איי סיישל - על האוצר האמיתי של האיים המקסימים

מים בצבע טורקיז, חולות בצבע לבן, מקומות קסומים ואווירה נפלאה... לא צריך יותר מזה כדי לרצות לחזור לאיי סיישל שוב ושוב. מפגש עם מקומיים, גם כאלה שיש להם בית על הגב (צבי ענק), שנירקולים וצלילות ומנוחה טובה, את כל אלה ועוד אפשר למצוא באיים המקסימים, איי סיישל.
eytanin
|
מפה
תמונה ראשית עבור: איי סיישל - על האוצר האמיתי של האיים המקסימים
Thinkstock Imagebank ©

האוצר האמיתי של איי סיישל

סיישל היה עבורנו כמעט תמיד מעין יעד חלומי אוטופי. חלמנו להגיע אליו שנים רבות. כשהגענו אליו בפעם הראשונה, ידענו מדוע אנשים מתאהבים במקום וחוזרים אליו שוב ושוב. לא אחד ולא שניים מהתיירים שפגשנו באי, סיפרו לנו שזהו עבורם ה"ביקור מספר"... (והם אפילו לא ידעו לנקוב במספר). ובאמת, יש כאלה שחוזרים מדי שנה לסיישל וכל שנה הם מקדישים לאי אחר. כמובן שאינני קיצוני ולא אנסה לשכנע אף אחד לחזור לסיישל שנה אחר שנה, אולם "קפיצת התרעננות" לאיים מדי כמה שנים, לא הזיקה לאף-אחד עד כמה שידוע לי.

סיישל מורכבת מקבוצת האיים הוולקניים ומקבוצות האיים האטוליים. מכיוון שהכתבה לא נועדה לסקור הבדלים גיאוגרפיים או אחרים, אלא לספר על טיול נפלא, לא אכנס להסבר מפורט אודות ההבדלים שבין הקבוצות. הכול נמצא בספרי הגיאוגרפיה.

הגענו בטיסה מדרום אפריקה עם אייר-סיישל. חושבני שזהו מטוס הסילון היחיד שהם מפעילים והוא טס פעם בשבוע לדרום אפריקה. הטיסה עברה בנעימים, אפילו שמבחר המזון לא היה מהמשובחים. הגענו לנחיתה לאחר החשכה, כך שלא יכולנו לראות דבר או להתרשם ממשהו. כמובן, שהאל הטוב שיושב במרומים, דאג שהמזוודות שהבאנו לא הגיעו. כולם אספו כבר את מזוודותיהם, עזבו מי למלונו והשאירו אותנו עומדים נבוכים באולם הריק. המטוס הקטן, איתו עמדנו להמריא לאי הבא, עמד לצאת בכל רגע. דיילת הקרקע רק עודדה אותנו במילים החמות: "אין דבר, נדאג שהמטוס הבא יביא עבורכם את הכבודה". אבל "המטוס הבא" היה אמור להיות זה שהביא אותנו לכאן והוא יצא לדרום אפריקה רק בעוד שבוע... ומה עם בגדי ים? לבנים להחלפה? קרם הגנה?... וכשטסים לאי הבא, אין במה לכסות את הגוף חוץ מאשר בעלי בננה, ובעצם עלי העץ קוקו-דה-מאר יהיו גדולים מספיק....

לפתע חלה תזזית בשדה ועברה שמועה שהנה "מגיע המשטח האחרון עם המיץ", ובאמת, הגיע טרקטורון שגרר אחריו משטח ענקי שהיה עמוס במיצים עבור אחד המלונות, ולרווחתנו, למעלה, מעל כל קופסאות המיץ, היו מונחות מזוודותינו היתומות. כמעט בריצה העלו אותנו ואת "השיות האובדות" על המטוס הקטן שמיד הניע ויצא לאי פרסלין (מבטאים: פְרא-לין) שישמש כבסיס היציאה שלנו. הטיסה הייתה חלקה וארכה כרבע שעה (ניתן גם לעבור במעבורת איטית והשייט עלול לקחת עד שש שעות או במעבורת מהירה שייקח פחות משעתיים, אבל בלילה, המעבורות אינן פעילות והאופציה היחידה היא טיסה). נחיתה חלקה ובתוך 30 דקות היינו בבית המלון. האפשרות היחידה עבורנו הייתה ללכת ולהתרענן בבר ומכיוון שעדין לא ראינו את החוף באור יום, הוא התאים בלילה רק להליכה רומנטית ושקטה.

