אל עתיקות המאיה בטיקל ופלנקה

``טיקל, שהוקמה בסביבות 300 לפני הספירה, היתה אחד ממרכזי המאיה הבולטים באזור ואחרי נטישתה בסביבות 900 לספירה, מסיבות שאינן ברורות לגמרי, כוסה האזור כולו בג`ונגל והפירמידות המרשימות הפכו לגבעות מכוסות עצים...``
יאיר
|
תמונה ראשית עבור: אל עתיקות המאיה בטיקל ופלנקה
Thinkstock Imagebank ©

מקדש המאיה בטיקל

לעיר Flores הבנויה על אי במרכז אגם ניתן להגיע רק באמצעות גשר. האזור כולו נקרא Peten והוא אזור טרופי סבוך עם מזג אוויר חם ולח בצורה יוצאת דופן. בתוך הג`ונגל הצפוף שמכסה את צפון גוואטמלה גילו במאה שעברה כמה וכמה אתרים השייכים לתרבות המאיה הקלאסית, רובם מהאלף הראשון לספירה, חבויים בתוך מעטה ירוק. האתר הגדול והמרשים ביותר נקרא Tikal ונמצא כשעה נסיעה מצפון לפלורס. האתר משמש כאטרקציה התיירותית הגדולה ביותר בגוואטמלה ומטוסים רבים עמוסי תיירים נוחתים מדי יום בשדה התעופה של פלורס בדרכם לטיקל.

אנחנו הגענו בטנדר מקפץ מדרום דרך הפרברים של סנטה הלנה וסן חוזה (הערים שמקיפות את פלורס) עד לאי של פלורס. התמקמנו במלון נחמד עם נוף לאגם ויצאנו לסיבוב בעיר. את ארוחת הצהרים אכלנו במסעדה נחמדה שממוקמת על אוניה, העוגנת על גדת העיר. העיר עצמה נראית מתויירת מאוד ובעלת פוטנציאל אך בשל התקנת מערכת ביוב כל הרחובות שמסביב היו חפורים והכל היה הפוך ומבולגן. אחרי הסתובבות קצרה של כחצי שעה עייפנו מהחום וחזרנו לחדר למאוורר ולמקלחת הקרה. בערב עם התפוגגות החום עשינו עוד סיבוב דרך העיר שהתעוררה לחיים עם מגוון בתי קפה ובארים נחמדים והרבה חנויות מזכרות. כדי להימלט מהחום החלטנו לצאת למחרת לעבר טיקל באוטובוס הראשון שיוצא בשעה 5 בבוקר.

הגענו ב-6 אחרי כשעת נסיעה וצפייה בזריחה תוך כדי. היתרון בשעה המוקדמת הוא שכך אפשר לראות יותר חיות ולהנות מהשעות הנעימות יותר של היום. יחד עם עוד מספר מטיילים שכרנו את שירותיו של מדריך דובר אנגלית, דבר שהוכיח את עצמו מאוד, לא כל כך בהקשר העתיקות אלא בעיקר בידע שלו על החי והצומח שמסביב.

טיקל, שהוקמה בסביבות 300 לפני הספירה, היתה אחד ממרכזי המאיה הבולטים באזור ואחרי נטישתה בסביבות 900 לספירה, מסיבות שאינן ברורות לגמרי, כוסה האזור כולו בג`ונגל והפירמידות המרשימות הפכו לגבעות מכוסות עצים. רק חלק מהמקדשים שופצו ושוקמו וסביבם עדיין מצויים עשרות שבילים שעוברים בג`ונגל סבוך עם הרבה בעלי חיים וצמחיה. כבר בהתחלה נתקלנו במספר תרנגולי בר ושועל ובהמשך גם בקופי עכביש ואחרים. ליד המקדש הראשון בעל השם מעורר ההשראה "קומפלקס P" היה חור קטן באדמה ואחרי שהמדריך דחף פנימה גבעול והתעסק איתו קצת הוא הוציא משם עכביש שחור ושעיר, גדול ומפחיד למראה. היה זה עכביש טרנטולה, פוטוגני ונחמד.

