אוקלנד - במבט ראשון

אוקלנד היא פתיחה לטיולים רבים בניו זילנד, והיא יכולה להיות פתיחה נפלאה, או מעט מאכזבת. יאיר, שנפגש לראשונה עם העיר, עובר את שתי החוויות: הוא מתחיל מאוכזב, שהרי לא בשביל עוד עיר הוא נסע לצד השני של העולם, אבל אז הוא פוגש בנופים הניו זילנדים, ובתושביה החביבים.
anna.skoblo
|
מפה
תמונה ראשית עבור: אוקלנד - במבט ראשון
© אביטל ישראל

נחיתה באוקלנד

אז נחתתי באוקלנד (Aukland) כבר לפני שלושה וחצי ימים. מוכן להרפתקאות של החיים שלי, לכיף מטורף ולנופים מדהימים. מסתבר שלאוקלנד יש תוכניות קצת אחרות בשבילי. אני לא מאוכזב, חס ושלום, בכל זאת אני בניו זילנד. אבל... אני מרגיש קצת תקוע, מחכה לעופר והירש שיגיעו ולא ממש מצליח לראות את מה שניו זילנד מבטיחה. כרגיל, מרפי הצליח לצחוק עליי ממקום מושבו בשמיים ודברים תמיד הולכים בדרך אחרת לגמרי ממה שתכננתי.

אז נחזור לנחיתה. במטוס, למי שלא ידע, מגישים לך טופס למלא ובו אתה מצהיר על כל דבר שיש בו סיכון אקולוגי, מחיידקי אבולה ועד נעליים מלוכלכות. זאת כיוון שבניו זילנד יש הסגר חקלאי כדי לא להפריע לאיזון הסביבתי ובסרט שהם מראים לך בטיסה, אתה מגלה שאותה אנרגיה שמושקעת בישראל כדי למנוע ממטוסים להתפוצץ, משקיעים בניו זילנד כדי לתפוס כל אננס זר שתנסה להחדיר למדינה. בנמל תעופה עצמו בודקים אותך, ואני גיליתי שהסטנדרטים שלהם יותר נמוכים ממה שחשבתי כשהברקתי את הנעליים שלי לפני הטיסה. בכל מקרה, חשוב לא לשקר בטופס, כי אם יעלו עליכם בשיקוף, יהיה לא נעים - יש קנס ואפילו סיכון לתביעה.

מהשדה לקחנו שאטל (shuttle) לאכסניה שהתכוונו לישון בה. השאטל היא מונית שירות שלוקחת כל אחד לכתובת המדוייקת שהוא רוצה והמחיר דומה לאוטובוס - 16 דולר לכל אחד, לעומת 15 באוטובוס.

היעד שלנו היה הסיטי גרדן לודג` (City Garden Lodge) ברחוב סט. ג`ורג`ס ביי רוד בשכונת פרנל (Parnell) - שכונה שקטה, מרחק של עשרים דקות עד חצי שעה ממרכז העיר, ודי מכוונת לתיירים שרצו להתרחק מהעיר הגדולה. דמיינו לעצמכם פרבר שקט ונעים, תקבלו את פרנל. הגענו לאכסנייה ומסתבר שאין איש במשרד של האכסנייה המומלצת מאוד הזאת בשעות 13:00-16:00, והשעה הייתה 3. עייפים מהטיסה, לא הייתה לנו שום כוונה לחכות שעה והמשכנו ברחוב, כדי למצוא אכסניה אחרת. בחרנו להשתכן בגדולה יותר מבין שתי האחרות שמצאנו - הלטנטנה לודג` (Lantana Lodge). אכסנייה נחמדה, מלאה בגרמנים. מרימים את הטלפון בכניסה ואוטומטית זה יוצר קשר עם ראג`, בחור הודי שמנהל את המקום, שמגיע במהירות האפשרית. המחיר למחזיקי כרטיס בי.בי.הייג` (BBH) הוא 20 דולר ללילה בחדר של 7. אינטרנט חינם, מכונות כביסה ומייבש ב2 דולר לשימוש, חדר טלוויזיה נחמד ומטבח מצוייד היטב, כולל הרבה מוצרים חינמיים כמו תבלינים ושאריות של קורנפלקס.

