אזור קרטחנה וסנטה מרתה

יאיר מחליט לנוח כמה ימים בתוך ערסל ולהנות מנוף קסום, אוכל טוב והרבה ים באזור חופי צפון קולומביה...
יאיר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: אזור קרטחנה וסנטה מרתה

קרטחנה

הנחיתה בקרטחנה הייתה קשה במקצת. אחרי הטלטלות ארוכה בדרכים שכללה עצירה של מספר ימים בקיטו שאקוודור (כן, כן הייתי באמצע העולם...) ונסיעת אוטובוסים עד העיר קאלי אשר בדרום קולומביה עליתי על טיסה לקרטחנה שעל חופי הים הקריבי. לצערי במקום טיסה של 50 דקות זכיתי לסיבוב בכל קולומביה (קאלי- מדיין, מדיין- בוגוטה, בוגוטה- סנטה מרתה, סנטה מרתה- קרטחנה) שלקח 6 שעות וכלל החלפת שני מטוסים. אבל החשוב מכל הוא שלבסוף הגעתי למחוז חפצי. גל של חום ולחות קידם את פני ביציאה מהמטוס והעביר בי זיכרונות מתוקים של תל אביב בחודשי יולי אוגוסט. אחרי סקירה מקיפה של האנשים סביבי החלטתי גם אני להוריד את הפליס ולעבור ל- mode חולצה קצרה ומכנסיים קצרות – מצב שלא הייתי בו כמעט שלושה חודשים מאז ברזיל.
 

קרטחנה שנבנתה ב- 1533 על ידי הספרדים היוותה תחנת מסחר חשובה בין ספרד והעולם החדש. מעצם היותה ריכוז של עושר רב היוותה מטרה אטרקטיבית לכל שודד ים חולף ורבים וטובים ניסו לכבוש אותה ולבזוז את אוצרותיה. הספרדים השקיעו רבות בביצור העיר ועד היום העיר העתיקה מוקפת בחומה מרשימה ובמספר מבצרים מרשימים. למרות זאת נכבשה העיר מספר פעמים אף על ידי שודד הים המפורסם סיר פרנסיס דרייק שבפעם השנייה בבואו לבזוז את העיר הציעו לו התושבים תשלום כופר נכבד ובלבד שלא יפגע בעיר. ופרנסיס? קיבל כמובן את ההצעה באצילות וכעבור חודשים שב וכבש את העיר. במטוס, ישב לצדי בחור מבוגר שהתחיל בשיחת ה"מאיפה אתה?" שאני מבצע בערך פעמיים ביום. מפה לשם התברר שמדובר בסגן מפקד חיל הים לשעבר של קולומביה אשר בסוף 67 פיקד על ספינה קולומביאנית שעברה כמעט בכל נמל בים התיכון כולל טריפולי, לוב, טוניס, מצריים, בירות וכמובן ת"א שאותה הוא זוכר כעיר מאוד יפה ומודרנית – כשירדנו בשדה התעופה חיכו לו שני חיילים במדים לבנים שהסיעו אותו במכונית רשמית. נפרדנו לשלום ואני הלכתי לחפש לי מונית.
 

התמקמתי במלון קטן בעיר העתיקה והלכתי לישון. למחרת יצאתי עם עוד זוג אנגלים ליום טיול אל וולקאנו הבוץ. מדובר בהר געש קטן שבמקום לפלוט לבה, פולט בוץ. זה קצת מוגזם לקרוא לגבעה הקטנה בגובה 40 מטרים הר געש אבל הלוע שלו בקוטר של כ- 5 מטרים מלא כולו בבוץ חמים וצמיג והעומק של הבוץ הוא 2300 מטר. עם ההגעה אתה נכנס בזהירות לבוץ – אי אפשר לטבוע בו שכן בדומה לים המלח אתה צף על הבוץ - ובפנים יש מקומיים שעושים לך מסאג` בבוץ. אחרי רביצה של שעה בבוץ הלכנו כמו זומבים ללגונה הקרובה והתנקינו שם בתוך המים הכחולים החמימים.
 

