24. ארה"ב וקנדה 2013 - שמש חצות בחוג הקוטב- דמפסטר אחד, 38 שעות, ונסיעה של פעם בחיים

תמונה ראשית עבור: 24. ארה

הדמפסטר הוא כביש מהיר, לא סלול, באורך של כ- 720 ק”מ (50% יותר מהדרך ממטולה עד אילת...) המשתרע מסביבות העיר דוסון (כ-40 ק”מ ממנה) ועד לאינוויק שבמחוז הטריטוריות החדשות בקנדה, עמוק בתוך חוג הקוטב. הכביש מצטיין בנופים מדהימים ומגוונים ובמרחבים עצומים הנפרשים לאורכו ובחלקו הצפוני, יש סיכוי אפילו להיתקל בדובי קוטב.

למעט באמצעו בערך, באזור eagle plains, אין לאורך הכביש תשתיות או שירותים כלל וכמובן שאין קליטה סלולרית. ההנחיות לנסיעה בכביש כוללות הצטיידות באוכל ובמים (ורצוי גם בדלק נוסף), ובשני גלגלי ספייר לפחות. לכביש עצמו מוניטין בעייתי, וידוע של גרימת שברים בשמשות, פנצ'רים למכביר ונזקים אחרים לרכבים הנוסעים עליו. לאחר ימים סוערים (מזג אוויר שכיח באזור) הוא הופך בוצי, במקרה הטוב (במקרה הרע (והבכלל לא נדיר), חלקים ממנו נשטפים והוא נסגר לתנועה מאותה נקודה)

אחרי שכבר נשבר לנו גלגל בכביש שנחשב טוב לנסיעה, אנחנו חוששים מרמת הנזק הפוטנציאלית של נסיעה בכביש הזה (וגם מהעלות הפוטנציאלית העצומה של גרירה ממנו במקרה הצורך) והתוכנית שהייתה בתחילת הטיול, לנסוע עד אינוויק, נגנזת.

בכל מקרה, נכון לאתמול, הכביש סגור מאזור איגל פליינס. סערה שהייתה באזור סחפה קטע לא קטן מהכביש ואין אפשרות להצפין עד לחוג הקוטב. מועד פתיחת הכביש בקטע הסגור, נכון לאתמול, לא ידוע.

אנחנו מחליטים לנסוע קטע קטן מהכביש רק כדי לטעום ולהתרשם ממנו מעט. אבל איך אומרים? עם האוכל בא התיאבון, ואנחנו לגמרי נשאבנו לתוך החוויה, בלי להתכוון ובלי להתארגן מראש. היה מהמם ובלתי נשכח.

יום שישי 12.7.13 - אל הדמפסטר היווי

אז את הבוקר (או לשם הדיוק ההיסטורי, את הצהרים) אנחנו מתחילים בלי כיוון מוחלט. בעיקרון היינו אמורים להתחיל ולהדרים לכיוון הרוקים הקנדיים שם אנחנו מתוכננים לפגוש בעוד כעשרה ימים את סבא וסבתא לטיול משותף, אבל אנחנו מחליטים להתעכב ולטעום, כאמור, מהדמפסטר.

אנחנו מתלבטים האם לחנות את הקראוון בכניסה לכביש ולנסוע את הקטע המתוכנן רק עם האוטו, לבקר בפארק טומבסטון, ולחזור לקראת הערב, או להיכנס עם הקראוון.

כשאנחנו מגיעים, אחרי 40 ק"מ לערך, לכניסה לדמפסטר, ההתלבטות מוכרעת, מאחר ופארק הקראוונים שאמור להיות כאן בכניסה נראה נטוש ולא רלוונטי.

אנחנו מחליטים להמר על הצירים של הקראוון, ומקסימום להסתובב באמצע הדרך ולחזור, במידה והדרך תהיה איומה במיוחד. בדיעבד, החלטה חכמה בכל מקרה, כי אם נתקעים עם הילדות, לפחות שיהיה עם הקראוון...

בתחילת הדרך אי אפשר לפספס את השלט שמזהיר מראש שאין שרותי חירום לאורך הכביש.

