איטליה - שבוע בדרום המדינה

ארבעה אנשים, רכב שכור, ומזג אויר מושלם ללא גשם מלווים את הטיול באיטליה, המתחיל ברומא וממשיך לדרומה של המדינה. עיירות ציוריות, מוזיאונים מרתקים, התיישבות יוונית מפתיעה, אחוזות גדולות, שווקים ועוד הפתעות בטיול אחד (כמעט) מושלם באיטליה.
אבא אמנון
|
מפה
תמונה ראשית עבור: איטליה - שבוע בדרום המדינה
© איתמר ברק

ימים 1-2: מרומא לבארי ואזור פולייה

היום הראשון: זה כבר הפך להרגל, בכל פעם שאנו טסים לחו"ל כל הטלפונים הניידים, השעונים, קוצב לב – כולם מכוונים לשעה 02:30, זמן להתעורר. אנחנו לא אוהבים טיסות לילה, אפילו קצרות, אי אפשר לישון. אבל כאשר לוקחים את המזוודות ויורדים למטה, הכל נשכח. מוקה, הכלבה, מסתכלת אלינו במבט אדיש, רוצה לומר "אה, שוב נוסעים לכמה ימים ומשאירים אותי בתוכנית הישרדות עם הילדים". מגיעים לנמל, גיל, אחד השותפים, כבר ממתין בקוצר רוח לבדיקת המזוודות. 

סוכות, הנמל מלא, ואז מגיעה התקלה הראשונה: אין מספיק דלפקי בידוק. כן, הם כבר ידעו זאת כשבנו את הטרמינל, עכשיו נוכחנו בזאת בעצמנו. במקום ארבע עמדות לצ`ק אין יש רק שתיים, למאתיים נוסעים. חיכינו שעה וחצי רק למסירת מזוודות. מסכנים הנוסעים המבוגרים. זה אנחנו. ביקורת הדרכונים מהירה כתמיד - אנחנו בביומטרי, וגם האחרים לא מחכים. עוד טיפה בבידוק והנה אנחנו בדיוטי. אין זמן, מסנן גיל בעצבנות, צריך מהר לקנות וללכת לטיסה, שיוצאת בזמן. רק 3 שעות באוויר, נוחתים ברומא, וכמובן מחכים כחצי שעה בבידוק דרכונים. הם עוד לא למדו לפתוח את כל העמדות. קנינו את הכרטיס של ה -Leonardo express  לרומא, 11 אירו, ואין כמעט מקום ברכבת - מי עוד נמצא בחופש בסוכות חוץ מישראלים? בשעה 11:30 הגענו לרומא. 

בתחנה, כבר מחכה לנו טלי, השותפה הבכירה יודעת האיטלקית. מאחר וגיל עדיין לא היה ברומא, החלטנו שביום הראשון נטייל בעיר, גם כי לא רצינו לנסוע 550 ק"מ אחרי לילה בלי שינה. עוד עשרים דקות עוברות בתור למסירת המזוודות לשמירה מתחת לרציף 24, 9 אירו עד הלילה – אנחנו יוצאים לאוויר הרומאי, תוך כדי מעבר מהיר בסופרסל הקיים בטרמיני וקניית מים. ובכן, מסתבר שכן אפשר לראות הרבה מרומא ביום אחד, כמו שעושים בטיולים מאורגנים. אלא שאנחנו עשינו זאת הרבה דרך הרגליים... התחלנו בקולוסיאום. כדאי להתחיל את הסיור עם המעלית – פשוט ממשיכים ללכת בקומת הכניסה, המעלית מגיעה למעלה. מאחר והגיעה שעת צהריים ורצינו לאכול, המשכנו במעלה הגבעה (שמאלה כאשר יוצאים מהמטרו) לכיוון קתדרלת סן ג`ובאני אין לטארנו, יש שם כמה מסעדות סבירות, עם נוף לקולוסיאום. רצוי, כמובן, לא בין 15:00 – 19:00, כי חלק סגורות בשעות אלו. הגענו בשעה 14:55, המלצר היה טיפה לחוץ אבל הספקנו.