התעוררנו לזריחה נהדרת מעל מי הים השקטים. מולנו ראינו מיד שלושה איים. יציאה לשחיית בוקר קלה ואחר כך ארוחת מלכים.

לתחילת הכתבה

פארק וולי דה מאי

עצי הקוקו-דה-מאר (קוקוס-הים) הם אנדמיים רק לסיישל. אסור להוציא מהאי זרעים או שתילים למדינות אחרות והמנסה לעשות זאת, ייענש בכל חומרת הדין. עצים בודדים, שתולים כדוגמא בפארקים בוטניים במקומות שונים בעולם. הדבר המייחד את העצים מכל עץ אחר הוא "אגוזי" הקוקו-דה-מר שלהם. כאשר האגוזים מבשילים, הם הגדולים ביותר בעולם! אחדים מגיעים עד למשקל של 30 ק"ג! לאגוז צורת חמוקיים נשיות ורבים קונים אותם כמוצג אורנמנטאלי בכדי להניח על הכוננית בבית (והמהדרים, יניחו אותו ליד המיטה בחדר השינה). ניתן לקנות בסיישל את האגוז כשהוא מרוקן מתוכן, משויף ומבריק. לאלו המתעתדים לעשות זאת, מומלץ שיביאו אתם לסיישל, עוד מזוודה ריקה.

הנסיעה מהמלון לפארק היא קצרצרה, רק כמה ק"מ. נסענו באוטובוס מקומי קטן. את לוחות הזמנים שלו והתחנות, ניתן לקבל בשולחן הקבלה של כל מלון. בכלל, האי פראלין הוא קטנטן, רק עשרה ק"מ באורך.

פארק Vallee-De-Mai (מבטאים: ואלי-דא-מא) נמצא במרכז האי וכל גדלו הוא 1/2 על 1/2 ק"מ. קטנטן לפי כל אמות מדה. בפארק הקטנטן הזה קיים הריכוז הגדול ביותר בעולם של עצי הקוק-דה-מר! כמה מאות עצים על שטח של 15 דונמים. מכיוון שבטרם הפך לפארק, שימש העמק כחווה פרטית שבה גידלו גם עצי פרי ומטפסים שהובאו ממקומות אחרים בעולם, מתבצעות בפארק עבודות שימור ושיחזור כבר במשך שנים והמקום חוזר באיטיות להיות מה שהיה בעבר, ג'ונגל טבעי, שבו גדלים רק מינים אנדמיים לסיישל כולל ציפורים וזוחלים.

ירדנו מהאוטובוס בכניסה לפארק, שילמנו את דמי הכניסה וצעדנו פנימה. בתוך הפארק יש שבילים מסומנים בהליכה קלילה. אפשר לעבור את הפארק כולו תוך שעה אחת. בפארק שני שבילים עיקריים, השביל המרכזי והשביל המעגלי. על שניהם קיימות מדרגות וגשרונים במקומות שבהם יש צורך לחצות את יובלי הנחלים. כרגע, מתבצעות עבודות פיתוח שתאפשרנה גם לנכים בכיסאות גלגלים להגיע אל כל פינות הפארק.

עצי הדקל של הקוקו-דה-מאר מתמרים לגבהים של מעל 20 מטרים. העלים של העצים הצעירים הם העלים הגדולים ביותר בעולם. עלה בודד יכול להגיע לאורך של 9 מטרים! תוך כדי צעידתנו בפארק, החל לרדת גשם טרופי עז מלווה ברוחות חזקות. מצד אחד רצינו להסתתר מהגשם ומצד שני פחדנו שאיזה אגוז "ירד לנו על הראש" .לבסוף מצאנו עץ צעיר ללא פרי שתחתיו נחבאנו. לא נרטבנו מכיוון שההגנה הייתה מושלמת וגם לא "ירד" לנו שום אגוז על הראש. ואולם, מדי פעם, שמענו חבטות של אגוזים שצנחו בסביבה. לאחר כמה רגעים, חלפה הסופה ויכולנו להמשיך בצעידה וליהנות מטיולנו בפארק המיוחד הזה. יצאנו מהעמק חזרה למרכז המבקרים. יש בו חנות מזכרות שבה ניתן לקנות אגוזים מרוקנים ושאר ירקות וגם שתייה קרה ושירותים. יצאנו מהפארק וצעדנו כחצי ק"מ אל מפל קטן שנמצא במורד הדרך ובשעות אחר הצהריים חזרנו באוטובוס אל המלון.

