אדיס אבבה - בילויים בעיר הגדולה

מלאי מוטיבציה להמשיך בשוונג של הטרקים אנחנו מוצאים את עצמנו שוב באדיס, מתידדים עם תושביה, בודקים את אתרי הבילוי ובעיקר את המסעדות ובתי הקפה, ומתעכבים יותר מהמתוכנן עקב אורחים לא קרואים.
אילנה
|
מפה
תמונה ראשית עבור: אדיס אבבה - בילויים בעיר הגדולה
© רתם סוננברג

מדבארק לגונדר

זהו. אנחנו עם הצפון גמרנו. מעכשיו - רק טיולים ארוכים בחיק הטבע, מקסימום מגע עם אוכלוסיה כפרית מקומית, מינימום מגע עם אוכלוסית הדילרים. היעד הבא הוא שמורת הטבע Bale הנמצאת דרום-מזרחית לאדיס אשר ידידנו למסע הקודם, מריו, שכבר טייל בה, סיפר לנו רק טובות אודותיה. אז בשלב ראשון - לאדיס.

מהכפר הקטן דבארק (Debark) בו אנו נמצאים לא יוצא כל יום אוטובוס לבירה. אנו הולכים בערב לתחנה לברר, מרגישים ברי מזל כשמתברר שכבר מחר בבוקר נוכל לצאת וקונים כרטיס להבטיח את מקומינו. מניסיוננו הקצר, האוטובוסים לעולם לא עוזבים בזמן. לכל אוטובוס מוגדרת שעת יציאה, אך בפועל הוא יוצא לפחות שעה אחרי - עד שמתמלא ועד שיש מספיק אור בשמים. עם זאת אנחנו מקדימים מעט לתחנה ומגיעים אליה לפני 6:00, היא שעת היציאה. מבט חטוף בשטח העפר מסביב, שאתמול הכיל 2 אוטובוסים והבוקר רק אחד, מעלה כי הרכב שלנו לא כאן... מה? עד כדי כך מאחרים הפעם? אנחנו חושבים לעצמנו. כמובן שלא! מזהה את פליאתנו אתיופי זריז, האוטובוס שלכם כבר יצא! אופס. מה עושים עכשיו? חושך. המולה. הספק מקנן בנו - האם באמת פוספס האוטובוס או שמישהו רוצה להרויח עלינו עוד ולמכור לנו שוב כרטיסים? מה עושים? אנחנו הולכים לדבר עם שוטר התעבורה.

עובר אורח שהחבר`ה מסביבנו מכנים אותו teacher נקרא לעזרה בתרגום. הוא מסביר לשוטר את המצב. הפתרון שהם מציעים: השוטר יתקשר לתחנה הבאה בגונדר (Gonder) בה עושה האוטובוס חניית ביניים, ויורה לנהג להמתין לנו. בינתיים אנחנו נצא עם האוטובוס הנוסע לגונדר, שם נחבור לאוטובוס שלנו. הם אפילו טוענים שהאוטובוס הנוכחי מהיר יותר מהקודם ולכן נגיע לגונדר עוד לפני שהאוטובוס שלנו יעזוב. נשמע מופרך? גם לי. אבל לכולם זה היה נראה פתרון נהדר והגיוני. אין לך מה לדאוג, את הכסף שלמת, הנהג יחכה לך, השוטר יתקשר. מה שלא יהיה, אני דורשת מהשוטר הצהרה בכתב על שהייתי בזמן בתחנה והאוטובוס לא. כותב.

ברגע האחרון אנחנו עולים על הרכב המלא, לחוצים, לא ברור לנו אם התיקים הועמסו עליו או לא. אותו אתיופי זריז דורש עכשיו כסף - בעבור התיווך עם השוטר ובעבור שיחת הטלפון שהובטחה לנו... אף אחד לא דיבר קודם על כסף... אנחנו מטילים ספק בהצלחת התכנית. אחרי שמתחילים לנסוע וקצת נרגעים, אנחנו מכירים את יששכר (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), אתיופי- ישראלי שעובד בסוכנות. חזר עכשיו מסיבוב בצפון. חברה`מן אמיתי, עושה צחוקים עם כל האנשים שיושבים מסביב, הופך את הנסיעה לנעימה יותר. אנחנו מספרים לו את הסיפור של אביתר (מהכתבה הקודמת). "הוא יהודי"? שואל יששכר שם בדוי, ומסביר לנו שכמו כל בנאדם אחר הרוצה להגיע לארץ ואיננו יהודי, התנאי הראשוני הוא תשלום של ה-Visa בכניסה. הסיכוי שלאביתר יש את הסכום הזה הוא קלוש ביותר. אנחנו מבינים שאביתר יוצא דפוק לגמרי בכל הסיפור ואין לו שום דרך לעלות לארץ, שלא לדבר על להגיע אליה.

