צ'וֹלות, תנינים ועוברי אלפקה מיובשים - המסע לבוליביה!

תמונה ראשית עבור: צ'וֹלות, תנינים ועוברי אלפקה מיובשים - המסע לבוליביה! - תמונת קאבר

לשחות עם תנינים באמזונס, להפליג בתוך מדבר ענק של מלח, לטבוע בלגונות צבעוניות שיצאו מתוך אגדה ולהעמיס סוודרים לכל המשפחה בשקל תשעים. זה מתחיל בנסיעת בלהות, ריחות ביוב ושלשולים – אבל נגמר בתור החוויה הכי חזקה שיש לדרום אמריקה להציע. בוליביה – המסע אל הלא נודע. smiley

Welcome To Hell

נתחיל בווידוי: אם מישהו היה אומר לי פעם שיהיה לי אומץ להתברבר לבדי בארץ נידחת כמו בוליביה – הייתי חושבת שהוא אורן זריף. אבל מנקודה זו של הטיול בדרום אמריקה, שום דבר כבר לא נראה לי מפחיד או מסובך מדי. העולם הוא כדור ואי אפשר ללכת בו לאיבוד.
אחרי טיסת קונקשיין מברזיל דרך בוואנוס איירס, אני נוחתת בסטנה קרוז, שנחשבת לעיר די מתקדמת במונחים בוליביאנים. משוטטת לבדי עם המוצ'ילה האימתנית, מצפה למצוא ישראלים ולהסתפח אליהם, אבל כלום. נדא. גורנישט. איפה הם היצורים הרעשניים האלה? דווקא כשצריך אותם הם אינם? נו מילא. אני מחליטה לנסוע לאָיוּני, לוקחת מונית לתחנה המרכזית שנראית כמו מחנה הפליטים שועפאט ביום רע, ובעודי מחפשת את האוטובוס המתאים, איזה טיפוס נאלח מוביל אותי לאוטובוס שלו – "25 שעות עד לאיוני, בלי עצירות", הוא מבטיח. אני משתכנעת ורוכשת מהנאלח כרטיס נסיעה ב-120 בוליביאן. שווה, אני חושבת לעצמי, אפשר לחצות את המדינה הזו ב-60 שקל.

אבל אז מסתבר שהחלק עם הציוויליזציה בטיול הזה הסתיים.
כשאני רואה את האוטובוס בו אני אמורה לבלות את היממה הקרובה – אני חוטפת חלחלה. מושבים צפופים, מזגן אין ובטח שלא שירותים. לאוטובוס עולה ערב-רב של גברים, נשים וטף, עם תיקים ושקים שמאפילים בגודלם אפילו על המוצ'ילה שלי. על הניחוחות שהם מביאים איתם לא אפרט להלן מפאת כבודכם.
אבל על נסיעת הזוועות שמצפה לי לא חלמתי אפילו.

לידי מתיישבת צ'וֹלָה (כינוי לבוליביאנית מסורתית המדיפה ריח קבוע של שום), עם שק על גבה, ומפשקת את מכלול שומניה על חשבון המרחב האישי שלי, כמובן. בנוסף, הפאקינג דבר שאמור להיות חלון לא נפתח. אני מתכווצת במושבי, מנסה לנשום כמה שפחות ומתפללת שהנסיעה תעבור כבר. אלוהים, מה היה לי רע בחיים? למה הייתי חייבת להתעקש על המדינה הזוועתית הזו??

אחרי כמה שעות האוטובוס עוצר. הגענו? נתקענו? הפסקה? מה? אף אחד לא מסביר. מסתבר שעוברים אוטובוס. אחרי כמה שעות שוב עוצרים. הגענו? לא. אנחנו בסוּקרֶה. מה סוקרה מה?? איך מגיעים מפה לאיוּני?? מאוטובוס אחר מהדהדים קולות צהלה בשפת העִברים. אלו הם אחיי הישראלים. אני הולכת בעקבות הקולות ועולה על האוטובוס שלהם. איש לא שואל למעשיי ואם בכלל שילמתי. נסתרות דרכי הארץ הזו.

הסיוט נמשך. מתגלגלים לנו בדרכי עפר (אה כן, לא טרחו לסלול כבישים במדינה הזו. אז מה אם היא קיימת כבר 180 שנה). לשמחתי הנהג נוסע בדרך החתחתים הזו כמו מטורף (אל דאגה, הוא מצפצף לפני כל עיקול), ואחרי כמעט 30 שעות של סיוט מתמשך ללא מזון ומים – אנחנו מגיעים לעיירה האלמותית אָיוּני.
מודה לאל הטוב על שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, אני מתחילה לעכל: אני
בבוליביה, המדינה הענייה והנחשלת ביותר ביבשת דרום אמריקה.
נזרקים מאוטובוס-הפח אל השלוליות והעפר של איוני. מדובר בעיר הכי מתה שראיתי בחיים.
העיירה הנידחת מפורסמת אך ורק הודות למדבר המלח הגדול בעולם ששוכן בקרבתה. אז אל תצפו למצוא בה משהו מעניין. או משהו בכלל. חור אחד גדול. ​​ואם זה לא מספיק, הרוכלים ברחוב שומעים שירים של משה פרץ. הידד.

