אוטופיה או אתיופיה - מה זה חשוב?!

יאיר יוצא לאתיופיה עליה חלם במשך כמה שנים. הוא מתחיל באדיס אבבה, עם הכנסיות המרשימות וחיי העיר הגדולה, וממשיך עם חברו לבהר דר, לחופו של אגם טאנה.
no1
|
מפה
תמונה ראשית עבור: אוטופיה או אתיופיה - מה זה חשוב?!
© רתם סוננברג

פתח דבר

25.9.2002 - את סיפור הטיול הזה אני בוחר להתחיל דווקא מהסוף העגום.... ביומי האחרון בזנזיבר, לפני החזרה לארץ, שבתי משיט שנרקול בצפון האי. כשהתקרבנו עם הסירה לטיילת היפה של נונגווי, עיר נופש יפה בצפון האי, ראינו את כל המסעדות והמלונות שלחוף הים שרופים כליל. בהיעדרנו התחוללה במקום שריפת ענק שכילתה חצי עיר. איל, חברי ואנוכי, רצנו ברגליים רועדות לעבר המלון שלנו, שבו נשאר כל רכושינו, ונחרדנו לגלות מפיו של בעל המלון ששלושת התיקים שלנו הוצאו מהמלון וככל הנראה נגנבו ע"י מקומי. מן הראוי לציין שכל רכושי, כולל קרוב ל - 350 תמונות ו - 7 כתבות גמורות שמתארות את הטיול שערכתי באתיופיה וזנזיבר ועוד רכוש רב שהיה בתוך התיק. גם עכשיו, בעודי כותב שורות אלו קשה לי להאמין שזה אכן קרה. למעשה נותרתי עם בגד ים, סנדלים ומעט מזכרות שהשארתי בבירת זנזיבר. אבל כמו שאמא שלי אומרת -"העיקר הבריאות"...

הטיסה חזרה בבגד ים וסנדלים הייתה עצובה מתמיד. באדיס אבבה השארתי כ-200 תמונות על מחשב בבית קפה אינטרנט בו צרבתי דיסק (שנגנב גם הוא...). המטוס עצר לשעתייים באדיס ואני ואיל ניצלנו את ההזדמנות. הוצאנו בזריזות ויזת טרנזיט, החלפנו 50$ לבירים ותפסנו מונית לבית הקפה. הנסיעה ארכה כ-25 דקות במונית לאדה מיושנת תוך כדי שאנחנו מזרזים את הנהג. הגענו לחנות, קפצנו פנימה וצרבנו את הדיסק. כעבור כשעה היינו חזרה בשדה עם הדיסק ברשותינו והגענו למטוס בדקה ה-90. וכעת אני יושב בבית ומתחיל במלאכת השחזור של הכתבות. את הכתבות אני אשתדל לכתוב בזמן הווה ואני כבר מתנצל על היעדר התמונות בחלק מהכתבות (ותאמינו לי שהיו תמונות יפות...). אני מקווה שהכתיבה תשמש לי כתרפיה מסוימת וכמזכרת מהטיול המדהים הזה וגם תהווה צוהר מסוים למדינות נפלאות אלו עבור הקורא.

על אתיופיה התחלתי לחלום ולתכנן כבר לפני מספר שנים. כבר בשנות ה- 80 ניצת הדמיון עם הגעתם של יהודי אתיופיה לארץ והמחשבה על מדינה נוצרית יהודית אי שם במזרח אפריקה נשמעה לי מרתקת. וכך החלטתי עם תום עונת המבחנים לצאת לטיול באתיופיה, ממלכתה של מלכת שבא והיילה סלאסי. יצאתי לדרך עם שני חברי הטובים אורן ואיל בטיסה 464 של אתיופיאן איירווייז לאדיס אבבה.

