30. ארה"ב וקנדה 2013 - בחזרה לארצות הברית - מבקרים בשמורת גליישר וממשיכים דרומה

תמונה ראשית עבור: 30. ארה

בפוסט הקודם, סיימתי לתאר את הביקור הרב דורי הנפלא שלנו ברוקיז הקנדיים הקסומים. היום אנחנו נפרדים מקנדה וחוזרים לארה”ב, בה נשהה עד לסיום הטיול בעוד קצת פחות מחודשיים.

יום שלישי 6.8.13 - חוזרים לארה"ב ומגיעים לגליישר.

ההתארגנות בבוקר (ארוחת בוקר, מילוי מים, ריקון ביוב, סידור הקראוון) לוקחת לנו קצת זמן, מה שגורר (למרות ההתעוררות המוקדמת יחסית) יציאה רק בסביבות 12 לכיוון מעבר הגבול. אחרי מילוי דלק, קנית קפה (שממוקם במרכז קניות עם חניון מלא וצפוף יחסית ושהיציאה ממנו עם הקראוון מצליחה בשן ועין), אנחנו בדרכנו לשמורת גליישר בארה”ב. זה אמור להיות מעבר הגבול האחרון שלנו ואנחנו מקווים לקבל אשרת שהיה ארוכה מספיק עד לתאריך הטיסה חזרה בתחילת אוקטובר.

הדרך עצמה מאד יפה (מרחבים של שדות ירוקים/חומים/זהובים של קנולה וחיטה), אבל משעממת למדי במישוריותה ואפילו מייגעת לפרקים. לקראת מעבר הגבול מתחילים להיראות בבירור הרי הרוקיז (שעד עתה נראו רחוקים במערב).

אנחנו עוברים כמה עיירות קטנות ולקראת ארבע אנחנו מגיעים למעבר הגבול.

אנחנו מוסרים לפקיד את כל הדרכונים שלנו. קצת שאלות שגרתיות - כמה זמן היינו בקנדה, מתי אנחנו חוזרים הביתה, האם יש לנו פירות וירקות מקנדה - ולאחריהן הדרכונים מוחזרים לנו כלאחר כבוד.

אני שואלת עד מתי אנחנו יכולים להישאר בארה”ב ונאמר לי שעד 11 בספטמבר, מועד פקיעת האשרה המקורית שלנו. ממש (לא) יופי.

אנחנו מנסים לשנות את רוע הגזירה והפקיד מזמן את הבוס שלו. הוא בתורו מסביר לנו (וקצת מלחיץ בדרך) שאנחנו עוברים על החוק במה שאנחנו מבקשים לעשות, ושלא ככה מבקשים עוד שישה חודשים בארה"ב. אנחנו כמובן מסבירים בתמורה (=מתחננים על נפשנו), שאין לנו כוונה כזו ושאנחנו לא מבקשים לשהות עוד חצי שנה בארה"ב ושמדובר בעוד שלושה שבועות בלבד מעבר לתאריך, כשבפועל לא שהינו בארה"ב חלק מהזמן...

תוך כדי השיחה, אני כבר מתחילה לחשוב איך אנחנו מצליחים להתארגן לחזור קודם (תוך חודש), אבל הוא לפתע מתרצה ומחליט לאשר לנו הארכה עד הטיסה. אבן כמעט נגולה...

אנחנו מתבקשים לחנות בצד ולהיכנס פנימה. אנחנו משאירים את הלפטופ והמצלמה על המושב האחורי (נראה לנו שאף אחד לא יעז לפרוץ לנו לאוטו כאן), מעירים את הצעירה, מתדרכים (לשון מכובסת למזהירים) את הבנות לגבי ההתנהגות המצופה מהן ונכנסים פנימה.

בפנים אנחנו ממתינים כדקה עד שמישהי מתפנה אלינו.

