אני חוזרת הביתה (פרק י``ג)

מתישהו כבר לא יכולתי יותר, ממש הרגשתי שהברכיים שלי עומדות להתפרק. לא עזרה להן גם העובדה שלגב המושב היה מחובר מין T ממתכת, שאם מקפלים אותו למטה, ברמת העיקרון אפשר לשים עליו את הרגליים כמו על הדום. במישור של התכל`ס, הוא היה תקוע לי בנשמה והגביל את המקום שהיה לי לשים בו את הרגליים. כשהוא היה מקופל, דרך אגב, הוא לחץ לי על השוקיים. נורא מקסים...
מייב
|
מפה
תמונה ראשית עבור: אני חוזרת הביתה (פרק י``ג)
© אביטל ישראל

התארגנות לעזיבה

שמתי שעון ל-07:00, קמתי ב-06:00, והתחלתי לגרור את חפצי לסלון, שם קרסתי מול התיקים, הוצאתי את כל תוכנם ואז התחלתי לארגן, ולמרבה ההפתעה, הלך לי ממש טוב. מכיוון שקשרתי את השק"ש לתיק הגדול, זה פינה לי המון מקום, ולכן היתה לי תחושה לא נוחה ששכחתי להכניס משהו. מה שכן, בגלל שכל פעם שקשרתי את השק"ש איכשהו הרצועות התרופפו והוא נמלט מאחיזת הברזל (עלאק) שלהן, הקפדתי להעביר את הרצועות דרך כל מיני ווים וחורים כדי שהוא ישאר קשור לתיק, גם אם לא צמוד, ולא יגיע להונולולו, או יתקע בסידני או בנגקוק.

ואז, כל מה שנותר היה להמתין. לאט לאט הצטרפו אלי אנשים- ליאה, הישראלית, כריסטיאן ואורסולה, ועוד כל מיני. מכיוון שנשאר לי קצת אוכל, חילקתי להם אותו. ליאה לקחה את הריבה, הישראלית שמחה לקבל את הלחם, כי בדיוק היום היא גילתה שהלחם שלה מלא עובש וזרקה אותו, ואת מה שאנשים לא רצו השארתי במדף השיתופי במטבח. ואז הגיעה ההסעה. נפרדתי מליאה (איתן והישראלית יצאו קודם), ופצחנו בדרכנו לעבר שדה התעופה. בדרך הנהג עצר להעלות ולהוריד כל מיני אנשים, עד שלבסוף הגענו. התפצלתי מהתאומים, והלכתי לחפש את קוונטס, אבל אמרו לי שהצ`ק אין לטיסה שלי, שאמורה להיות ב-13:45, טרם התחיל (הגעתי לשדה התעופה בערך ב-10:30, כדי לתפוס מקום טוב במטוס), אז הסתובבתי קצת בשדה התעופה, שהיה די קטן, שילמתי את המס (צריך לשלם 25 דולר בשביל לצאת מניו זילנד), ואחרי ששילמתי הדביקו לי על הכרטיס ברקוד, והיה רשום שם שבודקים את זה כנגד שימוש חוזר במדבקה. קצת חשדנים פה. ואז פשוט התיישבתי וחיכיתי. לפתע נגלה לי מחזה מוזר: כמה נשים שחומות, לבושות שמלות שחורות וארוכות, ועטופות במחצלות קש. ואז הצטרפו אליהן כמה גברים, גם כן עם מחצלות, וכולם נשאו מין סידורים של פרחי משי. מאוד מוזר.

מתישהו פגשתי בחורה ישראלית שראיתי אותה בטאופו אבל איכשהו לא יצא לנו לדבר שם. קוראים לה מיכל והיה נחמד להעביר ביחד איתה את הזמן. עמדנו בתור, עשינו צ`ק אין, והדיילת שאלה אותי את השאלות הרגילות, אם יש לי נשק וכאלה, אבל גם אם יש לי גפרורים. והיו לי גפרורים. לא גפרורים פושטיים אלא קופסת גפרורים שמצאתי בוואנאקה, שמים לא מכבים אותם והם נורא טובים לטיולים וכאלה ורציתי להביא אותם לאחי. ומכיוון שהיא הפתיעה אותי בשאלה הזאת, אמרתי כן ולכן הייתי צריכה לפתוח את התיק, להתחיל לחפש ולמסור לה אותם. לאחי אני לא אספר על זה כי הוא יבעט בי, על זה שאני כזאת סתומה. אבל היי, זה מה יש.

