אוסטריה, סלובניה ואיטליה - נופים פסטורלים ועיירות קטנות - חלק א`

מי שמבקר באוסטריה, סלובניה ואיטליה זוכה לראות נופים יפהפיים, תרבות עשירה והרבה תחנות מעניינות בדרך. משפחה, זוג הורים ושני ילדים בוגרים, עשתה מסלול כזה. החוויות שלהם - לפניכם.
יובל שפירא
|
מפה
תמונה ראשית עבור: אוסטריה, סלובניה ואיטליה - נופים פסטורלים ועיירות קטנות - חלק א`
© מיקי קרמזין

יום 1  - בלד

נחיתה בוינה בבוקר ה-20 ליוני. לאחר חיפוש מייאש בחניוני Sixt הגענו סוף סוף לרכבנו המיוחל, מיניואן דיזל ידני מסוג Ford Galaxy, שמילא את כל תחינותינו באופן משביע רצון. אגב, שדה תעופה לא מוצלח במיוחד, יש להם שם. הקייזר המהולל פרנץ יוזף, שהוא ממש סופרסטאר מקומי, היה מתבייש. לאחר התמהמהות מעצבנת בשדה, יצאנו סוף סוף לדרכנו, אל יעדינו הראשון, העיירה בלד שבסלובניה. סלובניה וקרואטיה הפכו ממדינות עלומות שם, ששומעים עליהן רק בהקשר של שחקני כדורגל זרים וקבוצות שמשחקות נגד מכבי ת"א כדורסל, ליעד תיירות פופולרי בקרב ישראלים בשנים האחרונות. תחת כל עץ רענן תוכלו למצוא מישהו שיספר לכם על הקרמשניט שהוא אכל על שפת אגם בלד ועל הצבעים המדהימים של האגמים בשמורת פליטביצה הקרואטית. אחרי כל הכתבות שקראתי והעדויות ששמעתי, ידעתי שצריך לנתב את הטיול קודם כל לכיוון האקס-יוגוסלבי.

המשכנו בנסיעה לעיירה בלד, סלובניה, אשר ערכה כמה שעות טובות בנופי הגבעות המיוערות הפרוסות עד גבול סלובניה. באזור הגבול ההרים הופכים גבוהים יותר. הצצנו לראשונה באגם בלד המפורסם. המקום עלה על הציפיות שלי מבחינת יופיו, למרות מסת התמונות שראיתי לפני כן. מי האגם כחולים עם נטייה לטורקיז, הכל מוקף בגבעות מיוערות, ומול העיירה ניבט צוק מרשים שבראשו טירה דרמטית. Not bad. הגענו לצימר בכפר הסמוך Zasip. נשמע יותר כמו שם של משקה אנרגיה. עקב שיפוצים כלשהם, קיבלנו דירה מרווחת מהצפוי (שלושה חדרי שינה + סלון, מטבח ומרפסת). בבוקר הראשון ארוחת הבוקר הייתה דלה למדי, אך בבוקר השני, לאחר הערה עדינה (נשבעים), נזרקו על שולחננו בהפגנתיות כמויות אדירות של מזון, כולל לא פחות מ-4 סוגים של דגני בוקר שככל הנראה נלקחו באכזריות מפיו של הילד הבלונדיני של בעלת הבית. הוא לא ידע מאיפה זה בא לו. כל זאת תמורת כ-100 יורו ללילה, לכולנו. משפחת Tavcar. האתר של הצימר: www.tavcar.s5.net

בערב, אכילה במסעדה שהומלצה גם באתר וגם על ידי בעלת הצימר - Gostlina Pri Planincu. למרות שהתרשמנו מיכולתו מחממת הלב של בעל הבית לפלוט קללות בעברית (לא כלפינו, אל דאגה), האוכל היה לא משהו. 

לתחילת הכתבה

יום 2 - טירת בלד וקניון ויטגר

על הבוקר אני ואבי יצאנו לסיור חובה בסביבת הצימר, אשר בו יכולנו להתרשם מתחביבם הגדול ביותר של הסלובנים באזורים הכפריים הללו – טיפוח בלתי מתפשר, שלא לומר אובססיבי, של הבית וסביבתו. כל חצר נראית כמו גן בוטני, כל בית מצוחצח כאילו בדיוק סיימו לבנות אותו לפני שעתיים. מה עם יהדות סלובניה, כולם כבר הועלו לארץ?