אחרי שהתמקמנו וראג` הסביר לנו איפה הכל, הבנו שיש לנו חצי שעה להספיק לפתוח חשבון בבנק, כדי שיעבירו לנו כסף כמה שיותר מהר. רצנו לפרנל רוד, שנמצא ליד האכסניה וגילינו שיש שם הכל - בנקים, דואר, פאב אירי, מסעדות ואוכל קל, כולל שווארמה טורקית נחמדה שאכלנו בה יותר מאוחר ומכולת קטנה.

נכנסנו לבנק ANZ ולהפתעתי, הם בכלל לא עשו בעיות בפתיחת חשבון. ישב איתנו בנקאי צעיר ונחמד ותוך כדי הבירוקרטיה של פתיחת חשבון פטפט איתנו על המקום והסביבה. הסניף הזה רגיל לעבוד עם תיירים ולכן לא אכפת להם לפתוח חשבונות קצרי מועד והם עושים את זה במהירות ויעילות. הוא גם נתן לנו מידע ועלונים שימושיים ודי מצחיקים. אחת העצות בעלון של החשבון שפתחנו הייתה - אם רוצים לקנות משהו, לעצור ולחשוב 24 שעות. די מנוגד לכל דבר שבנקים יאמרו לך לעשות בארץ. פתחנו חשבון Everyday שלוקח 5 דולר עמלה לחודש, ללא קשר למספר הפעולות וסוגן. באמת דבר נפלא. במקום גם קיבלנו את הכרטיס אשראי שלנו והכנסנו קוד. בחשבון הזה לא ניתן להכנס למינוס ולכן ניתן לחייב את הכרטיס רק מרגע שהכסף יעבור, דבר שלוקח כמה ימים.

משם, כדי למשוך את העייפות עוד קצת, הלכנו לסקיי טאוור (sky tower) במרכז העיר, במקום להתקלח ולישון. אני לא יודע איך דרור הצליח לגרור אותי בכלל לעשות את זה, כשכולי מסריח ומת להתקלח. הגענו אל הסקיי טוואר - המגדל הגבוה ביותר בחצי הכדור הדרומי - קצת מזכיר את המחט בסיאטל, אם תשאלו אותי, אבל בואו לא נהיה קטנוניים. במגדל יש שתי פעילויות עיקריות - עלייה וירידה. בעלייה אני מתכוון לעלייה במדרגות או במעלית לתצפית על העיר, שאותי די דכאה, האמת. אוקלנד עיר מאוד פרוסה ולמרות שראינו רחוק מאוד, עדיין ראינו רק עוד ועוד אוקלנד. שאלתי את עצמי איפה לעזאזל המרחבים הפתוחים של ניו זילנד אם אוקלנד תופסת את כל האי הצפוני? התענוג הזה, שסה"כ נותן תצפית די יפה על הסביבה, עולה 15 דולר למחזיקי אחד מכרטיסי המטיילים כמו YHA, ועוד שלושה דולרים לעלייה לרציף העליון שלא ממש משנה הרבה מבחינת הנוף, פשוט אפשר לראות את האנשים שעוסקים בפעילות השנייה במגדל, הירידה, מזווית שונה. כשאני אומר ירידה אני יותר מתכוון לנפילה. כידוע, הניו זילנדים מתים על ספורט אקסטרים אז כמובן שהם היו חייבים לעשות משהו עם השפיץ הענק הזה שתקוע באמצע העיר ותמורת 195 דולר יתלו אותך ממתלה קולבים ענק ויזרקו אותך בנפילה חופשית כמה מאות מטרים. אני העדפתי לחכות לבנג`י אמיתי. 

חזרנו למלון וסוף סוף דרור הרשה לי לנוח ולהתקלח ,לא בסדר הזה כמובן.

