס, שהם בעצם המיני-מי של הקנגורואים. במקום אחר הסתכלנו מלמעלה על כמה קיפודנים, שזו חיה אוסטרלית שדומה לקיפוד פלוס כיס פלוס מעין חוטם בצורת מקור. בניגוד לקואלות, ובדומה לברווזנים, הקיפודנים הם חיה מאוד פעלתנית. הם דשדשו להם במרץ והיו מאוד חמודים. ראינו גם שד טסמני ודינגו ועוד קואלות נייחות, ועל המכלאה שלהן היה שלט - not drunk - digesting. היו גם הרבה מכלאות ואקווריומים שלא ראינו בהם שום חיה, רק צמחים וחול. בסדר. בתכל`ס, רוב החיות שם מסכנות ובודדות ולא זוכות במרחבים שמגיעים להן. חבל. למשל, במכלאה של השימפנזים פתאום אחד השימפנזים בא, התיישב מול הקהל והושיט יד - זה היה משעשע, אבל בעיקר עצוב. אני ממש לא אוהבת גני חיות, אבל בשלושה ימים בסידני, זו היתה האופציה היחידה שלי לראות קואלות וקנגורו.

ראינו עוד הרבה חיות, אוסטרליות ובכלל. היתה תצוגה של כלבי ים שאורית רצתה לראות, ואני רציתי לשבת, אז זה הסתדר. התצוגה כללה כלבת ים בשם טטרה, את האיש האחראי עליה, שסיפר כל מיני דברים על כלבי ים והופעת אורח של כלב ים גדול בשם מיצ`י, שהסתיימה בפינאלה שבו המאמן מסביר למה חשוב לשמור על איכות הסביבה וזורק בקבוק פלסטיק לבריכה ואז מיצ`י מגיח מאחורה, תופס את הבקבוק וזורק אותו לפח אשפה עם סמל של מיחזור.

דבר חשוב נוסף שלמדתי היום, הוא שאם לא ששמים מסנן קרינה על האוזניים - הן נשרפות. כן, כן, נשרפו לי האוזניים. טוב, אני לומדת כל יום דבר חדש. אחר כך חזרנו עם המעבורת לסידני והתפצלנו. אורית רצתה לנסוע לבונדאי ולחפש הוסטל, כי היא רוצה לעבור לאיזור, ואני הסתובבתי קצת באיזור המעבורת, כי היו שם כל מיני חנויות של מזכרות ורציתי לקנות שם מתנות. גולת הכותרת של המתנות היתה חולצת T אדומה עם ציור של קנגורו מוציא לשון ועם הכיתוב "kanga-rude" שקניתי לאחיינית שלי ולאחי (ואחר כך חטפתי צעקות מאחותי למה לא הבאתי גם לה). החולצה, דרך אגב, זכתה להצלחה מירבית, והילדה מתעקשת ללבוש אותה אפילו שהיא כבר בדרך להפוך לחולצת בטן.

חזרתי להוסטל, ישבתי בחדר והסתרקתי ואז נכנס זוג גרמנים - כריסטין ומתיאס. דיברתי איתם קצת, הם ממש נחמדים, ואז שאלתי אם יש להם שעון מעורר ומתיאס אמר שהוא ישאיל לי את שלו ואכן כך היה. עודנו מדברים ונכנסו שתי הבנות שהיו איתנו בחדר והתברר שגם הן גרמניות. כשאמרתי שאני מישראל הן הופתעו ואמרו שהן ניסו לנחש מאיפה אנחנו וחשבו, משום מה, שאנחנו צרפתיות, כי העברית נשמעה להן כמו צרפתית. המממ... דיברנו על ניו זילנד ואז פתאום קלטתי שהם מדברים אנגלית רק בגללי, לא נורא. אחר כך הלכתי להתקלח, אורית כבר חזרה וירדה למטה, אז ירדתי גם אני. ועכשיו, תקשיבו משהו - הודי, שני איטלקים, דני ושתי ישראליות משחקים קלפים - לא, זו לא בדיחה, זו המציאות. שתי בחורות מישראל, בובי מהודו, גבריאל (עם ראסטות וקעקוע של צ`ה גווארה) וסוניה מאיטליה וסורן מדנמרק משחקים קלפים. היה ממש מגניב. שיחקתי איתם עד 22:30 בערך ואז עליתי לארוז את התיק. הבחורה שישנה מעלי כבר היתה בפוזיציית שינה, אז התנצלתי בפניה שאני הולכת לעשות רעש (לפני יום או יומיים היא הלכה לישון ממש מוקדם וכיבתה לנו את האור!). אני אורזת ודוחסת ואורזת ואז היא שואלת אם אני נוסעת ממש מוקדם. אמרתי שכן והמשכתי לעשות רעש. אני כבר לא זוכרת איך נסגר העניין איתה, אבל היא רצתה לכבות את האור, אחרי שסיימתי לארוז, אז אמרתי לה שלפחות תחכה לכריסטין ולמתיאס שהלכו להתקלח. היא היתה קצת מעצבנת. בסוף הלכנו כולנו לישון.

כתבה וצילמה: מייב, כותבת מסעותי עם עצמי באירלנד.

לתחילת הכתבה

סידני לתרמילאים - כל מה שחייבים לדעת באתר "עפתי" >>

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

כתבה שטחית ומשעממת

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לסידני

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×