קופצים לארמניה

בנסיון אחרון להשיג את הויזה המיוחלת לטורקמניסטן, חוצים רועי וטניא לארמניה, שם נמצאת הקונסוליה היחידה בקווקז. הם יוצאים לטרק בהר הגבוה ביותר בארמניה (ה-Aragatz) ועם רכב שכור ועוד שני חברים הם יוצאים לתור את דרום המדינה.

רועי שושי
תמונה ראשית עבור: קופצים לארמניה - תמונת קאבר

בכתבה זו:

רכבת לילה לארמניה

6.9.05 - 3.10.05 -
רכבת הלילה, שלקחנו היתה מההזויות ביותר שיצא לי לנסוע בהן. לאחר נסיון רע במחלקה ראשונה, החלטנו בהמלצת מישהו שפגשנו, ללכת דווקא על המחלקה השלישית, בה נמצאים ספסלי שינה אך התאים פתוחים. לאחר שעלינו הסתבר לנו שבקרון מתבצעת הברחה ענקית של סוכריות, סוכריות! מגרוזיה לארמניה, מאות קילוגרמים של סוכריות, שהוחבאו בכל מקום אפשרי ברכבת... האישה שישנה לצידנו לא היתה מספיק גבוהה ולכן עבדכם הנאמן היה שותף לפשע, כאשר סידר חבילות של סוכריות בתוך חור של תעלת איורור וגם שם כמה בין ארגזי תאנים.

על המבצע היו אחראיות שתי נשים, המפקדות או לחילופין השחורדינאיות, הן עברו בין הספסלים בקרון, חילקו את שקי הסוכריות וראו שהן אכן מוחבאות היטב על ידי הנשים האחרות, החפ"שיות. השעות הראשונות היו לחוצות משהו, אך לאחר שכל הסוכריות הוחבאו היטב, ניתן היה לנוח ולהכין קפה על מבערי נפט, שהסריחו את כל הקרון וגרמו לצריבה בגרון ובעיניים, כנראה שרק לטניא ולי זה הפריע, הקפה מצידו אכן היה מצויין. בהמשך הנסיעה ירדנו מהרכבת, כדי להוציא את הויזות, רצו מאיתנו "מס משרד", כשביקשתי קבלה, נאמר לי שאין בעיה לעכב את כל הרכבת, ולנסוע איתי למכס מרחק 20 דקות נסיעה, "לבדיקת תיקים", לבסוף החזירו לנו את החמישה דולר כי "סטודנטים לא צריכים לשלם".

 לתחילת הכתבה

ירבן

כשירד היום ועלו שעות החושך, שמנו לב, שחלונות פתוחים ואוויר זורם זה נחמד, אבל לא כשהלילה קר במיוחד. החלונות היו תקועים. בהתחלה אמרנו להם שאין לנו צורך במצעים, מהר מאוד הבנו כמה טעינו כאשר פרצה רוח קפואה בכל הקרון, טניא סיכמה במילים "זה יותר קר מחורף בהר כרכום". לאחר שכלום לא עזר, השמיכות שיחילקו לנו משכו קור, בצורה מוזרה, הסתבר לנו שעל הספסל ברוחב חצי מטר, שני אנשים מסוגלים לישון. אם הם נורא עייפים וממש קר להם.

בשעות הבוקר הגענו לירבן (Yerevan) ולאחר מקלחת קצרה בלינת בית, תפסנו מרשרוטקה לקונסוליה הטורקמנית. שלוש שעות אחר כך, סיימנו את החקירה על ידי הקונסול, נרשמנו מדוע ולמה אנחנו רוצים להיכנס לארץ וכמובן איפה נשהה ומאיפה נצא, אמרו לנו שתוך חמישה עד עשרה ימים, נקבל תשובה.

אחר הצהריים ביום המחרת החלטנו לטפס על הארגטז Aragatz, ההר הגבוה ביותר בארמניה המודרנית ונמצא מרחק שעה וחצי נסיעה מ-Yerevan. את המונית חלקנו עם עוד שני מטיילים, שפגשנו בבית בו ישנו, אולאו הדני ופול האנגלי. רוב הדרך לפסגה עוברת בכביש סלול היטב, שעובר בנוף חד גוני ומגיע עד לתחנת תצפית בקרניים קוסמיות ולכן עשינו דרך זו ברכב ואת הלילה למרגלות הפסגה. פול ואולאו הלכו לישון בבנייני התחנה שהיו יקרים מדי לטעמי, אנחנו מנגד גילינו שמכרו לנו בבית המרקחת אלכוהול שהיה באחוז נמוך בהרבה מהדרוש לבישול בכוהליה, ונהנינו לנו מתבשיל אטריות ובצל שלא היה מבושל דיו, לאחר לילה מקפיא במיוחד שירד מתחת לאפס. לנו באוהל שהיה חם ונעים או בעצם חם ולח, מאוד לח אבל לפחות חם.