יצאנו לביקור בטירת בלד, השוכנת במיקום לא רע בכלל אפשר לומר, בראש צוק המתנשא מעל האגם. אותי לא עניין הפולקלור של הטירה יותר מדי, רק רציתי לראות את התצפית. לאחר שנשימתנו נעתקה לנוכח הנוף, נכנסנו לתוך המוזיאון שבתוך הטירה, ובו כל מיני מוצגים "טירתיים" טיפיקליים כגון שריונים, חפצי אמנות, כלי נשק עתיקים וכדומה. אני התחמקתי החוצה לנוף כדי לקחת עוד כמה תמונות. להגיע מוקדם, אחרת תאלצו להתמודד עם גדודים של תיירים אירופאיים קשישים.

המשכנו בנסיעה לאגם Bohinj ועלייה ברכבל להר Vogel. הנוף מלמעלה על האגם בהחלט משובב נפש, אך לאחר כמה דקות של בהייה ויציאה החוצה מתחנת הרכבל, גילינו שאין במקום שום מסלולי הליכה מעניינים במיוחד או פעילות אחרת שתעסיקינו - רק מתקני סקי נטושים וקפיטריה בלתי אטרקטיבית בעליל. בקיצור, שווה רק אם זו ההזדמנות היחידה שלכם לעלות להר עם רכבל בטיול (למשל, למי שעושה טיול סלובניה-קרואטיה בלבד). 

אחר כך, יצאנו לטיול ב-Vintgar Gorge, קניון נהדר שלא נופל מטובי הקניונים באלפים. הזרימה לקראת סוף יוני הייתה חזקה מאד, והמים מצטיינים בצבע תכלת מרנין. מצדיק את נהירת הישראלים מכל עבר.

בסוף היום עצרנו בפיצריה חביבה במרכז בלד, היא נמצאת במרכז מסחרי שבנוי במפלסים מול הטיילת. לאחר מכן, גררתי בכוח את המשפחה הלא נלהבת במיוחד שלי לאכול את הקרמשניט המקומי עטור השבחים, אשר מוגש בשני בתי קפה על שפת האגם (בתי הקפה של מלונות Grand Hotel או Park Hotel – ישנם שלטים עם תמונות של העוגה, למתקשים). היה טוב ואפילו זול במפתיע, אבל מי שאינו חובב אמיתי של קרמשניט כנראה לא ישמוט את לסתו בתדהמה.

לתחילת הכתבה
 

יום 3 - שמורת פליטביצה

התחלנו את היום בנסיעה למערת Postojna, אשר לקחה בערך שעתיים. זו המערה הכי מתויירת במדינה, והמקום עמוס באוטובוסים ובחנויות מזכרות קיטשיות לרוב. מזל שחלל המערה מספיק גדול כדי לאכלס קבוצות מסיביות, כך שלא חיכינו יותר מדי. בקופה אפילו מקבלים פרוספקט בעברית, אשר מבשר לכם שהגעתם ל"מעדת פוסטוינה". מלבד השגיאה הדבילית הזו, התרגום דווקא בסדר גמור. בפנים די קריר (8 מעלות) וחובה לקחת בגדים ארוכים. אם מתעלמים מההמוניות, מדובר בחוויה בהחלט מעניינת – המערה באמת ענקית ומאכלסת נטיפים מכל הסוגים, הצורות והגדלים. אסור לצלם מלבד בנקודה פחות אטרקטיבית בסוף, אבל אל תאמינו למדריכה שטוענת שהפלאש מזיק לנטיפים - הם פשוט לא רוצים שאנשים יתעכבו עם הצילומים שלהם (אופס, כנראה שכרגע עודדתי הפרת כללים ברברית מצד ישראלים).