הקילומטרים הראשונים חולפים על כביש סלול ואנחנו לא מבינים איפה הכביש הלא סלול שהבטיחו לנו. אחרי חמישה קילומטרים כאלו, הכביש המובטח מגיע והוא להפתעתנו לגמרי בסדר. אכן, כביש עפר, אבל ללא בורות וללא טלטולים ניכרים.

אני כבר מתחילה להתחרט שויתרנו על הנסיעה בכביש, במיוחד לאור הנוף הנפלא וההררי שהולך ומתגלה בפנינו ככל שמד הקילומטרים מתקדם.

אחרי כ- 70 ק"מ (קצת יותר משעה נסיעה מתחילת הכביש) אנחנו מגיעים למרכז המבקרים שממוקם קרוב לנקודה הגבוהה ביותר בדרך. הנוף סביב פשוט נפלא.

אנחנו חונים (אחר כך אנחנו מגלים שהחניה לקראוונים קצת הלאה בהמשך) וניגשים פנימה. אנחנו מחליטים בינינו, עוד בטרם נכנסים, שאם הכביש לחוג הקוטב כבר פתוח ושאם הדרך היא פחות או יותר ברמה שהיא הייתה עד עכשיו, אנחנו ממשיכים.

במרכז המבקרים הבנות מגלות פינת משחק חביבה עם תיאטרון בובות ופונות לשחק, בעוד אנחנו ניגשים לקבל מידע על הסביבה.

אנחנו מתאכזבים לגלות שהגשם שירד כאן לאחרונה וששטף חלק מהכביש, כ- 30 ק"מ מחוג הקוטב, גרם לנזק משמעותי ושאין צפי לגבי מועד הפתיחה של הכביש (גם המעבורת שחוצה את הדלתא של נהר המקנזי, קרוב לאינוויק, לא עובדת כרגע בגלל סחף גבוה מהגשמים).

למרות זאת, הבחורה במרכז מספרת לנו שממש כדאי לעשות את הדרך עד היכן שאפשר ושהנוף נפלא ושמזג האויר הצפוי הוא מצויין. היא מציידת אותנו בחוברת המפרטת את הדרך לפי ק"מ ומראה לנו עד היכן אפשר לנסוע (עד לאיגל פליינס. כ- 370 ק"מ מהכניסה לכביש, מחצית הדרך לאינוויק).

אנחנו שואלים שאלות אחרונות על הדרך ומשתפים את הרינג'רית בהפתעה שהייתה לנו לגבי הכביש (לעומת המוניטין הנורא שיש לו) והיא מספרת לנו שהדרך משתנה בהתאם למזג האויר ושאחרי גשם היא באמת הופכת בעייתית ומלאה בבוץ ובאבנים.

אנחנו יוצאים מהמרכז, אחרי עוד שיטוט בין התצוגות, בשעה ארבע וקצת. לפנינו עוד כ- 300 ק"מ עד לאיגל פליינס ובשלב זה אנחנו לא יודעים אם ועד היכן נגיע ומחליטים פשוט לא להחליט ולזרום עם הדרך.

ביקור בשירותים, איסוף קצת אוכל מהקראוון לדרך ואנחנו יוצאים לנסיעה.

הנופים נפלאים. מרחבים הרריים נפרשים לכל עבר, מעט קרח שעדין לא הפשיר מופיע מעת לעת בנהר הזורם והמלווה אותנו. הדרך מטפסת וחוצה את קו פרשת המים ואנחנו מוצאים את עצמנו עוקבים אחרי נהר אחר, שנשפך הפעם לים בופורט. מדי פעם יש אגמונים קטנים שמעטרים את הנוף הירוק.

אחרי זמן מה הנוף משתנה וההרים הופכים קרחים ומדבריים במראם. אנחנו רואים מוס באגם במרחק אוכל לו בנחת, עוצרים הרבה בצד הדרך הריקה יחסית (כנראה בגלל שהכביש סגור) ומצלמים המון.

