אוקראינה 2

תמונה ראשית עבור: אוקראינה 2 - תמונת קאבר
מבצר חוטין; צלם: יורם גלין

לבוב

עתה, מועדות פנינו ללבוב (עתה לביב). עיר בת 760 שנה ובה 750,000 תושבים. עד מלחמת העולם II לבוב הייתה השלישית בחשיבותה מבין ערי פולין. לאחריה, כשלו כל מאמציה של ההנהגה הפולנית לשכנע את סטלין להשאיר את לבוב בצדו הפולני של קו קורזון – קו הגבול החדש במזרח פולין. סטלין הבהיר למנהיגים הפולניים, שהוא אדונו המוחלט של המצב ושרק דעתו היא הקובעת, לא רק בשאלת קווי הגבול, אלא גם בשאלות מהותיות יותר, דוגמת עצם קיומה של מדינה פולנית ריבונית. לטענה, כי לבוב לא הייתה מעולם רוסית, השיב סטלין ברמז הדק ש"אכן לבוב לא הייתה רוסית, אבל ורשה – כן". גם הסכמתה המוצהרת של ממשלת פולין הזמנית לוותר על שצ'צין ווורוצלב לא ריככה את העמדה הרוסית. השאיפה להותיר את לבוב בתחומי פולין נחלה את כישלונה הסופי בוועידת ילטה (10.2.45), בה נקבעו הגבולות ובמאי 45 החל טרנספר רבבות הפולנים, שיושבו ברובם ב"שטחים המשוחררים" שבמערב פולין; בראש ובראשונה בוורוצלב (ברסלאו), עיר גרמנית מובהקת בכל תולדותיה שעברה מגרמניה לפולין, כמעט בעל כורחה, ותושביה הגרמניים נתבקשו לפנותה ולשוב למולדתם (שבעצם מעולם לא עזבוה). לבוב נשארה כפצע פתוח בלב הפולנים, אשר באים לבקרה בהמוניהם. בילדותי הכרתי לבובאים, כאנשים הדוברים פולנית משונה קצת, אך לא הייתי מסוגל להבין (מה גם שאף אחד לא טרח להסביר לי) שאלה אנשים, אשר רק חודשים ספורים קודם לכן נעקרו מהמקום בו נולדו וחיו, כמוהם כאבותיהם לדורותיהם.

ראשוני היהודים הגיעו לעיר, בעיקר מתורכיה של היום, כמעט מיד עם היווסדה במאה ה-13, אם כי יש חוקרים הסבורים שיהודים ישבו במקום עוד במאה ה-9. עם הגיעם העירה הפכו היהודים למתחריהם של היוונים והארמנים בתחומי המסחר. כבר ב-1571 בנו יהודי העיר את בית הכנסת "ורד הזהב", שעמד על מכונו עד השואה, ועתה נותר ממנו קטע קיר בלבד.
ערב מלחמת העולם II הייתה קהילת לבוב השלישית בגודלה מבין קהילות יהדות פולין, כשהיא מונה כ-110,000 יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת של 340,000 איש, דהיינו - כשליש מתושבי העיר. 3 שבועות לאחר פרוץ המלחמה נכנסו הסובייטים ללבוב וסיפחו אותה לתחום שליטתם, יחד עם יתר אזורי גליציה המזרחית. בעיר ובסביבותיה חסו באותה עת יותר מ-100,000 פליטים יהודיים ממערב פולין הכבושה בידי הנאצים (כולל רבים מבני משפחתי), אשר נמלטו למזרח פולין בה נהנו היהודים, לכאורה, ממעמד שווה לזה של בני לאומים אחרים תחת השלטון הסובייטי. בקיץ 1940 הוגלו רבים מפליטי מערב פולין שהגיעו ללבוב לירכתי ברית-המועצות, מה שהוכיח עצמו כרע במיעוטו. בעיר לבוב התקבלו הגרמנים (יוני 41) בתרועות שמחה בידי לאומנים אוקראינים, שראו בנאצים כוח משחרר מן הכיבוש הקומוניסטי ושמחו לשתף איתו פעולה. יחידות Einsatzgruppen, בסיוע אוקראינים מקומיים, ארגנו פוגרום רחב-היקף ביהודי העיר, באמתלה של תגמול על רציחות ה-NKWD, להן סייעו כביכול היהודים. במהלך הפוגרום, ביולי 1941, נרצחו כ-4,000 יהודים, וכן אינטלקטואלים ומרצים פולנים מאוניברסיטת לבוב. בפוגרום נוסף שנערך תחת השם "ימי פטליורה", על שם המנהיג האוקראיני סמיון פטליורה, מארגן פרעות 1918, שנרצח בידי מתנקש יהודי (פריז 1926), נרצחו כ-2,000 יהודים נוספים, שהוצעדו לבורות ירי בבית העלמין היהודי ובכלא לונצ'קי. בדצמבר 41 הושלם מבצע הקמת הגטו, שהיה מגדולי הגטאות שהוקמו על-ידי הנאצים בפולין. הוא איכלס בשיאו 120,000 יהודים. בעקבות רציחות וגירושים למחנות ההשמדה (להבדיל מיתר ערי גליציה המזרחית, רוב יהודי לבוב הומתו במחנה ההשמדה בלז'ץ ולא בעירם) נותרו בו בסוף המלחמה לא יותר מ-200 איש, שהצליחו לשרוד במסתור. המספר הכולל של יהודי לבוב וסביבתה, שנספו בשואה, מוערך ב-160,000 נפש. כל שנותר מהם זו האנדרטה המרשימה, שהוקמה ב-1992 במימון ממשלתי.

d0edd5583b0642eedf465dfe0d01afd9.jpg?l=64950255e0f0d905166df473522102127.jpg?l=6

עתה חיים בלבוב כ-5,000 יהודים, להם בית כנסת פעיל – "בית אהרון וישראל". שומר בית הכנסת, שהסכים לפתוח את השער רק לאחר ששטר כחול (שווה ערך של 10 ₪) נראה בידי, הוא בן תערובת אוקראיני-פולני, פרבוסלאבי בדתו, שנשא לאשה יהודיה ובא על עונשו, כש-3 מ-4 ילדיו הם חרדים, תושבי בני ברק. בית הכנסת שופץ לאחרונה וכך הוא נראה מבפנים

c49e505fce62bfa77bdca80e4d924328.jpg?l=687af6559458d789eedae628a06dc114a.jpg?l=6 מניין יש בו רק לעתים די נדירות, כשזקני היהודים בעיר מצליחים להגיע. לדברי השומר: "יש רק צעיר אחד וגם הוא מטומטם".
לבוב לא מקבלת אותנו בסבר פנים יפות. נכנסים למרכז העיר על גבי "ראשי חתול", שלפלא הוא שמכוניתנו עמדה בהם יפה. אנחנו לא כל כך. משני צדי הרחובות בתי פאר, שהיה ואיננו עוד. תלמה מסתכלת עלי במבט אלכסוני, שמשמעותו: "לאן הבאת אותי?!"