המשכנו, לאחר מכן, בנסיעה בכבישים כפריים למקום הלינה השני שלנו, בסמוך לפארק אגמי פליטביצה בקרואטיה. גם היא ארכה כמה שעות טובות. קרואטיה ירוקה לא פחות משכנתה, אך נדמה שהקרואטים אכפתיים פחות כלפי סביבתם. הניקיון הוא לא אותו ניקיון, הטיפוח הוא לא אותו טיפוח, שמירה על הטבע לא תמיד בראש סדר העדיפויות, ובתי לבנים אדומות נטושים ומנוקדים בסימני ירי מעטרים את הדרכים, ממתינים לסרבים אמיצים שיעיזו לשוב אליהם פתאום, שנים לאחר שברחו בזמן המלחמה. האזור של שמורת פליטביצה, כמתחייב מאזור תיירות חשוב, כבר נראה יותר טוב. הצימר שלנו, בכפר קטנצ`יק בשם Rastovaca שמורכב למעשה מדבוקת צימרים, סיפק לנו זוג חדרי "איקאה" חדשים אך קטנים ונטולי מזגן, שהיה מאד נדרש לנוכח מזג האוויר הלוהט (מבחינתי לא סוף העולם). המיקום הוכיח את עצמו – הכניסה לפארק מצויה במרחק הליכה נינוחה של 10 דקות בערך. שווה לבדוק צימרים סמוכים במקום, אולי הם מציעים חדרים קצת יותר מרווחים, למי שזה מאד חשוב לו. 20 יורו לאדם ללילה, כולל ארוחת בוקר סבירה ביותר. הצימר שייך ל- Ivana Krizmanic ואתר האינטרנט שלו: www.plitvickajezera.info  .
 
בערב אכלנו במסעדה סמוכה שהומלצה על ידי בעלת הבית ושמה ברח לי. היא הייתה בסדר גמור, אבל ממה שקראתי בדיעבד, כדאי לנסות מסעדה בשם Licka Kuca, שנמצאת גם היא ליד הפארק. 

לתחילת הכתבה

יום 4 - פליטביצה וסלוני

יום פליטביצה. הפארק המפורסם הזה הצדיק את המוניטין שלו, ונראה כמעט טוב מדי בשביל להיות אמיתי. הטבע לא היה יכול לבחור דרך טובה יותר לבטא את עצמו – סדרת אגמי טורקיז שורצי דגים שמנמנים, כלואים בין צוקים, שמימיהם נשפכים מאגם לאגם דרך סדרה של מפלים בכל הגדלים. באשר לשאלה המפורסמת, מהיכן להתחיל את הטיול, מהתחנה התחתונה או העליונה – זה לא ממש משנה. העליות מאד מתונות, ורוב ההליכה פה היא מישורית. אם כל הסבתות האלה יכולות, אז גם אתם יכולים. גם מבחינת הנוף, אני לא רואה הבדל גדול מדי. הטיול לוקח כמה שעות (תלוי כמה עוצרים להתפעל). לי הוא לקח אפילו יותר בגלל קדחת הצילום שבה חליתי, שאילצה אותי לעלות לכל נקודת תצפית אפשרית ולנסות לצלם כל מפלון בחשיפה ארוכה מבלי ששיירות התיירים ירעידו לי את המצלמה. גם כאן, לבוא מוקדם כמה שיותר (הפארק נפתח בשמונה כמדומני) כדי לא להיתקע בין שיירות על גבי שיירות של אנשים מכל העולם שמגיעים לקראת הצהריים. 

לקראת ערב נסענו לעיירה Slunj, שנמצאת במורד הנחל ואכלנו ארוחה טובה, אם כי לא זולה במיוחד, במסעדת הפורלים המקומית. זאת, יש לציין, לאחר התעקשות חוזרת ונשנית של אמי, שקיבלה המלצה מעורפלת מחברה. לאבי, אשר נוהג דרך קבע לפקפק בהמלצות מסוג אלה, הייתה זו הזדמנות מושלמת לקטר על ההיסחבות בת 20 הק"מ, תוך כדי אזכורים חוזרים ונשנים, שלא לומר לעגניים, של שם הגברת הממליצה (צריך לשמוע כדי להבין). מהכביש ראינו איך הנחל זורם בין בתי העיירה ונשפך הלאה בשלל מפלים, אבל אחרי כל היופי של השמורה כבר היה לנו פחות דחוף לראות גם את המחזה הזה מקרוב יותר.  