משם, לקחנו מונית לפנתיאון. 10 אירו, המון אנשים, גם בפנים. מרשים כתמיד. פנינו הלאה לפיאצה נבונה, ושם ישבנו לקפה של אחרי האוכל. הפתעה: מזרקת 4 הנהרות של ברניני בפיאצה נבונה, מכוסה פיגומים לצורך טיפול. באאסה. אבל עדיין שווה להגיע לשם לשבת בבית קפה ולשתות משהו, המחיר לא נורא והפעילות מעניינת. כדאי מאוד להמשיך מהיציאה הימנית, ליד בתי הקפה וליד הגלידריות, ולהמשיך 200 מטר לכיוון נהר הטיבר. גלידה טובה קנינו בכיכר עצמה, בצד שמאל, לפני ליציאה מהכיכר, אבל יש מספיק גלידריות אחר כך. הגענו לנהר, עצים יפים על גדות הנהר והחלטנו להמשיך ברגל לכיוון מצודת סנט אנג`לו והוותיקן.

השעה כמעט 17:00, ולנו יש עוד כשבע שעות ברומא, מאחר ואנחנו נוסעים ל - Bari ברכבת לילה (הסבר יבוא). בדרך, מצאנו מזרקת מים, כמו שיש בפיאצה נבונה, רק גדולה יותר ומפיקה מים קרים וטעימים. ברור שמילאנו את כל הבקבוקים, ואת הכיסים, ואת הנרתיק של המצלמה, רק כדי שלא נהיה צמאים. שש ומשהו בערב, מתחיל להחשיך, הגענו לוותיקן. מאחר והיום יום ראשון, הכל סגור. אפילו השירותים הציבוריים (מצד ימין) היו סגורים. אלפי כיסאות מסודרים מהמיסה של הבוקר, כמה נזירות באות להצטלם, כמונו. אני עדיין חושב שחזית הקתדרלה לא מדהימה, הכיכר כן. חשוך. נוסעים באוטובוס לכיוון פונטנה די טרווי, ומגיעים כדי לגלות המון אנשים. הגיעו כלות וחתנים עם צלם, ואחרי כמה תמונות הלכו הלאה. הפעם, לא זרקנו מטבע. אחרי 4 פעמים בעיר בשנים האחרונות, בא לנו לשנות ולא לחזור שוב.

רצינו לנסוע במונית לפיאצה די ספניה, אבל נהג המונית אמר לנו שזה רק 5 דקות ברגל משם. אחרי עשר בערך הגענו, כדי לגלות שוב, שאין עציצים על המדרגות. גיל, זה שעדיין לא היה ברומא, לא הבין למה כ"כ הרבה אנשים יושבים על מדרגות מלוכלכות. לך תסביר את ההיסטוריה של רומא, ואנו כבר יודעים שלא בנו אותה ביום אחד. אחרי ארוחת ערב קלה שמנו פעמינו למטרו – חזרה לטרמיני, כדי לקחת את המזוודות ולהמשיך לרכבת. אתם ודאי תוהים למה רכבת לילה. מחיר לינה ברומא הוא 100 אירו ליחיד, 150 לזוג. אבל, נסיעה מרומא לבארי עדיין תיקח שש שעות בערך, וצריך קודם לקחת את הרכב מההשכרה. בחישוב פשוט, מדובר על הגעה ל בארי בשעה 16:00 לפחות, וזה לא ייתן לנו אפשרות להיכנס למקומות שסגורים אחרי שעה זו – הלך יום. לכן, רכבת לילה, שמגיעה בשעה שבע בוקר לבארי, תחסוך לנו את הנסיעה. המחיר יקר: 123 אירו לתא יחיד, 160 לזוג. עלינו לרכבת – כרטיסן בדק שהפרטים נכונים ונגמר יום ראשון. לסיכום, 12 שעות הליכה ברוב האתרים הראשיים, מעייף, טוב למי שאין לו זמן ורוצה להספיק טעימה קטנה. 
 
היום השני: נו, תוהה הקורא המסוקרן, איך היתה הנסיעה ברכבת? אם תהיו עייפים כמו שאנחנו היינו, תשנו לא רע בכלל. המיטה לא קטנה, מיזוג, מים, מגבות (יש כיור קטן), סביר. אבל, אם אתם רגישים לתזוזות, אז זו לא הרכבת בשבילכם. מאחר וסוכנות ההשכרה - Magiorre (דרך "אלדן" – ההצעה הזולה והמשתלמת ביותר) נפתחת רק בשמונה וחצי, ואנחנו כבר בשבע בבוקר היינו בבארי, ישבנו שעה בקפטריה לארוחת בוקר, תוך כדי צפייה בכל האנשים שמגיעים לכאן.