לתחילת הכתבה

האי רנגיטוטו ומאונט אידן

למחרת, התחלנו להתלבט מה לעשות. זאת אומרת להתדיין. אולי אפילו קצת להתווכח. אני לא יודע למה אפילו. אחרי ביקור ממש לא מועיל ב- DOC, המקבילה של רשות שמורות הטבע שלנו, שלא הצלחנו להוציא ממנו יותר מדי מידע, הסכמתי לקחת את המעבורת לאי רנגיטוטו (Rangitoto Island). זהו אי שיושב במפרץ האורוקי (Hauruki Gulf), מפרץ שעל גדותיו יושב מרכז אוקלנד. מדובר באי געשי שמחובר בגשר יבשתי לאי אחר - מוטוטפו (Motutapu Island), שבו היה בעבר ישוב מאורי. לאי מגיעים ע"י מעבורת שיוצאת מהנמל ברחוב Quay, ממש ליד המשרד של ה-דוק. המעבורת יוצאת 3 פעמים ביום, כל ימות השבוע, בשעות 9:15, 12:15 ו15:00. יש גם שלוש מעבורות חזרה - 9:45, 12:45 ו15:30. בסופי השבוע יש גם מעבורת חזרה ב17:00. מחיר לכרטיס הלוך-חזור 20 דולר. בפרוספקט שניתן לקחת כשקונים כרטיסים יש מפה קטנה של שבילי האי שחושפת שהר הגעש הוא לא הדבר היחיד באי.

ההפלגה בת החצי שעה לאי נחמדה מאוד ולאט לאט נגלה מולנו רנגיטוטו, או שאולי זה בכלל האי מ"אבודים"? עם הר הגעש הנשא מעל צמחייה צפופה שבתוכה מסתתרים בונקרים ישנים, ממש התאים שאיזו מפלצת לא נראית תחטוף מישהו, או שחבר`ה מסתוריים יעלימו אנשים. העלייה להר, בת שעה וחצי בערך, גם לפי השילוט וגם ולפי המציאות, היא לא קשה מדי ומעניינת. יש בה עמדות תצפית ושלטי הסברה בכל מקום, כאשר בין הצמחייה הצפופה מתגלה מדי פעם שטח פתוח של מסלע וולקני שנראה כמו אדמת קבול, אבל הוא לא, הוא בכל זאת מסלע. מדי פעם נגלה לעיננו הנוף של אוקלנד - ה"סקייליין" אפשר לקרוא לזה, עד שהוא נגלה במלוא הדרו, קונטרה לנוף שראינו אתמול מהסקיי טאוור, מראש ההר. יש מסלול היקפי נחמד סביב הלוע של הר הגעש, שהוא אולי רדום, הניו זילנדים לא כל כך בטוחים, אבל אני מניח שזה יכול להיות עוד ספורט אקסטרים מטורף שלהם: טיול בהרי געש פעילים - רדומים. הלוע עצמו מפוצץ בג`ונגל של ממש, צמחים ללא מרווח בינהם.

בדרך חזרה למטה מזדמן לי עונג. דרור, שכל עוד הסתובבנו בעיר הוביל אותי כמעט ביד, אחרי שבשנייה כבר זכר איך כל מקום נראה, ואני, אובד עירוני שכמותי, הכל נראה לי כל פעם כמו חדש, לא הצליח לזהות שאנחנו יורדים בשביל הנכון ויצא לי לגעור בו קצת על זה שהוא מטעה אותי. אין כמו תחושת הנקם המתוקה. אבל בסדר, ייצא לו עוד מספיק פעמים להוביל אותי בחבל ברחבי אוקלנד. בדרך חזרה למטה אנחנו סוטים לרבע שעה הליכה בשביל מערות הלבה - מערות שהלבה חצבה בהר, אחת מהן בצורת סדק גדול שמגניב לעבור דרכו במקום במסלול, רק להביא פנסים! אני הצלחתי לפצוע את עצמי במפגש מקרי עם אבן אפלולית.

כשהגענו למטה, ראינו שאין לנו מספיק זמן לפני המעבורת בשביל לעשות את השעתיים וחצי עד לאיילינגטון ביי (Islington Bay) ולכן החלטנו ללכת קצת על השביל לאורך החוף הסלעי, לאכול צהריים ולחזור בשביל המעבורת. השביל נחמד מאוד, מזגזג מהחוף אל הצמחייה וחזרה, עובר בין לגונות קטנות וליד מושבת שחפים. אנחנו בחרנו לשבת באחת הלגונות, לאכול וחזרנו למעבורת. היה נחמד ברנגיטוטו, נגיעה ראשונה מהמרחב הניו זילנדי, רגע מאוקלנד. הבעיה שאוקלנד לא תיתן לי לצאת ממנה כל כך מהר. אני רק מצטער שלא ידעתי מראש - הייתי עושה את הלילה באתר הקמפינג במוטוטפו, עושה עוד קצת שבילים באי - כמו השביל לאיילינגטון ביי ולבולדר ביי (Bolder Bay) שבו מסתתרות ספינות נטושות. לא נורא, פעם אחרת. 