ג'יפסי (כינוי החיבה של GPS-נו, ששום חיבה לא מגיעה לו) מפשל כרגיל. בדיעבד גילינו, שהמקום שעליו הכריז כיעדנו ושבו לא היה זכר למלון לא היה רחוק מהיעד האמיתי, אלא שהגולם לא ידע, שכדי להגיע למלון המוזמן, מבלי לנסוע ב"אין כניסה", צריך לעשות סיבוב קטן (5 דקות לכל היותר).
מחלון חדרנו במלון המעולה ראינו את לבוב "האמיתית".

c03df195df81ad169f7bd6c8d9131903.jpg?l=6 קשה להגזים בהתלהבות מיופייה של העיר העתיקה של לבוב, על בניניה, המזכירים לעתים את וינה (ושאכן נבנו בחלקם הניכר בתקופת השלטון האוסטרו-הונגרי), ארמונותיה (בדימוס) וכנסיותיה.

e0aaf698a00569917bd38dea97bdee35.png?l=63c898843a406ea783346f6169aede595.png?l=6

9ff5ec33db044d1e7146adf33f2ca806.png?l=6653626f1b4b54e22f80e6c43f4383dde.png?l=6

אחרי ארוחת הבוקר הדשנה במלון דנייסטר המצוין, וויתרנו בקלות על לחם הקודש, אותו חילקו לכל דיכפין בקתדרלה הקתולית של העיר (סוף סוף אפשר לתקשר בפולנית...) ותחת המים הקדושים העדפנו אספרסו (גם בתרבות הישיבה בבתי הקפה מזכירה לבוב את וינה). בבית הקפה מלצרית דוברת פולנית לא רעה. להפתעתי, היא אוקראינית "טהורת דם", שלמדה פולנית מהטלוויזיה בלבד.

הקתדרלה יפה, גם מבפנים וגם מבחוץ, אך אילו נדרשתי לבחור ב"מלכת היופי" של העיר הייתי מצביע עבור קפלת בוים - קפלת קבורה משפחתית רנסאנסית, שהוקמה בראשית המאה ה-17 בצמוד לקתדרלה.

e4b302971adaf2ecf649018c61ce59f8.png?l=6ffe46b0230ef686f86a720359d9136d3.png?l=63e86861c7045bde9dab0f1bcf2f664a7.jpg?l=6
קשה להאמין, אבל מה שרואים בתמונה האמצעית אינה "הסעודה האחרונה", אלא ליל סדר כהלכתו.

תופעה מעניינת בכיכר הם הבתים התלת-קומתיים הצרים עד כדי כך שבכל קומה יש 3 חלונות בלבד. סיבתו של בינוי לעומק ולא לרוחב היו המיסים העירוניים, ששיעורם נקבע על-פי אורך המדרכה שתפס הבית.

5899634ed963ce6d683ea86e7c728373.png?l=65837dc8576190f45994f228bca0de775.png?l=6
הכיכר עצמה, על 44 בניניה, המייצגים שלל סגנונות, החל ברנסאנס וכלה במודרניזם, מרשימה מאד, אך אינה מתחרה רצינית לאלה של קרקוב, ורוצלב, וורשה או פוזנן. אני, מתוך סולידאריות עם תלמה, לא עליתי למגדל העירייה והיא, מתוך סולידאריות אתי, וויתרה על 300 המדרגות.

בערב לבשתי מכנסי אופרה ונעלי אופרה והלכנו לראות את "הליצנים" בבית האופרה של לבוב, שקשה לי להחליט אם הוא יפה יותר מבחוץ, מאשר מבפנים או להיפך.
כפי שכבר כתבתי, אני מסוגל לתקשר באוקראינית בסיסית, אך הסיכוי שאבין אוקראינית מושרת הוא ממש אפסי (בהתחשב בשמיעתי המוסיקלית האבסולוטית, גם עברית מושרת לא תמיד מובנת לי). רווח לי, כשגיליתי שהאוקראינית מוגבלת רק לפתיח ועד מהרה עברו הליצנים לזמר איטלקית. היה לי הרבה יותר נעים לא להבין איטלקית, מאשר אוקראינית.
אודה ולא אבוש, כי בלי קשר לשפה יש לי קושי עם אופרות. ראשית, רמת עלילותיהן של האופרות הקלאסיות היא של תת-טלנובלות והן מעלות את זו של "נשות הטייסים" לדרגה של נכס תרבותי. שנית, קשה לי להסתגל לאמנות, שהיא שלא כדרך הטבע. בעוד התיאטרון והקולנוע מציגים תמונה של מציאות, גם אם לעתים מעוותת, "שיחם" של זמרי האופרה אינו דומה לשום דבר, שהרי אם אדם יבחר בחיי היומיום בדרך זו של תקשורת, טובים סיכוייו אם לא לאשפוז כפוי, הרי לפחות לטיפול אמבולטורי.
בסך הכל די נהניתי: החברה שרו לא רע והבניין, האולם והתפאורה היו מרשימים ביותר.

a180821ce5fa8902887069c14eaea14c.png?l=68d36f3a19fdaf1babd7f9d366be50985.png?l=61407f8c4ef4201ad4b3b7aa3988a2dec.png?l=6

לא קבלתי קשה את רצח קולומבינה ומאהבה והאירוע לא פגם כלל בתאבוני.