לתחילת הכתבה

האי לה-דיג

מדלת החדר רואים את האוקיאנוס ולמחרת השכם בבוקר, אין סיבה שלא לרוץ למים ולהתרחץ. האוקיאנוס שקט (אפילו שהוא הודי). מה יקרה למלון ביום שהצונאמי יכה באי? לא יודעים ולא רוצים לדעת!

המים לא רק שקטים אלא גם חמימים ונעימים. לכל כיוון שמסתכלים, רואים אי. האיים מזכירים מעט את איי אנדמן שבצידו השני של האוקיאנוס. גבעות סלע מבצבצות מתוך סבך צמחיה ירוקה המקיפה את ראשיהם הקרחים. לאחר הארוחה יצאנו לכוון מפרץ .Baie Ste Anne. במרחק לא רב, ראינו כבר את המטרה שלנו, האי לה-דיג. לה-דיג מרוחק רק כשלושה וחצי ק"מ מהאי פראלין. קניינו כרטיסים ועלינו על סירת מעבורת (סקונר) .

הסירה לא הייתה גדולה במיוחד והמקומיים העמיסו עליה את כל המצרכים שהם כבר "נסחבים" אתם יומיים מהאי הראשי מה-הא. הסיפון פתוח והכול הועמס עליו בערמות. הנוסעים הסתדרו בישיבה על הספסלים בירכתי הסירה שחלקם מוצלים ויצאנו לדרך. לסירה, גם זוג מפרשים אולם הסקיפר השתמש במנועים. לאחר חצי שעה הגענו (בעמידה, מכוון שבדקנו את התרנים ואת המפרשים) לאי לה-דיג ונקשרנו למזח. הסקיפר סיפר לנו שכל צי הסירות, משתייך בעת חרום לחיל הים של סיישל וכי כל המפליגים על הסירות הופכים (בעל כורכם) ל"מלחים" רשמיים של האי! וכך הפכנו בין לילה למלחים מדופלמים של "צי-המלחמה" הסיישלי! (לא הייתי יודע מה בדיוק לעשות אם הטירפיץ הייתה מופיע לפתע על קו האופק ואני בטוח שגם הסקיפר "האמיץ" לא היה יודע).

הנוסעים החלו מיד פורקים את החבילות שלהם ותיירי/סיירי היום, ירדו והלכו לעבר החוף. על המזח המתין טנדר אחד קטן (אחד מתוך ארבעה באי כולו) בכדי להעמיס חבילות, שתי עגלות רתומות לשוורים בכדי לקחת תיירים שהגיעו ללודג' של לה דיג ומשכיר אופניים אחד, שעמד והמתין בסבלנות שייגשו אליו וישכירו ממנו אופניים ליום. בלה-דיג, אסור לנסוע עם כלי רכב מוטוריים, פרט לארבעת הרכבים המוכרים. עגלות שוורים לעומת זאת, מקובלות מאוד ואופניים על אחת כמה וכמה. בסך הכול מתגוררים בלה-דיג כ-2000 תושבים ומשיחות איתם עולה שהם רובם היו רוצים לברוח מ"גן-העדן" שלהם ולצאת לעולם הגדול.

יצאנו ברכיבה על האופניים ששכרנו לצידו המזרחי של האי. החולות היו לבנים, המים היו צלולים והשתקפו בגווני טורקיז ועצי קוקוס רבים הצלו על החול החמים. מסביב, כמעט ולא נראתה נפש חיה וזה היה ממש במקום לקפוץ לאוקיאנוס לשכשוך ושחיה. מולנו, במרחק שלא עלה על כמה ק"מ, יכולנו לראות בבירור את האי פליסיטי. כמה מאלו שהגיעו אתנו בסקונר, כבר היו בדרכם עם כל מיטלטליהם בסירה אחרת לפליסיטי.

