אוסטרליה - מסלול קצת אחר

רבים מתלבטים אם אוסטרליה יותר מקסימה בערים שלה או דווקא בנוף הצחיח שלה (ה``בוש`` או המדבר). יעל, כתבתינו בשטח, מדווחת מלב ההתרחשות, כשהיא יוצאת ממלבורן, בה היא שוהה, אל מרחבי היבשת האוסטרלית.
יעל - צוות למטייל ברשת
|
תמונה ראשית עבור: אוסטרליה - מסלול קצת אחר
Thinkstock Imagebank ©

יוצאים ממלבורן

אני זוכרת, כשהייתי קטנה, כשהחלום הגדול שלי היה להגיע לאוסטרליה באחד הימים, בהשראת הסדרות האוסטרליות על החוות הגדולות והמבודדות איי שם ברחבי היבשת, דמיינתי לעצמי את אוסטרליה בתור יבשת צחיחה, מדבר ענק שלא נגמר, מרחבים אינסופיים, חוות פזורות להן במרחק אלפי קילומטרים זו מזו ועיירות קטנות שהזמן בהן עצר מלכת. במהלך השבוע האחרון גיליתי שלא התבדיתי לגבי המרחבים האינסופיים, החוות והעיירות הקטנות, אבל גם גיליתי אוסטרליה שהיא קצת אחרת ממה שיכולתי להעלות על דמיוני.

עם תום חגיגות השבוע הראשון שלי באוסטרליה, הציעו לי הוריי היקרים להצטרף אליהם לטיול בן ארבעה ימים לכיוון צפון מערב ויקטוריה. מיותר לציין, כמובן, שלא היססתי, ומבלי להניד עפעף (או שניים) הסכמתי בשמחה. הזדמנות מצוינת בשבילי להכיר אזור שטרם הכרתי ולצאת קצת מהעיר. בבוקרו של יום רביעי, העמסנו את הציוד (כמה טוב שהפעם האוטו סוחב..ולא אני) ויצאנו לדרך לכיוון מילג`ורה (Mildura).

מלבורן, גם הפעם, גשומה. אנחנו בודקים את תחזית מזג האוויר ומקווים לטוב. יוצאים לדרך לכיוון פנים היבשת. הנוף הופך עד מהרה מנוף עירוני לנוף כפרי. הבתים, מקבוצות צפופות וגדולות, הופכים לרחוקים יותר ויותר זה מזה. תוך זמן קצר, כשאנחנו משאירים את מלבורן רחוק רחוק מאחורינו, מתחיל קטע נסיעה ארוך של נוף שחוזר על עצמו, אך לרגע לא משעמם. את הבניינים והצבע הירוק שמופיע מחליף החום מיד לאחר מכן. בדיוק מה שדמיינתי לעצמי. השמיים מתבהרים, השמש יוצאת ומרגישים שמתחיל להתחמם. האופק נראה מכל כיוון אליו אני מפנה את מבטי ואף בניין גבוה לא מפריע לי לראות את הנוף. נראה שהמרחבים לא נגמרים. נוסעים שעות ודבר לא משתנה. מדי פעם עצי אקליפטוס לאורך הכביש אך מאחוריהם ממשיך להופיע המרחב האינסופי. כל כמה עשרות קילומטרים מופיעה לה חווה מבודדת ואני חושבת לעצמי איך יכול היה להיות לגור שם. איכשהו, תמיד נדמה היה לי שזו הדרך האולטימטיבית לחיים טובים ומאושרים. מעניין אם זה נכון...

אחרי כמה שעות ועצירה בדרך באחת העיירות הקטנות, בשם Nullawill שנראה שלא גרים בה, מגיעים למילג`ורה. מוזר לגלות לפתע עיר גדולה, אחרי שעות של נסיעה שכל מה שניבט מהחלון הוא נופים צחיחים וחוות פזורות להן פה ושם. במילג`ורה אנחנו מתחילים לראות סימנים ראשונים של נהר המארי (Murray River). זהו הנהר הארוך ביותר באוסטרליה והוא כמעין גבול טבעי בין מדינת ויקטוריה (Victoria), אליה שייכת מלבורן, למדינת ניו סאות` וויילס (New South Wales) שסידני (Sydney) היא בירתה. עוצרים להפסקת צהריים לאורך הנהר וממשיכים הלאה בכוחות מחודשים. 

