מדריד הסודית: 7 מקומות וחוויות שלא כתובים במדריכי התיירים

מחפשים המלצות מיוחדות לפינות נסתרות במדריד, שישדרגו לכם את הטיול בעיר? קבלו רשימה של 7 מקומות, שלא נמצאים ברשימת האטרקציות המרכזיות של העיר ורק המקומיים מכירים
יואב אלעד
|
תמונה ראשית עבור: מדריד הסודית: 7 מקומות וחוויות שלא כתובים במדריכי התיירים
תחנת Chamberi. צילום: Depositphotos/I-D-N

אפתח בגילוי נאות – במהלך שנת מגוריי במדריד בה השלמתי תואר שני באדריכלות, אכלתי מאות טאפאסים, נשדדתי פעמיים, נסעתי בכל אחד מ-13 קווי המטרו, דגמתי את כל הפאבים של צ'ואקה (Chueca) ושל מאלאסניה (Malasaña), וסיגלתי לעצמי מבטא ספרדי שלא היה מבייש גם את פנלופה קרוז ופדרו אלמודובר. לעומת זאת, רגלי כמעט ולא דרכה במוזיאון פראדו, במוזיאון ריינה סופיה, באיצטדיון ברנבאו, בפארק רטירו ובארמון המלך, ספק מתוך העדפה אישית ורתיעה מתורים אינסופיים, ספק מכך שהחל מיומי הראשון בעיר ביליתי את רוב זמני עם חברים מקומיים שהדירו גם הם את רגליהם מהאטרקציות התיירותיות המרכזיות. כל זה לא מנע ממני להתאהב בעיר מן היום הראשון ולחוות שברון לב ביום שבו שבתי ארצה.

בדומה למדינות רבות באירופה, גם בספרד נאבקות זוג הערים הגדולות, מדריד וברצלונה, על התואר העיר האטרקטיבית ביותר עבור המבקרים. הברצלונאים שהכרתי מציינים את גאודי, חופי הים, הסגרדה פמיליה והאופי הקטאלני כמקור גאווה, בעוד המדרידאים בוחרים להתגאות בכך שהם אינם ברצלונאים. אף על פי שדעתי רחוקה מלהיות אובייקטיבית, אני מודה שלברצלונה יש אטרקציות רבות יותר להציע מלמדריד, לפחות על פני השטח. אף על פי כן, שיטוט במדריד על שדרותיה המטופחות, מבניה האקלקטיים והחצרות הקהילתיות שלה מאפשר לכם להביט ללא פילטרים אל תוך תרבות ספרדית אמיתית עם היסטוריה עשירה, להתאהב בה ולשוב אליה פעמים רבות.

בכתבה זו מוזכרים מספר אתרים מרתקים שאינם גלויים לעין במבט ראשון ושאינם מצוינים במדריכי התיירים. נקודות אלו יאפשרו לכם להכיר את מדריד האותנטית שגלי התיירים טרם שטפו אותה ושמתגאה בחזיתותיה המתפוררות ובקבצניה לא פחות מבארמונותיה ובכנסיותיה המפוארות. מומלץ מאוד לשלב אתרים אלו עם אטרקציות מרכזיות אחרות בעיר בהתאם לתחומי הענין שלכם והזמן שעומד לרשותכם.

1. פיקניק באמצע העיר: פארק מעל אוטוסטרדה

מדריד ממוקמת במרכזה של רמה גבוהה ומדברית למחצה במרכזו של חצי האי האיברי. לאורכה עובר נהר מנסנרס אשר עד שנת 2006 זרם במקביל לנתיבי כביש D30 שתחם אותו בשתי גדותיו, בדומה לנחל איילון. כחלק מן המאמץ לשלב "איים ירוקים" בדמות פארקים וגנים מטופחים באקלים היבש של העיר, תוכננו מחדש נתיבי הכביש המהיר כמנהרות אשר מעליהם נבנה פארק יפהפה לאורכה של מדריד – פארק מדריד ריו (Madrid Rio Parque). תצורתו האורכית של הפארק מאפשרת גישה בלתי אמצעית אליו משכונות מגורים בעלות רקע סוציו-אקונומי שונה ומקיימת תנועת הולכי רגל אלטרנטיבית לאורך גדות הנהר ובין השכונות השונות.