הדרכונים נסרקים אחד אחרי השני, מודפסים לנו אישורי שהייה חדשים עד ה-7 לאוקטובר, אני והחצי מוסרים טביעות אצבעות ומצטלמים ואנחנו (כמעט) משוחררים לדרכנו.

רגע לפני שנמסרים לנו הדרכונים, אנחנו מתבקשים לשלם 36$ עבור הארכת השהייה...כמובן שאין לנו דולרים אמריקאים במזומן… גם מכשיר ה-ATM שלהם לא עובד ואין איך למשוך כסף או לשלם באשראי, באין פיתרון אחר בנמצא, הם מוותרים לנו על התשלום.

הבנות מקטנה עד גדולה מתנהגות למופת. ממתינות בשקט ואם יש להן שאלות, הן שואלות אותן בשקט ובסבלנות (וכל העניין כאן לקח לא מעט זמן).

זהו. אנחנו חוזרים לאוטו עם אשרה חדשה שמתאימה לנו בדיוק לתוכניות. צלחנו עוד מיני מהמורה בטיול. הסאגה אמנם מסתיימת בהצלחה, אבל היה (לי לפחות) לא כל כך נעים.

מכאן אנחנו נוסעים לכיוון מאני גליישר (איזו דרך יפה ואיזה כביש איום. טוב שנוסעים כאן לאט, כבר ראיתי בעיני רוחי עוד גלגל שהולך לנו). אין מקום בקמפינגים שבשמורה עצמה ואנחנו מסתובבים חזרה (עם רשימת חניונים פרטיים). כבר בדרך אנחנו נחשפים לנופים היפהפיים.

החניון הפרטי הראשון שאנחנו בודקים הוא רק עם חיבור לחשמל. נראה נחמד, אבל ההפרש הקטן בינו לבין החניון האחר מהרשימה, שיש לו חיבורים מלאים גורם לנו להמשיך הלאה. בשלב זה כולם באוטו כבר מאד רעבים.

אנחנו בוחרים בחניון הבא. מתמקמים (הבעלים מתעקש לכוון אותי לחניה ולי אין סבלנות כל כך לעזרה הלא נדרשת), מנתקים את הרכב מבלי לחבר כלום מלבד החשמל (ועל הדרך משוחחים עם מתעניין נוסף ב"מה זה הדמפסטר הזה שעשיתם") ויוצאים לחפש אוכל.

יש בלודג' של החניון מסעדה. התפריט נראה לנו יקר יחסית, אבל מה שמכריע את הכף נגד הוא שההיצע בו לא מתאים כ”כ לטעמן של הילדות). אנחנו מתחילים בסנט מרי שבכניסה לשמורה. לא מתרשמים מהיצע המסעדות שם ומחליטים לנסוע עוד 30 מייל לעיר הקרובה.

הדרך מאד יפה ומתפתלת בין שדות מרעה רחבים, מלאים בפרות (שחלקן נדמה שברחו משטחי המרעה ומציצות לנו מצדי הכביש לאורך הדרך) וסוסים יפים.

אנחנו מגיעים לעיר, שקצת (הרבה) מזכירה לנו את עיירות הרפאים שעל כביש 66, עם הרבה מבנים ועסקים קטנים וסגורים. אנחנו לא מוצאים הרבה אפשרויות לאוכל. מסעדת ההמבורגר היא דרייב ת'רו (ופחות מתאים לנו עכשיו לאכול באוטו), המסעדה המשפחתית סגורה ולבסוף אנחנו בוחרים במסעדת הטאקו המהירה (שוב, אם אפשר בכלל לקרוא לאין ברירה בוחרים). באופן מפתיע האוכל טעים למדי ו(בין השאר בגלל שהן מאד רעבות) כולן מסיימות את המנות שהוזמנו.

אנחנו ממשיכים לסופר מקומי נחמד ומצטיידים לימים הבאים (כבר בכניסה לסופר אנחנו מתרשמים מהמחירים הזולים יחסית ופתאום מבינים כמה עלות האוכל/דלק בקנדה ובאלסקה גבוהה לעומת בשאר מדינות היבשת).