כשחזרנו, עוד היה הרבה זמן של אור, אז תפסנו את האוטובוס לכיוון מאונט עדן (Mount Eden), מרחוב Customs -קו 274, דולר וחצי. מאונט עדן הוא אחד מהרי הגעש הכבויים שעליהם יושבת אוקלנד. מדובר בגבעה ירוקה שיושבת בלב אחת השכונות השקטות והרגועות שרחוקות קצת ממרכז אוקלנד. ירדנו למרגלות ההר ועלינו עליו דרך שביל, שפתאום נגמר בכביש. המשכנו עם הכביש עד לראש ההר וגילינו את ההבדל בין ההר הזה להר הגעש הקודם שראינו היום - ההר הזה מכוסה כולו דשא, רק דשא, ובתוך האחו הזה, שבמקרה נפל לתוך לוע של הר געש, רועה לו עדר פרות שלוות. תמונה מאוד פסטורלית, בלב העיר.

כשירדנו מההר, נזכרנו שאנחנו צריכים לקנות אוכל להערב ולמחר ומחרתיים, כי אנחנו רוצים לתפוס מחר אוטובוס לטרק. ירדנו למכולת הקרובה על הדרך ומצאנו שאין בה הרבה. בעל המכולת ולקוח חביב כיוונו אותנו לסניף הקרוב של חברת פודטאון (Foodtown) - אחת מרשתות הסופרמרקטים בניוזילנד. פשוט רדו עם הרחוב, ובסוף הירידה קחו ימינה, הם אמרו. אז ירדנו וירדנו וירדנו, עד שהגענו חזרה לקווי סטריט. הניו זילנדים תמיד אוהבים לעזור, זה בטוח, אבל הם שכחו לציין שלרדת עם הרחוב זה 40 דקות הליכה, עד למקום שבו לקחנו את האוטובוס לכיוון ההפוך, פחות או יותר. קנינו מזון בפודטאון. באמת זול בהרבה, במיוחד אם מחפשים את מוצרי הסופר סייבר (Super Saver) - מוצרים שלאותו יום יש עליהם מבצע שמוריד את המחירים למינימום המוחלט. רצנו מהר מהר לאכסנייה, כדי שנספיק לבשל לפני 9, אז אסור להשתמש בגז יותר. הגענו, הכנו, אכלנו, ישנו, במטרה לקום ב6 בבוקר, לעשות צ`ק אאוט מול ליז, אחת העובדות של האכסנייה, שאמרה לא לדאוג, היא תמיד ערה בשעות האלה, ולצאת לטרק הראשון שלנו בניו זילנד - יומיים בעמק קווארנגה (Kauaeranga Valley). אבל נחשו מה? 

לתחילת הכתבה

מחוץ לעיר 

התעוררנו בשש ועשרה בבוקר, קצת לחוצים בזמן, התארגנו במהירות האפשרית ורצינו לצאת, אך איה ליז? היא תמיד קמה בשעות המוקדמות של הבוקר, חוץ מהיום הזה מסתבר. תגידו שזה לא היה צפוי?! אני חזרתי לישון וב10 פינינו את החדר, ויצאנו לעיר במטרה לתפוס את האוטובוס לת`מז (Thames) ב1:15, ומשם לתפוס טרמפ לכיוון קווארנגה וואלי ולהספיק כמה שיותר מהמסלול לאותו יום, להגיע לבקתה הראשונה שתקרה בדרכנו ולהמשיך למחרת את שאר המסלול. אחרי סנדביץ של 10 באלברט פארק (Albert Park), ליד מרכז העיר, המשכנו לתחנת האוטובוס של אינטרסיטי (Intercity). לא ציינתי את זה, אבל אוקלנד מלאה בפארקים יפהפיים וגדולים, שנחמד לעצור ולשבת בהם, סתם לנוח או לעשות פיקניק קטן. שמחים וטובי לב הגענו לתחנת האוטובוסים בהובסון סטריט, ממש בסקיי טאוור וביקשנו שני כרטיסים לת`מז. אבל כאן התחילו לחבור מרפי ואוקלנד כדי למנוע מאיתנו לצאת מגבולות העיר. 