אנחנו עוברים לצד קטע של נהר עתיר גופרית ואדום למראה (ומסריח, עד כדי כך שקל להריחו עוד לפני שרואים אותו).

אנחנו נתקלים גם במשפחת ברווזונים שמטיילת על הכביש ואחרי עוד אי אילו הפסקות שירותים הכרחיות בקראוון, לקראת השעה שש וחצי, אנחנו עוצרים בקמפינג (אחד מכמה אתרים פרימיטיביים לאורך הכביש) להפסקת צהרים מאוחרת בין העצים.

כמו שהבטיחה לנו הרינג'רית, המקום מלא ביתושים צמאי דם. אנחנו רצים לתוך הקראוון (בדרך פנימה אנחנו שמים לב לרמת הטינופת המרשימה שהוא כבר הצליח לצבור) ומתארגנים לצהרים.

אחרי מנוחה של כשעה, שכוללת תנומה קצרה וארוחת צהרים טעימה אנחנו מתארגנים להמשך נסיעה.

לפנינו עוד כ- 170 ק"מ עד לאיגלס פליינס ואנחנו מאד רוצים לראות את ההמשך, מה גם שאנחנו מאד מרוצים מאיכות הכביש עד עכשיו (הבכורה מזהירה אותנו לא לומר דברים כאלה. ללא ספק ילדה חכמה. היא יודעת מה היא אומרת...).

קצת אחרי שמונה וחצי אנחנו יוצאים להמשך הדרך. המיקום הצפוני שלנו ניכר. מואר בחוץ כאילו מדובר בשעות אחר הצהרים המוקדמות.

הדרך הופכת לקצת יותר קשה לנסיעה, אבל לא נוראית ובחלקים ניכרים שלה היא ממש בסדר (ומאפשרת נסיעה במהירות של אפילו 80 קמ"ש מדי פעם (אבל רק מדי פעם...חחח)).

הלכלוך על הקראוון, על אף שהדרך ממש לא בוצית ברובה, כבר ניכר לגמרי…

הדרך מטפסת שוב לגובה והנוף הנשקף מעלף ומרחיב את הלב. אנחנו עוצרים הרבה לצילומים של הנוף הקסום. קסום שאין לתאר!

בסביבות הקילומטר ה- 300 בדרך, אולי קצת קודם, הדרך הופכת להיות מאד קשה לנהיגה (בטח ביחס למה שהיה עד אז). המון מהמורות, אדמה קשה וקפיצות בלי סוף. את הקטע הבעייתי אנחנו זוחלים במהירות מקסימלית של 20-30 קמ"ש ומקווים שהדרך תשתפר בקרוב (כי במהירות הזו נגיע בעוד 3 שעות לאיגל פליינס).

ואכן, לשמחתנו, הדרך משתפרת פלאים, עם עוד קטע אחד בעייתי שמאט אותנו שוב למצב זחילה (אנחנו מגלים שמקטעים של הדרך משמשים כמסלול נחיתה למטוסים (ואז יש אזהרות לא לחנות ולא לעצור בקטע המסויים) ומצב הכביש בהם טוב לאין ערוך מאשר בקטעים האחרים).

השמים לפנינו כחולים (אין אפילו עוד התחלה של שקיעה) וסמוך לשמש, באופן לא ברור מופיעה קשת קטנה והיא מלווה אותנו on and off בהמשך.

אחרי אחת עשרה בלילה, כשהשמש עוד נראית בבירור, בכיוון מפתיע של צפון מערב, כשאנחנו מרוחקים כ- 40 ק"מ מהיעד להיום, אנחנו מחליטים להמשיך. באוטו כולן עירניות (ואם נשמעים קיטורים, הם ממש רגעיים) וגודל המעמד של צפייה בשמש זורחת בחצות הלילה משפיע על כולן.

אני מתחילה לקוות בלב, שאולי בגדר נס, הדרך תהיה פתוחה גם הלאה.

ברבע השעה האחרונה לקראת חצות, אנחנו עוצרים כל כמה זמן, מצלמים את המיקום בנייד, את השעה בג'יפיאס ואת השמש הכתומה הזורחת באופק ומהרהרים בקול, האם גם כאן, רק קרוב לחוג הקוטב, נצליח לראות את השמש מעל קו האופק בחצות.

