אירופה, אירופה - תקציר הפרקים הקודמים

איך מבלי ששמנו לב עברו חלפו להם שלושה חודשים, ותם לו פרק א` של הטיול שלנו, כשנירית נאלצת לומר שלום, לעלות על המטוס בחזרה הביתה ולשוב לחיים ההם, האמיתיים. שאול נשאר לדבר עם עצמו. סיכום חלקי – כתבה שמנסה להישאר אופטימית.
yaeli177
|
מפה
תמונה ראשית עבור: אירופה, אירופה - תקציר הפרקים הקודמים
© Depositphoto/Bloodua

הקדמה

אוי, עברו שלושה חודשים וחצי. נירית צריכה לחזור ארצה, להתחיל ללמוד. לחץ!! רק עוד שלושה ימים נותרו עד שהיא חוזרת, וכבר כל דבר משותף שעושים - לבשל ביחד או לעשות קניות, לשמוע מוסיקה, לטייל ברחובות, לקפוץ למוזיאון או סתם להסתלבט בפארק- כל דבר כזה מקבל מיד את הכותרת - "הפעם האחרונה שעושים את זה ביחד". יופי שאול, דכדכת את כולנו...

אבל די, הקץ לעגמומיות! מלנכוליה לא תעזור! צריך להרים את הראש, להתחיל לארוז, ויותר חשוב - לסכם מה היה לנו עד עכשיו. מה ראינו והספקנו ולמדנו בשלושת החודשים וחצי האחרונים. רשימה חלקית בהחלט!

לתחילת הכתבה 

מה אהבנו במיוחד 

תחושת השייכות בפראג: תוך חודש הרגשנו שהפכנו להיות אשפי פראג. לא בהכרח בכל האתרים וההיסטוריה וכיוצא בזה, אלא מהבחינה הפרקטית של הדברים. בגלל המחירים הזולים, המרכז הקטן והמטרו הנוח, הרגשנו שאנחנו "מתקתקים" את העיר - יודעים בדיוק איפה לקנות מה, מתי פתוח המקום הזה ומתי בהוא אפשר להשיג בהנחה, וכו`. הרגשנו שאנחנו הופכים לחלק מהעיר, מהלך החיים בה. אולי בגלל שהיא הרגישה קצת פרובינציה, לא ממש עיר בירה בקנה מידה עולמי, היא התאימה למידות שלנו והזמינה אותנו להיטמע בה. ואולי זה בגלל ששאול מבין רוסית שכה דומה לצ`כית...

ה"איטלקיות" כדרך חיים: זה התחיל בניגון הדיבור המתגלגל, נמשך אל תוך הארוחה והפסקת הצהריים, והורגש מאוד בכל יציאה אל הרחוב. ההקפדה על הלבוש המעוצב והאופנתי, ההתעקשות על הטריות (בירקות, בגבינות, בדברי מאפה ובמה לא?!) ובעיקר הנחרצות לעשות את הדברים בדרך שלהם. אין דבר כזה אצלם "אינטרנט-קפה" (זה מעליב את הקפה...), לעבוד בקיץ? הצחקתם אותם, באוגוסט כל העיר בחופש. להתאמץ בשביל משהו? לא בבית ספרנו...

הפלגות: זו כנראה, ההפתעה של הטיול, לא חשבנו בכלל שנגיע לספינות. אבל מרגע שגילינו את כלי התחבורה הזה, התמכרנו. לשלווה שנסכה בנו טלטלת הגלים הזעירה, לכחול הגדול שמסביב - נמשך עד האופק ומבודד אותך להפסקה קצרה מהעולם - ותחושת ההפתעה, ההתרגשות, כשמישהו מכריז פתאום "יבשה!" וכולם נצמדים למעקה ולא מרפים, עת האדמה מתקרבת ומתקרבת, עד לעצירה... הלילה שהעברנו על סיפון האונייה מקרואטיה לאיטליה, מחובקים בשק שינה, מלוטפים על ידי הרוח הנעימה, ייזכר בוודאי כאחד הלילות הנעימים במסע הזה.