אתיופיה הינה מדינה ייחודית במזרח אפריקה. הדת הדומיננטית במדינה היא נצרות והכנסיה האתיופית היא מהעתיקות בעולם ואימצה לעצמה מנהגים רבים הדומים ליהדות. האתיופים הם עם שמי ולפי אמונתם צאצאים של שלמה המלך. לפי המסורת האתיופית מלכת שבא ביקרה בארץ ישראל בתקופת מלכותו של שלמה המלך. במהלך הביקור המלכותי קרה מה שקרה ובשובה לאתיופיה נולד למלכה ילד - הקיסר מנליק הראשון, הוא מייסד שושלת הקיסרים שמלכה באתיופיה עד שנת 1974. בשנת 1974 הודח הקיסר, היילה סלאסי, שמלך מאז 1930, ונרצח בהפיכה קומוניסטית. לשלטון עלה מנגיסטו שהשליט דיקטטורה קומוניסטית על אתיופיה עד שנת 1991 אז הובס ע"י מחתרות מתנגדות ובמדינה יוסד שלטון דמוקרטי. אתיופיה שונה משכנותיה גם בעובדה שמלבד כיבוש קצר של 6 שנים במלחמת העולם השנייה ע"י איטליה הפשיסטית היא מעולם לא הייתה נתונה תחת שלטון קולוניאלי וזו למעשה המדינה היחידה באפריקה שהתקיימה כממלכה עצמאית כל השנים. אדיס אבבה (" הפרח החדש") הוקמה בשנת 1896 ע"י הקיסר מנליק השני עבור אשתו טאיטו. העיר שהוקמה באתר מעיינות חמים למרגלות הרי אנטוטו הפכה במהרה לבירתו הרשמית של הקיסר והיום הינה אחד הכרכים הגדולים באפריקה המונה כ- 5 מליון איש.

לתחילת הכתבה

תחילת הטיול - אדיס אבבה

שלושתנו, ותייר נוסף היינו היחידים שפנינו מהטיסה לכיוון ביקורת הדרכונים שכן רוב נוסעי אתיופיאן איירליינס מהארץ ממשיכים הלאה בטיסות המשך. אחרי החלפת כסף ואיסוף התיקים (אוי התיקים...) יצאנו לדרך. אדיס נמצאת בגובה של 2800 מטר (הבירה השלישית בגובהה בעולם) ומזג האויר היה בהיר ונעים. עלינו על מונית לאדה ישנה ונסענו לאיזור הפיאצה, בו נמצאים מלונות רבים. הרחובות מלאים באנשים ורוכלים מכל הסוגים והבתים ברובם בעלי קומה אחת עם גגות פח. פה ושם רואים איזו שגרירות זרה או בנין ממשלתי שקצת יותר מזכיר מבנה מסודר ומתוכנן. התמקמנו במלון בארו אשר בפיאצה ויצאנו לאכול צהריים. מצאנו מסעדה עם תפריט באנגלית והתיישבנו. המחירים בתפריט היו זולים למדי מה שמאפיין את המחייה באתיופיה בכלל שהיא זולה למדי למטייל. המטבע המקומי נקרא ביר והוא שווה כחצי שקל. החלטנו על אוכל מערבי בתור התחלה, בצורת פסטה ומרק וגם משקה פירות שנקרא ספריס. מדובר במשקה תלת שכבתי שבתחתית יש שכבה של רסק תפוזים, באמצע רסק גויאבות ולמעלה רסק אבוקדו. זה מגיע עם כפית ופלח לימון וברגע שמתרגלים לעובדה שזה לא בדיוק שתייה אלא יותר מין ממרח/סורבה זה אפילו נהיה טעים.

אחרי האוכל קפצנו לביקור במרקטו. זהו למעשה השוק הגדול ביותר באפריקה והוא פרוש על פני מספר רב של רחובות. לכל רחוב יש תחום התמחות זה די מתסכל כשמתברר לך שאתה ברחוב של מתקני התנורים וכדי לקנות מעיל גשם צריך ללכת כ-15 דקות בסבך הסמטאות. בסופו של דבר מצאנו לאורן את המעיל המבוקש ולאחר ההתמקחות המסורתית בוצעה העסקה. במהלך ההסתובבות מתחילה לחלחל לה התחושה שאנחנו אכן באפריקה. ברחובות אדיס נדיר לראות תייר או פרצוף לבן ואנחנו למעשה מוקפים כל הזמן בעדת ילדים וסקרנים שמנסים למכור לנו משהו או סתם מסתכלים.