משם, אחרי שעה וחצי של נסיעה, אנחנו מגיעים לגבול בין מדינת ויקטוריה למדינת דרום אוסטרליה (South Australia). חשוב לדעת, לפני שמגיעים לגבול, שאסור להכניס פירות או ירקות למדינה. מדינת דרום אוסטרליה הצליחה "לטהר" לגמרי את שיטחה מזבוב הפירות (Phylloxera) שפוגע פגיעה קשה בפירות וירקות. לכן, מחשש להתפשטות חוזרת של הזבוב בשטחה, נאסר על הכנסת פירות וירקות לאזורה. בגבול (ולא, לא מדובר כאן בגבול כפי שאנו רגילים מהארץ) נימצא פקח/שוטר חביב שעוצר את הרכב בכניסה ומוודא שלא מכניסים כל דבר שהוא אסור. במקום ישנה תחנת דלק וחנות קטנה ואם חלילה יש אתכם פירות וירקות זה בדיוק הזמן לאכול אותם לפני שעוברים את הגבול. אגב, מי שנתפס ניכנס ,למרות ההפצרות, עם ירקות ופירות לשטח המדינה עלול לקבל קנס מאד גבוה...

לתחילת הכתבה

דרום אוסטרליה

עוברים את הגבול (חבל שלא מקבלים חותמת בדרכון..), מחייכים בנחמדות לפקח/שוטר ומגיעים למדינת דרום אוסטרליה לאזור שנקרא ה"River Land". הסיבה כמובן נעוצה בשמו. נהר המארי (Murray River) זורם בכל האזור ולאורכו פזורות כמה עיירות.

במהלך הנסיעה מגיעים לעיירה Swan Reach ובאמצעות המעבורת שנימצאת במקום חוצים את נהר המארי לעברו השני. המעבורת היא מעבורת קטנה שיכולה להעלות עליה לא יותר מארבע, חמש מכוניות בו זמנית, ומאפשרת את המעבר ללא תשלום או רישום מראש. בדיוק כשאנחנו מגיעים למקום רואים את המעבורת מסיימת להעביר מכונית אחת לצידו השני של הנהר. אנחנו ממתינים עד שתגיעה חזרה אלינו, עולים עליה ותוך דקות ספורות מגיעים לצידו השני של הנהר (רוחבו של הנהר לא גדול לכן המעבר אורך כמס` דקות בלבד).

אחרי חצי שעה נסיעה, כשמתחילים סימני שקיעה להופיע בשמיים ואחרי יום ארוך, אנחנו מגיעים סוף סוף לנקודת העצירה האחרונה שלנו לאותו היום, העיירה בארי (Berri), שנמצאת בסמוך לנהר. אנחנו בוחרים להישאר שם ללילה.

בבוקר שלמחרת, אחרי טיול רגלי לאורך הנהר ובעיירה, אנחנו מגיעים ממש במקרה לגלריית אמנות קטנה שחוץ משלט קטן שנימצא מחוץ לדלת המרמז על קיומה, קשה להבחין בה. בדיוק באותו הרגע יוצא מדלת הגלריה בחור אבוריג`ני שמחזיק בידיו קופסת קרטון ובה פרחים העשויים נוצות שקנאי, הצבועות בשלל צבעים. הוא כנראה מזהה שאנחנו תוהים לגביי הגלריה ולכן פונה אלינו ובאותה ההזדמנות מציג בפנינו את הפרחים. מסתבר שכרגע הגלריה לא פעילה אך בדיוק לפני כמה ימים הסתיימה תצוגה שכללה עבודות של אישה אבוריג`ינית (את הפרחים שבקופסה היא הכינה). הפרחים מעוררים התפעלות, בייחוד לאור העובדה שסוף סוף אנחנו נתקלים ביצירה אבוריג`ינית מקורית, לא כזו הנמכרת בחנויות מזכרות או כזו המוצגת במוזיאונים גדולים. אנחנו נכנסים לגלריה ושם הוא מציג בפנינו את אמלי, האומנית האבוריג`ינית עליה סיפר. 

היה מרתק לשוחח איתם. במשך דקות ספורות הם פרשו בפנינו את סיפור חייהם (הגרסה המקוצרת..) ודעותיהם בכל הקשור לקשר בין האוסטרלים הלבנים לאבוריג`ינים, ילידי היבשת. הרגשתי שהם כמהים לספר לנו עוד ועוד עליהם ועל המורשת האבוריג`ינית, אבל הזמן, לצערי, לא אפשר זאת. הם היו צריכים לצאת לדרך ולהמשיך עם עבודות האמנות של אמלי לתערוכה אחרת במקום אחר. לפני שנפרדנו מהם, אמלי, שכנראה הייתה נרגשת מהפגישה איתנו, החליטה לתת לנו שני פרחים מאלו שהכינה מתוך התצוגה. הפגישה הזו איתם, גם אם הייתה קצרה, הותירה אותי עם רצון רב להמשיך ולשמוע עוד על סיפור החיים והתרבות של האבוריג`ינים.