לאחר התרעננות במי האוקיאנוס הקרירים, השתרענו למנוחה קצרה בצלם של עצי הקוקוס שנשקו למים ולאחר מכן, המשכנו ב"חקירת האי". ביקור ראשון היה בבית מלאכה לבניית סירות הסקונר המפורסמות. בחצר "בית המלאכה", היו מושלכים ללא סדר נראה לעין מאות לוחות עץ וחלקי סירות, בשלבי בניה שונים. נגרים חרוצים עבדו כל אחד בפינתו והרכיבו את הסירות מלוחות עץ סתמיים. לנגרים היו כלי עבודה משונים כמו מעדרים קטנים שבהם הכו על הלוחות וגילחו מהם שכבות דקות ומקדחי יד, כאלו, שחלוצי העלייה השנייה והשלישית בארץ השתמשו בשנות העשרים של המאה הקודמת. חרף כל "הפרימיטיביות", (חשמל אין) עמדה בכל זאת בחצר, סירה כמעט גמורה, שלא הייתי מהסס לרגע לקנות אותה לעצמי.

מבית המלאכה לסירות, המשכנו לבית מלאכה לקופרה. קופרה היא חומר הגלם שמופק מאגוזי קוקוס. בכדי להפיק קופרה, צריך אגוזי קוקוס והרבה מהם. ערמות ענקיות של אגוזי קוקוס היו מונחות ליד הבקתה ובחור שחום וחרוץ קילף מהם את הקליפה החיצונית תוך שהוא "תוקע" את אגוז הקוקוס על יתד מחודדת ומעקל את הפרי ימינה ושמאלה עד שהאגוז המקולף נשר החוצה. בעזרת גרזן ניפצה אישה אחרת את האגוזים המקולפים לשניים, ושתי נשים אחרות גרדו בכלים חדים את הקוקוס הרך שבתוך הקליפה הפנימית.

בעבר, היה המסחר באגוזי קוקוס, מקור ההכנסה היחידי של סיישל למטבע זר. מהסיבה הזו, נאסר באיסור חמור על תושבי האיים לאכול קוקוס בעצמם, אפילו שגדלו ונשרו אצלם בחצר! כל הפרי היה מיועד ליצוא! המאכל הלאומי בסיישל, הוא תמנון-ברוטב קוקוס. וכך, פקחים ממשלתיים היו ממתינים בשוק הדגים, לראות מי מהאזרחים קונה תמנונים והיו עוקבים אחריהם לבתיהם לוודא שאינם "שוחטים" לעצמם גם קוקוס אחד בכדי לערוך ארוחה כהלכתה. כל מי שנתפס, הושלך לבית-הסוהר! היום, תיירות היא ענף מספר אחד של סיישל ובעיבוד אגוזי קוקוס עוסקים רק אלו שאין להם ברירה אחרת, העניים והמרודים ביותר באיים.

לארוחת צהריים, כמובן שבחרנו במאכל הלאומי, תמנון ברוטב-קוקוס (מעודן). ישבנו במסעדה שממנו השקפנו על הים שמדי רגע שינה את צבעו מלבנבן לטורקיז ומטורקיז לכחול-עמוק ומכחול לאפור ושוב ללבנבן וחוזר חלילה. "אין תרופה אחרת לנפש" אמרה לי בת זוגי ונטיתי להסכים. מהמסעדה, פדלנו מעט לאחד החופים היפים ביותר שראינו מעודנו. החוף הוא חוף כל כך יפה וכל כך ציורי שהוא מופיע כמעט בכל פרסום של איי סיישל. אין מה להוסיף! מאחל לכם שתגיעו ותיהנו כמונו!

לאחר טבילה מרעננת, פדלנו חזרה ללה-דיג לודג', לשתיית קוקטייל מרענן ולאחריו קפה ועוגה. חזרנו לפראלין בסירה האחרונה. בדרך, התקדרו לפתע השמיים וגשם טרופי עז שטף את הסיפון מלמעלה למטה. וכמו שהגיע, כך חלף לו ושמיים זרועי כוכבים התגלו מבין קרעי העננים. סיום נפלא ליום יוצא מהכלל.

לתחילת הכתבה

אי הצבים

שנים רבות הייתה סיישל ידועה כבסיסם של שודדי הים במזרחה של יבשת אפריקה (היום לצערנו, עבר "הכתר" לסומליה). ואכן, במקומות רבים באיים מופיעות חריטות עמוקות בסלע עם סמני צופן מוזרים. שמענו שיש בסיישל אדם אחד מדרום אפריקה, שהפך את שהייתו בסיישל לאובססיה ומרדף אחר "האוצרות האבודים של שודדי הים". יצאנו לפגוש טיפוס מעניין זה שפרש מחיי רווחה, הגיע לאיים, התיישב בהם, בנה לעצמו בית יפה והחל מתעמק בכל הסימנים (הגלויים והנסתרים) ומנסה כבר שנים לפענח אותם ולהגיע בעזרתם אל "האוצרות" (שהוא מאמין בקיומם), שנקברו ונשכחו על ידי שודדי הים במקומות שונים באי. "עד עתה" הוא סיפר לנו "הוצאתי מכיסי כבר כחצי מליון דולר על חפירות ושאיבות בוץ וכל יום מביא אותי קרוב יותר לאוצר".