הדרך מתארכת, מלאה בעצירות ביניים, האוטובוס איטי להחריד - מהיר מהקודם? עכשיו ברור שלא... אחרי יותר מ-4 שעות, אצל מנהל התחנה בגונדר (שלא קיבל שום שיחת טלפון, כצפוי) אנחנו מבינים שאת הכסף, אם בכלל, נקבל באדיס, ושעלינו להעביר עוד יום בגונדר - כי אין יותר אוטובוסים שיוצאים היום לבירה...

אנחנו מוצאים מלון נחמד - אך אין בו חדר עבורינו. לא נורא, נישן באוהל. אנחנו מתים לאכול סלט והולכים למסעדת תיירים מאוד יוקרתית לשם כך. בתפריט מופיעים המון סוגים של סלטים ואנחנו מתלבטים בין סלט טונה, עוף, או סלט רוסי. המלצרית קוטעת לנו את ההתלבטויות כשמודיעה שיש רק mixed salad. הכותרת של הסלט נשמעת מפתה: אנחנו מפנטזים על ערימת ירקות טריים, חתוכים קטן קטן. כשהסלט מגיע - אין מאוכזבים מאיתנו בעולם כולו: על הצלחת מסודרים בשורה תפוחי אדמה מבושלים, לצידם שורת גזר פרוס ומבושל ועל הכל יצוק מיונז! ככה יעשה לאיש אשר מזמין סלט בארץ שאוכלים בה אינג`רה.

לתחילת הכתבה

הלאה לאדיס, לשהייה שמתארכת

בבוקר אנחנו מתיצבים בתחנה עוד לפני שהיא נפתחת. עובד חרוץ מזהה אותנו ומגניב אותנו פנימה, הישר לאוטובוס לאדיס שעדין אין בו אף אחד! איזה כיף! אפשר לבחור כל מושב שנרצה! אנחנו בוחנים אי אלו ספסלים, מנסים לעשות את כל חישובי השמש-רעש-צפיפות הנכונים. אחרי יותר משעה התחנה נפתחת, ההמון צובא על דלתות האוטובוס, צעירים רומסים זקנים, נערים רומסים נשים, עם עדין ותרבותי האתיופים אמרנו? - לא כשמדובר בנסיעה של יומיים לאדיס.

במהלך הנסיעה נגשת אלינו בחורה אתיופית צפונית חטובה, בחליפת ג`ינס אופנתית וצמות בלונדיניות. "סליחה, אתם מדברים עברית?" היא ואבא שלה התערבו אם אנחנו ישראלים - האבא חשב שלא, כי כבר כמה פעמים הוא אמר לעברנו "בוקר טוב" ולא הגבנו. כנראה שהברכה נבלעה בין שאר השיחות מסביבנו, כי באמת לא הבחנו בכך. הם כאן עם עוד בני משפחה, חזרו לביקור במדינה אותה עזבו לפני כ-15 שנים. הם מסתובבים חודש באתיופיה, נוסעים למקומות בהם גרו בעבר, מבקרים קרובי משפחה וחברים. הם שמחים לראות גם ישראלים צברים שמתעניינים במדינתם לשעבר. אנחנו מספרים להם על האפליה לה אנו זוכים כ-Faranji, הם משועשעים מכך שאנו משתמשים בביטוי ומספרים שגם אותם מזהים המקומיים כ"חיצוניים". הבת, בגילנו, מבסוטית שפגשה אנשים שאפשר לדבר איתם עברית - הספיק לה מאתיופיה, היא כבר מתגעגעת לישראל. כמיטב המסורת, לכל ארוחה ושתיה בדרך - הם מזמינים אותנו.