בערב, אחרי חיפוש מתיש ועקר של בית כנסת שאמור היה להימצא באיזור הפיאצה (בחצר האחורית של מסגד מקומי...), התמקמנו בקפיטריה של המלון ועל כוס מקיאטו סיכמנו את היום ודלינו קצת מידע מתהילה ומשה, זוג כתבי למטייל שבדיוק חזרו מצפון אתיופיה.
בבוקר, השכמנו קום אחרי לילה רועש (מסתבר שהמלון השקט והסימפטי שלנו משמש גם כבית זונות בשעות הקטנות של הלילה) ושמנו פעמינו לארוחת בוקר במלון טאיטו. זהו מלון ישן מתחילת המאה ה-20, כולו הוד והדר קולוניאליים, שאפשר לאכול בו ארוחת בוקר נחמדה בלובי. באתיופיה, מולדת הקפה ויצואנית מספר 3 בעולם, יש כמעט בכל מקום מכונת אספרסו ומטחנת קפה וניתן לארגן כוס מקיאטו או קפוצ`ינו איכותית. ששת השנים של הכיבוש האיטלקי נתנו את אותותיהם בעיקר באדיס ובצפון וניתן למצוא מקומות עם כינויים איטלקיים, קפה ופסטה בכל מקום באדיס ובערים אחרות.

אחרי ארוחת הבוקר פנינו לכיוון כנסיית טריניטי הנמצאת באיזור הקרוי "ארת קילו" או "4 ק"מ" ממרכז העיר. שם נמצאת למעשה הכנסייה הכי גדולה באתיופיה שהוקמה ע"י היילה סלאסי בשנות ה - 30. היילה סלאסי נחנק ככל הנראה בעזרת כרית בידיו של מנגיסטו ונקבר באחד מארמונותיו. לפני כשנה הועברה גופתו לכנסיית טריניטי שם היא נקברה לצד אשתו. בכניסה לכנסייה קנינו כרטיס כניסה ואימצנו מדריך מקומי שיסביר לנו קצת על הכנסייה. המדריך התלהב לשמוע שאנחנו מירושלים ומייד התחיל לדבר על כך שאנחנו אחים בדם וכו`... הכנסייה מאוד מרשימה מבחוץ ומעוטרת בהרבה פסלים וקישוטים אירופאים.  את פנינו קיבל נזיר בגלימה צהובה זרחנית, שכולם נישקו את ידיו. זהו שומר המפתחות ("השרת" במילים אחרות) שפותח את כל הדלתות בכנסייה. יחד עם המדריך הנחמד שלנו, נאלצנו לעבור דרך כל ציור וציור בכנסייה ולקבל הסבר מפורט שהיה מענין ומתיש כאחד.

במרכז הכנסייה ניצבת לה ה"טאבוט" (או התיבה) שהיא למעשה המרכז של כל כנסייה אורתודוכסית באתיופיה. לפי אמונתם מנליק הראשון שב לביקור אצל אביו שלמה המלך בירושלים. הוא שהה בירושלים 3 שנים והתחבב מאוד על אביו. בשובו לאתיופיה ציווה שלמה על זקני ישראל לשלוח את בכוריהם יחד עם מנליק. אחד מהם גנב עימו את ארון הברית והביאו לאתיופיה. הארון הוחזק במספר מקומות שונים באתיופיה וכיום שוכן בכנסיית סט. מרי מציון אשר באקסום. שומר עליו נזיר קשיש בן 80 אשר רק לו מותר להסתכל על הארון. בכל כנסייה באתיופיה ישנו העתק של הארון, מכוסה ביריעות בד אשר אליו מכוונת התפילה ואשר ניצב במרכז הכנסייה. אחרי הביקור המרתק בכנסייה המשכנו בסיור בעיר ונתקלנו בגשם אחר הצהריים המסורתי. ברחנו למלון והעברנו את שארית הערב בלגימת מקיאטו וצפייה בחדשות באמהרית...