איזה מדבר? מדבר המלח

הסָלאר דֵה-אוּיוּני (Salar de Uyunu) הוא מדבר המלח הגדול בעולם. בערך חצי מהגודל של ישראל. פעם הוא היה ים-מלח רדוד, ועם ההתחממות הגלובלית הוא התאדה והפך למדבר מלח עצום. ומדהים. כמו מראה עצומה ובוהקת שמתפרסת על פני מרחבים ענקיים.
כמו כל ישראלי שמכבד את עצמו, אני והיהודים הכשרים אליהם הסתפחתי יוצאים לטיול בן שלושה ימים לרוחבו של הלבן הלבן הזה.


כשיורדת החשכה, מגיעים למקלט מפורק בלב עיירה נידחת. האמיצים בינינו מתקלחים ואז יושבים כולם לארוחת ערב. סלמונלה או לא, כשרעבים אוכלים הכל, גם בידיעה ברורה שזה הולך לצאת מהגוף בדרך לא טבעית.
למחרת בבוקר אורזים את עצמנו ומבלים עוד יום בג'יפ. אין יותר סלאר, אלא לגונות צבעוניות. לגונה אדומה (laguna colorada)לגונה ירוקה(laguna verde), והכל מלא בציפורי פלמינגו יפהיפיות. בכלל, כל בוליביה הזו טובעת בנופים משגעים. הרים, נהרות, גייזרים שמבעבעים מבטן האדמה, אלפקות מכל עבר. כאילו אלוהים עבר פה עם מכחול והחליט לצייר את היצירה של חייו.

אצא לי השוקה

לאחר נסיעת לילה עמוסת טלטלות מאיוני, מגיעים ללה-פאז (La Paz) עיר הבירה החוקתית של בוליביה. (עיר הבירה הרשמית היא סוקרה – הבוליביאנים הגנובים האלה לא מצליחים להסגר על עיר בירה אחת).
לה פאז היא סוג של הלם תרבות. ענקית, צפופה, ענייה ובעצם – שוּק אחד גדול. המוני בוליביאנים יושבים על הרצפה ומוכרים את מרכולתם הלא-מפתה במיוחד. רוב האוכלוסייה כאן, אגב, היא ממוצא אינדיאני, השאר הם בני תערובת של אירופאים ואינדיאנים (מֵסטיסוס). והם מכוערים עד כאב, באופן שגורם אפילו לאחת כמוני להיראות לינור אברג'יל.

לה-פאז היא עיר הבירה הגבוהה בעולם ושוכנת בגובה של 3200 מטר מעל פני הים. חלק מהישראלים סובלים פה מכאבי ראש ומקוצר נשימה, אבל אל דאגה – אחרי שקולטים כמה זול בעיר הזו, מתחילים לאהוב אותה. אתה מחשב מכמה עלה לך המבורגר+צ'יפס+שתייה וזה יוצא 5 ש"ח. אתה מחשב כמה עלה לך המסאז' וזה יוצא 4 ש"ח. אתה מחשב כמה עלה לך הטטריס וזה יוצא 6 ש"ח. (בשנות ה-90 היינו צריכים לעשות מנוי שנתי ל"מעריב לילדים" בשביל לקבל טטריס כזה!)

הצ'וֹלות המקומיות מוכרות פה פשוט הכל, החל מעוֹּברי-למה ואלפקה מיובשים ועד כפפות, צעיפים וסוודרים – שבסופו של דבר מוצאים את דרכם לארץ הקודש בחבילות הנשלחות ע"י הישראלים הגודשים את העיר (כן, שוב כבשנו טריטוריה. השפה המדוברת ברחוב היא עברית, התפריטים בעברית, שלטי ההמלצות מתחילים במילים "ישראלים יקרים" ועוד כהנה וכהנה).

אמרו לנו שבבוליביה לא אוכלים כלום, כי זה מסוכן. ואם כן אוכלים – אז חוטפים סָלמוֹנֵלָה. ואם לא חוטפים סלמונלה – אז סתם משלשלים. הבל הבלים. אכלתי פה יותר מבכל מקום אפשרי. והקיבה שלי לא רק שלא בגדה בי אלא גם הגיבה בגרגורים של אושר. אכלנו ב"לוֹבו" וב"נרגילה" והיה אחלה, ודפקנו סטייקים במסעדת היוקרה "לה קאסה ארגנטינה" והיה מצויין. וזול. בהחלט מומלץ.