פתחנו את היום החמישי למסענו במיסה יוונית-קתולית, באוקראינית כמובן, בקתדרלת סט' ג'ורג' (זה עם הדרקון). גם תלמה הסכימה אתי, שהם שרו לא פחות טוב מהליצנים, מה גם שהאופרה הזאת הייתה חינם. ואם תשאלו אותי, מה עושה כנסייה יוונית-קתולית באוקראינה (וגם אם לא תשאלו), אספר לכם ש-8% מהאוקראינים הם "יוונים-קתולים", דהיינו - פרבוסלאבים אורתודוקסים, המקבלים על עצמם את מרות האפיפיור, בלי שום קשר ליוון.

אחרי עוד כמה כנסיות וארוחת שוק טעימה להפליא וכמעט חינם, מועדות פנינו לעבר בית הקברות ליצ'קיב (בינתיים לא למטרות אישיות). בית הקברות העתיק של לבוב ואחד העתיקים באירופה (1786) מתחרה, במצבותיו ובהיכלי הקבורה שבו, בגדולים ובמפוארים שבבתי הקברות האירופיים. בילינו בו כשעתיים, לא משום זיקה למי מהמנוחים, אלא בשל סגולותיו האומנותיות

4a496d446498e51e7cb5a9bfb7690ea5.png?l=60dde884af9dd180e24ea7a98f114e587.png?l=61be538c309901be64064c3236096bcab.png?l=69cacf3fcc6aa22a512937bed1f89d3c6.png?l=619fab6de9f5b298e7648c413f3a58084.png?l=6155932d4a17651a19ed4e87b41460f1a.png?l=6

בית הקברות, בו 300,000 קברים, מחולק לשני חלקים: האחד "אזרחי" מעורב (פולנים, אוקראינים ורוסים); והאחר – בית קברות פולני "צבאי", שכולו שוקם זה לא מכבר לאחר הריסתו המכוונת בידי הסובייטים, ובו טמונים כ-3,000 ממגיני לבוב במלחמת פולין-אוקראינה 1920-1918, רבים מהם אזרחים, כשהצעיר מביניהם נפל בגיל 9, כשהוא נושא עמו רובה שהיה גדול ממנו.

5655784c2ef6bb7e351b8bed1c2ad269.png?l=6e2611d71a9a7f0eed5a0b68a969f7bb7.png?l=6

אגב בתי קברות, הרי אלה האוקראינים צבעוניים להפליא, הכל הודות למנהגם להניח זרי פרחים מלאכותיים

1d6978fcbabd5c5d76eacc25923c2c93.jpg?l=6488e20d5baa26f2106fed8a441054205.png?l=6

יום שישי נפתח, מטבע הדברים, בביקור (די מיותר) בבית כנסת גלנצר. ליתר דיוק, בהצצה עליו מבחוץ. בית הכנסת היחיד מבין עשרה, ששרד ברובע היהודי שמחוץ לחומות ועתה מתנהל בו המרכז התרבותי ע"ש שלום עליכם.

4031876ea5ea8a27e814181d9c42d9b1.png?l=6
המשכנו לעבר שרידיו הדלים מאד של מבצרה של לבוב, לא משום כבודם, אלא משום שהבטיחו לנו תצפית מרהיבה על העיר מהגבעה עליה הוא ניצב בשעתו. 252 המדרגות במעלה הגבעה תרמו תרומתן החיובית לכושרנו הגופני ונהנינו גם מאוויר הפסגות, אך התצפית מחדרנו במלון טובה יותר.
היום שבת והתודעה היהודית מביאה אותנו לבית העלמין היהודי של העיר. אני יודע שיהודים אינם מבקרים בשבתות בבתי קברות, אך במקום בו מותר להקים בית כנסת בבית קברות, קל וחומר שמותר לבקר בבית הקברות בשבת.
בית קברות ענק, במצב מעולה, בו למרבה הפליאה, מספר לא קטן של קברים מעורבים יהודיים-נוצרים

fe90ba0bc4d6702ca30a7776ab553074.png?l=6

וגם לא מעט נוצרים קבורים בו, כשעל קבריהם, כמובן, צלבים. לא עלה בידי לברר מדוע נקברו הם בבית-עלמין יהודי, לעומת זאת, קבלתי מהגנן תשובה ברורה לשאלתי, היכן נוכל למצוא את המצבות הטרום-מלחמתיות: לא נוכל למצוא אפילו אחת מהן, כי הגרמנים וכנראה גם האוקראינים (הוא העדיף להתייחס לגרמנים בלבד) עשו בכל המצבות הישנות שימוש כבחומר בניין. לאכזבתנו, כל מה שראינו הן מצבות משנת 1945 ואילך, רובן המכריע בכיתוב רוסי בלבד וחלקן מגודרות (למה?) ובהן תמונות המנוחים.


e84f239a2253eb2ac1dd08c2929ccf8b.jpg?l=6 581741901d7b2785408292adff052a44.jpg?l=6

"הרב הצדיק הקדוש המפורסם" היה כנראה מפורסם כל כך, שמקימי המצבה ראו את ציון שמו כמיותר… 51f9f066833277a4d04ea3af472b26ff.png?l=6
מספרן של המצבות שעליהן מגיני דוד היה זעום ומצבות בהן כיתוב עברי אף מעטות מהן. למראה מצבה זו, אולי מוטב שלא כתבו עברית f8262e2a3799a2f611d76d9fe961c419.jpg?l=6

בעת סיורנו בבית הקברות נערכה בו לוויה נוצרית, כשבנה של המנוחה ניגש לפתע אלינו, ברכנו לשלום ושוחח עמנו בעברית קלה, כשהוא טוען להיותו יהודי ולאו דווקא גר. קבלנו את הרושם שרבים מצעירי אוקראינה מגדירים את עצמם כיהודים, לפי מבחני חוק השבות ולא לפי ההגדרה ההלכתית.
ללבוב גם שרידי חומות עתיקות