יוצאים לדרך, התחנה הראשונה תהיה מערת קסטלנה, שהיא מערת נטיפים, הגדולה ביותר במרכז איטליה ואחת הגדולות באירופה. המערה נמצאת כחצי שעה מבארי, בעיירה הנושאת את אותו שם - Castellana Grotte. כאשר מגיעים, יש להחנות בחניון הפתוח, שנמצא 200 מטר מימין למערה. לפני הירידה, כדאי להיכנס לשירותים, הסיור ארוך. מה יש כאן? מערות ענקיות. כל הצורות האפשריות. הסיור אינו מתאים למתקשים ו/או מבוגרים מדי. הגענו ממש ברגע האחרון לסיור באנגלית, יש לבדוק באתר מתי מתקיים סיור כזה. אפשר להסתדר בלי, אבל מומלץ הסיור באנגלית. הסיור נמשך שעתיים, כולל למערה הלבנה (חובה), בערך 3 ק"מ הליכה, קצת חלקלק. אי אפשר לצלם בפנים. אחרי שיוצאים, אנחנו, כמו רוב האנשים, נשארים בלי מילים. יש מקומות מסוימים שהגודל כן קובע. זהו אתר חובה למי שאוהב מערות כאלה. 

אחרי מנוחה, המשכנו ליעד הבא - אלברובלו (Alberobello), בערך 20 דקות ממערת קסטלנה. העיירה נראית כמו בתמונה - מאוד כדאי. נקראת גם עיירת הטרולי - על שם הבתים המוזרים שנמצאים בחלק העתיק. בעבר, היו כאן אוהלים, שנבנו עם מקל מרכזי (כמו אוהל אינדיאני). במשך השנים, כל הבתים נבנו בצורה דומה עם כובע מצחיק, שמשמש כגג. אחרי המון האנשים שהיו ברומא, כאן היה ממש ריק, אולי עוד 8 אנשים מסתובבים ברחוב. זמן סיור כאן יכול לקחת עד שעתיים, ומאחר והשעה היתה צהריים, התיישבנו באחת המסעדות לארוחה זולה באופן יחסי. למרות שהחנייה היתה ריקה, לא לשכוח לשלם במכונה האוטומטית, לא נעים לספוג קנסות. בערך 4 אירו לחנייה, אפשר לעמוד בזה. המסעדה IL Pinnacolo, נמצאת במעלה הגבעה מול החנייה.  

נכנסנו לרכב, המשך ליעד האחרון להיום - Locorotondo. כעשרים דקות נסיעה מאלברובלו. מה שמעניין זה החלק העתיק שלה, שנמצא בראש גבעה ובנוי בצורה מעגלית. גינה ציבורית גדולה משקיפה על הבתים של אלברובלו, ומולה השכונה העתיקה. מה רואים: בתים צבועים בלבן, מזכיר את דרום ספרד, שקט ושלווה. חביב מאד, כשעה סיור, ואם נמצאים באזור כדאי להגיע. כאן גם שתינו קפה קטן לפני הנסיעה האחרונה להיום – לינה בחווה חקלאית.

החווה החקלאית - לינת לילה, היתה במרחק גדול יחסית מהמקום האחרון. כאשר מתכננים מסלול בעזרת האינטרנט, התוכנות בודקות את זמן הנסיעה, אבל מסתבר שבשטח המצב שונה: אי אפשר לנסוע במהירות המכסימלית בכבישים. כך יצא, שהגענו ללינה – 15 ק"מ מ - Matera רק בשמונה וחצי בערב, עמוק בחשיכה. חצי שעה אח"כ אכלנו ארוחת ערב, ובסיומה חיכה הצ`ופר: מיטה נייחת. לא באוויר, לא ברכבת, סתם מיטה. בעצם, הלינה הראשונה הנורמלית, לאחר יומיים של טיול. גם כאן, התברר שיש חוות כאלה יותר קרובות לעיר עצמה, אבל 15 ק"מ בלילה הם ארוכים יותר מאשר ביום. הלינה היתה זולה מאד יחסית לבית מלון בעיר עצמה, אבל ללא רכב אין אפשרות להגיע. 