לתחילת הכתבה

מה לא אהבנו

גשם בקיץ: ברור מי המציא את זה. אבל זה לא היה רעיון מוצלח במיוחד. כשדמיינו איך נמלט קצת מהקיץ הלוהט בארץ, לא שיערנו שבלב חודשי יולי-אוגוסט נאלץ לתפוס מחסה מהגשם (והברד!) מתחת לאיזה גגון, או להלך מכווצים תחת מטריה אחת ולקפץ משלולית אחת לשנייה. קשה להבין איך בדיוק הם (האירופאים) חיים עם התופעה הנוראית הזו, אבל בכל זאת, בכל פעם שרק התחיל לטפטף הם כולם שלפו מטריות מכל מיני חורים נעלמים, והמשיכו ללכת אדישים לטיפות, כשאנחנו מזעיפים פנים.

ילדים קטנים בנסיעות ארוכות: שקט. עברו כבר 5 שעות מאז שהאוטובוס עזב את וינה. הרגליים כואבות מהישיבה הממושכת. בחוץ כבר החשיך והמהומו המונוטוני של המנוע משקיע אותנו בתנומה מיוחלת - אנחנו בדיוק מתחילים לחלום על מיטה נוחה, כשלפתע צווחה נוראית מרעידה את האוויר. כולם מתעוררים בפאניקה, הנהג בולם בלימת חירום, נורות אזהרה נדלקות ומסיכות החמצן נופלות עלינו. אבל לא - לא קרה כלום, חלמנו. זה רק הילד המרגיז הזה בכסא מאחורינו, זה שלא הפסיק לבעוט לנו בגב כל הדרך, לנדנד לסבתא שלו שהוא רעב או צמא ולתקוע לנו אצבעות בשיער ולצחוק מהפרצופים הכועסים שלנו כאילו זו הייתה הבדיחה הכי טובה בעיר. בכל מקום הם צצו - בכל אוטובוס לנסיעות ארוכות, בכל רכבת שלקחנו ואפילו על סיפוני האוניות. ואנחנו שואלים - לא הגיע הזמן שיגבילו את התנועה הבין עירונית לילדים מתחת לגיל 12???!!!

יתושי הקיץ בפירנצה: בשקט בשקט, כאילו יש להם משתיק קול, הם יצאו למשימה. המטרה: ירך חשופה (או בטן או גב או כף רגל). המקום: כל מקום, בפארק, במיטה, אפילו בבית הקפה. בתקופת השיא ספרנו 13 עקיצות על רחבי נירית. ולא סתם פושטיות, אלא שחורות וגדולות ונפוחות (יש כאלה שכבר חשבו ששאול נוטה לאלימות במשפחה). חבל שלא צילמנו אותן. וכשהלכנו ברחוב, יכולנו לראות אותן בכל עבר, על כל אישה שחלפה ברחוב בחצאית קצרה או בחולצת בטן. אחרי שהתפילות וקוטלי היתושים לא עזרו, הרמנו ידיים, ובשיא החום עברנו לישון בטרנינג וחולצה ארוכה, ונשבענו לנקום... 

לתחילת הכתבה

מה חסר לנו

החברים והמשפחה: עם יד על הלב, שנינו לא בדיוק הטיפוסים הכי סנטימנטליים ומעוגנים לבית, ובכל זאת, בספקנו לגלות עד עכשיו כמה זה חסר לנו. המקום הקטן הזה שהוא רק שלך, כמו בשיר הפתיחה של "חופשי על הבר" - "Where everybody knows your name, and they`re always glad you came…". הבנו שהיד המלטפת של המשפחה, והיכולת להיות בחברת אנשים מוכרים, אהובים ואוהבים, היא איננה עניין של מה בכך. שאול הגדיל לעשות ונשבע שיעבוד בעתיד באל-על, ולו בשביל שהילדים שלו יוכלו לטייל בעולם, ולכשיתגעגעו הביתה, יקפצו לסוף שבוע (לביקור) ואחר כך יחזרו לטייל (ככה זה כשיש לך טיסות בחינם...). זו לפחות הפנטזיה שלו...
 