9c23ef9c4c91e1b5040c62c1fdf28339.jpg?l=6
שרידים (משוחזרים, כמובן), של עברה היהודי

d00a95fd9f5c77a6d61d1093840250aa.png?l=6

ובאחד הצמתים פגשנו גם את שלום עליכם

766f05f05bf77719ec8805111429f1cb.jpg?l=6

השעה רק 1600 ואנחנו, מרוצים אך עייפים, מחליטים לעשות הפסקת מנוחה במלון. כמעט שעשינו. בעודנו עומדים בתור לפניה שמאלה ברמזור, הרומיאו, ששמו האמיתי וולודומיר, כה המוקסם מהיוליה שלו, ששמה האמיתי יוליה (ואני מבין היטב מדוע הוא מוקסם. חבל שלא צילמתי) ובמקום להעביר את ההילוך לקדמי מכניס לרוורס ובטרם הספיקותי להגיד ג'ק רובינסון (באוקראינית זה הרבה יותר קשה) אני חוטף זפטה מחלקו האחורי של רכבו בחזית אוקטבייתי היחידה. המכה קלה, הנזק לא חמור, אך בעת שכירת הרכב הוזהרתי, שכל נזק מחייב דו"ח משטרתי, שאם לא כן אין כיסוי ביטוחי.
יוליה לא רק יפה, אלא גם מדברת אנגלית לא רעה. עוברת רק שעה קלה (כזאת בת 50 דקות בלבד) והשוטרים מגיעים. יוליה מתרגמת ואני עושה הצגה של אי-הבנה. גם הפעם נכשלתי. הם רוצים שאמסור עדות כתובה בכתב ידי. אני מסביר להם, שגם את מעט האוקראינית שאני יודע, איני מסוגל לכתוב בכתב קירילי. מתפשרים על אנגלית, שהם אינם מבינים. בינתיים הם מבקשים ממני את רישיון הנהיגה ואת רישיון הרכב (שגם הוא כרטיס פלסטיק). לתדהמתי, אינני מוצא אותם. אני מוסר להם את הרישיון הבינלאומי ולהפתעתי הנעימה הם מסתפקים בו, אבל לרישיון הרכב אין לי שום תחליף. תלמה תופסת מונית למלון כדי לחפש שם את שני הכרטיסים. חוזרת בידיים ריקות. אנחנו משוכנעים שהשוטר המושחת מאומן לא החזיר לי אותם, למרות שאני זוכר את מעמד ההחזרה. כולם נוסעים לתחנת המשטרה, שם תישאר המכונית במעצר (תרגום מילולי של דברי השוטר) עד שיימצא רישיון הרכב או שנציג חדש. עם זאת, אני חייב לשבח את שוטרי לבוב על יחסם החיובי. אחד מהם הסיע את תלמה, מיוזמתו, למלון לחיפוש יסודי וחסר תוצאות בחדרנו. בינתיים מופיע וולודומיר II – נציג חברת באדג'ט, שהוזמן על-ידי השוטרים. מדבר אנגלית רהוטה ועד מהרה מתברר שהוא בכלל וולדק, פולני בן פולנים. עוברים למאמע לשון (מה לעשות, כשהמאמע שלי דברה פולנית ולא יידיש). מה שעוד יותר חשוב שהוא יודע "שוטרית" – ניב אוקראיני המיועד בלעדית לשיחה עם שוטרים. לאחר מו"מ ארוך הם מוכנים שהמכונית תישאר במעצר לא אצלם אלא אצל וולדק, כאשר עלי לשלם קנס, בשווי של 210 ₪, בגין נהיגה ללא רישיון רכב, אבל כיוון שהקופה כבר סגורה נמצא פתרון יצירתי: אני מפקיד אצל הבכיר מבין השוטרים את סכום הקנס והם ייעשו עמי חסד וישלמו את הקנס בשמי ביום ב'. אני לא צריך לדאוג לקבלה. היא ממילא לא תגיע אלי או למישהו אחר. התשלום מבוצע מחוץ לתחנה, בתוך ניידת (גם אתם כבר מכירים את הפרוצדורה), באמצעותו של וולדק, אשר להפתעתי אומר שהקנס אינו 420 הריבניות, כפי שהשוטר אמר לי, אלא 450 הריבניות. אני עדיין משלה את עצמי,שידיו נקיות, במיוחד כשהוא רוטן על שחיתותם של השוטרים, אבל הוא יוצא מהניידת לאחר השלמת העיסקה ומסביר לי, שנאלץ להוציא מכספו 300 הריבניות, בנוסף לסכום הקנס, "כדי לסגור עניין". אחרי רגע הוא גם נזכר, שצריך אישור לחברת הביטוח, שעלותו 100 הריבניות. אמנם אחוות פולנים, אבל לבחור, כמו לשוטרים, יש משפחה לפרנס. לו יש משפחה ולי אין ברירה – 400 הריבניות נוספות מתניידות מארנקי לארנקו. השעה 2015 ואנחנו משוחררים מהתחנה. באין רישיון רכב אינני יכול להמשיך להשתמש במכונית הפגועה, מעבר להסעתה למשרדו של וולדק. ב-2200 אנחנו במלון, אליו מגיעים במכונית וולקסוואגן פולו, שהיא נחותה בשתי דרגות לעומת קודמתה, אבל העיקר שיש מכונית ואפשר להמשיך בטיול, למרות החרדה הכרוכה בהעדרו של רישיון ישראלי.
ז'ובקבה
בוקר לא ממש נחמד. מציצים החוצה ורואים, שבמקום כלי רכב חלופי, היינו צריכים לדאוג לעצמנו לכלי שייט. בגשם שוטף נוסעים לז'ובקבה הקרובה, בירתו המשנית של המלך יאן סובייסקי, אשר בשלהי המאה ה-17, בקרב נגד התורכים ליד וינה, דחה ליותר מ-300 שנה את ההשתלטות המוסלמית על אירופה. ז'ובקבה מקבלת את פנינו בגשם שוטף ובפרקי חזנות פרבוסלאבית, מאד ערבה לאוזן, בכנסיית עץ מדהימה, בת 290 שנה. אי-אפשר להיכנס פנימה, כי גם חלק לא מבוטל מהמתפללים נותר בגשם בחוץ, באין די מקום בתוך הכנסייה.