מקדש 4 (שוב, בעל השם המיוחד) הוא הגבוה מכל המקדשים וניתן לטפס לראשו בסולמות עץ ארוכים. הנוף הנשקף מפסגתו הוא יפהפה וניתן לראות מעל העצים את היערות עד קצה האופק ומתוכם מגיחים פסגות של מקדשים אחרים באזור. ממקדש זה המשכנו דרך היער למקדשים האחרים. רובם ככולם בנויים במעין פירמידה עם ארבע צלעות וגרמי מדרגות רחבים מובילים לפסגתם. הם לא שימשו כקברים אלא כנקודות פולחן לאלים ועדות לגדולתם של מלכי טיקל. ליד אחד המקדשים הראה לנו המדריך צמח נמוך ופשוט שכאשר נוגעים בו בעדינות הוא מקפל את עליו והופך לענף דקיק- מין מנגנון הגנה טבעי שכזה. בהמשך הדרך ביקרנו במקדשים נוספים וטיפסנו לראש מקדש 5, שגם ממנו נשקף נוף מרשים. במקום נמצאת גם סככה עם תמונות שונות משלב השיקום והרסטורציה וזה פשוט מרשים לראות את הגבעה מכוסת העצים שהיתה שם לפני המקדש המרשים והמשוקם, הניצב שם כיום. במהלך הרסטורציה הקפידו לשמור על ההבדלים וגם כיום ניתן לראות מה האבן המקורית ומה נוסף במהלך השיקום.

בסוף הסיור המודרך הגענו לכיכר המרכזית, שמוקפת במספר ארמונות ובמרכזה מזבח, עליו מוקרבים בעלי חיים גם כיום על ידי תושבי המאיה המקומיים, שמקפידים לערוך טקסים דתיים באתר מספר פעמים בשנה. אחרי ארוחת צהרים קטנה באתר ביקרנו גם במוזיאון המקומי, בו ניתן לראות מעט מהפסלים והתכשיטים שהתגלו בטיקל במהלך החפירות.

לתחילת הכתבה

בילוי ועתיקות בפלנקה

בחזרה לפלורס. אחרי שנפרדנו ממאיר ואוסנת וישנו מספר שעות, התעוררנו אורית ואני ב-3:50 לפנות בוקר ויצאנו באוטובוס מקומי לכיוון העיירה Bethel. העיירה נמצאת כ-4 שעות נסיעה מערבה מפלורס עמוק בתוך הג`ונגל הגוואטמלי על גדות הנהר שמפריד בין מקסיקו לגוואטמלה. הדרך אליה היתה יפהפיה למרות מהמורותיה והעובדה שכמות האנשים על האוטובוס היתה משולשת מזו שהתכוונו אליה היצרנים. משני צידי הדרך היו פה ושם חוות בקר קטנות ושדות, שבוראו מהיער לטובת הבקר. כשהגענו לבית אל, עצרנו לרגע בהגירה המקומית והחתמנו את הדרכונים ליציאה מגוואטמלה ומשם המשכנו לכפר הקטן בשם La Tecknic.

במעבר מגוואטמלה למקסיקו עברנו דרך מנהרת זמן, שזרקה אותנו כמה עשרות שנים קדימה... פתאום האוטובוסים נהיו נוחים וממוזגים, הכביש נהיה סלול (עם אספלט!), מקררים בכל כפר ושיפור כללי בתנאים. מקורוזל, עיירת הגבול הקטנה על גדות הנהר, נסענו במונית מקומית צפון מערבה לכיוון Palenque. משמאלנו ניתן היה לראות רק גבעות מיוערות בצפיפות. איזור זה נקרא יער הגשם של לקנדון והוא משמש עד היום כבית למספר שבטים אינדיאנים, שברחו מאימת הספרדים לפני מאות שנים. בעשור האחרון היווה היער מסתור ללוחמי הזפטיסטה האינדיאנים.

הזפטיסטים הם תנועת מחאה של האינדיאנים בצ`יאפס, שהחליטו למחות כנגד הדיכוי המתמשך על ידי הממשלה והצבא והדיכוי הכלכלי ממנו הם סובלים. מקסיקו, בדומה לארה"ב, מחולקת למדינות שביחד נחשבות לארצות הברית של מקסיקו. צ`יאפס שבדרום היא אחת המדינות העניות והמוזנחות במקסיקו ובה רוב גדול של תושבים אינדיאנים. בינואר 1994 הם השתלטו על מספר ערים במדינה ולאחר מאבק שליו יחסית הוחלט לאפשר אוטונומיה ניהולית למספר כפרים ועיירות בצ`יאפס. המאבק נמשך במידה כזו או אחרת עד היום ולמרות העובדה כי אינו אלים במיוחד, עדיין ניתן לחוש אותו בהרבה מקומות בצ`יאפס. בדרך לפלנקה עצרה המונית שלנו בכחמישה מחסומי צבא שונים. החיילים המנומסים הקפידו לבדוק את כל יושבי המונית המקומיים מלבד אותנו, התיירים.