מיכל לא היתה מודעת לעניין המס, אז עדכנתי אותה והיא הלכה לשלם, ואז עלינו לאיזור הדיוטי פרי. פצחתי במסע חיפושים אחרי חולצה לאחי ומחזיק מפתחות ומצאתי את שניהם! כבר בחנות הראשונה שראינו מצאתי את הכבשה, מחכה לי עם שלל חבריה החמודים. הרגליים שלה קצת שונות משל בסי, אבל אי אפשר להכחיש- זאת היא (ושמה בישראל, אחרי התלבטויות רבות, הוא אגנס). ואז הסתובבנו ובחנו את מבחר החולצות בכל החנויות שהיו שם (וזו לא היתה משימה גדולה- לא היו שם הרבה חנויות). בסוף בחרתי לו חולצה אחת, שאני מאוד מקווה שתמצא חן בעיניו. בהתחשב באופציות, זה היה הכי טוב שיכולתי למצוא. נשארו לי 51 דולר מקומיים, ונראה לי שפשוט אני אפרוט אותם בבנגקוק לכסף המקומי, וככה אשמור על ה-50 דולר האמריקאיים. הסיבה שאני צריכה כסף מקומי בבנגקוק היא שכאמור, גם שם צריך לשלם מס בשדה התעופה, למלך המשקפופר שלהם, וגם כי קיבלתי דרישות למזכרות מתאילנד. מיכל ואני התקדמנו לעבר השער שלנו, ישבנו והעברנו את הזמן ואז עלינו למטוס. לידי ישבה אישה מבוגרת ולא ממש תקשרנו. הסרט ששידרו היה איזושהי קומדיה אוסטרלית מאוד לא מצחיקה, אבל לפחות האוכל היה נחמד- אורז עם מחית עדשים הודית, והכי טוב- גם כאן חילקו לנו בסוף ארטיק!

לתחילת הכתבה

הטיסה לבנגקוק

נחתנו בסידני, ירדתי מהמטוס, ואיפה שהיה אפשר המתנתי למיכל כדי להיפרד ממנה. איך אני מקנאה בה- היא יצאה לזמן בלתי מוגבל, הולכת עוד לחזור לניו זילנד. זונות, כולם זונות (וכל הבסיס הזה- מניאקים). מיהרתי לאיזור של הטרנספר עד שהגעתי לשלט שכיוון אותי לשם, רק שבכיוון החץ היה בית קפה. עמדתי שם כמה רגעים, מבולבלת, ואז מצאתי את הדלפקים, בכלל לא בכיוון החץ. צעדתי לעבר השער שלי. לא כל כך התעניינתי בדיוטי פרי, כי אני לא הולכת לפרוט עכשיו כסף. ושוב, ישבתי וחיכיתי. בהתחלה ישבתי על הרצפה, כדי למתוח קצת את הרגליים, שהרי מחכות לי עוד מעט תשע שעות של ישיבה בברכיים מכופפות, אבל אז כבר הפסיק להיות נוח ועברתי לכיסא. במטוס גיליתי שאני יושבת במעבר בכיסאות האמצעיים- שורה של ארבעה כיסאות ליתר דיוק (המטוס מורכב משורות של 3-4-3). מהצד השני ישב זוג ופיעמה בי תקווה שהמושב לידי יהיה ריק. התקווה נרמסה באכזריות על ידי בחור בריטי מוזר שהגיע ותבע להתיישב לידי. וכשאני אומרת מוזר, אני מתכוונת מאוד מוזר. ועצבני גם. בריטיש איירווייס אמורים להיות טובים, אבל לי דווקא יש השגות. קודם כל, לא היה לי מקום לרגליים, ופשוט הרגשתי איך הברכיים שלי הולכות ונדפקות. בנוסף, היה להם איזה פאק במערכת השמע, כך שלא משנה מה רציתי לשמוע, רדיו או סרט, שמעתי את זה עם ליווי של מישהו אוכל תפוח במונוטוניות. ככה ראיתי את תפוס ת`כריש, ככה שמעתי רדיו, ככה כמעט קמתי ובעטתי בדיילים.

מתישהו כבר לא יכולתי יותר, ממש הרגשתי שהברכיים שלי עומדות להתפרק. לא עזרה להן גם העובדה שלגב המושב היה מחובר מין T ממתכת, שאם מקפלים אותו למטה, ברמת העיקרון אפשר לשים עליו את הרגליים כמו על הדום. במישור של התכל`ס, הוא היה תקוע לי בנשמה והגביל את המקום שהיה לי לשים בו את הרגליים. כשהוא היה מקופל, דרך אגב, הוא לחץ לי על השוקיים. נורא מקסים. בקיצור, קמתי להסתובב ליד השירותים, והיה שם מין כיסא מתקפל שעליו יושבים הדיילים בהמראות ובנחיתות, אז שאלתי את אחת הדיילות אם אני יכולה לשבת שם והיא אמרה שכן, וזה היה כל כך מוצלח- לשבת בלי שהברכיים שלי נמחצות כנגד משהו. אבל מתישהו אחד הדיילים (להלן- המנייאק), הכריח אותי לחזור למקום. בהתחלה היו לי נקיפות מצפון שאני מוציאה לנו שם רע, אבל אז נזכרתי- אין לו מושג שאני מישראל! וגם האוכל לא היה משהו. והערכה שהם חילקו (גרביים, מברשת שיניים, משחת שיניים וכיסוי עיניים) לא היתה שווה כמו זאת של קוונטס. אני מאוד מחבבת את קוונטס.