לתחילת הכתבה 

ימים 3-4: איזור בזיליקטה וקפרי

היום השלישי: יום זה הוקדש בעצם למקום אחד בלבד – העיר Matera. עזבנו את החווה החקלאית, ותוך רבע שעה קצרה הגענו לעיר. מדובר על שכונה גדולה מאוד, שבה נחצבו בתים בתוך הסלע ממש – איזור הסאסי. העיירה נמצאת בתוכנית אונסק"ו לשימור, כמו גם רוב העיירות שעברנו קודם. מי שראה את הסרט של מל גיבסון – "הפיתויים של ישו" – הסרט צולם במקום זה. כדאי לרדת ולטייל ב - 2 השכונות ואח"כ לנסוע עם הרכב לתצפית, שבה רואים טוב יותר את אופן בניית המערות. גם כאן הירידה והעלייה קצת קשות. סדר גודל של ביקור - לפחות 4 שעות ללא ארוחה, אך מאחר וצריך גם לאכול משהו, הכיכר המרכזית היא מקום טוב - Piazza Sedile (בה מומלצת המסעדה הראשונה מכיוון בית הספר למוסיקה, Focacceria del sedile). יש גם סופרמרקט ממול למסעדה. תוך כדי הסיור, תגיעו למעין מוזיאונים, המספרים את תולדות המקום, כולל חציבות לבריכות אגירת מים, תנאי מחייה וכלים עתיקים. יש במקום אמן מקומי, שבונה בגבס ועוד חומרים את Matera של פעם. ייחודי ויקר בטרוף, אבל שווה להיכנס, רק כדי לראות את העבודות. 

בשעות אחה"צ המאוחרות המשכנו לכיוון Amalfi, העיירה שתהיה הבסיס שלנו עד סיום הטיול. גם כאן, כתוצאה מאי הבנה של תנאי השטח, הגענו בשעות הלילה המאוחרות, בערך ב - 20:30. בדרך ראינו נוף, שמזכיר את הגליל. קצת יבש, מיוער לא בצפיפות, הרבה עיירות. בחלק מהקטעים בונים גשרים גדולים וגבוהים, בהחלט חוויה. אבל כל זה היה כלום, לעומת הכביש המפורסם ביותר באיטליה ואחד היפים בעולם - Costierra Amalfitana (כביש SS163) ביציאה מהכביש המהיר יש שלט קטן – פנייה שמאלה. חובה לקרוא את השלטים, כי ה -GPS  מאבד קשר בתוך מנהרות, וכאן הפנייה היתה בדיוק 300 מטרים, אחרי היציאה והוא לא מספיק להתחבר ללווין. מה שנראה קצר מאד במפה, מתברר כשונה בתכלית מהמציאות. לוקח המון זמן לעבור בין נקודה לנקודה ואנחנו היינו בעונה שקטה. 

לקח לנו מעל שלושת רבעי השעה להגיע ל - Amalfi. הכניסה לאמלפי היא כביש קטנטן, שנחשב דו מסלולי, בין 2 הבתים הלבנים, מול הכיכר. אי אפשר להאמין שזו הכניסה. בקלות אפשר לפספס, ואין אפשרות פניית פרסה בכביש זה. המלון, במרכז העיירה, היה טוב, למעט קירבתו היתרה למגדל הפעמונים של הקתדרלה. החנייה לרכב, רק בחניון, מותרת רק לתושבי המקום ו/או אורחי בתי המלון, כי בכל אזור החוף פשוט אין חנייה מספקת לכל כלי הרכב. אחרי ארוחה קלה פרשנו לחדרינו הנקי והגדול למדי.

היום הרביעי: היום החלטנו לא לנסוע ברכב. היה לנו מספיק מזה ביומיים האחרונים. לכן, שמנו את עצמנו על אנייה - בדרך לקפרי (Capri), אי ירוק בים. הבעיה היא, שמרוב תיירים, לא רואים את הירוק. אנחנו קצת חלמנו, ושטנו באנייה, שיצאה בשעה 10:30, וזה קצת מאוחר, כי זמן השייט עצמו הוא כשעה וחצי. בדרך, רואים את כל קו החוף והעיירות שעליו, מרהיב. אבל, האניות בחזרה יוצאות כבר ב - 16:30, ולכן, כדי להיות יעילים יותר, חובה לקחת את הספינות המוקדמות של הבוקר. ישנן ספינות מהירות יותר, אבל לא לרגישים בקיבתם. אפשר לקנות רק כרטיס הלוך כדי לא להיות תלויים בשעת חזרה, או לדרוש כרטיס מאוחר לחזרה. שילמנו 30 אירו הלוך וחזור לאדם, כאשר שעת החזרה נקובה על הכרטיס - 16:30, כאן התכנון שלנו לא היה נכון. 