לתחילת הכתבה

בטיסה לבהר דר ואגם טאנה

קמנו ביום א` השכם בבוקר, מעוכים מעט משינה שהופסקה מידי פעם ע"י צעקות של "מארחות" ואורחים במסדרון ותפסנו מונית לשדה התעופה. שם עלינו על טיסה בדרך לבהר דר.  בהר דר הינה עיר ששוכנת לחופו של אגם טאנה, האגם הגדול ביותר באתיופיה שמהווה נקודת מוצא לנילוס הכחול. העיר הינה נקודת מוצא למספר רב של מנזרים שנמצאים על איים באגם ומסביבו וכמו כן למפלי הנילוס הכחול - הגדולים והמרשימים ביותר באפריקה (לדעת הלונלי פלנט...). אחרי התמקמות זריזה במלון גיון אשר לחוף האגם יצאנו לעבר המפלים. מדובר בנסיעה של כשעה וחצי (30 ק"מ) באוטובוס מקומי מקרטע. הנוף ירוק בצורה יוצאת דופן, עצים וחלקות מעובדות של תירס וטף (מין דגן מקומי שממנו אופים אינג`רה - הפיתה הלאומית של אתיופיה). על דרך העפר המתפתלת רואים מידי פעם רועה מקומי עם פרות או מספר נשים עם כדים על הראש. כל כמה קילומטרים עוברים דרך אוסף בקתות בוץ, ברקע מתנגנת מוזיקה מקומית בקולי קולות והאוטובוס דחוס באנשים עד אפס מקום. ישנו מין נוהל תמוה באוטובוסים אתיופיים שבו אסור לפתוח חלון כדי "שלא ייכנסו מחלות פנימה" (או כדי שהמחלות לא יברחו החוצה לפני שכולם נדבקו...) וכך נוצרת לה אוירה דחוסה וחמימה משהו בתוך האוטובוס.

אחרי כשעה וחצי הגענו לכפר שנראה נידח למדי ומלבד שלוליות בוץ ובקתות חמודות לא היה בו הרבה. קנינו כרטיסים למפלים בתוך משרד מאולתר והתחלנו בדרך למפלים אחרי ירידה במדרון ירוק עטור פרחי בר צהובים. הגענו לגשר להולכי רגל שהוקם ע"י הפורטוגזים במאה ה-17 וממלא את תפקידו עד היום. אחרי כחצי שעה הליכה הגענו לנקודת תצפית יפהפיה על המפלים. המפלים נישאים לגובה ושוצפים במי סחף חומים. לפני מספר שנים הוקם סכר הידרואלקטרי במעלה הנהר ועוצמת הזרם במפלים פחתה משמעותית אם כי הם עדיין מרשימים למדי. כל האיזור הרבה פחות מתוייר ממה שציפיתי ולמעשה פגשנו רק בזוג תיירים אחד ובמעט מאוד תשתית תיירותית (חוץ מעשרות הילדים שליוו אותנו בקריאות you, one birr.

אחרי התצפית החלטנו להמשיך במסלול המעגלי ולרדת למרגלות המפלים. בדרך לשם התקדרו השמיים במהירות ותוך דקות מספר מצאנו את עצמינו בתוך גשם שוטף, רטובים עד לשד עצמותינו. שלפנו את הקנייה הכדאית ביותר בטיול הזה, 3 מטריות שקנינו באדיס, והתחלנו לבוסס בבוץ. חצינו את הנהר בעומק שהגיע עד הברכיים ואחרי התרטבות נוספת מהרסס של המפלים התחלנו בטיפוס מהצד על מנת להגיע למעלה הנהר. אייל התעקש להספיג את ישבנו בבוץ מספר פעמים ולבסוף אחרי חצי שעה של הליכה הגענו למקום שבו הייתה סירת מנוע עימה ניתן לחצות את הנהר הגדול חזרה אל הכפר. כמובן שאיך שהגענו הסירה התמלאה באנשים ולנו כבר לא היה מקום. נאלצנו להמתין עוד כחצי שעה מצטופפים יחד עם עוד כ- 20 מקומיים מתחת לגגון בגודל של מטר על מטר. לבסוף חצינו את הנהר ובוססנו את דרכינו חזרה לכפר. בכפר העברנו עוד כשעתיים בשתיית תה וכרסום לחם עד שיגיע האוטובוס. בינתיים התכנסו סביבנו רוב תושבי הכפר, שחוץ מנסיונות חוזרים ונשנים לשכנע אותנו לצחצח לנו את הנעליים, ישבו וסיפרו לנו אודות הכפר, הדתות הקיימות, היבול והפלשה שהיו ועלו לישראל. פגשנו גם בחור שהוריו עלו לישראל במבצע שלמה בזמן שהוא היה בצבא וכעת הוא ממתין להתאחד עימם. בסופו של דבר הגיע האוטובוס ואחרי עוד שעה וחצי של טילטולים הגענו למלון למקלחת חמה וארוחת ערב.
את ארוחת הערב שכללה אינג`רה ודגים אכלנו על מרפסת המלון בחברת שלושה בריטים (פול, בוב וקארי) שאחד מהם עובד כמתנדב בדרום אתיופיה מזה כשנה וחצי. הבחור דובר אמהרית וגדוש בסיפורים על החיים באתיופיה.