התחלנו לטפס לפסגה הדרומית הקלה ביותר לטיפוס ומגיעה לגובה 3900 מטר. עלינו, הגענו, הצטלמנו, ירדנו והזמנו מונית שתקח אותנו חזרה לעיר, קצת חבל היה שהערפל חסם את הנוף מהפסגה, אך נהנינו למרות זאת. 

כאן המקום לכתוב על תופעה שכל מי שטייל בעולם ודאי מכיר, תופעת המטיילים הלא קשורים, אותם אנשים שאתה פוגש בדרכך ומעולם לא פגשת כמותם. לאחר, שבאיסטנבול פגשנו את השוודית, זכיתי לפגוש בארמניה את גרישה וזיגמונד, גרישה היה מתכנת סימולטורים בצבא רוסיה. אשר יום אחד החליט, שהוא רוצה להגיע לאפריקה. פרש מעבודתו ויצא לנדודים. כאשר פגשתי אותו בכל בוקר בדרכי למקלחת התפלאתי כל פעם מחדש על הסטנדרטים הגבוהים שהוא מציב בהשכמות מוקדמות. לאחר מספר ימים הוא בישר לנו שלאחר עשרים ושתיים משימות הוא סיים את Battle of Middle Earth, כל יושבי החדר לקו בתדהמה, האם יכול להיות שגרישה שלנו הציל את העולם במסווה של טייל תמים? נרגענו לאחר שהסביר שמאז הגעתו לארמניה הוא מבלה את לילותיו, כתשע שעות ברציפות, במשחקי מחשב.

זיגמונד, בנדק זיגמונד, שבחר לישון בעליית הגג, היה בחור הונגרי, מומחה לשירה ארמנית כבן שלושים. הוא הוזמן כמרצה אורח בכנס לכבוד אלף ומאתיים שנה לאלפבית הארמני. אם אתם חושבים שזה משעמם, סביר להניח שאתם צודקים. אותו זיגמונד למד לקרוא ולכתוב כשמונים וארבע שפות שונות, כיום הוא דובר וכותב בכ-25 שפות באופן שוטף. בגיל תשע לימד את עצמו לאטינית ומשם המשיך ליוונית עתיקה וכו`. בנוסף לכך הוא מנגן בכינור שר ומופיע בקונצרטים של שנסונים צרפתיים ומצייר וכותב שירה. ארוחת בוקר הוא אוכל במשך שעתיים וחצי, בעיקר בגלל שהוא תמיד יתפוס אותך לשיחה, שלא תצליח לצאת ממנה. הוא ביקש לבוא עם טניא ואיתי לבית הכנסת לתפילת יום שישי, כיוון שכבר היה סגור, פעם ראשונה שלא איחרנו אלא הם הקדימו. בילינו בחברתו ערב, שבו התגלה גם הידע הכללי העצום שלו, הוא פשוט יודע הכל על הכל.

נחזור לענייננו, את זוג הישראלים הלל וחנן, יצא לנו לפגוש כבר בביתה של דודו Dodo, אז הם עזבו בבוקר, מסתבר שבכעס, לאחר שהייתי צריך להודיע לטניא בקול עד כמה קרה היתה המקלחת. כמה קר לי עכשיו, כמה סבלתי וכמה אני אסבול, על הדרך גם הערתי אותם. על כך אני מתנצל (-: סיפרתי להם על כמה מוזיאונים מעניינים והם סיפרו שהיו בגארני (Garni) ובגחהרד (Geghard). טניא ואני החלטנו לנסוע לשני המקומות שיוצאים בקרבה אחד לשני ולחזור בערב לעיר. 