כאשר הגענו, לא הלכנו למערה הכחולה, מיותר ויקר. לקחנו מונית (יקרות אבל חוסכות זמן). נסענו עד אנא קפרי (לפחות 20 אירו, לעומת אירו ורבע באוטובוס, אבל שווה את קיצור הזמן), עלינו מיד ברכבל למונטה סולרו - ההר הקטן מעל האי - נחמד ושקט, ואחרי שירדנו בחזרה היה מספיק זמן לשוטט באנאקפרי (העיר העליונה). אפשר להיכנס לווילה סן מיקלה (מעניין, נוף מדהים כצפוי, אבל לא חובה, אנחנו נכנסנו, 6.5 אירו לאדם). לקחנו את האוטובוס חזרה לקפרי (העיר התחתונה), ומשם ירדנו באוטובוס חזרה לנמל. למי שמגיע מאזור נאפולי ולא היה באמלפי - נחמד. בסיכומו של דבר, בגלל קוצר הזמן, לא ממש ראינו את האי, למרות שהעלייה ברכבל היתה נהדרת, אבל כדי לראות את החוף, אפשר לנסוע באותה האוניה לפוזיטנו או סאלרנו וחזרה בתחבורה ציבורית. חזרנו בערך ב - 18:30 לאמלפי, ובערב התחלנו להכיר את העיירה. 
 

ימים 5-6: פומפיי, פסטום ורוואלו

היום החמישי: היום הוקדש לפומפיי (Pompeii). במפה, זה נראה קרוב, 35 ק"מ. במציאות של אזור קמפניה, זו נסיעה של כמעט שעה וחצי. היום, נסענו בכביש הידוע 163, הפעם לכיוון השני – Positano. איפה שהוא בדרך יש פנייה ימינה לכיוון פומפיי. מה שקרה בפועל, הוא שמכשיר ה - GPS איבד את הצפון אחרי חצי שעה, ופשוט לקח אותנו לסיבוב מעגלי של חצי שעה בעיירות שנמצאות אחרי Amalfi. לא נורא. היה יפה. התושבים הביטו בנו במבט של "איך-בכלל-הגעתם-לכאן", משעשע. אחרי הסיבוב, עצרנו מול חנות קרמיקה ענקית, והפלא ופלא – בדיוק מולה, ניצבת לה בגאון הכניסה למערת האיזמרגד – Grotta Smeralda, שהיא המקבילה למערה הכחולה בקפרי. המערה, גדולה וגבוהה, בחלקה עם זקיפים ונטיפים, אבל החלק המעניין הוא האור, שנכנס למערה וצובע את המים בצבע כחול-טורקיז, (אזמרגד) ואפילו בתוך המערה קשה להאמין, שזה לא מלאכותי. 

אחרי שיצאנו קצת מהכבישים הצרים, ה - GPS נשם לרווחה, ולקח אותנו בדיוק לחנייה מול הכניסה לאתר. המקום היחיד שהדעות לגביו חלוקות. מה רואים: שרידים של עיר, שנחשפה. בפתח האתר יש מדריכים מורשים, המחכים ליד הקופה לתיירים לסיור הסבר. שעתיים ב - 100 אירו. לכן, כדאי לחכות לעוד קבוצה קטנה להוזלת עלויות. אנחנו לקחנו את המדריך האלקטרוני ב - 7 אירו, זה הספיק, למרות שלפעמים הוא נתקע. במפה שמקבלים, שמות הרחובות לא כתובים על הרחובות עצמם וזה מקשה על ההתמצאות. העיר די גדולה וההליכה בה לא נוחה. יש הרבה שרידים של מבנים, אך למעט האמפיתיאטרון, בית הזונות בית הציורים, הווילה של הרופא, צריך יותר מאשר דמיון, כדי לראות מה היה שם. אין שיחזור ולו של בית אחד. אין תכשיטים, או כלים כלשהם. העיר בעצם "ערומה". חניונים לרכב, לפי שעות, ברחוב Via Plinio, ממש מול רחבת הכניסה לאתר, יש כמה חניונים. בסיום הסיור, חזרנו לאמלפי. לסיכום, אם אתם בסביבה כדאי להגיע, אבל לא היינו נוסעים במיוחד (נניח, מרומא).
 