אנחנו מצטיידים היטב וממש ליד הקופה אני משוחחת עם (כנראה) מנהלת הסניף הנחמדה על הטיול שלנו. היא מאד מתלהבת מהרעיון ומהבנות ובקופה היא ניגשת אלינו, מבקשת לתת מתנה לבנות, שקיות ממתקים. הבנות כמובן מאד שמחות מהעניין :-)

משם אנחנו ממשיכים אל תחנת הדלק. התחנה צפופה, המחיר זול. שני כלבים מחליטים לנוח על הכביש לפני האוטו שלנו ולא זזים, על אף המנוע הרועם והרכב האימתני המכוון אליהם. החצי נאלץ לצאת מהאוטו על מנת להזיז את הוד מעלתם.

את הדרך חזרה אנחנו עושים בשעת דמדומים, קצת לפני תשע (הלו? תשע זה אמצע היום, לא? מה זה החושך המוקדם הזה?). הנסיעה במהירות של 75 מייל לשעה (120 קמ"ש) קלילה לאוטו נטול הקראוון שלנו וקצת לפני שיורד החושך אנחנו מגיעים.

הצעירה נרדמת כבר בדרך. אנחנו פורקים את הקניות, מי שעוד רוצה לאכול משהו אוכל/ת, עוד קצת משחקים/מקלחות ו(אחרי נסיונות נואשים וכושלים להפעיל את האינטרנט) אנחנו סוגרים את היום…

כאמור, מחר מתחיל חלקו האחרון של הטיול שלנו. בעוד קצת פחות מחודשיים אנחנו חוזרים הביתה...

יום רביעי 7.8.13 - גליישר - going to the sun road

את כל היום המקסים והבהיר הזה אנחנו מעבירים על הכביש החוצה את שמורת גליישר ממזרח למערב, העובר במעבר הרים יפהפה, לוגן פאס, והקרוי “going to the sun” או בקיצור GTTS.

בלילה אמנם ירד גשם, אבל הבוקר מפתיע בשמים כחולים ובהירים ובשמש זורחת.

אחרי ארוחת בוקר בקראוון, אנחנו לוקחים עימנו צידה לדרך (פירות, חטיף ומוצרים לכריכי צהרים) ויוצאים לכיוון הכניסה לשמורה.

בכניסה, אנחנו מציגים את המנוי השנתי שלנו, אוספים חוברות ג'וניור ריינג'ר לבנות, מפה ועיתון של השמורה ומצטרפים לשורה ארוכה של מכוניות הזוחלות על הכביש המתפתל.

הנוף הנשקף מהדרך פשוט מופלא.

בדרך מערבה כל החניות בצד הדרך עמוסות לעייפה ואנחנו לא מצליחים לעצור בשום מקום. עבודות בכביש גם הן מאטות את השיירה וכתוצאה מהן גם חלק מנקודות התצפית סגורות.

לשמחתנו, במספר (קטן) של נקודות על הכביש אנחנו מוצאים את עצמנו לבד בנתיב (בלי מכונית שיושבת לנו על הזנב) ואנחנו מרשים לעצמנו לעצור לרגע באמצע הנתיב לצילומים.

כשאנחנו מגיעים אל לוגן פאס, ורואים שלמעשה אין לנו סיכוי לחנות, אנחנו ממשיכים הלאה לכיוון ווסט גליישר.

רק אחרי הסיבוב בכביש אחרי הפאס, אנחנו מצליחים למצוא אזורים לחנות ולטייל לידם. אבל גם הצפיפות הזאת לא מאפילה על, ולא גורעת מהנופים הנפלאים הנפרשים עד האינסוף.

אנחנו מתחילים בנקודות תצפית על הנהר ועל המפלים. במקום אינספור יתושים שהתרגלנו לפגוש בכל אתר טבע, כאן אנחנו פוגשים פרפרים מקסימים וענקיים.