9354ca741972959c4f86ca947249bf4a.png?l=6

כמו כמעט כל מקום באוקראינה הגליצאית גם ז'ובקבה הייתה עיר ואם בישראל. הקהילה מנתה 4,500 נפש, כמחצית מכלל אוכלוסיית העיר. מאנשי הקהילה לא שרד כמעט איש ומה שנותר מבית הכנסת (בן סוף המאה ה-17) אינו אלא חורבה מרשימה, המעידה על תפארת העבר. למזלנו הגיעה לביקור קבוצה אוקראינית וכך זכינו מן ההפקר גם להיכנס פנימה.

0f7bbbafdc3147d7abea08f3877cfd18.png?l=69c79fc1e6b2fce118089996f38a85b8c.png?l=6

כיוון שממש קשה ליהנות מבית-הכנסת התנחמנו בבנייני העיר העתיקים וביופיין של הכנסיות.

398af485a3e28a1dfc04a08b1ff38b62.png?l=6a12ace9b4f88248a7c9d72c083c18559.png?l=636d35ab8a25e08e56d281c2d95dff749.png?l=6a4696a4206dbbd0359da3c15204f019a.png?l=6

דרוהוביץ'
בוקר חדש ורישיון רכב ישן, בחברתם של רישיון הנהיגה וכרטיס אשראי, שבהעלמו לא הרגשתי, נופלים אפיים ארצה לרצפת חדרנו בדרוהוביץ', דרך חור שבתיק, שם הסתרתים, כנראה, מבלי לזכור, ביסודיות רבה מדי. וולדק שמח לשוב ולשוחח אתי ואני שמחתי עוד יותר לחסוך לנו הוצאה של 200$, על-ידי מסירת הרישיון, לפי הוראותיו, מבלי לחזור ללבוב. טוב שהוא שלח אותנו דווקא למישה בטרוסקבץ, עיירת מלונות ספא, כי שם אכלנו את קבאב חיינו.
לעיר דרוהוביץ' מלאו כבר למעלה מ-1,000 שנים ולהתיישבות יהודים בה כמעט 400 שנה. ערב המלחמה הם היוו 40% מתושבי העיר, מהם שרדו כ-400 איש, רובם ככולם בזכות חסיד אומות העולם, הגרמני
Berthold Beitz, שפעל באופן דומה לזה של אוסקאר שינדלר, אך לא זכה כמוהו לתהילת עולם.
הדרוהוביצ'אים הידועים ביותר היו הסופר האוקראיני איבן פרנקו, שעל שמו נקראת סטניסלבוב לשעבר, הצייר היהודי מאוריצי גוטליב והסופר-הצייר היהודי הנודע ברונו שולץ. שולץ, שהיה בן חסותו של קצין משטרת הביטחון פליקס לנדאו, בתמורה לעיטור קירות חדר בנו בציורים מתוך אגדות עם גרמניות, נרצח בלב העיר. לא ברור אם איש הגסטאפו גינטר רצח את שולץ כנקמה על הריגת בן חסותו טכנאי השיניים היהודי לב, או שלב הוא שנרצח על-ידי לנדאו כנקמה על המתת שולץ.

df9c5b5547a06fa95440bb2f21c092aa.png?l=6

בית הכנסת הגדול של דרוהוביץ' היה גדול בתי הכנסת של מערב אוקראינה וזה מה שנותר ממנו.

4c24963eff6af3eca30ae5400df28abe.jpg?l=6 גם מועדון האגרוף 13d4f81bf882c34e624c0c1452935e68.png?l=6 שבפינת b97118cb1d373caca4c0184f08110112.png?l=6 (שולום עליכמה) , היה בעברו בית כנסת.
ראינו גם כמה כנסיות, שהמרשימה מביניהן הייתה כנסיית העץ, בת 500

4e8856a89c22ac6c6353325caee37fa1.png?l=6

סטרי

עצרנו בסְטְרִי, שפעם היוו היהודים, שהיו ואינם, לא פחות מ-35% מתושביה. בית הכנסת, שנותר אחריהם, אינו אלא עוד חורבה מרשימה,

97162394425ea1c41317639aa544c5bb.png?l=6ec589bc51ce31a55eb93b9ee2a1e98c2.png?l=6
בולחוב
היהודים המתים של בולחוב (יהודים חיים אין שם) סגורים על מנעול (מקודד)
ובריח, לא מחשש לבריחתם, אלא כדי להבטיח את פרנסתה הדלה של המשפחה האוקראינית, הגרה בסמוך והיודעת את הקוד. לפני שגילינו אותם טיפסה תלמה על חומת בית הקברות היהודי, באמצעות סולם עץ רעוע, שנמצא במקום, אבל למרבה המזל פחדה לרדת, ליתר דיוק – חששה שאם תרד לא תוכל לעלות. בסמוך נראה איכר עתיק יומין מעבד את גינתו ומשיחה עמו, בתערובת של פולנית ואוקראינית, למדתי את דרך הכניסה למקום.

c9a8e4a82be14c9147fbe2b9ceec7dc9.png?l=6

c5aa01ed45d593995b74ca855c885980.png?l=673bc250660571be5f4dee815cae7dccc.png?l=6

חורבת בית הכנסת של בולחיב

38a5541e25607e4ffc2d4766334d321a.png?l=6

ניצבת, כאילו להכעיס, מול כנסייה יפה במיוחד.