העברית: קשה להאמין עד כמה השפה שלנו היא חלק ממי שאנחנו, מהתרבות שלנו, מהזהות שלנו, היא בכול: כשאנחנו מתרגזים ומקללים או כשאנחנו נרגשים ומתלהבים. היא בשירים המתנגנים ברדיו, בשלטי החנויות במרכז העיר, במוספי העיתונים לשבת, אפילו בהוראות ההכנה על גבי הארוחות המוכנות בסופר. ויותר מהכל, היא זו שנותנת לנו להרגיש שייכים, מבינים ומובנים, ולא סתם זוג משקיפים מן הצד, שנוגעים ולא נוגעים, שרואים אבל (כמעט) שאינם נראים.

 להרשות לעצמנו: כשיצאנו לטיול הזה, הצבנו לעצמנו איזשהו גבול תקציבי חודשי שנשתדל לעמוד בו (בשביל לא לחזור מרוששים אחרי שבוע, ובשביל להשאיר קצת כסף ללימודים...), ולא ידענו מה בדיוק זה אומר, עד שהתחלנו להרגיש על בשרנו את טעם ההימנעות - רוצים סתם לשבת בפאב, אבל הקופה השבועית כמעט נגמרה; רוצים גלידה 5 כדורים סתם ככה, אבל אי אפשר. זה לא שאנחנו קמצנים, אלא שלא כמו ביעדי טיול אחרים בעולם, אירופה יקרה מאוד. וכך שכחנו בהדרגה את צורת החיים "ההיא", בה הרשנו לעצמנו, מדי פעם, ללכת על מה שרצינו, מבלי להסתכל על תג המחיר ולהיאנח.

לתחילת הכתבה

מה למדנו

להעריך את הבית: כן, היינו בצבא, ובכל זאת, אפילו זה לא לימד אותנו להעריך את הבית. את הבית במובן הכי פיזי וראשוני שלו: מקום מחסה, מקום לישון בו, מקום לבשל בו ארוחה חמה. אבל בתקופות שהעברנו באכסניות צפופות (מלאות בנחרנים, יפנים עם שעונים מעוררים עצבניים ובלי מטבח), או במהלך הימים הארוכים בהם בילינו ברחובות, מחפשים לעצמנו דירה ולא מצאנו והתחלנו להרגיש כמו "בני בלי בית". רק אז התחלנו להבין, ממש להבין, את משמעותו של הבית. איזה אושר גדול תקף אותנו לבסוף, אחרי שמצאנו מקום לקרוא לו "שלנו", לנקות אותו, לסדר בו את כל הדברים במוקם, לבשל בו ביחד, לעצמנו, ולתת בו איזו נגיעה קטנה אישית, שתהדהד אלינו בחזרה, בכל פעם שנמשש את המפתחות בכיס המכנסיים באמצע הרחוב.

להסתדר עם המעט שיש: נכון, אנחנו לא חיים באשפתות, ופת הלחם מצויה על שולחננו, אבל כשהפכנו חתיכת קלקר שמצאנו בסופר לתבנית ביצים, או כשהפסקנו להתרגש שהבגדים לא כובסו כבר שלושה שבועות, או כשנירית מצאה כוס ברחוב ואספה אותה לדירה, הבנו שמשהו כנראה השתנה. הפנמנו פתגם צבאי שחוק: "זה מה יש ועם זה ננצח". ואם לומר את האמת - הרבה יותר נחמד ככה. לדעת שאנחנו מסוגלים להנות גם מחוסר יחסי וגם עם בגדים מלוכלכים. חוץ מזה, תופתעו לגלות כמה דברים שימושיים אפשר סתם למצוא...