הפארק תוכנן על ידי משרד האדריכלים בורגוס וגרידוס, נפתח ב-2012 וזכה להצלחה רבה מאז. ראשיתו לא רחוק מתחנת המטרו Moncloa בצפון, והוא מסתיים לאחר מספר קילומטרים קרוב לתחנת Legazpi. לאורכו נבנו מדשאות רבות ומתקני משחק מודרניים המתאימים למבקרים בגילאים שונים.

את הפארק הכרתי כשבחור מקומי הזמין אותי לדייט בצהרי שבת חורפיים, כשבועיים לאחר שהתמקמתי במדריד. השכרנו אופניים בתחנת Moncloa ועצרנו אחרי דיווש קצר על שפת הנחל לפיקניק קליל. אמנם המפגשים השני והשלישי נחלו הצלחה צנועה יותר, אולם הם בהחלט נתנו השראה עבורי למפגשים אחרים בהמשך עבור מיקום אידיאלי לדייט, פיקניק משפחתי או שיזוף קל רגע לפני שהקיץ הגיע.

שימו לב שבסופי השבוע הפארק עמוס משפחות וסטודנטים הפוקדים את המקום, אוכלים, שותים, מנגנים ומשחקים קלפים. כדאי לתפוס מקום בשעות הבוקר.

אי ירוק באמצע העיר בפארק מדריד ריו, צילום: Bsanturino/Depositphotos

2. למען הקהילה: מבית המטבחיים למרכז תרבות עירוני

ממש בקצה הדרום מזרחי של פארק Madrid Rio, במרחק 3-4 דקות הליכה מתחנת Legazpi, שוכן מתחם מטדרו (Matadero). המתחם כולל מספר מבנים וכיכרות ניאו-מוריים ושימש עד 1996 כבית המטבחיים המרכזי של מדריד, שכלל גם שוק בעלי חיים, חנויות בשר ומגורי בקר לפני השחיטה.

בתחילת המאה ה-21 התקבלה החלטה להסב את המתחם למרכז תרבות וקהילה עבור תושבי העיר, בדומה לבית המטבחיים שפעל במקום ונטל תפקיד חשוב כמוקד חברתי מרכזי בעיר. למשימה נבחרו משרדי האדריכלים המובילים של מדריד, אשר הונחו לשנות את יעוד המבנים תוך שמירה מירבית על חזיתותיהם ופרטיהם.

כך למשל הוסב מבנה הקירור של בית המטבחיים לגלרית אמנות עכשווית, ובית הדוודים תוכנן כבית קולנוע ומרכז ארכיוני. במקום גם אודיטוריום לעידוד הקריאה, פינות מוזיקליות, בית קפה ומספר נקודות מפגש לתושבי העיר עבור דיונים על עתידה של מדריד, שווקי קח-תן של פרחים ותבואה.

מומלץ לבקר במקום מיד לאחר מנוחה והירגעות בפארק מדריד ריו, ועוד יותר מומלץ לברר מראש את שעות הפתיחה (המשתנות) ואת מועדי התערוכות. אני הצלחתי להיכנס למקום רק כשהגעתי אליו בפעם השלישית.

3. כאילו הזמן עמד מלכת: סיור אל רציף התחנה הישנה

הרכבת התחתית של מדריד נפתחה לפני כמעט 100 שנה עת נחנך הקו הכחול שחיבר את צפונה של העיר עם דרומה. מאז נוספו למערכת התחבורה התת-קרקעית שניים עשר קווים נוספים שהפכו אותה לאחת ממערכות הסעת ההמונים היעילות באירופה גם אם לא מהגדולות בהן.