חזרה באדיס, במשרד הכרטיסים בתחנה המרכזית, שוב מספרים את סיפורנו ונתקלים בבירוקרטיות. הפקיד צריך למצוא את אותו כרטיסן שעובד על האוטובוס ולברר איתו את הסיפור. צריך לבוא מחר. אנחנו משוכנעים שלא נראה את כספנו בחזרה ומבקשים מאותו פקיד שיברר את הנושא ואנחנו נתקשר אליו במקום לבוא בשנית. טיפ שקראנו באתר למטייל, שולח אותנו לחנות ירקות קטנה בעיר, בה הירקן מכין לך סלט מכל ירק בחנות שרק תבחר. סופסוף! הסלט טרי ונהדר, אנחנו מבטיחים לחזור מחר, ופוקדים את חנותו עוד פעמיים.

ממשרד התחנה מחזירים את כספנו האבוד! הפקיד עשה הכל כדי לעזור לנו. האמון שלנו באנשים טובים באמצע הדרך חוזר. בערב, במסעדה, מתידדים עם זוג הסועד לצידנו - הבחורה היא שחקנית קולנוע מפורסמת. סרט שלה מציג בקולנוע ויש לו כתוביות באנגלית. היא מזמינה אותנו לקולנוע כאורחי כבוד, הסרט יוקרן עוד 3 ימים. אנו דנים בסוגיה אם להעביר עוד כמה ימים באדיס בעבור ארוע תרבותי שכזה, אך כוחות חזקים מאיתנו מכריעים עבורנו: הביקורים בבית השימוש תכופים, ההתכוצויות בבטן גוברות, הניחוחות בחדר חריפים, החור באוזון מעל אדיס אבבה מתרחב. דניאל (הידוע בציבור כהיפוכונדר חובב) מרבה לעיין בספרי רפואה ובאתרי רפואה באינטרנט, ומתקשה להחליט מהו הגורם לשלשולים. כעבור 3 ימים אין מנוס מללכת לרופא. מסתבר שתאוותנו לסלט עיוורה אותנו והשכיחה מאיתנו את ההרצאה במרפאה הגאוגרפית. מוכר הסלטים האדיב ואנחנו, העדפנו לשכוח שעם כל כמה שהם טעימים וטריים, חסה ועגבניות הגדלים על מי ביוב מכילים ערך תזונתי שונה ממה שאנו רגילים לו. הרופא נותן טיפול אנטיביוטי והמלצה חמה להמנע מעגבניות. ככה יעשה לאיש אשר מזמין סלט בארץ שאוכלים בה אינג`רה.

דניאל בצום ואני חוגגת, בודקת כל מיני מסעדות ובתי קפה. האתיופים מרבים להתגאות בכך שבניגוד לשאר מדינות אפריקה, הקולוניאליזם פסח עליהם, למעט 6 שנים בזמן מלחמת העולם השניה בהם היו תחת שליטת איטליה. בתקופה הקצרה שהיו כאן, הצליחו האיטלקים להכניס למדינה את חדוות בתי הקפה. בכל חור יש מכונת קפה ומגישים אספרסו טוב, מקיאטו ולטה. גם הסגנון המהיר נשמר - אני נכנסת ל-pastry הומה לקוחות ומלצרים, מדפי זכוכית ובהם מבחר גדול של עוגות רטובות, יבשות, קוראסונים וקצפות למינהן - ואין שולחנות ישיבה! צפוף במעברים, רב האנשים עומדים ליד שולחן/ מדף מחובר לקיר, מחסלים מהר עוגה וכוס חלב חם ועוזבים את המקום. סטייל חומוסית טעמי - להכנס, לאכול ולפנות מקום. כאילו עושים טובה שיורדים על עוגת קצפת. פרט לעוגות ושתיה חמה, גם מיצים טבעיים הולכים כאן חזק - השוס האמיתי הוא ערבוב של פרי טרופי עם אבוקדו. אני מרבה לבדוק כל מיני ערבובים, לא עובר זמן רב עד שהחגיגות עולות גם לי ביוקר ואני מוצאת עצמי מרותקת למיטה ולבית השימוש.