היום השישי: הידעתם? אם חשקה נפשכם, כך סתם, להביט במקדשים יווניים עתיקים, כדאי לנסוע ל...איטליה. כן, זו לא טעות: מתברר, שקיים מקום, פסטום (Paestum), שנמצא באיטליה, והוא התיישבות יוונית מהמאה ה - 6 לפני הספירה. במקום זה בנו 3מקדשים, ועקב סחף ובוץ, הם כוסו והמקום ננטש. מה מיוחד כאן? זהו המקום היחיד, בו אפשר לראות מקדשים שלמים (למעט קירות וגג, כמובן) ללא שיחזור, אלא כפי שהשתמרו 2600 שנה. אז קמנו בבוקר, הגענו לחניון ומשם - כביש 163 כמובן, לכיוון דרום, צמוד לים. היום, זה היום הראשון שבו אנו נוסעים בכביש האמלפיטני, ונוסעים בו ל-א-ט. הכביש ביום מרהיב. אין מילה אחרת, וסביר להניח, שהוא אחד היפים באירופה, גם בגלל אורכו.

עברנו כמה עיירות בדרך. Maiori - העיירה היחידה שיש לה קו חוף ממש על שפת המים, עם כביש ישר וחנייה. הרבה בתי מלון, קל לטייל. מכאן גם רואים את סלרנו ((Salerno, כדאי לעצור לכמה דקות, אם יש מקום, ולהציץ. נחשבת למרכז היצור של כלי הקרמיקה הרבים, שישנם באזור. אין טעם לתת רשימת חנויות, אתם כבר תפגשו אותן בכל פינה, בכביש הראשי (מפעלים גדולים) ועד חנויות בעיירות עצמן. הינה טיפ מעניין לגבי המחיר של הכלים: מה שקובע זו מורכבות הציור ולא גודל הכלי (לא, נא לא לחשוב על שום דבר אחר) - ככל שהציור מורכב יותר, המחיר עולה בהתאמה. לכן, אפשר לראות צלחת קטנה במחיר של אגרטל גדול וזו הסיבה. העיירה מאוד נוחה ליציאה לכביש המהיר. 

סלרנו היא עיר נמל גדולה מאוד. אפשר לעבור דרך העיר, אפשר גם דרך הכביש העוקף. ניתן מיד לראות את הפאר בחלק העתיק של העיר, למרות שלא עצרנו, אלא רק תוך כדי נסיעה. כאן, היה לנו קטע מעניין: עקב עבודות בכביש הוסטנו לכיוון אחר מזה שהיינו צריכים, והגענו לקטע שונה לגמרי של העיר, הנראה בדיוק כמו בסרטים האיטלקיים של פעם: כביש צר וארוך, בתים גבוהים ומוזנחים, ומכל מרפסת תלויה כביסה לייבוש. לא יכולנו לעצור, אחרת זה היה יכול להיות הצילום הטוב ביותר בטיול. מעניין איך זה לטייל שם ברגל. 

אחרי כשלושת רבעי שעה נוספת של נסיעה, תוך מעבר בהרבה כפרי צלילה סגורים (לא העונה), הגענו אל פסטום. נו, אי אפשר לומר שהיה מלא מדי. מצד שני, למה אנחנו צריכים עוד מליון תיירים? הכניסה לא יקרה, ישנו גם מוזיאון, נכנסים. מיד, שני דברים צדים את העין: עננים של זבובונים (ברחשים) בכמויות גדולות, וגם המון לטאות, שמסתובבות בכל מקום. המקום לא מאד גדול, אבל יש הליכה קטנה. שלושת המקדשים בולטים מאוד בשטח, והמקדש האמצעי הוא גם הבולט ביותר - מקדש נפטון. מרשים ומרתק, גם בגלל העובדה שאין כאן שיחזור של אבן אחת. באתר גם שרידי אמפיתיאטרון, בריכת שחייה והתעמלות, ועוד כמה מבנים. אחת ההפתעות היתה המוזיאון. מבנה חדש למדי, שמאכסן את כל מה שנמצא בחפירות כאן במקום. איך להגדיר זאת, הם ידעו מה שהם עושים, היוונים העתיקים. זמן סיור עד שעתיים, וקחו בחשבון עוד שעה וחצי נסיעה לכל כיוון מאמלפי. 