על כוסות משקה קר, הוא הראה לנו אלבום שהכיל עשרות תמונות של חריטות שונות על סלעים והסביר לנו כיצד "פעם אחת, כמעט הגעתי לאוצר, אבל בסוף זו הייתה אזעקת שווא". איזה אוצרות הוא צריך האיש הזה? יש לו בית יפהפה שממרפסתו השקפנו על האוקיאנוס העמוק, לגמנו קוקטילים נפלאים והבריזה נשבה וציננה אותנו. הרי יש לו כבר את האוצר הכי יפה בעולם!

שוב אנו ספנים בעל כורחנו ואנו מפליגים הפלגה קצרה אל אי הצבים Curieuse. האי נמצא רק כקילומטר וחצי מפראלין ו"צייד האוצרות" חזר ואמר לנו כל הזמן: "תסתכלו היטב היטב מסביב, בטוח שתגיעו בעצמכם למסקנה ששם קבורים אוצרות גדולים!" רציתי להגיד לו שבמקום להיות מפענח צופנים, הוא יכול להשתמש במגלה מתכות או מגנטומטר. אבל חשבתי שאז הייתי עושה לא חיים "קלים מדי" והוא היה מאבד עניין. וכך, השארנו את הנושא פתוח ונכונו לו עוד שנים רבות מלאות עניין של פענוח סמנים מסתוריים ושאיבת בוץ.

נחתנו באי על חוף פראי שעליו צמחה צמחייה טרופית למכביר. כמעט מולנו התנשאו סלעי גרניט גבוהים שנראו כמו פסל אבסטרקטי. נאמר לנו שאלו "אבנים קדושות" ששנים רבות היו התושבים מתפללים אליהן ומעלים להם קורבנות. המקום נחשב קדוש למקומיים עד עצם היום הזה! באי קיימת תחנת מחקר לגידול ומעקב אחר צבי-אלדברה, הצבים הענקיים שבהם התברכו איי סיישל. הצבים אמנם מקורם באיי אלדברה הרחוקים בדרומה של סיישל, אבל בעבר הובאו צבים גם לאיים אחרים והתרבו בהם. שודדי הים ומלחים אחרים, היו אוספים את הצבים, שמשקל אחדים מהם הגיע עד למאתיים ק"ג. כולאים אותם במכלאות בנויות קירות אבן נמוכות ומשם היו מעלים אותם לספינות כמזווה של בשר טרי והיו שוחטים אותם כשנזקקו לבשר. מכיוון שבשלב מסוים, הגיעו הצבים כמעט לכלל הכחדה, נפתח באי מכון מחקר, שבו אוספים החוקרים בטבע את ביצי הצבים, מדגירים אותם ומטפלים בצבונים עד שהם גדולים מספיק בכדי להיות משוחררים בסביבה טבעית.

נשיכתם של הצבים הגדולים מסוכנת והם עלולים בקלות לקטוע אצבע. לכן יש להאכיל אותם בזהירות בעלים של צמחים הגדלים רק באיי סיישל. החוקרים לקחו אותנו אל האינקובאטורים שבהם בוקעות הביצים והצבים הקטנים נשארים בהם כמה ימים עד שיתחזקו. הם גם הראו לנו צבים בני גילים שונים. פצפונים, שרק בקעו וצבים כבני שנה, שנראים כמו כל צב רגיל אחר שאנו מכירים. כשמסתכלים על הזאטוטים, קשה להאמין שאחדים מהם יגיעו לגודל עצום כמו אלו שמסתובבים בחצר. החוקרים הסבירו לנו, שבמידה וצב מהענקים מתהפך על גבו, כמעט בטוח שאם לא תוענק לו עזרה להתהפך חזרה, הוא ימות מצמא ומרעב. הצבים עצמם בעת הייחום, מנצלים תופעה זו, וזכרים גדולים מנסים להפוך צבים קטנים מהם.