לתחילת הכתבה

יום 5 - החוף האדריאטי

את היום התחלנו בנסיעה בחזרה לסלובניה דרך החוף האדריאטי. כביש לא ארוך במיוחד מוביל מאזור השמורה אל העיירה Senj שעל החוף. הירידה מההרים אל הים דרמטית, כאשר בבת אחת נחשפים קו החוף והאיים הצחיחים הסמוכים אליו. בכלל, מדובר ברצועה יפה מאד של חוף הררי ירוק ושופע מפרצונים כחולים. אין אתר ספציפי בדרך שאוכל להמליץ עליו במיוחד. אנחנו עשינו סטייה אל האי בעל השם החסכני Krk, שהוא אי די גדול ומיוער עם כמה חופי רחצה יפים ורגועים. מה שיותר יפה הוא העלייה אל האי מהיבשה, על גשר גדול שתלוי די גבוה מעל הים. הכניסה אל האי בתשלום אגרה של כמה יורו. חביב אבל לא חובה.

אחרי שעצרנו לקניות בעיר Rijeka, נסענו בחזרה אל אזור פוסטוינה, שכן בו מצויה מערה נוספת בה התכוונו לבקר, והיא מערת שקוציאן (Skocjanska Jama). מקום הלינה שלנו הפעם היה צימר אשר הומלץ בעקביות באתר, והוא נמצא בעיירה Prestranek. בעל הצימר, אשר עקב שמו הסלובני המסובך וסחבקיותו המתפרצת זכה בקרבנו לכינוי "שלמה", שוחח עמנו ארוכות, העניק לנו דגימה מליקר האוכמניות שלו (אחד מסמלי ההיכר שלו כאן באתר), ואף סידר לנו סיור פרטי למחרת בבוקר במערה המועדפת עליו, Krizna Jama. כך נזנחה שקוציאן באופן טראגי ממש. החדרים עצמם היו בסדר, רק שחדר האמבטיה/שירותים קטן מאד וסביר להניח שחובבי הפרטיות לא יעריכו במיוחד את דלת הקש הדקיקה שמפרידה בינו לבין שאר היחידה. יש גם אינטרנט לאורחים, אבל על מחשב נוראי, אשר כל פקודה שרק תתנו לו, תגרום לו להישרף כמעט מרוב מאמץ. הצימר שייך למשפחת Korosec ואתר האינטרנט של הצימר: www.anak-postojna.net .

בערב סעדנו את ליבנו בפיצריה מעולה המצויה בשדה התעופה הסמוך (מדובר בשדה תעופה של מטוסים קלים, אל תתחילו לחפש מהכביש כל מיני שרוולים וכיכרות דיוטי פרי). 

לתחילת הכתבה

יום 6 - מערת קריז`נה

מוקדם בבוקר יצאנו למערת קריז`נה, אשר התבררה כאחד ההיילייטים של הטיול כולו. תמורת 26 יורו לאדם, לא זול, אני יודע, פגש אותנו בכניסה מדריך סימפטי שהזכיר קצת את ג`וליאן שגראן (המטורלל ההוא מ"מסיבת גן") במראהו, והוליך אותנו לסיור פרטי של כארבע שעות, רק ארבעתנו, בנכבי אחת המערות היותר מעניינות באזור עמוס המערות הזה. לאחר שהתעטפנו בבגדים חמים ומעליהם בחליפות כתומות מטופשות והצטיידנו בקסדות עם פנסי ראש פלוס בטריות ומגפיים גבוהים, הושטנו על ידי ג`וליאן בסירת גומי אל סדרה של חללים תת קרקעיים מוצפים במים ירקרקים צלולים כקריסטל. ככל שהעמקנו יכולנו לצפות בנטיפים מרשימים (לא כמו בפוסטוינה אבל עדיין), ובשיאו של הסיור, במפלונים מוקפים בזקיפים גדולים לבנבנים. המקום נראה כלקוח מתוך ספר אגדות - רק חסר היה שנמצא שם מנורה של ג`יני. לא נראה לי שהרגשתי אי פעם כה מבודד ומנותק מן העולם החיצוני. מסיבות לוגיסטיות ואקולוגיות, רק סיור אחד כזה נערך מדי יום, ושאר הסיורים מוגבלים ביותר ונוגעים רק בתחילתה של המערה – לא מתקרב אפילו מבחינת החוויה. לנו היה מזל ויכולנו לעשות זאת ללא התראה, אבל לכם אני מציע להזמין כמה שיותר מוקדם מראש. אתר המערה: www.krizna-jama.si/uvod_ENG.htm .