בחזרה, החלטנו להיכנס גם לרוואלו (Ravello), עיירה שנמצאת כמה דקות לפני אמאלפי. לפי הטיפים באתר, כדאי ללכת למקום, שנקרא Villa Cimbrone, שהיא אחוזה גדולה של אחד מעשירי העיירה, כיום מדובר במלון, עם גנים יפים. ברור שמפסטום עד לכאן נסענו שוב על כביש 163, כדי להוסיף עוד טיפה של נחת. מה רואים: גנים יפים, פסלים, עצים עתיקים, מקומות מנוחה, ערמונים (זו היתה סוף העונה), פטריות בין העצים (גדולות מאד), המון רקפות, והדבר המרכזי: מרפסת התצפית לכיוון הים. מאחר ובדרך קשה לעצור, הרי כאן זהו מקום, שבו רואים את כל תמצית החוף האמלפיטני: הים, הכביש, מטעי הלימון, העיירות בגבעות. אין אפשרות להגיע ברכב, אבל אפשר להגיע במסוק (לא בדיחה, אתם כבר תראו). בהחלט מומלץ. קיים גם בית קפה במקום, אבל הגענו מעט מאוחר והוא כבר נסגר. זמן סיור: שעה וחצי, בכיף. אח"כ כדאי לשוטט קצת בכיכר המרכזית.

לתחילת הכתבה

ימים 7-8: מטיילים באמאלפי, פוזיטנו ונאופולי

היום השביעי: היום נשארים לטייל קצת באמאלפי (Amalfi) עצמה, וגם גיחה קטנה (שלוקחת 45 דקות לכיוון) לפוזיטנו (Positano). לימונצ`לו היא חנות, שנמצאת באזור הכיכר המרכזית, והמפעל נמצא במעלה הגבעה בכביש הראשי. כדאי להגיע למפעל, כדי לראות את הנחל והמפל, שנמצאים בהמשך ואת מטעי הלימון. המפעל נקרא La valle dei Mulini. היום זה יום קניות. מה קונים? לימונצ`לו, גבינות, יין. ההפתעה: מחירי היין נמוכים בהרבה מאשר בארץ. יש רק בעיה קטנה - איך לסחוב את הבקבוקים. בסופו של דבר הם הגיעו בשלום. שוטטנו קצת בעיירה, חנויות, מזכרות – כמו כל תייר. מסעדה מומלצת: פיצרייה Trattoria Da Meme - מסעדה בחלק הישן של אמלפי, אשר נותנת את הרושם כאילו נמצאים בקסבה של ירושלים. נכנסו גם למוזיאון הנייר, שנמצא במעלה הוואדי. כדאי להמשיך עוד מאה מטרים בוודאי, כדי להציץ על המפל הקטן של הנחל - חמוד. בדרך לאוטובוסים, מול הכניסה לעיירה, נכנסנו גם לקתדרלה. גם כאן, הסיור מומלץ, המקום עתיק ויש בו הרבה ממצאים. זמן הסיור הוא כ - 4 שעות, כולל הקניות והכניסות לכל המקומות.

אחר הצהריים נסענו לפוזיטנו באוטובוס, עם מליון ילדי בית ספר. בדיוק כמו בארץ - עם ה - MP4 תקוע להם באוזן. שומעים מוזיקה באנגלית, מכירים את כל השירים בעל פה, אבל לא מבינים מילה. פשוט, לא לומדים אנגלית בבתי הספר. פוזיטנו נמצאת ב "אמצע הדרך" של הכביש המפורסם. הגענו לעיירה מלמעלה וירדנו בסמטאות עד הנמל. הרבה עליות וירידות. הנוף מנקודת האוטובוס מדהים. העיירה נמצאת בכיוון השמש, לכן חם יותר בעיירה זו מאשר באמלפי. אם לא ישנים כאן, אז חובה להגיע. נחשבת עיירת העשירים, עם הרבה בוטיקים. אחרי סיבוב לא ארוך במקום ובחוף, חזרנו במעלה הדרך לאוטובוס וחזרה הביתה, לאמלפי. זה היה היום הרגוע של הטיול. כיף לטייל ולקנות. 
 