בחצות בדיוק, אנחנו עוד בדרך, ואנחנו עוצרים לצלם את התופעה המדהימה של השמש הזורחת מולנו. כולם כולם מתלהבים מהמראה ומהתופעה הצפונית.

הבנות שואלות מתי נגיע, ואנחנו לא יכולים להעריך, בגלל מצב הדרך המשתנה. אנחנו מסבירים להן שאין לנו יכולת לענות על השאלה ומציעים למי שעייפה פשוט לנסות ולישון.

סמוך לאיגל פליינס הדרך פונה ממש אל מול השמש. השמש כמעט צפונית לגמרי וכך גם כיוון הנסיעה. מאחר והשמש נמוכה על קו האופק, יש רגעים בהם היא ממלאת את כל השמשה הקדמית ולא מאפשרת לנו לראות את הדרך כלל. בקטעים האלה כולם עוזרים לי לראות את הדרך (כולל הג'יפיאס).

בסופו של דבר, לקראת חצות וחצי, אנחנו מגיעים למלון שבאיגל פליינס (ומגלים שלט מבאס שהכביש סגור. אנחנו כ- 40 ק”מ מחוג הקוטב. כל כך קרובים ועדיין כל כך רחוקים). קצת מתלבטים איפה לחנות ומחליטים לחנות עם חיבור לחשמל (יש מקום פנוי) ולשלם (היום!) בבוקר.

חונים בזריזות ומכניסים את הבנות העירניות לקראון (משתדלים מאד מאד שהן לא יפריעו לכל הישנים בסביבה). הקראוון מוצף בחול (הסלייד בקושי נפתח) ובאבק ואנחנו מטאטאים קצת.

הנזק הראשון מהדרך מתגלה כבר כעת - הצינור של המים האפורים נשבר. המיכל ריק ואנחנו מטפטפים. מיד מוטל עוצר מים. אנחנו מצחצחים שיניים ושופכים את המים לגיגית ולשירותים. מזל שלא הצינור של הביוב נשבר...

אני יוצאת לצלם (ומאד מאד מופתעת מהכפור שיש בחוץ. אפילו עם הפליז די קר לי ואחרי כמה דקות צילום בחוץ כבר כואבות לי הידים מהקור).

הקראוון מואר באור טבעי מהחלונות והבנות מתלהבות (יחד איתנו) מזה שעכשיו אחת בלילה כמעט והשמש עודנה זורחת. אנחנו מכינים אי אילו נשנושים לערב ואוכלים.

אחרי האוכל, הבנות עוד קצת משחקות באור חצות++, ואני נהנית להסתכל מחלון הקראוון על השמש הספק זורחת/ספק שוקעת.

סוגרים וילונות (אני שוב יוצאת אי אילו פעמים לצלם את הנוף עם הספק שקיעה, ספק זריחה) ומנסים, לקראת שתים וחצי בלילה, לשכב לישון.

מאד מפתיע אותי שכל השכנים ישנים מסביב ואף אחד לא מתלהב בחוץ כמוני. רק בבוקר אנחנו נגלה שכולם תקועים כאן כבר שלושה ימים וממתינים שיפתחו את הכביש, כך שכולם כבר הרבה אחרי שלב ההתלהבות...

יום שבת 13.7.13 דמפסר היווי, אל חוג הקוטב ובחזרה

אנחנו מתעוררים רק אחרי עשר וחצי. השמש זורחת והשמים כחולים ממש כפי שהיה אתמול.

החצי ניגש לשלם עבור הלינה (21$ בסה"כ) ולשמחתנו מתברר שהכביש פתוח (לפחות עד המעבורת, שכנראה תתחיל לעבוד רק מחר).

מסביבנו תכונה רבה. כל החונים מתקפלים ומתארגנים לצאת לדרך צפונה (בין התקועים, זוג מאינוויק שחזרו עם אוטו מלא קניות מוויטהורס, שנמצאת עוד כ- 500 ק”מ דרומה מהכניסה לכביש).