רוקדים עם תנינים

אחרי שמיצינו את נפלאות מי השופכין בעיר הגדולה, מגיע הרגע לשמו התכנסנו – האמזונס. במטוס זעיר ממריאים מלה-פאז הקרירה ונוחתים בעיירה רורה-נבאקה החמימה. והלחה. ומלאת היתושים. למחרת מתייצבים בסוכנות Amazonico ויוצאים לטיול בן שלושה ימים בערבות הפמפס. בתפריט: שייט מתמשך בקאנוּ עם המדריך האינדיאני החמוד ריינלדו, שמצביע על ציפורים וקופים וצבים וכל מיני בעלי חיים שונים ומשונים שחיים פה בשלווה בערבות הפמפס. אנחנו שולפים מצלמות ומשתדלים לא לפספס שום עוף מוזר ולא להשאיר שום קוף רעב. כמה יפה הטבע מהצד הזה של הכדור.

עם צאת הכוכבים יוצאים לשיט לילי כדי לחפש תנינים. אז מה אם חושך אימים בחוץ וכל מיני חיות עושות קולות מפחידים. ריי אומר שחייבים לחפש, כי הם לא יבואו לבד, התנינים. אנחנו מאירים בפנסים על גדות הנהר ופתאום רואים עיניים אדומות זוהרות בחושך. אמאל'ה!! ריי שולף מהנהר תנין-תינוק תוך צעקה אינדיאנית מבהילה-משהו. אמאא! תנין!!! כל הקאנוּ באטרף של צרחות, מי ישמע התינוק הזה יכול לטרוף אותנו.

למחרת יוצאים לחפש אנקונדות. נותנים לנו מגפי גומי המגיעים עד הברכיים ואנחנו יורדים ליד סבך שיחים ומתחילים ללכת. "תחפשו!" פוקד עלינו ריי, "הם לא באים לבד, האנקונדות" . נו טוב, מחפשים. המבט תקוע למטה. מדי פעם שוקעים באיזו ביצה. מה אכפת לי? זה לא המגפיים שלי.
מדריך של קבוצה אחרת צועק בהתלהבות, ואנחנו מפסיקים את החיפוש והולכים להתביית על האנקונדה שלו. אנקונדה? נראה כמו סתם נחש. ריי אומר שזה אנקונדה-תינוק. נו באמת. בשביל תינוק באנו עד לפה? אני בשביל אנקונדה פחות מגודל הרכבת בלונה-פארק אפילו לא יוצאת מהבית.

אחרי עוד לילה של שינה טרופה מעל תנינים ולצד יתושים מוצצי דם, קמים לבוקר אחרון של פמפס, והפעם סוף סוף -לשחות עם דולפינים ורודים. פתאום רואים כמה דולפינים. ורודים. באמת ורודים! אנחנו מנסים להתקרב אך היצורים החמדמדים מסרבים לשתף פעולה באופן מלא. מסתבר שדולפיני האמזונס לא ידידותיים כמו דולפני הריף באילת. אבל בגלל שהם ורודים אנחנו עדיין אוהבים אותם.

אפילוג

אחרי חודש מסעיר בין צ'וֹלות, אלפקות, מאובנים, סוודרים, גייזרים ושאר המציאות שיש למקום הזה להציע – הגיעה העת להיפרד מבוליביה. אמנם מלוכלך פה, ואין מים חמים במקלחות, ובשירותים אין סבון, ובאוכל יש בקטריות וכל שיחה אקראית נסובה סביב מצב השלשולים של כל אחד… עדיין, מדובר בארץ מיוחדת, אותנטית ושונה. עם נופים משגעים שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם, ועם מעילי פליז ב-50 ש"ח ושרשראות גולדפילד ב-15 ש"ח ומתנות לכל המשפחה בתקציב של קוטג' תנובה עם זיתים. איזה מזל שלא דילגתי על הארץ הזו, איזה מזל.

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של naama972?

הפוסט הבא ›
50 גוונים של ירוק | סרי לנקה למטייל העצמאי
50 גוונים של ירוק | סרי לנקה למטייל העצמאי
מתוך הבלוג של naama972
18-10-2015
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
איך הפך טיול ספונטני בירדן לחוויה משתלמת במיוחד?
איך הפך טיול ספונטני בירדן לחוויה משתלמת במיוחד?
מתוך הבלוג של naama972
12-04-2015
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של naama972 »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לסנטה קרוז

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×