למחרת אכלנו ארוחת בוקר חיננית על שפת האגם ויצאנו לסיור בעיר ובשוק. בדרך אורן מצא לו חבר חדש, ילד חמוד בן 12 העונה לשם וונדמה. אביו עלה לארץ לפני מספר שנים והוא נשאר עם אימו בבהר דר. רמת האנגלית של הילדים באתיופיה היא יחסית טובה שכן הם לומדים אנגלית בבית ספר ואפשר לתקשר עימם לרוב ביתר קלות מאשר עם המבוגרים אשר במיוחד באיזורים הכפריים לא מדברים אף מילה באנגלית. כמו כן התחום של החלפת כתובות הוא מפותח מאוד וכל ילד מבקש ממך את הכתובת שלך כדי שיוכל להתכתב איתך.

המשכנו עם וונדמה לשוק של העיר שמחולק לאיזורים שונים. איזור שלמוכרות צמר, דגנים, כלים, תבלינים וכ`ו. חזרנו למלון לקראת צהריים, פגשנו את ידידינו הבריטים מליל אמש ויצאנו עימם בסירת מנוע קטנה לתור את האגם. האגם החום הוא רדוד יחסית, (9-30 מ`) וגדול למדי. אנחנו הפלגנו בהתחלה לאי בשם קבראן גבריאל, אשר בראשו ניצבת כנסייה פשוטה מהמאה ה- 14. הכנסיות באיי האגם בנויות ברובן על חורבות של כנסיות עתיקות וחלקן מהמאה ה- 5 לספירה.

כשהגענו לאי קיבל את פנינו אחד הנזירים, דובר אנגלית מצוינת. הוא הוביל אותנו בשבילי האי והראה לנו את מגורי הנזירים. לאחר מכן הובלנו אל מוזיאון הכנסייה, צריף בוץ שמכיל בתוכו ספרים עתיקים רבים ותשמישי קדושה. הספרים כתובים כולם בגעז, שפה שמית עתיקה שהייתה נפוצה לפני האמהרית. הם כתובים על עור ומעוטרים בציורים צבעוניים יפהפיים. כמו כן ראינו מגוון רב של צלבי נחושת וכתרים של קיסרי אתיופיה מהעבר הרחוק. אחרי ביקור קצר בתוככי הכנסייה חזרנו לסירה והמשכנו להיאבק בגלים בדרך לחצי האי זגה. שם עגנו לצידי יער עבות ונתקלנו שוב בעדת ה"מדריכים" שדרשו מחיר מופרז ביותר על מנת להוביל אותנו לכנסייה הקרובה - ביתא מרים. החלטנו לנסות ולמצוא את דרכינו לבד והתחלנו ללכת במורד השביל. כעבור מספר דקות הגענו אל הכנסייה ומצאנו את עצמנו בסיומו של טקס תפילה מקומי. הנזירים חילקו טלה, מין בירה תוצרת בית לנשים שישבו מקובצות על הדשא ואילו אנחנו הסתובבנו וצילמנו.

בדרך חזרה הפלגנו במשך שעתיים ונאבקנו בגלים של אחר הצהריים. לפני החזרה למלון שטנו לתוך השפך של הנילוס הכחול (שנראה יותר כמו הנילוס החום..) שם ראינו היפופוטם ענק (גומר באמהרית) משתכשך במים ושקנאים בטיסה נמוכה על פני המים.

חזרנו עם השקיעה היפה לארוחת ערב אותה סעדנו במסעדה אתיופית מקומית. האוכל הוגש על גבי אינג`רה, אותה פיתה ספוגית וחמוצה העשוייה מטף עם טעם של פנקייק שנשכח בארון במשך שבועיים. האוכל הוא לרוב רוטב חריף עם חתיכות בשר או עוף. האוכלים בוצעים חתיכות אינג`רה ותופסים בעזרתה את האוכל ולתוך הפה. עכשיו אנחנו ספונים בחדר, אורן מתחפש לו מתחת לכילה ודוחק בי לכבות את האור...

לתחילת הכתבה

יאיר, מתחת לכילה, בהר דר

יעדי הכתבה

סגור
×