התחזית מדברת על סופה שקרבה לאזור ואחרי קצת התלבטויות, אנחנו מבינים שאין לנו אפשרות להמשיך הלאה עד אינוויק ולקחת את הסיכון ששוב חלק מהכביש ישטף בסופה הבאה וניתקע מצדו השני של חוג הקוטב מי יודע לכמה זמן. אם לא היו מחכים לנו בג'ספר, אולי היינו לוקחים את הסיכון. בכל מקרה, נאמר לנו שהחלק היפה ביותר של הכביש הוא עד חוג הקוטב.

אני מאד רוצה להישאר עוד, אבל החצי מאד מוטרד (ובצדק) משינוי מזג האויר הצפוי מחר. אני גם לא לגמרי שקטה להתרחק יותר מדי מהקראוון בלי אמצעי תקשורת (אין כאן, כאמור, שום קליטה סלולרית).

ולכן, אחרי עוד קצת התלבטות, אנחנו מחליטים להשאיר את הקראוון כאן ולצאת לכ- 50 ק"מ על הדרך ולחזור היום לאסוף את הקראוון ולהמשיך חזרה.

אנחנו מקבלים אישור להשאיר את הקראוון מחובר בחניה עד ארבע, לוקחים איתנו אבטיח (וסכין, כמובן) ויוצאים לחצות את הקו הדמיוני לחוג הקוטב, לא לפני שאנחנו ממלאים דלק בתחנה המשונה שיש כאן (ונפרדים בהזדמנות זו מ- 180$) ומנקים את החלונות מהג'יפה המשמעותית (עם מים חומים למדי) כדי שאפשר יהיה לראות קצת החוצה.

נסיעה קצרה (=כחצי שעה) בכביש סביר ביותר (עם עצירות לצילומים) ואנחנו שם (את שארית הדרך אנחנו זוחלים אחרי מישהו שפגשנו אתמול בדרך).

מצטלמים כמו שצריך לפני השלט המציין את מיקומנו ומתפנים למה שחשוב באמת - לאכול את האבטיח הקר אל מול הנוף הלא יאומן שלפנינו ומצדנו. האבטיח מעולה (אולי גם בגלל הנוף?)

בינתיים מגיעים עוד אנשים לחניה. סבא וסבתא עם נכדתם בת השתים עשרה וזוג צ'כי שהגיע לכמה ימים לדוסון ונשאר כבר שנה (ולנו לגמרי ברור איך זה קרה להם. גם אנחנו התאהבנו...) ואנחנו מנהלים שיחה מהנה על החיים/ ישראל/ טיולים/ לימודים ועל החוויות מהדרך (הם הגיעו לאיגל פליינז לפני שלושה ימים, תחת מעטה עננים ובוץ (על פי סיפורם, לא ראו את הרכב מרוב בוץ ומרוב ערפל הם לא יכלו לראות את הכניסה למלון מהכביש ופספסו אותה).

בינתיים הבנות משחקות בין השיחים הנמוכים ובונות מבנים מאבנים שהן מוצאות בסביבה. כשהאחרים ממשיכים בדרכם (והשוויצרי הולך לישון באוטו), אנחנו בוחרים להתעכב עוד קצת ולא להפריע לבנות במשחק.

רק אחרי שלוש אנחנו ממשיכים עוד קצת בדרך, בתקווה לראות דובים, אבל יש לנו תחושה שזה לא יקרה (וכך אכן היה. חוץ מסנאי ושני עורבים אנחנו לא רואים חיות כלל).

אנחנו ממשיכים עד לק"מ 412, מצלמים את המיקום בנייד ואת הנוף ומסתובבים חזרה.

הכביש, בחלקו נוח לנסיעה ובחלקו ממש אכזרי לצמיגים. תקריב לדוגמא:

בדרך אנחנו מחליטים לאכול במסעדה של המלון. ממילא אין לנו כבר כמעט מה לאכול ואין לנו כלים נקיים. באיגל פליינס אנחנו ממלאים ומחתימים לכולנו תעודות ביקור בחוג הקוטב, מקבלים אישור להשאיר את הקראוון בחניה שלו עד אחרי האוכל ומתיישבים במסעדה.