לתחילת הכתבה

גארני וגחהרד

גארני הוא המקדש מהתקופה ההלניסטית שהוקדש להליוס אל השמש הרומאי, המקדש כולל חדר אחד והוא משוחזר לגמרי באיכות גרועה במיוחד. ליד ישנו גם בית מרחץ רומאי משובץ פסיפסים אבל הוא תחום בסוג של קירות וחלונות כהים ולא ניתן לראותו, רצינו להמשיך לגחהרד בטרמפים ולאחר שלא צלחנו את המשימה סגרנו עם נהג מונית, נחמד במיוחד, מהכפר גארני שנמצא בקרבת המקדש שיקח אותנו, יחכה ויחזיר אותנו. הוא הבטיח שלאחר מכן נלך לביתו לארוחת צהריים מאוחרת, בקיצור עסקה משתלמת במיוחד לכל הצדדים. בגחהרד כנסיה ומנזר פעילים בנוסף יש גם כנסיה עתיקה חצובה בסלע מהמאה השביעית לספירה ועוד כמה מבנים יפים. טניא מוסיפה שגם הנוף מסביב יפה במיוחד.

הקטע הבא נלקח מיומנו של רובין חנן והוא מתאר את סיפורם של הימים הבאים:
Road Trip - או איך הכל הסתכם ביניב:
"כשהלל העלתה את הרעיון לשכור רכב ולנסוע לדרום המדינה, לא הורגשה התלהבות גדולה. כישורי הנהיגה העלובים שלנו והאמונה הרבה שלא נגיע למרחק שעה נסיעה מירוואן, גרמנו לנו כמעט לוותר על החוויה המעצבת. כשבכל זאת הגענו לחברת השכרה התלבטנו בין מרצדס עם גג נפתח וחימום למושבים, האמר מושחר עם שמונה גלגלים או יגואר קבריולה. המראה שובה הלב של הלאדה העלובה ביותר שיוצרה ברוסיה לא השאיר מקום לספק ולא עבר זמן רב עד שמצאנו את עצמנו נוסעים ברחובות ירוואן, מביאים חארקות ועושים עוונטות על כל השאפות, שכמעט נפלו מהעקבים.

בשמחה ובששון דהרנו דרומה, חותכים את המשטרה במאה וארבעים קמ"ש בדרך לכנסיית Areni. חוץ מדלת חוקרת ומטבח לא שמיש לא מצאנו הרבה והמשכנו להקים אוהלים על אגם ידוע ששמו ברח מזכרוני וגם מזכרון המפה. סגרנו את הלילה עם בירות, משחק יניב סוער ואכילת קרקים. למחרת המשכנו כשהמטרה המוצהרת היתה לשרוד, לשרוד את העליה למנזר Tatev. כשבאמצע התפוצץ המנוע ואחרי שפיכה מרובה של מים על הרדיאטור המשכנו לסמוך על אלוהים ודהרנו מעלה.
בעודנו מפגינים ביצועים מרשימים, נעקפנו בהפגנתיות על ידי שיירת ג`יפים של האו"ם, מה שהסתבר כהשגחה עליונה - כשהגענו למנזר האומניקים סיימו לאכול וכמו תיירים אומללים עטנו על השאריות שלא היו מביישות אף מסעדה בארמניה.

מנזר Tatev
ממוקם על צוק אדיר מימדים והנוף הנשקף ממנו משאיר אותך עם לסת פעורה. לאחר שסגרנו במאמץ רב את הלסתות היה זה טבעי שנמשיך בדרכנו ונעצר על גבול קאראבך. עשינו לילה נוסף על גדות הנהר וביום שישי ניסינו לחזור לירבן. למה ניסינו? הכל בגלל פיוז... המאוורר נשרף, ההגה לא תפקד ולמרות שרחצנו את הרכב נאלצנו לעצור כל חצי שעה כדי שהרכב יתקרר. לפתע הופיע המשיח - כולבויניק מקומי שבעזרת תושיה גאונית וחוט מנחושת תיקן לנו את המאוור. ירוואן נראתה קרובה מתמיד. חזרנו לבית של אנאהיט, שהספיק להתרוקן מיושביו. אנהיט לא שמחה על האקט היהודי המופגן שכולל בישול לסוף שבוע שלם ושלחה אותנו לבשל בבריכת השחיה ללא מים מאחורי ביתה. הציפייה למיסה של יום ראשון גרמה לנו לעלות על אוטובוס צפוף ומחניק בצורה מחרידה ל Echmiraznin הלא הוא "הותיקן הארמני". מידע מוקדם צפה ביקור בשבע כנסיות שונות אך בפועל מצאנו רק אחת. כל הביקור קיבל משמעות שונה כשהתיישבנו על הדשא ולאט לאט חולקו הקלפים למשחק יניב נוסף. לא הקבצנים, לא מוכרי התמונות של ישו הצליחו להסיט אותנו מהקרב המרתק, אחרי עוד הסתובבות קצרה חזרנו לעיר הבירה !!