נצלנו את ההזדמנות להתרענן במי האוקיאנוס ובדרך לשמורת המנגרובים, חצינו קיר אבן ענק שסכר מפרץ גדול. זוהי מזכרת עצובה לתחילתו וסופו של ניסיון ללכוד ולגדל צבי-ים בתנאים טבעיים. כל הצבים שהוכנסו ל"מכלאה טבעית" זו, מתו מפטריות ושאר בישין מכיוון שהמים לא התנקזו באופן טבעי. זה מה שקורה כשיד אדם מתערבת בסדרי בראשית. את הערב שוב העברנו ישובים בבאר המלון שעל החוף, מוסיקת רקע נפלאה, בת זוג שלא מכאן, הירח על המים ובריזה קרירה ונעימה גולשת על הגוף. מי צריך יותר מזה ומדוע להשקיע ימים בחיפוש אוצרות נכזבים? האוצרות כולם נמצאים כאן ועכשיו!

לתחילת הכתבה

שחייה במפרץ

ממול לאי שלנו (כבר עשינו תכנית רכש ורק צריך להתקשר לבנק...) יש איים רבים שמנקדים את מי הטורקיז. המקומיים ספרו לנו שחלק מהאיים הם איים פרטיים וכי כל האיים (כולל האיים הפרטיים) הם שמורת טבע מוכרזות ועל הנוחתים עליהם לשלם דמי נחיתה שיעזרו בשימור ובשיטור. הקטמרן שהזמנו, לא היה מוכן והאלטרנטיבה הטבעית הייתה לשייט לאחד האיים שבסביבה. הבקשה הייתה שננחת על אי עם חולות זהב, חוף יפה לשיחה, מטריית עלים לנוח תחתה וריף קרוב שנוכל לשנרקל.

"אין בעיה!" אמרו לנו נערי החוף אתם התייעצנו. "כל אי שעליו תנחתו יספקן לכם את התנאים הללו, מבלי יוצא מהכלל!". "מצוין" ענינו "ולאן נפליג?". "רק תצביעו על אי, השאר כבר יבוא על מקומו". הסתכלנו לעבר האופק והצבענו לעברו של אי שבלט מעל פני המים השקטים והכחולים. "זה לא אי אחד" אמרו נערי החוף. "אלו שני איים, "האחיות" ואחד מהם שייך לבנו של השאח הפרסי, נשמתו עדן , נפגש כאן עוד חצי שעה, אנחנו רק הולכים לארגן את ההפתעה".

הפתעות אנחנו אוהבים ולאחר חצי שעה התייצבנו על החוף חמושים במגבות, מצלמות וציוד שנירקול. "מים? שאלנו את נערי החוף. "אין צורך, הכול בסדר!" הם הבטיחו. עלינו לסירת המרוץ והפלגנו לדרך. לאחר כמה טלטלות וקפיצות הגענו אל אחד האיים מהמופלאים ביותר שראינו בימי חיינו. הסירה עגנה במים העמוקים שבין שתי האחיות ומהחוף נשלחה סירה קטנה לאסוף אותנו. מכיוון שהריף השתרע מהסירה ועד החוף, החלטנו לשנרקל עד לחוף. קפצנו למים וראינו שנערי החוף מעמיסים על הסירה הקטנה שתי צידניות גדולות. הם לדרכם ואנו לדרכנו. מיד נתקלנו בצב ים גדול ששחה לו להנאתו מעל לריף. רצינו לאחוז בגבו ולשחות יחד איתו, אבל ככל שניסינו לאחוז בו, הוא הפנה לעברנו את ראשו ורצה לנשוך אותנו כשהוא משדר אלינו בשקט: "עזבו אותי!". הגענו אתו למצב של סטאטוס-קוו, הוא שוחה להנאתו לידנו ואנו שוחים להנאתנו לידו. כל ניסיונות השכנוע שלי, שייתן לי לרכב עליו מעט נפלו על אוזניים אטומות! הוא בשלו, "עזבו אותי בשקט, או שאנשוך!" לפתע התנפלו עלי עשרות דגיגים קטנטנים. הם יצרו לפני המסכה שלי עננה שחורה. בתחילה לא הבנתי מה האטרקציה, חשבתי שהם מנסים להתחבא מדג גדול יותר עד שראיתי שהם באו בכדי לנקות את הפצע שלי על המצח שבו זכיתי בתאונת דרכים ביום הנסיעה לסיישל. הדגיגים עשו עבודה מאוד יסודית, אבל הסתירו לי את נוף השמורה התת-ימית. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה ויוצאת דופן.