על המחירים שבתפריט מוטל מס דלק של 10% ועל אף המיקום ההזוי של המלון והמסעדה באמצע שום מקום , אנחנו מוצאים את המחירים שפויים לחלוטין.

המנות טעימות ונדיבות ומה שנשאר (רוב האוכל של הצעירה למעשה) נארז.

לחבר את הקראוון לוקח קצת זמן. כמעט בלתי אפשרי לסגור את הסלייד בגלל כמויות האבק והחול שעל המסילות שלו (שני פיוזים נשרפים על העניין). בסופו של דבר, אחרי שש וחצי אנחנו יוצאים לדרך חזרה.

על אף העייפות, אנחנו יוצאים לדרך הארוכה (כ- 370 ק”מ) ומאחר והיא כבר די מוכרת לנו, אנחנו מרשים לעצמנו לנסוע בחלקים מסוימים שלה קצת מהר יותר מאתמול.

בדרך, נופל פתאום לחצי האסימון שאוטוטו הטיול מסתיים. נותרו לנו עוד פחות משלושה חודשים (קצת יותר מחודשיים וחצי ליתר דיוק). מבאס, אבל בלתי נמנע...

הנופים יפים כאתמול, ולקראת סוף הדרך ההרים והנחלים הולכים ומוארים בגווני זהב מהשמש הספק שוקעת.

אנחנו עוצרים להפסקת שירותים זריזה בקמפגראונד שבו עצרנו אתמול (מגיעים לשם בסביבות תשע בערב) ושם אנחנו מגלים את המחיר ששילמנו על ההרפתקה הזו. המחזיקים של הקפיצים (שמחזיקים את כל הציר עם הגלגלים של הקראוון) הלכו. נשברו. הגלגלים האחוריים של הקראוון תלויים על בלימה.

מה שלא יהיה, אני מוצאת את העלות הפוטנציאלית (יכול לעלות לנו איזה 1000$, שלא לדבר על העיכוב) שווה. החצי חושש להמשיך בנסיעה ככה, אבל אין לנו ממש ברירה, ואנחנו מחליטים על עצירות לבדיקה שהגלגלים איתנו, כל עשרים ק"מ לערך.

אנחנו עוצרים ליד אגם (שמכונה 2 moose lake) ושמחים לגלות מוס(ה) רוחצת ואוכלת באגם.

בצד הדרך אנחנו מגלים עוד שני מוסים – מוסה ומוסון. אנחנו מצלמים ומתלהבים ואחרי שהם חוצים ועוברים לכיוון האגם, אנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו רואים בדרך גם ארנבים וסנאים פה ושם.

השמש שוב מסנוורת אותי, הפעם מהמראה האחורית, אבל לקראת חצות, היא נעלמת באופק, משאירה אותנו באור יום בהיר ומלא.

אנחנו גומעים את שארית הדרך עד למרכז המבקרים ומחליטים לעצור לעוד הפסקה קלה. עוצרים את האוטו ליד המרכז ויוצאים ממנו כדי לשמוע את כל האויר יוצא בשריקה מאחד הגלגלים של הקראוון.

750 ק"מ של דרך עפר ובסוף זכינו לפנצ'ר של חצות מאבן במרכז המבקרים…

החצי הגיבור מתגבר על העייפות, מניף את הקראוון על ג'קים ומחליף את הגלגל (כמעט) כמו גווידו מהסרט מכוניות. בינתיים הבנות אוכלות משהו בקראוון המונף. בשעה שתים עשרה וחצי, אנחנו חוזרים לאוטו וממשיכים בדרך.

באופן מפתיע, מכוניות עוקפות אותנו בקטע זה שוב ושוב (כנראה אלו מכוניות שיצאו מהמצור). האור בחוץ הולך ונחלש, אבל יש לנו תחושה שחושך ממש לא יהיה.