אנחנו עוצרים ליד אגם מקדונלד ולהפתעתנו ולשמחתנו אנחנו כמעט היחידים שם. מלבדנו יש במקום רק עוד משפחה אחת שילדיה משתעשעים במים.

אנחנו מתמקמים בצל, על חלוקי הנחל הצבעוניים, הבנות ממהרות לחלוץ נעלים ולהפשיל מכנסים ורצות למים הקרירים.

אנחנו מעבירים שם זמן מה במנוחה ובמשחק באבנים ובמים (וגם בצילומים כמובן) ואני והחצי בוחנים שוב את המסלולים שיש לאזור להציע ואת הזמן העומד לרשותנו עד השעה 21:00, השעה בה נסגר הכביש לתנועה.

אנחנו בוחרים ללכת במסלול לאגם avalanche. בדרך אנחנו עוצרים לעוד תצפית על מפלים של הנהר. המים כאן כל כך צלולים שזה מדהים. גם באזורים העמוקים רואים את הקרקעית.

אני קוראת קצת את אזהרות הדובים שבשלטים. כאן, הן נטולות הומור אלסקני. השלטים מציינים בבירור שהדובים תוקפים ללא אזהרה, ממליצים לשאת ספרי נגד דובים (50$ למיכל) ומדגישים שאין ערובה לבטחון של מי שמטייל כאן...

אנחנו חוזרים לאוטו ונוסעים לחניה לצד היציאה למסלול.

המסלול עצמו אורכו כ-2.5 מייל לכיוון (קצת פחות מ- 8 ק"מ סה"כ). אנחנו מתחילים ללכת בין העצים הנישאים, מגיעים להתפצלות לכיוון האגם ומתחילים בטיפוס לצד הנהר החותר בעומק. בכיוון שאנחנו הולכים בו אין למעשה אף אחד, וממולנו חוזרים רבים, והחצי שם לב לכך שהם נושאים עימם ספריי, שלנו אין.

אנחנו מתחילים להסס אם להתקדם כל כך עמוק ביער ה(לכאורה) מלא דובים (בכל זאת, שעה לכל כיוון). עוד אנחנו מהססים ונוטים לוותר (הבכורה מבקשת להמשיך וגם האחרות (חוץ מהצעירה שכבר נרדמה לה במנשא)), והנה לשמחתנו עוד זוג מגיע בכיוון ההליכה שלנו.

אנחנו מחליטים ללכת אחריהם (מן תחושה בטוחה יותר בקבוצה גדולה).

אנחנו עולים ועולים והדרך הולכת ונמשכת לה ביער בין העצים.

מדי פעם אנחנו עוצרים לשתות משהו, מדי פעם אנחנו מעודדים את מי שמתעייפת, החצי סוחב את הצעירה במנשא (היא מתעוררת ממש לקראת סוף העליה) ואחרי כשעה של הליכה, רובה במגמת עליה (אבל לא קשה מאד) אנחנו מגיעים אל האגם בין ההרים הנישאים, עם מפלים סביב והרוטינה מתקיימת גם כאן (הפשלת שרוולים, קיפול מכנסים, חליצת נעלים וריצה למים).

אני והחצי נחים בינתיים ומתרשמים מהציפורים היפות שעפות סביבנו ומהסנאים החביבים.

קצת (הרבה) צילומים, הרבה משחק (שמתרכז בבוץ, עצים ומים), ומנוחה ואנחנו מתחילים לחזור.

בדרך חזרה אנחנו מנהלים שיחה ערה על המצפה לנו בחזרה ארצה, על מורים ובית הספר וגני הילדים והגננות, והרבה יותר מהר מאשר בדרכנו הלוך, אנחנו מגיעים חזרה. אנחנו משלימים את הסיבוב שמקיף את חורשת הארזים ומגיעים חזרה לאוטו.