לתחילת הכתבה

אגם סבאן

כשטניא ואני קראנו בספר על אגם Sevan כל אחד דמיין משהו שונה. הראשונה ציירה בדמיונה תמונה של אגם אלפיני מוקף הרים מושלגים וכן מים צלולים כבדולח והרבה ירוק מסביב ואילו הוא ראה את מיטות השיזוף ורשתות הכדורעף לרווחת הרוחצים. בדמיונו כבר תכנן איך הם משתזפים בשמש עם קוקטייל ביד אחת וספר בשניה. לקחנו מרשרטוקה לאגם, קצרי רוח להעביר שם את הלילה. כשהגענו בשעת אחר הצהריים המאוחרת עלה במוחינו רק משפט אחד שאמר ויקטור בשובו "לא דובים ולא סולר, מקסימום חולר". הליכה ארוכה לאורך הכביש וממנו לאגם בחיפוש אחר מקום שבו לא תרופד תחתית האוהל בבדלי סיגריות ועוד זבל מסוגים שונים וכבר הגיעה שעת לילה. קמנו בבוקר רק כדי לגלות אתר נופש סובייטי מתפורר. כל האגם הזה צבוע בצבעי אפור במיוחד בהשתקפות השמים. מה שלא הפריע לטניא להשרף לגמרי או כהגדרתה: "ואי ואי איזה שירפון היה שם".

לאחר שהעברנו מספר שעות ברחצה באגם החלטנו להמשיך ל- Sevan, כנסיה הנמצאת על צוק המשקיף לאגם. את הקילומטרים הראשונים העברנו בנסיון נואש ללכת על גדות האגם, כשבכל פעם גדר או מחסום שונה מפריעים בדרכנו, לכל אורך החוף היו אתרי נופש נטושים ופשוט לא ניתן היה לעבור ביניהם. בסופו של דבר התחברנו לדרך עפר כשאנחנו ממשיכים בכיוון משוער קדימה. ג`יפ שעצר לידנו והסכים לקחת אותנו לכנסיה היווה שינוי מרענן. בתוך מספר דקות בנסיעה מהירה על הכביש הראשי הגענו. הכנסיה התגלתה, לא פחות ולא יותר ככנסיה שנמצאת על צוק ומשקיפה לאגם. לאחר זמן מה השתעממנו והחלטנו לרדת חזרה למטה. נהג מונית תפס אותנו במגרש החניה. אנחנו חשבנו שהוא מציע לנו לישון בביתו שבעיר Sovan והמחיר כולל גם נסיעה במונית עד לעיר. הסכמנו. הוא התכוון שהוא יקח אותנו לאחד מאתרי הנופש. בסופו של דבר הגענו לאחד האתרים שבו גם היתה מסעדה פעילה, צוות העובדים הראה לנו את החדר שהיה קראוון גדול מחולק לשלושה: חדר שינה, חדר מעבר וחדר אוכל שהוא ערוך בקפידה. השעה המאוחרת ואולי גם המחיר הזול גרמו לנו ללכת על ההצעה. כיוון שמסביב היה רק אספלט ועוד קראוונים החלטנו בבוקרו של יום המחרת לתפוס טרמפים חזרה לירבן.

לאחר שעברו שבועיים הודיעה לנו המזכירה בקונסוליה שלא קיבלנו תשובה שלילית אבל היא לא רואה שום סיבה שנמשיך לחכות כי רוב הסיכויים שלא נקבל תשובה בכלל. בזאת תם פרק ארמניה בטיולי ולפני שחזרנו לגרוזיה הספקנו טניא ואני גם להיות מסורבי כניסה לאופרה כיוון שבאנו עם סנדלים.  

לתחילת הכתבה

בחזרה לגרוזיה

רכבת יש כל יומיים ולכן את הדרך חזרה לגרוזיה עשינו מרשרוטקה, לא לפני שניהלנו קרב מאסף, הקרב על המקום במרשרוטקה. הארמנים מאד נחמדים עד שזה מגיע למקום במרשרוטקה ל-Tbilisi או אז, הם ישקרו לך בפנים בלי להניד עף עף, יסיתו אחרים נגדך, יצעקו, יאיימו ובסוף אפילו יתחננו. הכל כדי שתקום והם יתפסו את מקומך. המרשרוטקה לטיבליסי מתמלאת תוך עשר שניות מרגע הגעתן לחניה. אם נצפתה מרשרוטקה מגיעה מסה של אנשים רצה אליה תוך כדי דחיפות וצעקות כשהיא מתמלאת רצים לשניה וכך הלאה. ארבעתנו: חנן, הלל, טניא ואני לא הצלחנו לעלות בסיבוב הראשון אלא בשני, ממנו הורדנו בטענה שהרכב הוזמן מראש, בשלישית אותו תירוץ וברביעית נאמר שאנשים קנו כרטיסים מספר ימים מראש, לא ויתרנו ולאחר ששילמנו לנהג דולר אחד יותר לכולנו בגלל התיקים הגדולים קיבלנו הגנה.