לקראת אחת וחצי בלילה אנחנו מגיעים ליציאה מהכביש.

אחרי צילומי מזכרת ליד השלט, אנחנו מסתכלים שוב לחפש את חניון הקראוונים שאמור להיות בתחנת הדלק והכל נראה נטוש לחלוטין.

אני אמנם עייפה מאד (בכל זאת אחרי כמעט 7 שעות נהיגה רצופה בכביש לא פשוט), אבל אנחנו מחליטים להמשיך את 40 הקילומטרים שנותרו עד דוסון ולישון בחניה ללא חיבורים (בדיוק במקום בו ישנו לפני היציאה לדמפסטר).

השמים (שלא הספיקו להחשיך) הולכים ומתבהרים ככל שאנחנו מתקדמים בדרך. זו תחילתה של הזריחה. הדרך המוארת הופכת למעין ספארי, כשאנחנו רואים לאורכה שלוש מוסות, שועל וכנראה מרמיטה. באוטו, על אף ההתלהבות, הבנות כבר מאד עייפות (הצעירה ישנה כבר שנת ישרים אחרי שנרדמה שלוש דקות ממש אחרי שעזבנו את מרכז המבקרים).

בשעה שתים וחצי בלילה, אנחנו חותמים את מסענו לחוג הקוטב וחונים בנקודה ממנה יצאנו לפני כ- 38 שעות. מאחורינו נסיעה של קרוב ל- 900 ק"מ וזכרונות מסע לשנים :-)

אנחנו מורידים ג'ק וחצי, מעבירים את הבנות הישנות למיטות, מטאטאים קצת וזהו. עוד הרפתקה מגייעה לסיומה המוצלח. עוד כמה שעות נתחיל בקרת נזקים...

היום, אם יהיה לנו כח (ובתקווה שיהיה איפה לתקן את הגלגל שהתפנצ'ר, כי את הקראוון אין ממש איפה לתקן עד לוויטהורס, כ- 520 ק"מ מכאן), נצא לדרך הארוכה אל הרוקים הקנדיים. 2600 ק"מ שיחלפו ביוקון ובבריטיש קולמביה. מוקצים לנו תשעה ימים לקטע נסיעה זה.

יום ראשון 14.7.13 דוסון סיטי

אנחנו קמים מאוחר.

החצי מברר ומבין שאין איפה לתקן את הגלגל עד מחר בבוקר.

אחרי הצצה נוספת בבעיה שבקראוון, החצי מבין שכל הקפיצים והציר תלויים על בלימה (על קצה הבורג, כפי שהוא מתאר לי את זה אחר כך) ומגיע למסקנה שאי אפשר ומסוכן לנסוע כך, בטח למעלהמ- 500 ק”מ עד לעיר הקרובה.

תוך כדי שיטוט בחניון הוא פותח בשיחה עם השכנים בקראוון ממול (שבדיוק עוסקים בתיקון הרכב שלהם) ומפה לשם הם מתנדבים לגשת ולראות את הבעיה בקראוון שלנו, ואחרי התבוננות במושא הנזק, הם אומרים שהם יכולים לתקן את החלק (מאיפה ואיך החצי מצליח למצוא את המושיעים האלה כל פעם מחדש? תופעה עלומה ומבורכת).

אז במשך ארבע+ השעות שאחר כך, אנחנו מנסים לשבת בקראוון החם המורם על ג'קים (לא תענוג בכלל) (המזגן לא מצליח לעבוד עם הגנרטור ואנחנו נאלצים להסתפק באוורור) ובחוץ מתנהל בית מלאכה לתפארת קנדה, כשעל המלאכה אמונים ג'ים, רון והחצי.

אחרי שהחצי כאמור מרים את הקראוון על הג'קים שהביאו לו, הם חותכים, מכופפים, מרתכים ומייצרים חלקים במקום אלה שנשברו ואחר כך מרתכים את הכל לתחתית הקראוון ומחברים את מה שצריך לחבר.