מכאן אנחנו ממשיכים הלאה (חזרה) לכיוון לוגאן פאס וסנט מרי.

עכשיו הכביש כבר פנוי וגם מקומות העצירה. אנחנו עוצרים לצלם כמעט בכל נקודה ובאחד המפרצים, אנחנו עוצרים להפסקה ארוכה יותר של ארוחת צהרים מאוחרת (מאד) אל מול הנוף היפה.

הדרך מהכיוון הזה יותר דרמטית בנהיגה בעליה הצרה והמתפתלת סמוך למצוק.

קצת אחרי העצירה הזו, ממש סמוך ללוגן פס, אני יורדת מהאוטו לצלם את הנוף. השאר מתעצלים לרדת ולהצטרף.

והנה, בדרכי חזרה מי הולך על השביל מולי? עז הרים והגדי הצעיר שלה. לבנים ומהממים וממש בלי חשש עוברים לצדי…(כל כך קרוב, שזו אולי הפעם הראשונה שאני מצלמת חיה בטבע עם עדשה רחבה ולא עם מקרבת...)

אני כמובן מצלמת ורצה לאוטו לקרוא לכל השאר (שעסוקים בעניניהם ואפילו לא מסתכלים החוצה). מהר אנחנו חוזרים לאזור וצופים בשניים המשוטטים להנאתם מבלי להתייחס לעוברים ולשבים.

אנחנו מצלמים עוד וכשהעז מחליטה לרדת לכביש. ריינג'ר שנמצא במקום מבהיל ומרחיק אותה חזרה לאזור המתאים לה.

אנחנו חוזרים שמחים ומרוצים לאוטו וממשיכים בדרך.

בלוגן פס אמנם פנוי ממבקרים, אבל השעה כבר שמונה בערב, ואנחנו מבינים שלא נספיק לעשות מסלול של שעתים ולחזור בזמן לפני סגירת הכביש. אנחנו מחליטים לחזור לכאן מחר וממשיכים בדרך.

ואז, איפה שהוא באמצע הדרך, אנחנו רואים דב חוצה בריצה מהירה את הכביש מולנו. אנחנו מנסים לאתר אותו בשיחים בצד השני, אבל לא מצליחים. מרוב שהוא רץ מהר לא הספקנו לראות אם מדובר בגריזלי או בדב שחור.

אנחנו חוזרים לקראוון לשגרה של ערב.

אחרי עוד זמן משחק (מהאינטרנט כבר התייאשנו), אנחנו שוכבים לישון בשעה מאוחרת למדי. מחר אנחנו מתכננים ביקור במאני גליישר ואחר הצהרים ביקור חוזר בלוגאן פאס.

יום חמישי 8.8.13 - גליישר

אנחנו קמים הבוקר ליום אפור וסגרירי מאד.

את השעות הראשונות אנחנו מעבירים בקצת השלמת שעות שינה, בקצת כתיבה, במילוי חוברות ג'וניור ריינג'ר ובמשחק. אחרי ארוחת בוקר מאוחרת יחסית, לקראת השעה 12, אנחנו יוצאים לכיוון מאני גליישר.

כבר בכניסה לשמורה אנחנו רואים שיירה עומדת. דב נצפה במעלה ההר. אנחנו מגיעים לשם אחרי שהוא כבר נעלם באופק והשיירה כבר מתחילה להתפזר.

אנחנו ממשיכים לאורך הכביש. הנוף בקושי נראה מבעד לעננים, אבל בקצה הכביש כבר מתבהר (ואפילו מתחמם למדי).

אנחנו שוקלים ללכת קצת במסלול שסובב את האגמים, אבל משום מה אנחנו לא מוצאים את המסלול מלהיב במיוחד (והעובדה שבכלל אין חניה פנויה באזור מכריעה בסוף נגד) ולכן אנחנו ממשיכים לכיוון הלודג'. והנה, ממש בדלת האחורית של המטבח (?), עומדים שלושה כבשי הרים. שני בוגרים ואחד צעיר.