בהזדמנות אחרת אנחנו מתישבים בבית קפה פינתי אחר, רגוע. בבית הקפה יושבים בחורים בכל הגילאים, כולם מתבוננים בשקיקה בטלויזיה המשדרת את התכנית "כוכב אתיופי נולד", ז`אנר שהצליח להשתלט כנראה על כל העולם, אם הגיע גם לכאן. אך הסגנון אחר וצנוע ממה שאנחנו מכירים: באולפן במה קטנה של 1X1 מ"ר. מיקרופון. מאחור - שלט קטן ולא מצועצע - Ethiopian Idol. זאת כל התפאורה. מי שעולה לשיר - שר סולו. אין תזמורת ואין להקה. השופטים יושבים זה לצד זה, מקשיבים ומחווים דעתם. אמנם לא הבנו בדיוק מה אמרו - אך מהבעות הפנים שלהם, של המועמד ושל שאר הצופים בבית הקפה, ברור לנו שאין כאן ירידות על אנשים ושלא עושים מהם צחוק בשביל רייטינג. המועמדים שרים ורוקדים שירים וריקודים מסורתיים, אין השפעות אמריקאיות. הריקודים האתיופים מצחיקים אותי: לא צריך יותר מידי קואורדינציה, רק לדעת להקפיץ כתפיים, כמו בהתקף אפילפטי, ולנענע את הראש. וחיוכים - כולם מחייכים.

לתחילת הכתבה

יום ראשון בכנסייה

ביום ראשון בבוקר אני קובעת עם החברות מתחנת האינטרנט להצטרף אליהן לתפילה בכנסיה האורתודוקסית. אני מאלתרת חצאית, עוטפת את עצמי בנטלה (הצעיף המסורתי) וממתינה להן. הן מבריזות ואני הולכת לבד. עדין מוקדם בבוקר, כיף להסתובב בתחפושת אתיופית, אין כמעט הצקות ברחוב. ליד חומת הכניסה כבר עומדים רבים העטופים בגבי (השמיכה המסורתית) לבן. בשעריה - קהל רב. מצטלבים. בדרך המובילה פנימה דרך החצר, עומדים עוד אנשים. התפילה בפנים משודרת ברמקול גם כלפי חוץ, שומעים אותה למרחוק (כמו את המואזין), קשה לפספס את דברי הכומר. לא ברור לי מי עומד בחוץ ומי בפנים, אני ממשכיה בדבקות במטרה להכנס פנימה.

על דלת "חזקת הנשים" צובאות נשים רבות, אני חולצת סנדלי ונכנסת. אשה מבוגרת לידי עושה לי פרצוף חמוץ. אשה אחרת לצידי בוכה ומרוכזת עמוק בתפילתה. אני מתבוננת סביב. נשים וילדות בכל הגילאים. עומדות בכמה שורות, פונות כלפי המרכז, שם יש קירות עם ציורים ושטח המוקף מעקה. בין השורות עוברים שלושה: כומר בעל כובע מוגבה וגלימה אוחז ספר מקושט אותו כולן מנשקות, מאחוריו בחור המכסה את הכומר במטריה עשויה מבד עם זהבים ואחרון - נושא תיבת התרומות עליה צלב ענק ממתכת. הכומר מזמזם את התפילה, אני לא מבינה כלום. פה ושם ממלמלות בחורות יחד איתו. מכיוון שהתפילות תמיד משודרות בקול רם, כבר יצא לי לשמוע תפילה בכמה מקומות במדינה. אני מתפלאת - איך זה שלכל הכמרים במדינה יש בדיוק את אותו הקול? אני חושדת בקונספירציה של אנשי הדת, בדומה לזו של הרוכלים בשוק, שנמאס להם להגיד כל יום אותו הדבר והם פשוט משדרים קסטות.

טוב, אז התכופפתי קצת, אפילו השתטחתי על הרצפה עם כולן, אבל בהחלט שתוך 20 דקות מיציתי את החויה הרוחנית הזאת. איתרתי אשה עם ילדים שבדיוק יצאה והלכתי בעקבותיה. אחר כך בררתי עם הבנות - למי מגיעה הזכות להיות בפנים ומי עומד בחוץ? משום מה דוקא ההגיון הפשוט לא עלה בדעתי - מי שמגיע ראשון, נכנס! מי שמאחר - מקשיב לתפילה מבחוץ. עכשיו אני מבינה מדוע התחמצה עלי אותה זקנה, נדחפת שכמותי.