לאורך הקו הכחול נבנו במהלך השנים עשרות תחנות. אחת מהן, תחנת צ'מברי (Estacion Chamberi), תוכננה לאורך אחד העיקולים במסילה בלב שכונת מגורים. בשנות ה-60 הוחלפו הרכבות הישנות בדגם חדש ומהיר יותר. עם הכנסתו של הדגם לשימוש התברר כי הקרונות לא יוכלו לעצור בתחנות מעוקלות כך שלא יסכנו את בטחון הנוסעים. כתוצאה מכך נסגרה ב-1966 תחנת צ'מברי וננטשה. התחנה עודה מוארת ובמהלך נסיעה בקו בין תחנות איגלסיה ובילבאו ניתן לעבור על פניה בחטף, להתרשם מן הרציפים המעוטרים ומלוחות המודעות שנותרו על כנם כאילו הזמן קפא מלכת לפני למעלה מ-50 שנה.

ב-2008 נפתח בכיכר צ'מברי (Plaza de Chamberi) מוזיאון המאפשר גישה בלתי אמצעית אל רציף התחנה במסגרת סיורים קבועים במקום. כדאי לבדוק מראש את שעות הפתיחה ומועדי הסיורים.

4. המראה החדש: משכונת מהגרים לגינה אורבנית

לוואפיאס (Lavapies) היא אחת השכונות המרתקות והעתיקות במדריד. מיקומה לא הרחק מתחנת הרכבת המרכזית בעיר, Atocha, הפך אותה למוקד מגורים ותעסוקה עבור אוכלוסיות מהגרים מכל רחבי העולם ובאופן מצער גם למרחב אורבני שהוזנח במהלך השנים על ידי הרשויות. ב-2008 נפגעה ספרד באופן חמור מן המשבר הכלכלי העולמי. אחוזי האבטלה נסקו, שוק הנדל"ן קפא באחת ורבים מתושבי השכונה התקשו להחזיק בה ונטשו אותה.

כתוצאה מכך וכנגזרת מן ההתעלמות מצד הרשויות השתנתה השכונה לבלי הכר. תושביה החדשים המכונים Ocupas (משתלטים, בספרדית) ונמנים על מעמד הביניים שנפגע יותר מכל מן המשבר, הפכו את מבני התעשיה הריקים לביתם, את החלקות המוזנחות לגינות ירק ולבתי קולנוע ארעיים ואת הגגות למקומות מפגש קהילתיים במציאות המאתגרת מושגי יסוד כפרטיות וכציבוריות. בהמשך צמחו בשכונה תנועות אוואנגרד והיא הפכה למוקד עשיה ואמנות עבור אנרכיסטים ומתנגדי השלטון.

כיום רחובותיה של השכונה מלאים במסעדות המציעות אוכל אקזוטי, גלריות מדהימות ובתי קולנוע שנפתחו בחלקות הריקות ומציגים סרטים על גבי חזיתות הבנינים השכנים. מראה הרחוב הראשי והעמוס שלאורכו מוקרנים סרטים על מסכי ענק הזכיר לי באופן אישי מספר סצינות אורבניות מרהיבות מהסרט בלייד ראנר (Blade Runner). על גגות המבנים, דוגמת בנין הספריה המרשים שתוכנן סמוך לתחנת Lavapies, הוקמו בתי קפה המציעים תצפית פנורמית מרשימה אל מבני השכונה.

השכונה המוזנחת שהפכה למרכז מסעדות, גלריות ובתי קולנוע, צילום: JJFarquitectos/Depositphotos

אחד המוקדים המעניינים בשכונה הוא גינת אסטה אס אונה פלאזה (Esta Es Una Plaza) (בתרגום מילולי "זוהי כיכר"). הגינה הוקמה ב-2008 על ידי תושבי השכונה באחת החלקות הריקות ב-Called Doctor Fourquet 24, לא רחוק מן הכיכר המרכזית. בגינה מגדלים התושבים ירקות אורגניים וסוחרים בהם, במקביל לפעילויות קהילתיות אחרות שהם לוקחים בהם חלק כמו שיעורי ספרדית למהגרים, לימודי פלמנקו, סדנאות צילום, חגיגות דתיות ומפגשי פנויים-פנויים-פנויות-פנויות. פעילויות אלו אינן מאורגנות על ידי הרשויות אלא על ידי התושבים עצמם שהבינו במהלך השנים כי תפקידם בבנין המסגרות הקהילתיות בשכונה משמעותי יותר מזה של הראשויות.