החצי יורד ראשון לצלם ומאחר ואין היכן לעמוד מבלי להפריע לתנועה על הכביש הצר, אני מקיפה שוב את מגרש החניה וחוזרת. אני חונה כמה שניתן בצד הדרך ואנחנו יוצאות לתצפת על הכבשים.

הם מבחינתם עסוקות בליחוך עשב וקצת זבל מליד המטבח ולא ממש מוטרדים מנוכחותנו (או מנוכחות האחרים שמתחילים להתקבץ סביב המאורע).

אחרי שאנחנו ממצים את ההתבוננות ואת הצילומים, אנחנו חוזרים לאוטו.

תוך כדי שאנחנו מתכווננים חזרה, אנחנו רואים קבוצות אנשים על הכביש וכולם מתבוננים במעלה ההר. אנחנו מבינים שמדובר כנראה בדב ונוסעים לכיוון, ואכן, לא רחוק משם, אנחנו רואים את הגריזלי הראשון, במעלה ההר, מטייל ואוכל להנאתו. בינתיים מגיעה מכונית ממול ומספרת שגם בהמשך יש דב.

אז אחרי שהדב שלנו נעלם מהעין, אנחנו ממשיכים בדרך וכמובן שעוצרים לצפות גם בגריזלי האחר, אבל מאחר והמקום היחיד שיש לעמוד בו הוא לא ממש בצד הכביש, הרינג'ר מבקש ממני לפנות את הרכב ואנחנו נאלצים להמשיך הלאה.

משם, על הכביש הראשי, אנחנו חוזרים שוב לחלק האחר של השמורה.

אנחנו חונים במרכז המבקרים ונכנסים פנימה על מנת להשלים את השיחה המתבקשת עם הרינג'ר ועל מנת לקבל את הסיכות המיוחלות.

אחרי השיחה עם הרינג'רים ובדיקת החוברות, מגיע שלב ההשבעה...

כמו תמיד, הרינג'רית אומרת, החצי מתרגם, הבנות חוזרות אחריו, ואני מצלמת :-)

אחרי שהן מקבלות סיכות ומדבקה על ההליכה אתמול בשמורה, הבנות נשאלות, ואחרי שהן נותנות את הסכמתן לכך, הרינג'רית מכריזה ברמקול את היותן ג'וניור רינג'ריות, למחיאות הכפיים של קהל המבקרים.

עכשיו, לפני שאנחנו ממשיכים בדרך, אנחנו מתעכבים עוד קצת במרכז המבקרים, כדי לראות את הסרט שסוקר את הפארק. סרט מעניין.

משם, אנחנו ממשיכים בדרך לכיוון מעבר ההרים, לוגן פאס, בו לא הצלחנו לעצור ולבקר אתמול.

החניה אמנם מלאה גם עכשיו, אבל מיד בכניסה, הרינג'ר מסמן לי להתקרב ולחנות סמוך לאופנועים, ממש מול המרכז. איזה כיף!

אנחנו חונים (וקצת מדברים על הדמפסטר עם מטייל מתעניין, שמכיר את הכביש וכמה לכלוך אפשר לצבור שם), מתלבשים בשכבות חמות ויוצאים למסלולון (אורכו כ- 3 מייל הלוך חזור) לכיוון האגם הנסתר.

הדרך היפה עוברת בטיפוס (של כ- 150 מטרים) לצד פריחה נהדרת, שדות ירוקים, מים זורמים בערוצים ובמפלים, סנאים חמודים (כמה עשו לנו ממש הצגה בשעת האוכל שלהם ואחד, ליד מרכז המבקרים, ממש בדק את הבכורה מקרוב), ועזות הרים לבנות ויפות.