לתחילת הכתבה

עמק ברוסה

ממשיכים הלאה (וקצת ברגשות מעורבים בעקבות הפגישה) לכיוון עמק הברוסה (Barossa Valley). אחרי הנוף הצחיח שפגשנו ביום הראשון לטיולנו, אנחנו פוגשים גם הפעם מרחבים, אבל את הצחיחות והיובש מחליפות שורות של גפנים וגבעות ירוקות. ניגוד מוחלט למה שראינו קודם לכן. מעולם לא דימיינתי לעצמי שגם נוף כזה קיים כאן, ביבשת. הופתעתי. מקסים....

האזור עמוס גידולי גפנים, ואכן עמק הברוסה ידוע בגידול גפנים ותעשיית היין בכל רחבי העולם. גם שם פוגשים כמה עיירות קטנות בדרך כגון Angaston, Tanunda ו- Lyndoch. חלק גדול מהעיירות נוסדו ע"י גרמנים שהיגרו לאוסטרליה ולכן, במראן, הן נראות אירופאיות יותר ושונות ממראה העיירות שפגשנו בתחילת הדרך, שסגנון "המערב הפרוע" אופייני להן. אחרי ארוחת ערב בביסטרו המקומי בעיירה טנונדה (Tanunda), ביסטרו שהוקם בתחילת המאה ומסתבר שהוא מקום המפגש המרכזי של תושבי האזור (טיילים שאינם אוסטרלים לא נצפו שם כנראה... לפחות עד שאנחנו הגענו) ואת המקום מאפיינת אוירה אוסטרלית לחלוטין, אנחנו עוצרים בצימר סמוך לעיירה ללילה.

בוקר. ממשיכים לכיוון רוב (Robe), עוד עיירה קטנה בדרך, רק לעצור ולהתפעל מחוף הים (שמיים כחולים, חול לבן, מים בצבע טורקיז..), ומרוב הלאה (בדרך עוברים דרך העיירה Kingston) עד שמגיעים למאונט גמבייה (Mount Gambier). שם כבר עושים עצירה ארוכה יותר ב- Blue Lake, שהוא אגם שצבעו כחול עמוק. אכן מרהיב ומעורר התפעלות. אך זו (ההתפעלות) שוכחת דיי מהר (לפחות לגביי). להגיע במיוחד למקום? אני לא בטוחה שהייתי ממליצה (אף על פי שצמוד לאגם יש פארק גדול ונחמד..כך לפחות נראה מרחוק). אם עוברים בדרך, כדאי לעשות קפיצה ולהציץ. אם לא..לא נורא. הלאה, לדרך עד פורטלנד (Portland) ושם עצירה ללילה. 

לתחילת הכתבה

הגרייט אושן רואד

זהו. היום הרביעי והאחרון לטיול "סוף השבוע הארוך" הגיע. החלטנו שאת הדרך חזרה נעשה דרך הגרייט אושן רואד (Great Ocean Road). לא רחוק מפורטלנד עוצרים בעיירה Port Fairy ועושים סיבוב קצר בשוק שבת המקומי שאורגן ע"י תושבי המקום. ממשיכים הלאה ומגיעים לעיר גדולה (יחסית) שנמצאת בסמוך לאוקיינוס, וורנמבול (Warrnambool). מגלים מפעל גבינות בפאתי העיר (לא לפני שנוסעים עד המזח כדי להתרשם מהאוקיינוס הגדול שממולנו) וממשיכים לכיוון ה-Otway Ranges .

שם, בדרך המובילה עד לים, דרך שבסופה מגדלאור, מגלים בצידי הדרך כמה קואלות. עוד לפני שנכנסו אליה ידענו שנימצא שם ודאי כמה. לכן, ממש מרגע הכניסה התחלנו מחפשים אחר כדורים קטנים ואפורים איי שם במרומי העץ. אנחנו מסתכלים מצד לצד, מחפשים, מחפשים, מביטים ימינה, שמאלה, אולי למעלה גבוה, אולי למטה קצת יותר נמוך..בסופו של דבר, מופתעים לגמרי, מגלים קואלה אחת במרומי העץ...איזה גילוי מרעיש!!! והנה,עוד אחת אפילו קרוב יותר אלינו - כל אחת מתוקה יותר מהשנייה. שתיהן עסוקות בשינה עמוקה ומדי פעם פוקחות עיין כדי להציץ עלינו וודאי לתהות על שום מה המהומה... אנחנו בוהים בהן במבטי השתהות, מנסים לומר להן מילה או שתיים (בהתחלה בעברית, אחר-כך באנגלית, אך הן כנראה מדברות בשפה אחרת, לכן גם מסרבות ליצור כל קשר איתנו). קשה להאמין שהנה, גם בטבע אפשר למצוא קואלה (וההרגשה לגבי זה טובה בהרבה מאשר ביקור בגן חיות. לשלם כמה דולרים כדי להצטלם עם קואלה? למרות שמדובר בייצור חביב להפליא, אני מעדיפה להימנע מזה). אוחח - כמה מתוקות!!! קשה לנו לעזוב את המקום, אבל עושים זאת למרות הקושי (קנגורו, אגב, למרות כל השלטים לאורך כל הדרך שעברנו מרגע היציאה ממלבורן, לא הצלחנו לראות. לפחות לא כאלו שבחיים...). 