מומלץ להקדיש לשכונה מספר שעות בשעות אחר הצהריים המאוחרות עת חוזרים אליה תושביה מן העבודה ומתעוררים בתי הקולנוע המאולתרים והמסעדות. מומלצת במיוחד המסעדה הטבעונית La Oveja Negra (הכבשה השחורה).

ירקות אורגניים בגינת Esta Es Una Plaza, צילום: יואב אלעד

5. מפעל הטבק קם לתחיה: אמנות ומוזיקה בבנין נטוש

במהלך המשבר הכלכלי האחרון נסגר תאגיד הסיגריות הממשלתי, הופרט ומפעליו נעזבו. מפעל הטבק טבקלרה (Tabacalera) הענק והמרשים הממוקם בין תחנות Lavapies ו-Embajadores ננטש ובמשך מספר חודשים נותר על כנו ללא שימוש.

ראשית היו אלו ה-Ocupas, ה"משתלטים", שגילו את הפוטנציאל של מבנה התעשיה עבור נקודות מפגש של חובבי אמנות אוונגרד. פתחי האור הרחבים שבתקרתו ועמודי הפלדה הנושאים קורות חלודות מהוות תפאורת מושלמת להצגת מיצגים ולבחינת השפעותיו של האור החודר לחלל התצוגה.
בהמשך הגיעו למקום גם הרכבים מוזיקליים שהתאמנו על יצירותיהם, ולאחר שגילו הרשויות את הפוטנציאל הקהילתי הגלום בהתארגנויות אלו, החלו לארגן במקום מפגשי היכרות למהגרים עם השפה והתרבות הספרדית.

למעשה גיליתי את המקום לגמרי במקרה, כשצעדתי ברחוב באחד הערבים. מתוך הבנין שמעתי תערובת של צלילים יחודית – תיפוף במקצבים אקראיים, משפטים בסיסיים בספרדית עם מבטא זר, נעימות ג'ז ושיחת חולין נינוחה בין נשים. כאשר נכנסתי לבנין ושוטטתי בו גיליתי מפגן עוצר נשימה של אמנויות שונות – תערוכת צילומים לצד קונצרט, שיעורי "אינטגרציה" למהגרים מבוגרים לצד סדנת ריקוד ופעילויות רבות נוספות. בהמשך נודע לי שהפעילויות הממוסדות דחקו מעט את רגליהם של האוונגרד וכי רצוי לבדוק מראש את לוח הזמנים במקום ואת שעות הפתיחה.

6. מסלול הטאפאס: לבלות כמו המקומיים

גילוי נאות נוסף – המטבח הספרדי והתפקיד המשמעותי (מדי) שניתן לבשר בכל אחת מארוחות היום הפכו אותי לצמחוני במשך שנה לאחר שובי ממדריד. כמובן שגם השותפה הטבעונית האקטיביסטית לדירה בתל אביב והידיעה שאין כל צורך בסבל של בעלי חיים כדי להזין בני אדם עשו את שלהם, אבל אני מודה שרווחה לי המחשבה שבקרוב אשוב לארץ ואתקיים מתפריט המבוסס על סלטים, שוקו בשקית וסביח, שמן ככל שיהיה. אף על פי כן, מאחר שמדריד היא מוקד קוסמופוליטי עבור רבים, ביחוד מאמריקה הלטינית, נהניתי גם מאוכל שונה שמגיע בכמויות קטנות ושאינו מכיל גושי בשר תפלים ועתירי כולסטרול.