היום השמיני: היום האחרון של הטיול הגיע בהפתעה. מה, כבר נגמר? שואל גיל בתימהון, הרי רק עכשיו למדנו להכיר את כל המקומות. את הרכב היינו צריכים להחזיר בנמל התעופה, אז החלטנו לנסוע דרך סורנטו. נכון, בפעם האחרונה דרך הכביש הזה. הכביש ריק, אין מכוניות. מהר מאוד הגענו לעיר, החנינו בחניון מאולתר של בית ספר, וירדנו לחוף. ובכן, למי שכבר היה באמלפי, סורנטו פחות יפה. הים כחול טורקיז, גבעות, אבל את זה כבר ראינו במשך חמישה ימים. ואז טלי העלתה רעיון מבריק: כזכור, בפומפיי אין ממצאים, הכל במוזיאון. אז אולי ניסע למוזיאון בנאפולי? תוך 10 דקות כבר היינו בדרך. כמה מילים על נאפולי: פעם היא היתה מרשימה. היום זו עיר ענייה, עם המון מהגרים וזה ניכר ברחובות. עצוב. המוזיאון עצמו (אין חנייה, צריך לחפש ברחובות ליד) שווה נסיעה מיוחדת. פנינה באמצע העיר וראינו את כל מה שמצאו בפומפיי - עיר עשירה מאד. מוזאיקות מלפני 2000 שנה! לכן, ההצעה שלנו היא להגיע בבוקר לפומפיי, ואחר כך להמשיך למוזיאון, אז הביקור מושלם. שימו לב: ביציאה מנאפולי ה - GPS התחרפן לגמרי, ולקח קצת זמן לצאת מהעיר. איכשהו הוא לא הצליח לזהות כבישים ויתכן שחלק מהם בטיפול ובלבלו אותו לגמרי. להגיע למוזיאון הוא הצליח. זמן סיור: כמו בכל מוזיאון מהסוג הזה, שעתיים לפחות. אוהבי המוזאיקות יתעלפו מהממצאים.
לאחר הביקור במוזיאון המשכנו לנמל התעופה, וכדי לעשות עוד קצת השלמת קניות, גילינו מרכז קניות גדול קרוב לנמל התעופה, דומה למרכזי BIG אצלנו. המון חנייה. פתוח גם ביום ראשון: Market Central Da Vinci, כל אדם באזור מכיר את המרכז, הרבה רומאים באים לכאן לקניות, נמצא כ - 10 דקות מהנמל, בעיירה הקרובה. החזרנו את הרכב, המשכנו לטרמינל, עוד כמה שעות מגיעים לארץ. תם ונשלם הטיול.

לתחילת הכתבה 

כיצד היינו מרכיבים את המסלול אחרת

אחרי מעשה, כיצד היינו מרכיבים את המסלול אחרת: בחישוב המסלול נלקחו טיסות בוקר להגעה וטיסות ערב לחזרה. לינה: לא בעיירה מרכזית אחת, אלא חלוקה לפי קטעים, חוסך הרבה זמן נסיעה. ביום הראשון: לקיחת רכב בשדה התעופה ונסיעה לאלברובלו, כ - 550 ק"מ וצריך גם לעצור. לא סביר שתוכלו לעשות עוד משהו ביום זה, תלוי כמובן בזמן הטיסה, לינה באלברובלו. ביום השני: אלברובלו, לוקורוטונדו, מערת קסטלנה, לינה באגריטוריזמו (חווה חקלאית), או במטרה עצמה. ביום השלישי: מטארה (סאסי), נסיעה לאזור פאסטום. הסיור במטרה לוקח חצי יום ומעייף. לינה באזור פאסטום. ביום הרביעי: סיור בפאסטום ובמוזיאון. נסיעה לכיוון אמלפי. לינה: בכל אחת מהערים הקרובות - כדי שאפשר יהיה לצאת בקלות יחסית לכביש המהיר, לכן מיורי-מינורי-ויאטרי סול מארה-טובות מאד לנקודה זו. 
 
ביום החמישי: פומפיי והמוזיאון בנאפולי, חזרה ללינה במיורי-מינורי-ויאטרי סול מארה. ביום השישי: נסיעה לכיוון אמלפי, עצירה בוילה צ`ימברונה בראבלו. לינה באמלפי או בשכונות ליד אמלפי. ביום השביעי: נסיעה בתחבורה ציבורית לפוזיטנו. מומלץ באוטובוס בגלל הנוף כשמגיעים. אחרי סיור, המשך עם ספינה/אוטובוס לסורנטו, חזרה באוטובוס (כשעתיים) או בספינה. לינה באמלפי, או בשכונות ליד אמלפי. ביום השמיני: נסיעה צפונה לנמל התעופה (קחו בחשבון 4 שעות לפחות לפני הבידוק, בגלל איטיות הכביש). בדרך, אפשר לעצור בארמון קזרטה, צפונית מזרחית לנאפולי, או בעיירה ויאטרי סול מארה, למי שצריך קצת קרמיקה. בכל אחד מהימים, בערב כמובן, יוצאים למסעדה-טרטוריה לאכול, ומסתובבים בעיירה עצמה. שמתם לב שאין כאן הפלגה לקפרי, מאחר ואנו חושבים שבשבילנו זה לא היה ממש הכרחי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×