 אוכל איטלקי: סוף סוף משהו שבאמת ירדנו לעומקו. עם קורס הבישול של נירית והסקרנות והתיאבון המפותח של שנינו, גילינו עולם מרתק. אנחנו לא מדברים רק על הפיצה והפוקאצ`ה, אלא על מבחר עצום של גבינות נהדרות, מחלב כבשים או מחלב באפלו, מגוון אדיר של לחמים ודברי מאפה בכל מיני טעמים וצורות (רק פיתות הם לא יודעים לעשות), וזה עוד מבלי לדבר על כל מיני הפסטות שהכנו וכילינו ועל היין ושמן הזית ועשבי התיבול הריחניים ו... נירית אפילו קנתה מכונה ידנית לעשיית פסטה טרייה מבצק! ובכלל, בפעם הבאה כשנהיה באיטליה, אחרי שנתמלא בכל טוב, נדאג לקחת איתנו הביתה עיגול שלם של גבינת פקורינו וגוש גדול של פרמז`ן. בתאבון!

לתחילת הכתבה

רגעים מצחיקים 

סלאם, עלינו ועל כל העולם: לילה, מועדון `לוצרנה מיוזיק בר` בפראג, מלא מפה לפה. האווירה מחשמלת, הרמקולים מפציצים ועל הבמה להקת `שבע` הישראלית נותנת את הנשמה. הדרבוקה לא נחה לרגע והחלילים מסלסלים, ופתאום בלב הקהל המקפץ, העין תופסת משהו חריג. שתי נשים צ`כיות להפליא בגיל העמידה, בלי בושה ובביטחון גמור ובשיא האקסטזה, מענטזות בישבן ומקפיצות את החזה זו מול זו, כמו זוג רקדניות בטן מנוסות בשיא החפלה. לחזות בקיבוץ הגלויות ולא להאמין.

אני מאמין, אני מאמין באמונה שלמה: ערב יום ו` בבית חב"ד בפירנצה. כולם מסובין אל השולחן. בצד עומד פרנצ`סקו, מאפיוזו יהודי משונה, בכובע עור עם מדביקה של הרבי מלובביץ`, טבעות כסף ענקיות ופאות לחיים מכובדות מתחת לפייס. היינו בטוחים שהוא מינימום שומר הראש של כבוד הרב. אחר כך הוא התחיל לעזור לנשים להגיש את האוכל לשולחנות, וגם הוריד את הכובע ונראה פתאום קצת אומלל והיינו בטוחים שהוא פרויקט השיקום האחרון של הקהילה היהודית. אבל בסוף, כשהרב הכריז שהחזן הידוע מנאפולי ינעים לנו מזמירותיו, ופתאום האיש הגדול והמוזר הזה פצח בקו אדירים בשירת "כל העולם כולו" ו"אני מאמין" בהתלהבות שאינה פוסקת, פערנו עיניים, המומים. שאול היה צריך לגרד את נירית מהרצפה אחרי התקף צחוק היסטרי שכמעט ולא נגמר יפה.

 פעילות חבלנית חגיגית: מדריד, ערב ראש השנה. הלכנו לבית הכנסת בעיר ומצאנו את עצמנו עומדים בתור ארוך להיכנס. האווירה הייתה חגיגית. כל הספרדים היו לבושים בכזה הידור כאילו הם באו לחתונה של המלך, וקצת תהינו על מה ולמה התור בכניסה. אחרי כמה זמן נפל האסימון שזה בגלל סידורי אבטחה קפדניים, שלא היו מביישים אף מוסד בארץ. כשהגיע תורנו, הכניסו אותנו פנימה וסגרו אחרינו את הדלת. מאבטח חייכני ביקש דרכונים, שאל מיני שאלות מזהות, ביקש להרים את החולצה, חיפש נשק מוסתר - אתם יודעים, הדברים הרגילים. ואז הוא ביקש לפתוח את התיק. פתחנו. הוא פשפש קצת בפנים ופתאום קפא על מקומו. ביד זהירה הוא הוציא שקית ניילון מתוך התיק, הניף אותה מולנו ושאל בחשדנות "מה זה?" הבטנו בשקית ולא הצלחנו להבין, עד שנזכרנו שכמה שעות קודם לכן, עצרנו בדרך לבית הכנסת בשוק לקנות מלפפונים שהיו חסרים לנו. לא ידענו בדיוק איך להסביר את זה למאבטח וענינו בפשטות "אלה מלפפונים." הוא הסתכל על השקית ואז עלינו במבט משונה. התאפקנו לא לצחוק. הוא החזיר את השקית לתיק, חייך ואמר: "אצלנו נהוג לטבול תפוח בדבש..." וכבר פנה להכניס פנימה את הבאים בתור.