3df0e2046d0a65278bc0b580605a1d0e.png?l=6

איבנופרנקיבסק
ועתה, לשבחי הטכנולוגיה. אני מורה לג'יפסי להביאנו לאיבנופרנקיבסק והוא מתחיל להנחות אותנו. בגלל העננות לא יכולנו לדעת אם אנחנו נוסעים מערבה או מזרחה, אבל בדרך היו לי איזה שהם הבזקים של דז'ה וי, אותם בטלתי כלאחר יד כפרי הדמיון והפרנויה; וכך, לאחר כ-20 ק"מ, מצאנו עצמנו מול השלט "ברוכים הבאים לבולחיב", ממנה יצאנו לפני כמחצית השעה. התעלמתי
מהמפגע האלקטרוני ונסעתי לפי החוש והשילוט (הלקוי בדרך כלל) עד מבואות איבנופרנקיבסק. תרגיל דומה, שג'יפסי ניסה לעשות לנו, בפעם נוספת, נכשל לו כליל. דקות ספורות אחרי יציאתנו לדרך, על-פי הנחיותיו, חשנו את השמש בעורפנו ומייד הבנו, שבמקום מערבה הוא שלח אותנו מזרחה.
GPS הוא מכשיר רב תועלת בשני תחומים לפחות. הוא תורם לביטחונו העצמי ולסיפוקו של הנהג, היודע את הדרך. במצב זה הוא אמנם מיותר, אך מה רבה ההנאה לומר לו, בתגובה להוראתו: "פנה ימינה בעוד 300 מ'" – "קפוץ לי! אני פונה שמאלה מייד. מה תעשה לי?"
חשובה עד מאד תרומתו של הגולם לערנותו של הנהג. בכלל נדמה לי שבתוכו טמון מורה נהיגה או טסטר מתוסכל. זהו ההסבר היחידי לנטייתו להורות לי לפנות בניגוד לאיסור פניה או לתוך רחוב שהכניסה אליו אסורה. לטמבל הממוחשב תפקיד בידורי לא מבוטל. מה יכול להיות משעשע יותר,
מאשר בהגיעי לצומת T, כשמולי בניינים רב קומתיים מאד, לשמוע את הוראתו "המשך ישר בדרך הראשית עוד 6 ק"מ'". בנוסעך בדרך שרוחבה מאפשר לשתי עזים לחלוף זו על פני זו בבטחה, מרענן עד מאד לשמוע את ג'יפסי: "בעוד 150 מטר, המשך בנתיב השמאלי...".

סטניסלבוב – איבנופראנקיבסק. עיר צעירה יחסית – נוסדה רק באמצע המאה ה-17, אבל מוגנת היטב,

7dc88d67c6f5dd5f7d7aead379bd9aaf.png?l=6
מונה עתה כ-225,000 נפש. ב-1962, לרגל מלאות 300 שנה לעיר, שונה שמה לאיוונו-פרנקיבסק, ע"ש הסופר הלאומי האוקראיני איבן פרנקו, כמחווה מרגיעת רוחה של הלאומנות האוקראינית. הגנים הפולניים שלי אינם מתירים לי לקבל את השינוי ולכן אמשיך לכנות את העיר סטניסלבוב.
מבין הידוענים הסטניסלבובאים ראוי לציין את
לאון איסקוביץ', שלמרות שמו היהודי היה כומר בכיר בכנסייה הארמנית בעיר ובתקופת השואה הציל יהודים על-ידי זיוף תעודות הטבלה ארמניות; ולהבדיל, את שמעון זיינפלד, סבו של ג'רי סיינפלד.
עם יסוד העיר קבלו יהודי המקום, כמוהם כארמנים, את הזכות לישיבת קבע ולעיסוק בכל מלאכה ומסחר, כשווים בין שווים עם הפולנים והרותנים.

בספטמבר 1939, לפי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, נפלה העיר לידי ברית המועצות וצורפה לאוקראינה. עם הצבא הגיעו גם אנשי NKWD, אשר רצחו את כל מי שחשדו בו שיתנגד למשטר ורבים אחרים הוגלו ברבבותיהם לסיביר. ב־1989 התגלו קברי ההמונים של כ־300,000 איש - אוקראינים, פולנים ויהודים.
ביולי 41, בעת כיבוש העיר על-ידי הגרמנים, גרו בה יותר מ-40,000 יהודים. השמדתם החלה תוך ימים ספורים. ב-12.10.41, ביום א', שזכה לכינוי "Blutsonntag" ("יום ראשון של דם"), רוכזו אלפי יהודים בכיכר השוק, ממנה הובלו על-ידי הנאצים, תוך התעללות, לבית הקברות היהודי, בו נחפרו מראש קברים המוניים. היהודים אולצו למסור למעניהם כל דבר ערך שהיה ברשותם, להתפשט ולנוע בקבוצות לעבר הבורות. משטרת הביטחון הגרמנית, בסיוע משטרת הסדר ומשטרת הרכבות, רצחה באותו יום בין 8,000 ל-12,000 יהודים.
כאשר הוחל בחיסול הגטו, ב-22.2.43, חיו עדיין בעיר כ-11,000, אך תוך 96 שעות הוכרזה סטניסלבוב כעיר "נקייה מיהודים".
מבין 40,000 יהודי העיר שרדו בה כ-100 ומחוץ לה כ-1,500. כ-85% מיהודי סטניסלבוב והסביבה נרצחו ביריות, במבצעי טבח המוניים.
לאחר שהתגברנו על הבעיה הלשונית של אי-ידיעת המקומיים "סינהוהה" מהי, הגענו לבית הכנסת של סטניסלבוב, שנחנך ב-1899, והנראה כך, לאחר חורבנו בשואה ושיקומו:

c9bc5c6acfce968ad9c6444d524bedbf.png?l=6

הרב המקומי היה חביב ביותר ומפיו קבלנו אישור נוסף לגורלם של יהודי בוהורודצ'אני, שעליו עוד נדבר.
הסתפקנו בסיבוב קצר במרכז העיר והמשכנו לבית הקברות היהודי של סטניסלבוב – זירת רציחתם של כ-120,000 יהודים בני העיר וסביבותיה. רוב המצבות מהתקופה שלפני השואה נהרס ואלה ששרדו רוכזו יחדיו. על קברי האחים הוקמו, במהלך השנים, מספר מצבות זיכרון, החל בגלעד הצנוע שהוקם בסוף שנות ה-40, חציו רוסית וחציו עברית (משובשת), שממנו ניתן להבין שהקרבנות היו יהודים, אף שהדבר לא נאמר מפורשות

67d4f4d421d88bcf003c3ea44e5538a9.png?l=6

המשך באנדרטה, באוקראינית, שהקימו הסובייטים לזכר "האזרחים הסובייטים ושבויי מדינות אחרות" שנרצחו, מבלי להזכיר כמובן את יהדותם.
2e032620dc217a41d3c87b722fe434c9.png?l=6

וכלה בגלעד נוסף, עברי בלשונו , שהוקם בשנות ה-90 "לזכר 120,000 יהודים ניספי השואה".