שחינו ארוכות במפרץ, עד שנערי החוף החלו צועקים לנו שנחזור לחוף. חתרנו לחוף והגענו אל שולחן מאולתר שהונח על החוף תחת עץ מטרייה ענק שהצל עליו. את ההפתעה אין לתאר במילים! השולחן היה מכוסה בעלי בננה טריים. על עלי הבננה היו פזורים פרחים ומעל הכול עשרות (כן עשרות) דגים שנצלו על הגחלים, כמה סוגי סלטים ומשקאות קרים. ההפתעה הייתה כל כך מהממת שעוד שנים נזכור אותה כ"פתיחת השולחן בסיישל" על האי הפרטי של בן, השאח הפרסי. הארוחה, לא רק שהוגשה בטוב טעם, היא גם הייתה טעימה (ולאו דווקא מרעב). מלאנו את עצמנו בסלטים ובדגים צלויים עד שלא יכולנו יותר להניע איבר והשתרענו ל"שלף-שטונדה" תחת העץ המצל בעוד החברה "מחסלים" מה שנשאר ומנקים אחריהם את שולחן הסעודה. היה... וחזר לטבע. לפני הפרידה מהאי, צעדנו כמאתיים מטרים בחורשה קטנה של עצי קוקוס לצידו השני של האי. המראה מהצד ההוא של האי היה מהמם! פשוט אין מילים לתאר את לבן החול, את ניקיון החוף, את צבעי הים, את הסלעים שעטרו את החוף הקטן משני צדדיו ואת צבעי הים. במילה אחת, פנטאסטי! שחייה במי טורקיז אלה יכולות להעלות את המוראל ולמלא מצברים לעוד זמן רב.

לתחילת הכתבה

שנירקול אחרון והביתה

שוב הפכנו מלחים בעל כורחנו והפלגנו לאיי Cousin. איים אלו נמצאים מדרום מערב לאי פראלין. על אחד מהם קיים לודג' יוקרתי והשני הוא שמורת-טבע פרופר שבה מקננות ציפוריי ים רבות. השיוט לאיים נערך על ידי מפעיל שיוצא לאיים בצורה סדירה ואוסף קבוצה לא הומוגנית של מטיילים ממספר מלונות. יצאנו בסירה גדולה בעלת סיפון כפול, פתוח וסגור. כמובן ישבנו למעלה על הסיפון הפתוח וברגע שהסירה יצאה מתחום ההגנה שהאי מספק כנגד גלי האוקיאנוס הגדולים, החלה הסירה מטלטלת בפראות כשהיא מאיימת להשליך אותנו הימה. מדי פעם, שלח האוקיאנוס גל גדול שהתיז עלינו כמויות גדולות של מים עד שהיינו רטובים לחלוטין. השמש להטה, כך שזה היה למעשה חידוש מרענן, אלא שנזקקנו מפעם לפעם להחזיק חזק, שלא נתחלק מהסיפון ישר המימה. זו הייתה הקלה שלמה כאשר עצרה הסירה ליד האי הראשון, ירדנו מ"הנדנדה" והתחלנו מתנדנדים בעצמנו כמו שיכורים עד שהאדמה התייצבה תחת רגלינו הכושלות.

הוזהרנו שעלינו להימרח היטב בחומר דוחה יתושים מכיוון שהאי שורץ בחרקים עוקצים (דבר שהתגלה כלא מדויק) והתחלנו צועדים על שביל למעבה היער הטרופי. מיד הוזהרנו שעלינו להסתכל היטב היטב על האדמה בכדי שלא נדרוך בטעות על ציפורים דוגרות או ביצים שהוטלו על השביל. ואכן, מיד ראינו ציפורי ים שקיננו על האדמה ודגרו בשקט על הביצים, אפילו שחלפנו במרחק קצרצר מהן. הציפורים התרגלו להמצאות בני אדם בסביבתן המיידית והן אינן ממהרות לנפנף כנף ולנוס. יכולנו לעמוד ליד קן שכזה במשך מספר דקות ולהסתכל על הדוגרת. הציפור דגרה באדישות על הביצים, תוך שהיא עוצמת מדי פעם את עיניה או פשוט מסתכלת לעברינו בהתעלמות מוחלטת.