על האוטובוס של 1 נשאר מקום אחד. אחרי התבוננות מחדש בספר טרמפינג בניו זילנד, החלטנו על יעד אחר. גם אליו לא היו כרטיסים, כמובן. התחלנו להתלבט, מה עושים הלאה? אחרי ארוחת צהריים קטנה בעוד אחד מהפארקים של אוקלנד, החלטנו, או יותר נכון דרור שכנע אותי, לשכור מכונית כבר היום ולנסות לסוע לאנשהו קרוב. שמנו פעמינו לכיוון הסוכנות A2B שראינו תמיד בדרך מהאכסנייה לעיר כדי להשיג רכב. גילינו שה- Beach Road, הרחוב שמקשר בין פרנל לנמל, הוא מרכז השכרת הרכב העולמי בעצם והיה צריך לקרוא בכלל לרחוב Rental Road. התחלנו לעבור בכל סוכניות ההשכרה שבדרך לA2B וגילינו שוב שמרפי פועל עלינו, ולנסות להשכיר רכב ללא הזמנה מראש, יומיים לפני חופשת ראש השנה האזרחית, זה לא דבר קל. הדבר היחיד שהיה קרוב ל"אוטו מיד ועכשיו" שרצינו הייתה סוכנות שיכלה לארגן לנו רכב רק למחר בצהריים. בסופו של דבר, ויתרנו על הטרק להיום והזמנו מכונית מהסוכנות ל2 לינואר, במחיר שהיה זול בהרבה מכל מחיר שהציעו לנו במקומות אחרים. חזרנו מוקדם מהצפוי ללנטנה לודג` ולקחנו חדר עד ליום שבו עופר והירש יצטרפו אלינו.

החלטנו לא לוותר לגמרי על היום הזה ויצאנו למצפה הכוכבים של אוקלנד, על וואן טרי היל (One Tree Hill), עוד אחד מהרי הגעש של אוקלנד, טיפה אחרי מאונט עדן. לקחנו קו 305 ממרכז העיר, 4 דולר, והגענו לפתיחה של המצפה שפתוח בערבים בין 8 ל9 וחצי. תמורת כרטיס ב10 דולר קיבלנו תצוגת פלנטריום מעניינת עם מדריכה משעשעת. הידעתם שבניו זילנד לא רק נוהגים הפוך והמים בשירותים מסתובבים הפוך, אלא גם מערכות הכוכבים מופיעות הפוכות, לדוגמה אוריון שמגיע עם הראש כלפי מטה? כנראה שגם הוא בראש של באנג`י. חזרנו מאוחר כרגיל לאכסנייה והזמנו הפעם כרטיסים לת`מז, לעשות יום טיול בקוורנגה.
 
שוב קמנו ב6 בבוקר ורצנו מהר מהר לתפוס את האוטובוס, שלא יהיו תקלות. לקחנו את האוטובוס ב7:30 מהתחנה, 21 דולר לכיוון עם הנחה של כרטיס YHA. הגענו לת`מז, עיירה מזרחית מאוקלנד על חוף המפרץ, בסביבות 9:40 והתחלנו ללכת על הכביש ולנסות לתפוס טרמפים. אבל אף אחד לא עצר. אני התחלתי להתבאס - זו החביבות הניו זילנדית ששמעתי עליה כל כך הרבה? אחרי 40 דקות של הליכה ואי תפיסת טרמפים, הגענו למקום שמארגן סיורים מודרכים במכרות הזהב שהיו פעם במקום. דיברנו עם אישה חביבה שהסבירה לנו בדיוק איך להגיע ואפילו הכינה לנו שלט להניף לנהגים ובו בקשה בריטית נימוסית ואדיבה שייקחו אותנו, אנא, לקווארנגה, אם לא אכפת להם. אחרי עיון קצר במפה שהיא ציירה לנו גילינו שהלכנו 40 דקות בכיוון הלא נכון ויש לנו עוד ללכת את כל העיירה חזרה כדי להגיע למקום שקל לתפוס ממנו טרמפים. אבל זה מה שישבור אותנו? כן, קצת. אבל לא מספיק.