ממשיכים בכיוון ה-Great Ocean Road. הדרך הזו, לא חדשה לי. לפני שלוש שנים יצא לי לנסוע בה ממלבורן מערבה. הפעם נסענו בכיוון השני, מזרחה עד למלבורן. ואכן, אף על פי שזו לא הפעם הראשונה שאני נוסעת בה, אני עדיין נפעמת מיופיה של הדרך, מיופיו של הטבע. האוקיינוס הגדול שניפרס לצידנו (מרבית הדרך היא לאורך האוקיינוס, דרך מפותלת, יפייפיה, בעיקר מכיוון העיירה אפולו ביי ( Apollo Bay), הצוקים הגבוהים, קטעי סלעי גיר שניתקו מהיבשה וניצבים להם במים..מפעים ומרגש . אולי בגלל התקופה (אמצע נובמבר) עדיין יחסית פחות מתוייר באזור, אבל כמות האנשים (ובעיקר הבזקי המצלמה) מורגשת. זה לא מפריע גם לי, כמובן, לצלם כמות לא מבוטלת של תמונות מכל זווית אפשרית כמעט. אבל יש תירוץ טוב. רוב התמונות שלי מאוסטרליה מהטיול הקודם מעוטרות להן במרכזן בפס אדום עבה. מסתבר שהמצלמה שלי התקלקלה, דבר שגיליתי רק בדיעבד כשפיתחתי את אחד מסרטי הצילום (וזה עוד בטרם גיליתי את ניפלאותיה של המצלמה הדיגיטלית). למזלי, זה קרה עוד בתחילתו של הטיול, דבר שאיפשר לי עם הגעתי לניו זילנד למהר ולרכוש מצלמה חדשה, אבל תחושת הפספוס של תמונות שלא יצאו לא עזבה אותי תקופה ארוכה. 

מגיעים למלבורן. מתחילים להרגיש את העיר עוד מרחוק. כל אותם מבנים שרק לפני ימים אחדים נראה היה שמתרחקים מאיתנו יותר ויותר, חוזרים אלינו שוב. באופק מתגלים הבניינים הגבוהים של העיר. מתקרבים אל העיר בצעדי ענק ומתחילים להרגיש שמשהו באנרגיות משתנה. גם מזג האוויר משתנה והופך לאפרורי יותר. המרחבים הפתוחים, החוות שפזורות להן בשטח העצום שלא ניגמר, תחושת השיממון, הנהר הארוך והמפותל, הגבעות הירוקות שהתגלו לפתע, כמויות הגפנים המכסים אותן, האוקיינוס האינסופי - את כל אלה השארנו מאחור (עד הפעם הבאה, בכל אופן).

2100 ק"מ בארבעה ימים. למרות מספר הקילומטרים הרב, זה לא הורגש. אולי בגלל הנופים (שהשתנו מקיצוניות אחת לשנייה), אולי בגלל המוסיקה באוטו שעזרה להעביר את הזמן (חשוב חשוב להצטייד בדיסקים טובים מהבית) , אולי בזכות העצירות מדי פעם בדרך גם אם מדובר בעיירות שכוחות אל, או אולי בגלל שאני פשוט אוהבת נסיעות ארוכות.

מזג האוויר לכל אורך ארבעת הימים האיר לנו פנים. עזבנו עיר גשומה וקרירה ואחרי שעה-שעתיים בדרך כבר התחלנו ליהנות משמש נעימה ומחממת ומשמיים כחולים נקיים כמעט לחלוטין מעננים. נובמבר, טיפל`ה לפני תחילת ה"עונה" וקצת לפני הקיץ החם, אכן, לדעתי, תקופה טובה ומומלצת לטייל באזור. 

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×