מאד קר. אנחנו עוטפים את הצעירה במנשא, מוודאים כל הדרך שלא קר לה מדי (במיוחד אחרי שהיא נרדמת) וממשיכים בעליה מעלה.

יחד איתנו מגיע למעלה ענן שמכסה, ככל שעובר הזמן, את כל האגם. מדי פעם אנחנו מצליחים לראות את האגם המקסים ואת ההרים שסביבו. ליד האגם אנחנו פוגשים עוד עז הרים חמודה שמטיילת באזור.

על המשך הדרך למטה אל האגם אנחנו מוותרים. מאד קר (ונראה לנו שלצעירה היושבת במנשא זה עלול להיות קר מדי). אנחנו יורדים בתוך עננות כבדה אל האוטו (את מרכז המבקרים אי אפשר כבר לראות מרוב עננים) ובנסיעה איטית אנחנו יורדים אל מתחת לעננים.

בדרך החוצה, אני מציעה לצאת לשני מסלולונים למפלי סנט מארי, אבל אין רצון בכך בקרב יושבי הרכב האחרים (ובמחשבה שניה, אחרי שאתמול והיום ראינו דובים, גם אני לא בטוחה אם זה נבון לצאת למסלולון ביער לעת ערב) ואנחנו חוזרים לקראוון במזג אויר חורפי.

מחר אנחנו עוזבים את השמורה היפהפיה הזו ומדרימים לכיוון ילוסטון. בתכנון יום נסיעה ארוך, עד כמה שנצליח להתקרב לשמורה.

את הערב אנחנו חותמים בשני סרטים – האחד, פרק מדורה (DORA), שהבטחתי לצעירה והשני הוגו, בו אנחנו צופים יחד, עד אחרי חצות.

יום שישי 9.8.13 - הלנה, מונטנה

גם היום מזג האויר אפור וקר. אני שואלת שוב, לא שמעו כאן שקיץ?

אני מתעוררת עם צוואר תפוס היטב (ואני מנחשת שזו תוצאה של הקור בו צעדנו אתמול). החצי מתעורר גם הוא עם שרירים מעט תפוסים ובכלל, איכשהו יש בקראוון אווירה עייפה.

די מהר אני מבינה שלא יהיה לי כוח לנהוג הרבה היום.

אנחנו מחליטים להאט קצת את הקצב. אחרי זמן מנוחה ומשחק, אנחנו יוצאים לדרך (אנחנו מתעכבים עד כמעט שתים, מאחר והטבעות שמחברות את ה – sway bar אבדו לנו ולוקח זמן לחפש ולאלתר משהו אחר).

אנחנו נוסעים ברצף, בין שדות החיטה הירוקים והצהובים והמרחבים הנפרשים עד לאין סוף, עד לעיר גרייט פולס, בה אנחנו מתכננים לעצור ללילה בחניה של וולמארט.

בגרייט פולס, אנחנו מעמידים את הקראוון ואחרי שמקבלים אישור לבלות שם את הלילה, אנחנו נכנסים לסיבוב קניות. על הדרך, אנחנו מצטיידים בקצת ציוד לבית הספר במחירים מצחיקים ממש.

מותשים, אחרי הרבה מדי זמן סופר, אבל מצויידים היטב אנחנו יוצאים החוצה לעבר הקראוון.

הריח שמקדם את פנינו איום ונורא (ומקורו כנראה במפעלים הסמוכים לחניה), כך שההחלטה להעביר את הקראוון לאזור אחר של החניון מוחלפת מיד בהחלטה להמשיך בנסיעה דרומה, לכיוון הלנה הבירה.

אנחנו יוצאים לדרך בהחלטה רגעית, כאמור, למרות השעה המאוחרת (לקראת שמונה) ולמרות המרחק (90 מייל) והחושך הצפוי (לזה עוד לא התרגלנו ואנחנו עוד קצת תקועים ברוח האור האינסופי של אלסקה).