כשהגענו לפלנקה הופתענו לגלות עיירה קטנה, מודרנית ותוססת, עם כיכר מרכזית ומספר רחובות ראשיים עמוסי חנויות ומסעדות מזון מהיר. בערב יצאו הרבה מתושבי העיירה לכיכר המרכזית. היה זה יום ראשון וכולם הגיעו במיטב בגדיהם כדי לראות ולהיראות. הלהקה המקומית ניגנה בחצוצרות וקסילופון וחלק מהאנשים אף פצח בריקודים כולל השיכור של הכפר, שהתרסק על המדרגות אחרי כמה סיבובים ופונה משם רק על ידי השוטרים. ואם כבר נגעתי בשוטרים, אלו מסתובבים במכנסים קצרים וגרביים גבוהות, חלקם נשים (מה שלא ראיתי עד היום בשאר אמריקה הלטינית) והם נוסעים בחיפושית משטרה של וולקסווגן (עם צ`קלקה על הגג...).

למחרת בבוקר יצאנו לעתיקות המאיה של פלנקה. האתר משוחזר ובדומה לטיקל נמצא גם הוא בתוך הג`ונגל. ניתן לראות במקום מספר מקדשים של עיר הממלכה, שהתקיימה בין 300 לפנה"ס עד 950 לספירה. המקדשים נראים כפירמידות מרובעות גדולות ועל חלקן מותר לטפס. בצדי האתר ליד מגורי התושבים מצאנו פלג קר עם בריכות קטנות, שמהוות מפלט מבורך מהחום והלחות הנוראה השוררת במקום. פלנקה נזנחה בסביבות 950 לספירה מסיבה לא ברורה על ידי תושביה. לי זה די ברור שזה קרה בגלל החום הנורא והלחות ששוררת ביער. איך הם שרדו שם 1200 שנה אני לא מבין.

הסיור המאורגן שנרשמנו אליו המשיך למפל מים בשם Misol Ha. נחמד, מאוד מזכיר את היהודיה אם כי יותר גבוה וירוק. מאחר והעצירה היתה קצרה החלטנו להתאפק עם השחיה לאתר הבא- Agua Azul (מים כחולים), שעל פי שמו והתמונות שראינו ממנו היה אמור להיות גן עדן קטן. רק לאחר שהגענו ליעד גילינו פרט קטן וחשוב... מאחר וזוהי העונה הרטובה, שהיא שם נרדף לסחף ובוץ, הרי שמדובר למעשה ב-Agua Moreno (מים חומים). המפלים היפים והלגונות הקטנות שנוצרו מתחתם היו חומים כולם והמראה הכללי היה של מפל שוקולד נוזלי. קצת בגלל האכזבה על השחיה שהתפספסה ובעיקר בגלל גשם אחר הצהרים הכבד שהתחיל לרדת, ברחנו לתוך אחת המסעדות המקומיות והתרכזנו בארוחת צהרים של דגים מטוגנים וקורונה קרה.

לתחילת הכתבה

הקרבת קורבנות ושייט נהרות

עוד באותו הלילה יצאנו באוטובוס ל- San Cristobal De Las Casas. עיר עתיקה זו מהמאה ה-16 היא אחותה התאומה של אנטיגואה בגוואטמלה. גם היא נמצאת בגובה גבוה (2200 מטר) ורחובותיה הם שתי וערב של בתים נמוכים וצבעוניים עם כנסיות עתיקות וחזיתות מרשימות בכל מקום. העיר מוקפת בכפרים אינדיאנים מסביבה ומדי בוקר בשעה 9:00 ישנה אישה חמודה בשם מרצדס, שמחכה בכיכר המרכזית לתיירים שיצאו איתה לסיור בכפרים של צ`אמולה וזנטין.

באיזור סאן קריסטובל יש קהילה גדולה של כמה מאות אלפי אינדיאנים ממספר שבטים שונים, שחיים עד היום בצורה מסורתית המשלבת אמונות נוצריות ופאגניות כאחד. בכנסיה בצ`אמולה ראינו הרבה פסלים של קדושים נוצריים, שכל אחד מהם מסמל גם אל אינדיאני כזה או אחר. אין כסאות בכנסיה וכולם יושבים על הרצפה על מצע של מחטי אורן ריחניים ומולם דולקים מאות נרות בצבעים ובגדלים שונים. כל משפחה מדליקה נרות לפי בעיותיה וצרותיה ועל פי עצת השאמאן. יש בכנסיה גם הקרבת קורבנות כולל תרנגולות, טורטיות קמח תירס ואפילו קולה ופפסי, שתופסים את מקומם של בקבוקי הצ`יצ`ה (משקה תירס) בזכות שיווק אגרסיבי במיוחד למטרה זו. המראה הוא מרהיב אך האינדיאנים מבקשים ומקפידים מאוד על כך שלא יצלמו בתוך המבנה ולכן חייבים להגיע לשם כדי לראות. אכלנו ארוחת צהרים בשוק המקומי שמחוץ לכנסיה על טהרת הלחם, אבוקדו, לימון ובצל ולקינוח- כוס של Arroz con Leche, אורז מבושל עם חלב חם וקינמון, שנמכר מתוך סירים מהבילים ופשוט עושה טוב.