לתחילת הכתבה

פינוקים מתוקים 

רוטה גרוצה: אנחנו אפילו לא לגמרי יודעים מה זה, אבל זה עילוי, ולצערנו, זה רק בגרמניה. אילולא התארחנו בברלין אצל הדודה מרינה, אולי לא היינו נחשפים כלל למאכל הנהדר. אבל רצה הגורל, ואכלנו ושבענו וברכנו, והדודה אפילו ציידה אותנו בקופסא נוספת כשחזרנו לפראג. מדובר במין סירופ אדום סמיך של דובדבנים ופירות יער, קצת חמוץ וקצת מתוק, שמעליו מוזגים וניל נוזלי וסמיך. זה פשוט מדהים. המרקם, הטעם, השילוב. וזה בהחלט חימם את ליבנו כשהגשם הכה בחוץ. ואם נזדמן שוב לברלין, אין ספק בכלל - רוטה גרוצה יהיה אחת התחנות שלא נחמיץ.

 פלאפל מעוז: אחרי שלושה חודשים של טיול, כשכבר נכוונו לא מעט מכל מיני תאונות פלאפל ושווארמה (יוגורט במקום טחינה, שווארמה בלחמנייה, או פיתות מיניאטוריות), עלה בנחירינו ניחוח מוכר. זה היה בברצלונה, וזה היה רגע של אושר צרוף, כשגילינו את פלאפל מעוד. פלאפל ישראלי אמיתי, מהבית, עם פיתות אמיתיות וטחינה נורמלית וסחוג תימני אסלי. לא פלא שגם למחרת, למרות שכבר אכלנו קצת טאפאס, חזרנו שוב לפלאפל. לא כל כך בשביל להשביע את הגוף, כמו להיטיב עם הנשמה.

 לגור ביחד: אבל זה, בעצם, הפינוק הכי מתוק. עבורנו זו הייתה חוויה ראשונה מסוגה, וכמו כולם, חששנו קצת לפני הטיול. איך יהיה והאם נחזיק מעמד, 24 שעות רק שנינו יחד. והנה, שלושה חודשים וחצי חלפו, החלפנו כבר שלוש דירות בשלוש ערים שונות, ובכל אחת חיינו יחד ונהנינו מכל רגע משותף. להכין כוס תה בערב קריר בפראג, לשכב על המיטה מעולפים בלילה חם בפירנצה ולא להצליח להירדם יחד, לעצב יחד מחדש את הדירה הגדולה והמרווחת במדריד. כן, מעל לכל, לגור ביחד, לראות הכל ביחד ולטייל ביחד, היו בשבילנו חוויה נהדרת שלא נשכח עוד זמן רב, גם אחרי שהטיול הזה ייגמר ונחזור לארץ.

זהו, תמה הרשימה החלקית. הסתיו כבר החל לתת אותותיו, ומדריד נשטפת גשם. יושבים במטרו בדרך לשדה התעופה. התיק ארוז, הכל מוכן. נוסעים בשתיקה, מחזיקים ידיים, ולא אומרים דבר. נירית אומרת שלום וחוזרת ארצה לפתוח פרק חדש, הנה המטוס שלה כבר ממריא, ושאול נשאר כאן, להמשיך ולטייל לבד. בדרך העצובה לבד בחזרה לדירה, כבר מתחילה להתגבש בראש הכתבה הבאה - מדריד!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×