כחודש לאחר הגעתי יצאתי לראשונה עם חבריי הספרדים למסעדת "טאפאס". מאחר שכישורי השפה שלי היו בחיתולם, ביקשתי מחברי להזמין עבורי מנה ספרדית טיפוסית בגודל סביר שלא יגרום לי להרגיש כמו בלון נפוח אחרי ארוחת ליל הסדר. לאחר מספר דקות הגיעה לשולחן צלחת קטנה עם סלט אבוקדו מתובל לצד דיונון זעיר. טרפתי את המנה הטעימה בנגיסה אחת, ולאחר זמן קצר הזמינו חבריי את החשבון. לתומי חשבתי שחבריי כנראה חששו שאתמלא מדי ושכתוצאה מכך ודאי אשן כשבטני מקרקרת. יצאנו מהפאב ועברנו להפתעתי לפאב הסמוך בו הזמנו טאפאס אחרים – הפעם עם גבינת ברי ודבש. לאחר מכן עברנו לפאב נוסף, וחוזר חלילה. הארוחה נמשכה כשעתיים והרגישה כמו ארוחת טעימות מדהימה שבסופה למרבה הפלא לא הרגשתי שגדל לי בבטן שינקן צעיר.

עם הזמן התברר לי שארוחת הטאפאס במסעדות שונות הן מנהג קבוע עבור הספרדים שמבחינתם הבילוי החברתי חשוב לא פחות מהמזון עצמו. המעבר בין מספר פאבים בערב אחד מאפשרת מפגשים ואינטראקציה עם מספר מעגלי חברים בערב אחד, וגם מאפשרת הצטרפות ופרישה מן הבילוי במספר נקודות זמן.

לפני מספר שנים נפתחו ברחוב Ponzano (חמש דקות צפונית לתחנה Iglesia) מספר רב של מסעדות טאפאס ומאז פוקדים את המקום מדי ערב קבוצות רבות של מדרידאים. הרחוב הפך למוקד משיכה גסטרונומי חשוב וכיום קוראים לו המקומיים נתיב הטאפאס (La Ruta de Tapas). מומלץ במיוחד לבקר בפאבים הבסקיים המציעים Pintxo, גרסא בסקית וקטנה עוד יותר של טאפאס עם מאכלי ים ולחם לבן.

אין כמו ארוחת טאפאס במסעדת Goodluz לבילוי חברתי, צילום: Depositphotos

7. מסיבות רחוב דרום אמריקאיות בפסטיבל דה פאלומה

אם במקרה יזדמן לכם להגיע למדריד באמצע אוגוסט, מומלץ מאוד לא לוותר על פסטיבל הבתולה מפאלומה (Virgen de la Paloma Fiesta) הנחגג בין ה-12 באוגוסט ל-15 באוגוסט. הפסטיבל נחוג לראשונה בטולדו כאירוע דתי, אולם כשהתרחבו החגיגות למדריד, לרחבי ספרד ולמדינות דרום אמריקה, דחקו החגיגות החילוניות את המנהגים הדתיים עד שרבים לא זוכרים מי היא אותה בתולה שלזכרה חוגג העולם הלטיני ברחובות.

במהלך אותם ימים מתמלאים רחובות לה לטינה בדוכני מזון ספרדי ודרום אמריקאי, נסגרים הרחובות לתנועת מכוניות וטובי התקליטנים הלטיניים עורכים מסיבות דמויות קרנבל ברחובות הצפופים. הסנגריה, הטינטו דה וראנו והקפריניה זורמים בסמטאות כשברקע בליל מוזיקלי של סלסה, מרנגיי, רגייטון, פופ לטיני וסגנונות מוזיקלים רבים אחרים. הפסטיבל מתקיים לרוב בזמן של אירועים תיירותיים רבים אחרים בעיר, ומשום מה המבקרים מדירים את רגליהם ממנו כך שסביר שכל מה שתראו הוא אותנטי ולא נועד לעיני מבקרים בעלי ממון.

הכותב יואב אלעד הוא אדריכל שאוהב לטייל בעולם ואוהב לא פחות להנציח בתמונות ובמילים את מסעותיו. לערוץ האינסטגרם שלו Wandering_Arch

לתחילת הכתבה

מתכננים חופשה במדריד? מצאנו עוד כתבות שיכולות לעניין אתכם:

יעדי הכתבה

סגור
0
×