fb0038c3be7b98354e3c56c6738fdaab.png?l=6

בבית הקברות מספר אנדרטאות "פרטיות" וביניהן זו של הרוגי בוהורודצ'אני, שהוקמה על-ידי משפחות האסטן והלפרן מארה"ב.

d0cd3bce96a5627a0a59a570bebcbfaa.png?l=6

המשכנו לבוהורודצ'אני

f281e55997ac03d77e1ba23539b59823.jpg?l=6

הוריה של תלמה באו מ- Bohorodczany, שבפי תושביה היהודים כונתה ברוטשין. בוהורודצ'אני, שזהו שמה גם עתה, הייתה ספק כפר – ספק עיירה במזרח גליציה הפולנית ורק לאחר מלחמת העולם II הפכה לחלק מאוקראינה. למען הדיוק ההיסטורי, רק אביה של תלמה היה יליד המקום, בעוד אמה הגיעה אליו בילדותה, לאחר שנולדה בניקולסבורג (אז אוסטריה, עתה מיקולוב, צ'כיה).
עד לפני כתריסר שנים תלמה "ידעה", לא מפי הוריה, שמעולם לא דברו על כך, אלא בעיקר מפי בן-דוד, ששרד את השואה, הגיע ארצה וכעבור חודשים ספורים נפל בקרב על רמלה, שכל בני משפחות הוריה, זולת בודדים שכמוהם היגרו מפולין בשנות ה-30, מצאו את מותם מידי שכניהם הפולניים, אשר ריכזום במבנה כלשהו בעיירה וטבחו בהם עד אחד. המספר היה כביכול עד למעשה הזוועה, בטרם הצליח להימלט מהמקום.
אמיתותו של סיפור נורא זה נראתה לי מפוקפקת ביותר ולו רק משום שלא שמעתי עליו מעולם משום מקור אחר. גם ייחוס המעשה לפולנים היה בעיני תמוה ולאו דווקא משום צדיקותם. הפולנים בגליציה המזרחית לא היו בין הטובחים, כי אם יותר בין הנטבחים, תחילה מידי הבולשביקים, בהמשך מידי מחליפיהם הנאצים ובמשך כל זמן המלחמה מידי שכניהם האוקראיניים, שהיו שונאי פולניים לא פחות מהיותם אנטישמיים.
מחקר צנוע שערכתי למדני, שיהודי בוהורודצ'אני, שאך יחידים שרדו מביניהם, לא נרצחו בידי הפולנים וכי לשווא חשדתי בשכניהםם האוקראינים כטובחיהם. הם הובאו באופן מסודר, כדרכם של הנאצים, לגטו סטניסלבוב, משם נלקחו ל"טחנת רודולף" – בית כלא גרמני מאולתר, ששימש במשך מספר חודשים כאתר השמדתם של יהודים - ונרצחו ביום אחד (16.6.42) בידי המשטרה האוקראינית.
ההבדל הבולט בין השמדת היהודים בשטחים המהווים עתה חלק מאוקראינה לבין המתתם בשטחי פולין האחרים, מתבטא באופן הביצוע: בעוד האחרונים מושמדים, רובם ככולם, בתאי הגזים של מחנות ההשמדה, גורל רוב הראשונים היה כגורלם של יהודי בוהורודצ'אני.

"קבלות" על יהודים בעיירה הקטנה (כ-4,000 נפש) יש מ-1771. במאות ה-19 וה-20, עד השואה, היוו היהודים כמחצית מאוכלוסיית העיירה. למרות שמדובר בציבור של כ-2,000 נפש, כולל ילדים, כמעט לכל התנועות הציוניות היו סניפים בעיירה, החל בתחילת המאה ה-20, והייתה בה גם קבוצת כדורגל "מכבי". בין הצעירים היהודיים היו גם אוהדים לקומוניזם. ילדי העיירה היהודיים רכשו לא רק השכלה יהודית-דתית, אלא גם למדו בחלקם עברית. כשאביה של תלמה הגיע ארצה, ב-1934, הוא שלט שליטה מלאה בעברית.
בתקופה שבין המלחמות היו בבוהורודצ'אני לא פחות מ-5 בית כנסת, שמהם לא נותר כל זכר.
תוך חיפוש אחרי בית העלמין, עצרנו במקריות גמורה בצדו, ככל שלמרעה העזים, בו פזורות 3 או 4 מצבות (שהוחזרו למקום, לאחר שנלקחו משם כדי לשמש כחומר בניין) והנמצא בתחומה של תחנת החימום העירונית, הנטושה למחצה - בית עלמין ייקרא.
78a5ce11c95c85294778b4c82891f13f.png?l=6 4ceec376d16b5748c23d8b3ed9236b20.png?l=6
שאלנו מקומיים היכן בית הקברות היהודי והם הצביעו על השטח המגודר שמולנו. אחד מהם רץ להביא מפתח ל"אוהל צדיקים" (של "הרבי ר' משה הלפרין זיע"א ועכי"א" – מי זה? מי מכיר, מי יודע?)), שנבנה במקום לאחרונה.
בעיירה יש מספר כנסיות, לרבות "הצעצוע" הזה
580d96b686434d11da7b37a2fd414d86.png?l=6

אך אין, כאמור, זכר לבית כנסת. חבל שלתלמה ולעוזי אין שום כתובות של מקומות מגורי הוריהם. ניסינו לברר אצל בני שיחנו החביבים מאד, היכן היו בתי הכנסת והיכן גרו היהודים לפני המלחמה, אך הם לא ידעו, כיוון שנולדו אחרי המלחמה ולא ראו יהודי בעיירתם. הוריהם לא ששו, כנראה, לשוחח עמם על יהודים. הם יעצו לנו לחפש אנשים קשישים, שעשויים להשיב על שאלתנו, אבל שכנעתי את תלמה לא לעשות זאת, מתוך הנחה שהללו לא יטו לשתף פעולה. העדפתי שלא להיקלע למצב, בו בן שיחי ייאלץ לספר לי, אם לא יתחמק בנימוק של אי-ידיעה או ליקויי זיכרון, כי בית משפחתו או בית שכניו היה שייך ליהודים.
תלמה לא מוכנה לעזוב את העיירה ללא ביקור בשוק המקומי
afb2de977beab3ca6d739ddb9a7f0cbc.png?l=6
עיקרו שמאטעס (אנחנו קנינו דושצ'ובניק, שזה מעיל גשם). לאכזבתנו הקשה, אין עדיין דובדבנים. לעומת זאת יש מבחר מרשים של גבינות (קנינו אחת), של נקניקים ואפשר גם לרכוש חיית מחמד.
027477393526f41426f8c3875b48e759.jpg?l=6