הפלא האמיתי לא היו דווקא הציפורים שדגרו על הרצפה, אלא אלו שהטילו ביצים על ענפים חשופים ואפילו דגרו עליהן שם כשהן מגלגלות אותן על הענף. גם הן לא פרחו להן לדרכן כשהתקרבנו ואפשר היה להתבונן בהן ובצורת הדגירה המוזרה שלהן ממרחק שלא עלה על 30 ס"מ. בכדי לצלם אותן, היה בעצם צורך להתרחק מעט בכדי שתהליך המיקוד של המצלמה יצליח. הציפורים הן לבנות ומקוריהן שחור ובעזרת טפרים חדים הן מחזיקות את עצמן על הענפים הדקים, תוך שבעזרת ראשן וצווארן הן מגלגלות את הביצים שלהן במורד ובמעלה הענף בכדי לתמוך בגוזל המתפתח בתוכן. המלווה שלנו, שהיה מומחה לציפורים טרופיות, סיפר לנו, שכאשר הגוזלים בוקעים, הם מיד לופתים בציפורניהם את הענף שעליו בקעו. הוא הוסיף שבמידה והם נפלו וראשיהם מטה כאשר הם תלויים על הענפים רק בציפורניים, הם גם יודעים לחזור לחלקו העליון! ואולם, אם גוזל שכשל כוחו להחזיק בעץ ונפל למטה, אחת דתו, למות!

ככול שחדרנו אל תוך היער, הלך השביל ונהייה צר יותר ויותר. לפתע ראינו שהשביל חסום היה בצבי אלדברה ענקיים, ששכבו עליו באי תנועה או שהעבירו בו את זמנם כשהם לועסים עלים שצמחו קרוב לשביל. הדרך היחידה לעבור, הייתה לצעוד על גבם של הצבים שאפילו לא התייחסו ברצינות למשקל הנוסף שלפתע נוסף על גבותיהם. הם התעלמו מאיתנו התעלמות מוחלטת ואפילו לא פינו את השביל.

בצידו השני של האי, אספה אותנו הסירה והמשכנו לאי השני לראות עוד כמה סוגים של ציפורים, שדגרו ללא פחד על סלעים וענפים. בלודג' קבלנו קינוחים וקפה בכדי שנאסוף כוח לשייט "המפרך" עד לאי סיינט-פייר, שלידו שוב עצרה הסירה וירדנו ממנה ישר למים בכדי לערוך שנירקול קצר באחת משמורות האלמוגים מהיפות ביותר באיי סיישל.

לאחר החזרה ומקלחת, שוב אפשר לצאת אל אחד הבארים שעל החוף, ליהנות מקוקטייל נפלא ולהסתכל אל הירח שזורח במלואו על פני מי האוקיאנוס השקטים. הירח משתקף במים החלקים כראי... שקט, שלווה ואהבה. מי זקוק ליותר מזה?

וכמובן, האל הטוב יודע שאנו ממהרים לטוס הביתה והוא "מקלקל" את המטוס היחיד שיש לאייר סיישל בדיוק לפני שאנו אמורים לעלות עליו ולהמריא. ומה עושים הסיישלים? "כולאים" אותנו באולם הנוסעים היוצאים, מכבים את המזגנים וסוגרים את כל החנויות. דא? מה עכשיו? החום הופך לבלתי נסבל, הים קורץ ממול, מצידו השני של המסלול. המטוס חונה ממש מולנו ואפו כמעט "תקוע" בחלון האולם. אולם כלום לא קורה עדיין, "המומחים" עולים וירדים במדרגות המטוס כשכל פעם אחד מהם מתקשר בנייד שלו. המחזה, סוריאליסטי ממש, מישהו יורד מהמטוס, מתקשר וכשמופיעה ממול סירת חתירה קטנה, השיחה נפסקת ונראה כאילו הובא חלק חילוף חדש מאחד האיים שבסביבה. היה מעט צורם, עד שנקראנו לעלות למטוס ל"ישיבה חופשית" לארוחת צהריים. כשסיימנו, נחת בכבדות מטוס גדול מהאי השכן מאוריציוס, החלק המקולקל הגיע בטיסה והוחלף (וידאנו, שהחלק לא הובא על ידי דייג מאחד האיים השכנים).

סוף סוף המראנו כשתחתינו מי התכלת והטורקיז, הירוק של יערות הגשם והחופים מנוקדים במאות דקלי קוקוס ודקלי הקוקו-דה-מר הסיישליים. נתגעגע לאיים מופלאים אלו שהעניקו לנו כל כך הרבה הרפתקאות והמון "חמצן" עד שנשוב אליהם לביקור נוסף.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×