בצהריים יצאנו לכיוון היעד הבא – ונציה. בדרך עוד עצרנו בעיר Trieste על מנת לקנות עדשה חדשה למצלמה, שכן העדשה שלי נדפקה בתזמון מצוין. גם כאן בחרנו בצימר שהומלץ בערך חמש מאות פעם כאן באתר, וזהו הצימר המשובח של ואני (לומר במבטא איטלקי כבד תוך כדי משיכת ההברות והשתהות בין ה`וא` ל`ני`). במרחק של כחצי שעה באוטובוס מונציה, בפרבר Spinea, מצוי הבית המטופח שלו. חיכו לנו זוג חדרים צמודים, חדשים, מעוצבים, ממוזגים (הכי חשוב), עם פינת תה/קפה (קפה מישראל, כמובן) – מה עוד אפשר לבקש. קיבלנו מואני המשקיען את המבוא המלא לתייר המתחיל בונציה, המלצות למסעדות ואפילו מפה של העיר וכרטיסים לאוטובוס. בלתי ייאמן שיש לו כוח לתת שוב ושוב את אותם הסברים, אני כבר הייתי מקליט את עצמי או משהו. ההשקעה לא פוסחת גם על ארוחת הבוקר, שכוללת בין השאר גם לחם טרי מן המאפייה הסמוכה, קפה ממקינטה, כיאה לאירוח איטלקי, וממרח עגבניות מיובשות שמשפחתי התענגה עליו. המסעדה הצמודה לצימר, Don Dino, הייתה, לדברי אח שלי, מעולה. בקיצור, צל"ש. אגב, ואני מוסר שאם "למטייל" קורס, הוא נשאר מחוסר עבודה. אתר הצימר: www.la-foresteria.com.
 
לתחילת הכתבה

יום 7 - ונציה

יום ונציה. החום והלחות המעיקים-עד-מאד הפכו את היום הזה לאחד מהפחות-זכורים-לטובה בטיול, אבל גם בו היו כמה דברים טובים. הסיור באתרי התיירות הידועים של ונציה היה מעט מאולץ. כן, הכנסייה יפה, כן, הנוף מהמגדל אל ים הגגות האדומים יפה, והריאלטו גם נחמד, אבל מה לעשות, לאחר שכל חיי אני שומע על ונציה, ובמיוחד לנוכח המסחור האדיר שלה, היא כבר הרגישה לי כמו קלישאה. כאשר הסתובבנו בסמטאות, גם בצדדיות יותר, ההרגשה שלי הייתה כאילו מדובר במעין לונה פארק עירוני לתיירים. אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי עשוי לחשוב שבנו אותה במיוחד בתור איזו אטרקציה, ממש כמו מלון החיקוי המפורסם בווגאס. 

בצהריים שטנו לאיים מוראנו ובוראנו. הראשון כבר סיפק לנו הקלה כלשהי מנחשול התיירים העצום, וקפצנו לראות איך עושים זכוכית מוראנו, כמתחייב. המופע לא ריתק אותנו במיוחד, חייב להודות, והמשכנו לבוראנו, שמבחינתי היה החלק היותר כיפי, למרות השיט הדי מייגע. העיירה הייתה באמת שקטה ורגועה, מזג האוויר הרפה קצת, והצבעים של הבתים שיגעו את העיניים ואת העדשה. סיבוב לא ארוך מדי ושוב אנחנו על הסירה המקרטעת בחזרה לונציה. עשינו את הביקור ההכרחי בגטו היהודי, ואף הוזמנו (שלא לומר נגררנו בלחץ פיסי מתון) לכוס קולה צוננת ומבורכת ביותר על ידי החב"דניק המקומי. משם, הדרך בחזרה לתחנת האוטובוס הייתה קצרה. החדרים הממוזגים של ואני חיכו לנו, ואנחנו להם.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×