טניא רצתה לעשות את ראש השנה בהלכתו ולכן לא נותר לנו מספיק זמן לעשות את הטיול בן שבעת הימים בין הכפר אומלו לקזבגי. האופציה ההגיונית היתה להתחיל מקזבגי ולעשות לפחות חלק מהדרך. לקזבגי הגענו בשעות הלילה ומיד כיוונו אותנו לביתו של ואני המארח מטיילים. בבוקר למחרת עלינו לכנסיה מקסימה המשקיפה על הכפר אך מזג האוויר הגרוע, הביא אותנו להחלטה שלא ללכת לקרחון, אלא לחזור מיד לכפר ולהצטייד לקראת מחר. יום המחרת התחיל כיום יפה במיוחד עם שמיים כחולים ושמש מחייכת והחלטנו לצאת לדרך. בשעות אחר הצהריים לאחר שעברנו בעמק Sno, עצרנו ללינת לילה בכפר ג`וטה, בביתו של חבר של ואנו עליו הוא המליץ.

קמנו לבוקר אפרפר אך יציב והתחלנו ללכת לכיוון הפס. מספר אוהלים צבאיים וחיילים משועממים באמצע שום מקום היוו עמדה לבדיקת דרכונים ולאחר שגם נתנו לנו להסתכל במפה המצוינת שהיתה להם, איחלו לנו דרך צלחה והמשכנו בדרכנו. כשהתחיל הגשם לטפטף עוד היינו אופטימיים. אולם לאחר זמן מה, הדבר נהפך לבלתי נסבל והחלטנו לפתוח אוהל עד יעבר זעם, בסופו של דבר נשארנו ללילה. ביום השלישי לא השתפר המצב והבנו שאין סיבה אמיתית לחצות פס במזג אוויר כזה בעיקר לאור הערפל בו הוא היה שרוי וחזרנו חזרה לקטבאגי ביום אחד ארוך. לילה נוסף אצל Vano ובבוקר כבר תפסנו טרמפים חזרה לטיבלסי, קבוצה של מטפסי הרים צ`כים עצרה לנו וכך הרווחנו גם נסיעה חינם וגם עצירה במבצר שאת שמו שכחתי שנמצא על הדרך ולא היינו מוצאים זמן לעצור בו. 

בטיביליסי שמענו ממטיילים אחרים שעשו את המסלול אבל לקחו מדריך איך באותה עמדה של חיילים הזהירו אותם שמאד מסוכן, הצמידו להם חייל שיילך מאחוריהם ללא תשלום, כשמקדימה הלך אדם עם סכין שלופה "For protection" כדבריו. הדבר הכי קרוב לכך, כשאנחנו היינו שם היה סיפוריו של Vano על הצ`צאנים המתחבאים ביערות, שאכן הופיעו על המפות איתן ניווטנו אבל לא היתה להם שום אחיזה במציאות.

את הערב הראשון של ראש השנה עשינו בביתו של הרב אברהם רבה של תנועת חב"ד בעיר אותו הכרנו כשבאחד מימי השישי בהם היינו בבית הכנסת, הזמין את כל המטיילים לביתו. אמנם אין כמו בבית, ולאחר שגם אימי וגם סבתי טרחו להזכיר לי איך הם הכינו את כל התבשילים שאני אוהב כשאחרי הרשימה המכובדת באה השאלה הקבועה: "מתי אתה חוזר?", אבל היה מאוד נחמד ולמרות שהיה עמוס באנשים, באורח פלא, היה מספיק אוכל כשהשירים והשמחה על חשבון הבית.

אמנם קצת באיחור אבל שיהיה לכולם שנה טובה, וכמו שבת דודתי כתבה לי: "תעשו רק טעויות חדשות".

לתחילת הכתבה

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

יופי של כתיבה.

השב  · 

ארמניה

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לירבן

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×