לתחילת הכתבה

יום תרבות בקולנוע המקומי

יום ההקרנה מגיע. אנו הולכים לתיאטרון Hager Fikir (בתרגום ישיר: אהבת המדינה), התיאטרון הראשון שנוסד במדינה על ידי האיטלקים ב-1935 והכניס לאתיופיה את תרבות התיאטרון שלא היתה מקובלת בה לפני כן. כיום מוצגים בו מופעי מוזיקה וריקודים מסורתיים, הצגות תיאטרון וסרטי קולנוע - בשביל החלטורה. המבנה מהודר יותר משאר בתי הקולנוע שראינו בעיר, וכך גם הקהל שלו - בני המעמד הגבוה. כולם לבושים יפה. התקשרנו לשחקנית להודיע על בואנו. נשלח נציג מטעמה, לוחץ את ידינו ומכניס אותנו בנונשלנטיות לקולנוע - מתעלם מהתור הארוך הנשרך מהקופות - הישר ליציע. 

כל המושבים מעור. אין פופקורן - מנשנשים פה תפוצ`יפס ומיני-המבורגרים הנמכרים בכניסה. הסרט - Samayawee Fares, (הסוס הכחול) - מתחיל כמו סרט מתח: חבורת אנשי עסקים יושבים בחדר ישיבות מפואר על בורקסים וקוראסונים, דנים באדם עשיר שאמור בקרוב לפקוד את עירם ומתכננים איך להוציא ממנו כסף. Zanesh, השחקנית שפגשנו, מקבלת את משימת הפיתוי שתכניס לחבורה את המיליונים. תוך כדי מתברר שהסרט אמנם בהתחפושת של סרט מתח, אך זוהי קומדיה, שכן הוא נע סביב נושא מגוחך: אותו אדם עשיר הוא מהנדס אתיופי החי בלונדון. הוא חוזר לארצו מולדתו כשבאמתחתו תכנית סודית שתגרום לחלקים בנילוס הכחול להתאדות ולהוריד גשם באופן מבוקר ובכך תפתור את אתיופיה ממצוקת היובש. הפתיינית מה"רעים" מוצאת עצמה מתאהבת באותו מהנדס תמים וצריכה למצוא מוצא מהתסבוכת לתוכה נכנסה. הסרט מכניס פה ושם את היחס של המעמד הגבוה למדינות המערב - כמה הם מבואסים מכך שהם נחשבים למדינה נחשלת, למדינה של קבצנים.

עד כאן העלילה, נעבור לביקורת: הצילום - כמו של סרט תלמידים בתקציב נמוך. השחקנים - כנ"ל. המוזיקה לא קשורה - כל פעם תוקעים איזה "מוזיקת מעליות" ברקע. לסצנות מתח ואהבה - קטעי מוזיקה מוכרים מסרטים אמריקאים. הכי מצחיק זה עד כמה תלוש הסרט מהמציאות באתיופיה: כל הדמויות הן מהמעמד הגבוה ביותר, כולם נוסעים בלנד-רוברים, גרים בבתים מפוארים עם משרתים, אוכלים ארוחות ענקיות עם מיץ תפוזים ו-cereals, פעם אחת לא רואים בסרט הזה אינג`רה או קבצנים. כל השחקניות, פרט אולי לאחת, מלאות עד שמנות והגברים בעלי כרס. (מיותר להסביר כמה זה נדיר באתיופיה...). בסוף הסרט התקשרנו להודות ל-Zanesh על שהזמינה אותנו ואף להרעיף עליה שבחים על שהיתה השחקנית הטובה מכולם, מה שלא היה קשה בהתחשב במבחר הגרוע של השחקנים.

8 ימים תמימים עוברים עלינו בעיר. מינימום מגע עם אוכלוסית הדילרים אמרתי? אז האמת שזה לא רחוק מהמציאות, הדילרים ברחוב של המלון כבר יודעים שאין טעם לפנות אלינו, אז הם כבר הפכו לחברים שלנו שאומרים "שלום אחי" ונותנים לנו להמשיך בדרכנו בלי הצקות. אחרי 8 ימים, מחוזקים ובריאים, אנחנו ממשיכים במסע לכיוון שמורת הטבע היפה והעשירה, ה-Bale.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×