בכפר הבא בו ביקרנו הגענו בדיוק לחג מקומי לכבוד אחד האלים (בממוצע פעם בשבועיים). תושבי הכפר היו לבושים בבגדיהם החגיגיים והצבעוניים, שכללו סנדלי עור מיוחדים והיו שונים לחלוטין מהכפר הקודם. בכנסיה היתה תהלוכה של זקני הכפר ומכובדיו וברקע נוגנה מוזיקה עליזה. חזרה בסאן קריסטובל יצאנו לסיבוב ברחובות העיירה ואף ביקרנו במוזיאון מקומי לתולדות האינדיאנים, שנקרא Na Bolom. העיר מאוד מצאה חן בעיננו בזכות הצבעוניות שלה, ההתמצאות הקלה ברחובותיה (שתי וערב- זו הדרך לבנות ערים!) וריבוי המסעדות הנחמדות ובתי הקפה שבה

למחרת יצאנו לשייט על נהר הסומידרו. הנהר מתחפר בקניון מרשים עד לעומק של 1000 מטר. המקסיקנים מאוד גאים בקניון המרשים שלהם וסימלו אף מופיע על דגל מדינת צ`יאפס. אנחנו נכנסנו עם עוד כמה תיירים לסירת מרוץ גדולה ויצאנו לשייט במהירות מרשימה. בתחילת הדרך הגדות היו נמוכות ומכוסות שדות תירס, כאשר בהדרגה הם התחילו לגבוה כאשר מדי פעם מופיע לו מפל מרשים או מערה חשוכה. לאחת המערות נכנסנו עם הסירה והשקפנו עם פרוז`קטור על עשרות העטלפים שקיננו ממעל. בקצה הקניון אחרי הפלגה של כשעה מגיעים לאגם גדול עם סכר בקצהו, שמשמש להפקת חשמל עבור רוב דרום מקסיקו. על גדות האגם נתקלנו גם בלא מעט תנינים נחמדים (מרחוק), שברחו למים עם התקרבות הסירה. בדרך חזרה עצרנו לסיור ב-Chiapa De Corzo, היא נקודת ההתיישבות הראשונה של הספרדים בצ`יאפס. מהסיור בשוק הגעתי למסקנה הסופית, שאני לא מסוגל לסבול את הריח של כל מוצר בצק העשוי מקמח תירס, עד כדי כך שאפילו החטיף האהוב עלי לשעבר ("דוריטוס") כבר לא עושה לי טוב...

מהדברים המשמחים במקסיקו היא העובדה, שבכל ארוחה בחור הכי נידח אפשר למצוא קורונה קרה ($1) עם פלח לימון עסיסי. גם מוכרי הרחוב השונים שעולים לאוטובוס הם תמיד מחזה מענין, עם אננס טרי או רנגוטן (מעין ליצ`י אדום גדול וטעים), עם טורטיות מלאות בכל טוב או הצהובון היומי, שנמכר בכל פינת רחוב. למחרת נפרדנו בעצב מסאן קריסטובל ויצאנו באוטובוס מפואר לכיוון הגבול עם גוואטמלה. עם חציית הגבול מצאנו את עצמנו שוב בתוך ההמולה הרועשת והעליזה של גוואטמלה. את רוב שעות היום העברנו בהיטלטלות בצ`יקן באס עד לאנטיגואה, שקיבלה את פנינו בערב גשום וסוער. את הערב העברנו בבית קפה אינטרנט בהשלמת פערים.

לעתים קשה כבר לדמיין איך אנשים טיילו רק לפני מספר שנים ללא אינטרנט ושמרו על קשר בעזרת מכתבים, שכיום משמשים בעיקר לברכות יומולדת ונוסטלגיה. אני מניח שבעוד כמה שנים יסתכלו כך גם על הצילום בפילם אל מול הצילום הדיגיטלי ויתפלאו איך אותם מטיילים הסתובבו עם פילמים ברחבי העולם... אני כבר ישוב כעת אל מול חופי האוקיינוס השקט בכפר קטן בשם מונטה ריקו, ועל כך בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×