יארמצ'ה
אנחנו ממשיכים ליארמצ'ה, מרכז חבל ההוצולים שבקרפטים. ההוצולים הם קבוצה אתנית של הרריים אוקראינים, שיש בין החוקרים, הרואים בהם, יחד עם הלמקים והבויקים (יחד כ-1.2 מיליון איש, הגרים בדרום-מזרח פולין, בסלובקיה, באוקראינה ובסרביה), עם קרפטו-רוסי נפרד. מוצאם של ההוצולים, כנראה, מרומניה ולהם תרבות וניב משלהם.
ציפינו למשהו "אתני", אך התאכזבנו. ייחודם החזותי של ההוצולים הוא רק בסגנון הבנייה, שאין דומה לו בכל אוקראינה (בהרי הטאטרה הפולניים והסלובקיים דווקא יש), המתבטא, בראש ובראשונה, בתלילות הגגות כדי למנוע הצטברות שלג עליהם.
453a4825d75ad502f103930229dfd977.png?l=6 eb5364e81ce498f8f650ff161d204977.png?l=61cc75694cfc0cfd6ad3d55953c5cfa39.png?l=6
בוקר לא ממש מוצלח. הקרפטים ביום גשום – לא משהו. יחסית אכזבה. מעין טירול לעניים, אם כי "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים" מילולית.
a368ce702c6e2fc889a7682b95340177.png?l=6 47fcc74923ec11e8a0a31328a9c0d19a.png?l=6

הטרק המתוכנן ירד מהפרק לא רק משום שאני משתעל בלי הפסקה, אלא משום שהגשם יורד גם הוא כמעט ללא הפסקה. נגזר עלינו להסתפק בסיור ממונע עם עצירות צילומים, מזון ומשקה.

בימים שחלפו פגשתי מספר פעמים בספק תמרור, שהוא לוחית מתכת המוצבת על הכביש עצמו ובה נדרשים הנהגים לעצור לביקורת. למדתי מנהגים אחרים להאט לפני הלוחית, בלא עצירה מוחלטת, ולחכות להוראת השוטר אם לעצור או להמשיך. אני נוהג כך גם הפעם. השוטר מורה לי לעצור בצד. אני עוצר ומכין מסמכים לביקורת. השוטר בא אלי בטרוניה, שלא עצרתי מיוזמתי כמצוות הלוחית. אתם כבר יודעים מה היה הסוף. רק המשחק המקדים היה שונה. כרגיל, הוא שואל אם אני רוצה שהוא ימלא דו"ח, שיהיה עלי לנסוע עמו 40 ק"מ חזרה, לשלמו בבנק ולהציגו בגבול עם צאתי את אוקראינה. למוד ניסיון העבר, אני שואל אם לא ניתן לשלמו ביעדי הבא, ולאחר מענה שלילי, אני מנסה לגשש בדבר האפשרות להסדיר זאת במקום. הוא שואל, תוך הדגמה של כבילת ידיים באזיקים, אם אני רוצה להכניסו לכלא. לא יכולתי לומר לו את האמת, כי ממש לא אכפת לי, וכמובן הבהרתי לו שלא זו הייתה כוונתי. כמעט שמחתי שמצאתי שוטר אוקראיני ישר, עד שהוא מציג לי בספרון כלשהו את סכום הקנס שעלי לשלמו, רושמו על דף, מפחית ממנו סכום, שכנראה נלקח מכתבי קיריל הקדוש, ומגיע לסכום צנוע של 125 הריבניות. כשוטר המכבד את מדיו, הוא אינו מקבל כסף, אלא מורה לי להניחו בתא הכפפות, שלא ירגיש…
קולומיאה
קולומיאה – עיר בת 60,000 נפש בהרי הקרפטים. הייתה בה קהילה יהודית עתיקה וגדולה, שמנתה כמחצית מתושבי העיר ולה כ-30 בתי כנסת. עם הכיבוש הנאצי היו בקולומיאה כ-60,000 יהודים, רובם פליטים מפולין. רק בודדים שרדו.
בית הכנסת של העיר נראה במצב חיצוני טוב. פנימה לא הצלחנו להגיע, כי לא היה את מי לבקש (ולמי לשלם) שיפתח. גם האוקראינית, שנישקה את שנינו על לחיינו לשמע היותנו מישראל, לא הצליחה לעזור לנו.
3d6465802b2d549b52a3ac6b39587408.png?l=6
זה בית הכנסת, לא האוקראינית
מה שהיה בית העלמין היהודי מחכה לקבלנים לתחילת הבנייה למגורים בו. אחד המקומיים סיפר לי, שכאשר הרסו את פסל לנין גילו שבסיסו היה בנוי ממצבות יהודיות.
האטרקציה העיקרית בעיר - מוזיאון הביצים המצוירות, שאין לו אח ורע בעולם, ומוצגות בו יותר מ-10,000 ביצים מצוירות ביד לחג הפסחא, על-פי מנהג המדינה; חלקן מהמאה ה-19. חוויה אסתטית נדירה.
dcc3d8383a9f004be0b3408237707e39.png?l=6 38efcc3f627a13ddc4302d3307759bce.png?l=69f2669ae6ea644d1c9be18b8a9b770c1.png?l=6357234fe0810b273e32dc9f82cebd490.png?l=6
בהמשך הדרך עוצרים במסעדה, ששמה "מטבח ביתי, זול וטעים" והמזון מצדיק את השם.

המשך יבוא


אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של Yoram_3300200?

הפוסט הבא ›
אוקראינה 3
אוקראינה 3
מתוך הבלוג של Yoram_3300200
09-07-2019
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
אוקראינה 1
אוקראינה 1
מתוך הבלוג של Yoram_3300200
07-07-2019
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של Yoram_3300200 »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×