בחזור עצרנו לארוחת דגים בכפר דייגים קטן צפונית לקרטחנה. במהלך אותה ארוחה (שכללה דרך אגב את הדג הגדול ביותר שאכלתי מעודי ושנראה כמו כריש קטן) פגשתי את דייויד ואיב האוסטרלים ויחד איתם ועם גיל הישראלי החלטנו לקפוץ לסיבוב במבצר סאן פליפה. מדובר באחד מאותם מבצרי ענק שהספרדים בנו להגנה על קרטחנה מפני הפולשים. טכניקת ההגנה על המבצר כללה בניית מבוך של תעלות תת קרקעיות שהיו אמורות להקשות על הפולש את הלחימה ולהוביל אותו למלכודת מוות. גם כיום, מוארות בחשמל, עם מדריך דובר אנגלית, התעלות לא נראות ידידותיות מידי ואני כל הזמן חיכיתי שאיזה שודד ים סתום עין יקפוץ עלי מאיזה פינה חשוכה. בסוף זה באמת קרה אבל אז התברר שהשודד הוא מעובדי המבצר ותפקידו לבדר את הילדים הקטנים ולהצטלם אתם (רק שאת זה גיליתי רק אחרי שכמעט חטפתי התקף לב....)
 

פלאייה בלנקה

באותו ערב במהלך ארוחת ערב על חומות העיר העתיקה הסתבר לי שחבורת אוסטרלים ובריטים מהמלון שלי נוסעים לאי רוזריו שליד קרטחנה ולחוף הקרוי Playa Blanca (החוף הלבן). החלטתי להצטרף ובשעה 9:00 בבוקר למחרת מצאתי את עצמי בסופר עושה קניות לקראת הנסיעה. נסענו באוטובוס מקומי עד שהגעתי לכפר קטן ועלוב השוכן בצמוד לתעלה. מהעבר השני ניבט אלינו האי בארו ואנחנו צלחנו את התעלה באיטיות במעבורת קטנה. מהצד השני הייתה רק מסעדה עלובה ודרך עפר שנמשכה לתוך הג`ונגל. כששאלתי את נהג המשאית היחידה שחנתה שם מתי הוא יוצא לסנטה אנה (הכפר היחידי על האי) הוא ענה לי בתשובה הכה צפויה "אאוריטה". המשמעות המילולית היא "עכשיו" אבל המשמעות האמיתית בדרום אמריקה היא משהו בסגנון "ברגע שיהיה לי כוח, רצון וסיבה טובה לזוז אני אצא", וכך מצאנו את עצמנו ממתינים לצד המשאית כשעה וחצי עד שהואיל הנהג ברוב טובו לצאת לדרך. לבסוף אחרי עוד טרמפ עם נהג פיק אפ שחושב שהוא מייקל שומכר ונהג בהתאם הגענו לפלאייה בלנקה. החוף היה כל מה שציפיתי ואף יותר. מדובר בחוף קריבי מקסים עם מים תכולים ועצי קוקוס שנשפכים מעל המים. התמקמנו אצל בחור צרפתי שפתח מסעדה קטנה על החוף. מדובר בבחור פרוטסטנטי אדוק שמייד פתח עמי בשיחה חביבה והתחיל להקריא פסוקים מהתנ"ך שהוא למד בע"פ.
 