עוד עיכוב (ארוך מדי. אי אפשר לתאר את האיטיות בה עובדים כאן) כדי לקנות המבורגרים לכולם, שבלעדיו, הדרך הייתה (עבורי לפחות, כנהגת) כנראה הרבה יותר נעימה.

הדרך יפהפיה וחולפת בנוף הררי מקסים, עם נהרות ונחלים. עם ההתקדמות בדרך, כצפוי, החושך הולך ויורד והעננות גוברת.

התנועה בכביש ערה למדי, אבל ככל שמחשיך, אני מתחילה להאט, גם בגלל הפיתולים הרבים והכביש הלא מוכר, וגם מהחשש להיתקלות בבעלי חיים על הכביש, וכ-ולם עוקפים אותי ונעלמים באופק.

כשמחשיך לגמרי הנסיעה כבר הופכת מאומצת וממש לא כיפית מבחינתי. חושך מוחלט בשילוב של גשם, פנסים ווישרים רעועים באוטו, והחשש האמור מהתקלות בחיות בר מגבירים יותר ויותר את חוסר השקט הפנימי.

הקטע הקשה ביותר בנסיעה הוא, באופן מפתיע, בכניסה לעיר, שם יש לכבודנו רק נתיב אחד פנוי לנסיעה (כל השאר סגורים לעבודות בכביש) והאורות שמולי מאד מסנוורים, הגשם מקשה על הראות ובקיצור, בשלב זה אני ממש ממש (ממש!) מחכה שהנסיעה הזו תיגמר כבר.

הדבר המוצלח בנסיעה הזו (מלבד הדברים הברורים מאליהם - קיצור הנסיעה מחר, הדרך היפה, והבריחה מהריח הנורא של המפעל בגרייט פולס) הוא סופת הברקים היפהפיה שליוותה אותנו כמעט כל הדרך.

מעולם לא ראינו סופה כזו. ברקים עצומים שמאירים את השמים החשוכים בתדירות גבוהה למדי במשך למעלה משעה. מדהים.

בשעה עשר, כמעט, אנחנו מגיעים לחניה בוולמארט. אחרי שאנחנו מתמקמים היכן שנאמר לנו, אנחנו מורידים ג'קים, פותחים סלייד, ואני יוצאת, בעידוד (שלא לומר בגירוש) האחרים, לסיבוב בוולמארט.

די חם בפנים ואחרי שאני ממצה את השיטוט בחנות הריקה, אני חוזרת לקראוון, שם כבר ממתין לי שלט יום הולדת שמח מקסים, שנקנה בשבילי עוד קודם.

גם הערב הבנות צופות בסרט לבחירתן, הדרדסים, הפעם במחשב הנייד (מאחר ואנחנו ללא חיבורים).

אני והחצי יושבים בינתיים בחוץ, באוויר הקריר והצלול ונהנים מהשקט (היחסי). מחר אנחנו חוזרים בציפייה גדולה אל ילוסטון, אחרי כארבעה חודשים, לביקור קייצי של השלמות…

ועל כך, בפוסט הבא...

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של FamilyTrip?

הפוסט הבא ›
31. ארהב וקנדה 2013 - ילוסטון - חוזרים להשלמות קיץ בשמורה הנפלאה
31. ארה"ב וקנדה 2013 - ילוסטון - חוזרים להשלמות קיץ בשמורה הנפלאה
מתוך הבלוג של FamilyTrip
26-09-2017
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
29. ארהב וקנדה 2013 - הרי הרוקי הקנדיים - חלק ג - באנף וקוטניי. נפרדים מסבא ומסבתא וממשיכים אל קלגרי
29. ארה"ב וקנדה 2013 - הרי הרוקי הקנדיים - חלק ג' - באנף וקוטניי. נפרדים מסבא ומסבתא וממשיכים אל קלגרי
מתוך הבלוג של FamilyTrip
28-07-2017
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של FamilyTrip »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×
    הפעלת נגישות