דקה אחרי שהגענו לפנייה לכיוון קווארנגה, תפסנו טרמפ עם אנגלי חביב בשם איאן שהיה פעם בישראל ושמח להוריד אותנו ליד הנהר, כי ממילא הוא היה בדרך. הוא עצר לנו באמצע הנהר והסביר לנו בדיוק מאיפה לרדת כדי להגיע למים עצמם ושלדעתו אפשר ללכת עם הנהר עד הסוף. ירדנו למים וטבלנו בהם אפילו. קרירים ונקיים, אבל קצת קרירים מדי בשביל היום הזה, ואחרי 5 דקות של עמידה עד הברכיים יצאנו חפויי ראש ומבויישים אל מול ילד בן 5 ואבא שלו שטבלו בנהר ללא כל חשש. רצינו להמשיך עם הנהר, אבל הגדה הלכה ונעלמה ולמרות שזגזגנו מצד לצד, לא יכולנו להמשיך. חתכנו חזרה לכביש דרך אחת החוות שמקשטות את הדרך. גדרות לא הפריעו לי בארץ, אז למה שהם יפריעו לי פה? אפילו אם הן מחושמלות? המשכנו עם הכביש ומדי פעם ירדנו אל הנחל כשהיה אפשר, נחים, טובלים, אוכלים ומשחקים טאקי במשחק מרתוני שנמשך שעתיים וחצי ובו הבסתי את דרור 555-428, אני חושב. למי שלא ידע, יש ניקוד בטאקי.

המשכנו ללכת, נדהמים מהנוף - העצים, החוות המבודדות שהן בעצם חלק מת`מז והנהר. לפתע נגלה מולנו מין יער לא שייך שנראה כאילו נלקח מהסרט "מדגסקר". התחיל לטפטף וזה נתן לנו את המפגש הראשון האמיתי עם הלב הרחב הניו זילנדי. רכב עצר לידנו, נוסע בכיוון ההפוך לשלנו. הנהג, בחור בשם טיילור, קרח עם זקן תיש ארוך, שאל אם אנחנו צריכים טרמפ. הסתכלנו עליו מוזר ואמרנו לת`מז, וחשבנו - אבל אתה בכלל בכיוון הלא נכון. הוא אמר לנו לקפוץ פנימה ובמהלך הנסיעה התברר לנו שהוא ראה אותנו הולכים וחזר חזרה אלינו במיוחד כדי לאסוף אותנו. הנחמדות לא הסתיימה בזה. כששאלנו אותו איפה יש מקום נחמד לשבת בעיירה עד שנתפוס את האוטובוס, הוא נסע במיוחד עד לאזור הקניון והחוף, בצד השני של העיירה, הסביר לנו בדיוק מה יש שם ווידא שאנחנו יודעים מאיפה יוצא האוטובוס. זה פשוט הדהים אותי, טוב לב ספונטני שכזה עוד לא פגשתי. זה ראש שקשה להתרגל אליו.

מסתבר שהחוף שבו טיילור הוריד אותנו ליד הקניון הוא מקום התאספות של עופות ים רבים. במקום יש ביקתת צפייה בציפורים עם תמונות שבעזרתם זיהינו חלק מהציפורים. ישבנו שם חצי שעה בערך, רק צופים בציפורים, במרכז העיירה הזאת, בלי הפרעה, בלי רעש, בשלווה מוחלטת. אז הבנתי שהיום פגשתי את ניו זילנד האמיתית ושמהיום, עם או בלי מרפי, דברים ילכו הרבה יותר בקלות ובכיף. 

תפסנו את האוטובוס ב8 חזרה לאוקלנד. מרכז העיר היה כבר מלא באנשים לבושים חגיגית ובמכוניות פקוקות ומפוקקות, כולם בדרך לחגיגות ראש השנה האזרחית. אצנו רצנו לאכסניה, כדי למצוא לנו מקום נחמד לחגוג בו את הסילבסטר. התקלחנו צ`יק צ`ק והתיישבנו בפאב אירי ברחוב פרנל רוד בשם הבוג (The Bog). האוכלוסייה אומנם מבוגרת יחסית, הבירה יקרה, אבל הייתה שם להקה אירית מגניבה ובחור ניו זילנדי בשם ימוס שגר עם בחור ישראלי בשם ינון, שאחרי חמש דקות שיחה התייחס אלינו כאל חברים קרובים, נתן את מספר הטלפון והכתובת והזמין לבקר, מתי שנרצה, רק להתקשר. 

שמחים וטובי לבב חזרה לאכסניה. אני כולי מחכה שעופר והירש כבר יגיעו, כדי שנוכל לראות שוב את אותה ניו זילנד שכבר טעמתי ממנה, קצת לגמרי במקרה, בפעם הראשונה היום.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×