למחרת בבוקר יצאתי, בחברת אוסקר, מין היפי קולומביאני שכזה בן 32 ש"נתקע" בפליה בלנקה כבר יותר משלוש שנים, לשנרקל בחופים שמצפון. לקחנו איתנו את רובה הדיג של אוסקר וזו הייתה התנסות ראשונה בשבילי בדיג תת מימי עם צלצל. הצלחתי לתפוס 2 דגים ואנחנו טיגנו אותם על האש לארוחת צהרים. למחרת בבוקר אחרי שלושה ימי הרגעות חזרנו בספינת דייגים לקרטחנה. בדרך קיבלתי הרצאה מקיפה מאוסקר על המצב הפוליטי בקולומביה. אני אנסה להסביר בקצרה:

בקולומביה קיימים שלושה מוקדי כוח עיקריים. הצבא, ששולט בכ-60 אחוז מהמדינה, הגרילה שמורכבים ממספר ארגונים שהגדול שבהם נקרא Farc ובעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית לשעבר, אבל כיום בעיקר קפיטליסטים שמרוויחים טוב מסחר בסמים. הגרילה שולטים בכ- 30 אחוז מהמדינה בעיקר אזורי ספר כמו הגבול עם פנמה ודרום המדינה. לבסוף יש את הפרה-מיליטר (paramilitar) שהם מליציות פרטיות חצי צבאיות שהוקמו בכל רחבי המדינה ע"י איכרים ומגדלי סמים במטרה להגן עליהם מהגרילה אבל נהפכו לארגונים עצמאיים בעלי כוח והשפעה רבה. קולומביה, בעלת היסטוריה ארוכה ומדממת של מלחמות אזרחים נמצאת כיום במאבק קשה בין הממשל והלחץ שמפעילים האמריקאים כדי להילחם בסמים לבין הגרילה שמתפרנסת לא רע מהסחר בסמים (הערכות של כ-1 מליון דולר ביום מסחר קוקאין בלבד!) ומגינה על עצמה בעזרת נשק טכנולוגי חדיש. לפני מספר חודשים הרג הצבא את אחד ממנהיגי הפרה-מיליטר במדיין ואלו בתמורה התחייבו לנקום את מותו בכך שיפוצצו 15 מכוניות תופת בקולומביה בתמורה ל- 15 היריות שקיבל מנהיגם. עד היום התפוצצו 9 וכולם ממשיכים לספור... נשמע מסובך? אני מכיר עוד מדינות עם בעיות לא פחות מסובכות...

החשש העיקרי של תיירים רבים וקולומביאנים עשירים הוא מפני חטיפות. הגרילה חוטפים בממוצע כ- 2500 איש בשנה על מנת להרוויח את כספי הכופר. הם עושים מחסומי דרכים על הכבישים בחיפוש אחרי אנשים מתאימים וכתוצאה מכך קולומביאנים רבים נעים מעיר אחת לשנייה בטיסה בלבד. האינטרס שלהם במוצ`ילרים הוא לא גבוה במיוחד אם כי זו לא ערובה לכך שלא תישדד או יאונה לך דבר רע. בכל מקרה ישנה חלוקה ברורה למדי בקולומביה בין אזורים מסוכנים ולא מסוכנים, ולדוגמה כל החוף הקריבי נחשב לבטוח יחסית.
 