הכלים והאבזור המצויין שיש להם מפתיעים אותנו (לא ממש נפוץ למצוא אנשים שמסתובבים להם עם רתכת נגררת...). מסתבר שהם עוסקים בחיפוש זהב ומתחזקים את כלי העבודה של הכריה ומכאן הכלים הכבדים.

בין לבין, בהיעדר כלים או אפשרות לרחוץ אותם, אנחנו מסתפקים באכילת יוגורטים קפואים מהפריזר, אבטיח (שאנחנו חולקים בכיף עם העובדים שלנו) וקפה (שזוכה לתשבוחות) ורק בצהרים (בלית ברירה) אנחנו מחממים קצת שניצלים בתנור (בחום שצולה לנו עוד יותר את האויר ואת הנשמה).

אחרי השעה ארבע כבר ברור שלא ניסע היום לשום מקום.

לכולם היה בוקר לא פשוט (החצי עבד קשה בחוץ, הבנות השתעממו בפנים, היה לנו חם, לי כאב הראש), אבל בסופו, לפחות, הקראוון מתוקן (רון וג'ים מאמינים שהתיקון יחזיק עד סוף המסע, כל עוד אנחנו לא מתכננים לצאת לסיבוב נוסף על הדמפסטר).

הם מבקשים על התיקון 200$, מחיר סביר ומטה, אבל לנו נותרו רק 101$ בכיס... ג'ים (בן 73, שעבד פעם אצל רב, שמתעניין ושקרא הרבה על ההסטוריה של ישראל, ושרוצה לבקר בתל אביב) מקפיץ את החצי לATM הסמוך ופותר את הבעיה.

לפי מה שנאמר לנו גם אחר כך, לוקחים כאן במוסכים על שעת עבודה כמו בטוק (160$),כך שבקלות היינו מגיעים לסביבות ה- 1000$ אלמלא הם...

אחרי סיום הסאגה (עכשיו נותר לסדר את צינור המים האפורים ולבדוק למה המזגן הקפיץ את החשמל באיגל פליינז אתמול בבוקר ולמה הוא הקפיץ את החשמל בגנרטור היום), החצי, שחור משחור, הולך להתקלח (במקלחות הצבוריות כאן. המחיר- 1$ לשלוש דקות מים) ואחר כך לוקח גם את הבנות. אני ניגשת אחריהם ומתקלחת מקלחת ארוכה ומפנקת (שעולה כמו המקלחת של כולם יחד...)

בינתיים ג'ים מעביר את הקראוון שלו לחניה לידינו (מסכן. זה עלול לעלות לו בהרבה רעש מכיווננו).

את ארוחת הערב אנחנו מזמינים היום מפיצריה מקומית. משלמים מחיר סביר של 66$ עבור שתי פיצות, כנפים, סלט ונאצ'וס. האוכל טעים ומשביע ונשאר הרבה ממנו.

היום אנחנו מתכננים, שלא כהרגלנו, לשכב לישון עוד מעט, לקראת עשר, ולצאת מחר מוקדם לדרך (אחרי שנתקן את הגלגל המפונצ'ר שלנו). הבנות מתקשות להירדם, אבל אנחנו מתכוונים, בכל מקרה, לקום מחר בסביבות שמונה ולצאת לדרך. מי שתהיה עוד עייפה תוכל להמשיך לישון בדרך הארוכה לוויטהורס.

אני מקווה שנצליח לגמוע את כל 520 הק"מ מחר…

ועל המשך מעללינו אספר כבר בפוסט הבא...

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של FamilyTrip?

הפוסט הבא ›
25. ארהב וקנדה 2013 - מיוקון, דרך בריטיש קולומביה, אל היידר, אלסקה
25. ארה"ב וקנדה 2013 - מיוקון, דרך בריטיש קולומביה, אל היידר, אלסקה
מתוך הבלוג של FamilyTrip
11-07-2017
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
23. ארהב וקנדה 2013 - דוסון סיטי, קסם של עיר
23. ארה"ב וקנדה 2013 - דוסון סיטי, קסם של עיר
מתוך הבלוג של FamilyTrip
23-06-2017
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של FamilyTrip »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×
    הפעלת נגישות