אזור סנטה מרתה ופארק טיירונה
 

ונחזור להמשך האירועים:  אותו ערב כששבתי לקרטחנה הסתבר שהגענו בדיוק ליום ההולדת ה- 568 של קרטחנה וכך היה לי את העונג להסתובב בחוצות העיר העתיקה המדהימה שנראית כאילו תלושה מלפני 300 שנה לצלילי מופעי רחוב ולהקות נודדות. היו לי הרבה פלאשבקים מהקרנבל שכן גם בקרטחנה רוב האוכלוסייה היא קריבית - שחורה עם מוסיקה אופיינית, הרבה תופים וריקודים. למחרת בבוקר נפרדתי יפה מקרטחנה ונסעתי לעבר סנטה מרתה, עיר חוף לא גדולה כ- 4 שעות נסיעה מזרחה. מסנטה מרתה לקחתי מונית לכפר דייגים קטן מצפון שנקרא טגנגה - הכפר נמצא בתוך מפרץ קטן וציורי ומורכב משלושה רחובות. המקום מהווה מרכז צלילה וישנם כ- 5 מועדוני צלילה שונים בכפר. התמקמנו לנו במלון נחמד על שפת הים והלכתי להירשם לקורס צלילה מתקדם המקביל לכוכב שני בארץ. בארבעת הימים הבאים התרכזתי בשני תחומים עיקריים: צלילה וארוחות דגים. הצלילה באיזור היא יפה וניתן לראות מבחר אדיר של דגים טרופיים. צללנו לספינת סוחר טבועה בעומק 30 מטרים מול חופי סנטה מרתה, ביצענו צלילת לילה ועוד. כל צהריים וערב הקפדתי על ארוחת דגים טרייה ואני יכול לומר בודאות כי טעמתי כמעט כל סוג דג שבנמצא (כולל ברקודה לא קטנה...) ואם כבר בעניין קולינרי עסקינן אני חייב להזכיר שההתמחות של קולומביה היא בפירות טריים ומיצי פירות אלוהיים אותם מגישים בדלי פלסטיק קטן כמו של ילדים בחול. מדובר במבחר פירות כמו לול, זפטו, פרי התאווה, אננס, פסיפלורה, מנגו, גויאבה ועוד ועוד...

אחרי ארבעה ימים של צלילה "נאלצתי" לחפש מקום חדש להירגע בו. נסעתי לפארק הלאומי טיירונה. הפארק שוכן למורדות רכס הרים סיירה נבאדה דה סנטה מרתה. רכס זה הוא הגבוה בעולם ליד ים והוא מתנשא לגובה של 2500 מטרים (תוך 45 קילומטרים מחוף הים!) התוצאה היא מראה מרהיב של פסגות אדירות בצמוד לים. החוף בטיירונה הוא למעשה ג`ונגל שמגיע כמעט עד שפת הים. על מנת להגיע לחוף יש ללכת ביער במשך כשעה עד שפתאום נגלה מעבר לעצים אחד החופים היפים בדרום אמריקה. עצי קוקוס בהמוניהם, יער ירוק מאחורי, חול לבן וחמים מתחתי וגלים אדירים של ים כחול לפני - בסט המושלם הזה צולם הסרט "הלגונה הכחולה" וישנו חוף הנושא את השם הזה. אנחנו התמקמנו בחוף הקרוי ארסיפס. תליתי את הערסל בין עצי הקוקוס חושש לרגע שאיזה אגוז קוקוס טועה עלול לסיים את הקריירה שלי (אין ספק שזו דרך אקזוטית למות...)

את היומיים הראשונים העברתי ברביצה בערסל עם גיחות קצרות לים ולמאפייה האלוהית ששכנה בחוף, ומכרה לחם שוקולד, לחם קוקוס ועוד מטעמים. ביום השני יצאנו לטיול לעבר מקום הקרוי פואבליטו ונמצא כשעיתים הליכה בתוך הג`ונגל- זוהי מעין עיר אבודה קטנה שנוסדה על ידי תרבות הטיירונה לפני כ- 1000 שנים והתקיימה עד שנת 1600 לערך שאז הוכרעו ונכבשו על ידי הספרדים. היום גרה שם משפחה אינדיאנית משבט הקוגי. הם לבושים כולם בלבן, חיים בבקתות קש כמעט ללא שום ציוד מודרני ומפרנסים עצמם בחקלאות - הדרך לכפר הייתה מקסימה וכללה נופים מרהיבים של יער גשם אמיתי.
 
חזרתי אתמול מהכפר והיום עוד לא החלטתי אם לצאת מהערסל. אני עכשיו מתנדנד לי מול חוף מדהים, ברקע בוב מרלי שר על הקריביים, ואצלי מתחילה להתחדד התחושה שהסוף קרב. זהו, עוד לא בא לי להתחיל לסכם ולכן אני אשאיר את זה לכתבה הבאה, בינתיים אני יכול להבטיח - זה לא נגמר זה רק הסוף.
 

יעדי הכתבה

סגור
×