בארוחה הראשונה, כשחילקו את השתיה, ראיתי פחית מי טוניק, ומכיוון שמעולם לא שתיתי מי טוניק, זו נראתה לי הזדמנות מצויינת לנסות. ובכן, מתברר שמי טוניק, הטעם שלהם, הוא מר. החזרתי את הפחית כמעט מלאה. מה שכן, הארוחה השניה היתה חמודה נורא. הם חילקו מין שקיות, שבתוכן היה סנדוויץ` (לי עם גבינה, לכל השאר עם נקניק), שתיה, עוגיית טים-טם אחת ושתי עוגיות אנזאק, שזו הגירסא האוסטרלו-קיווית לעוגיות שיבולת שועל. בסופו של דבר, אחרי המון המון זמן, הגענו לבנגקוק.

כשהורדתי את התיק שלי, אחת הרצועות עפה וכמעט (או אולי לא כמעט) פגעה בפסיכופת שישב לידי. נורא התנצלתי, אבל הוא עשה מין פרצוף כזה של "ועכשיו את גם מעיפה עלי דברים, אחרי שכל הטיסה סבלתי אותך כל כך בגבורה, למה את מציקה לי ככה?". ועל זה נאמר "יאללה יאללה, חבל שהרצועה לא הוציאה לך את העין". ביקורת הדרכונים עברה בשקט, אספתי את התרמיל וגם את השק"ש, שאמנם כבר לא היה צמוד לתיק, אבל הרצועות לא נתנו לו להימלט יותר מדי רחוק, ויצאתי החוצה, לחפש את ההסעה שלי. ראיתי דוכן של מודיעין ושאלתי אותם איפה אני אמצא את ההסעה למלון והיא אמרה לי שהיא תודיע למלון ושאני אחכה שם. הלכתי לשם, וראיתי המון אנשים עם המון שלטים של בתי מלון. שאלתי איפה האיש של המלון שלי (אסיה-איירפורט) והוא הופיע, ואמר שצריך לחכות עד שההסעה תבוא. אז חיכיתי. ההסעה באה, ואיתי היתה בחורה די פוסטמטית. אמרתי לה שלום בלבביות וקיבלתי התעלמות כללית למדי. שתישרף. מה שכן, היה מאוד נחמד לנסוע בבנגקוק בלי לחשוש שירמו אותי. רק בשביל זה המלון היה שווה.

ואז הגענו ונכנסנו פנימה. עשיתי צ`ק אין, הצמידו לי בל-בוי עם עגלה לדברים שלי, והוא הוביל אותי לחדר. שאל מה שלומי, אמרתי עייפה. שאלתי אותו מה שלומו, אמר לי שמח. יפה. בחדר הוא הפעיל את המזגן ואני התנצלתי שאין לי כסף לתת לו טיפ. ואז, הייתי לבד בחדר משלי, אחרי בערך אלפיים שנות. קודם כל התפשטתי בחדר, שזו פריווילגיה שממעיטים מערכה. כבר לא צריך ללכת למקלחת או לשירותים. באמצע החדר (וכן, סגרתי את הוילונות קודם). פתחתי את הטלוויזיה, התמקמתי על ערוץ מוזיקה מקומי וחלצתי את הברכיים המסכנות שלי. החדר היה חביב, עם מקלחת ושירותים צמודים, עם נייר טואלט והכי חשוב- עם מזגן. כפי שאתם רואים, הטראומה של היום הראשון בבנגקוק לא נשכחה. המזגן היווה קצת בעיה, כי הלך ונהיה יותר ויותר קר, אז לבשתי חולצה ארוכה וכפפות, והתחפרתי בשמיכה. ולא, לכבות אותו בהחלט לא היה אופציה.

לתחילת הכתבה

שהות קצרה בבנגקוק

מכיוון שעברתי היום יותר מדי איזורי זמן, ושיניתי את השעון כבר פעמיים, הבה נעשה סיכום קצר של כמה שעות אני ערה. כפי שאתם זוכרים, קמתי ב-06:00 שעון ניו זילנד. הטיסה יצאה מאוקלנד ב-13:45 ונמשכה שלוש שעות. כלומר שעברו 11 שעות מהרגע שהשכמתי עד שהגעתי לסידני. הבה נוסיף עוד בערך שעתיים של המתנה בסידני, עוד תשע שעות טיסה ועוד שעתיים של ביקורת דרכונים, איסוף התיק והגעה למלון. ומה קיבלנו? 24 שעות רצופות, כמעט בלי שינה. דווקא הייתי די עירנית, אבל בסוף, בסביבות 24:00 שעון בנגקוק, הלכתי לישון. וכמובן שב-00:25 מצלצל הטלפון. אמא מתקשרת לוודא שהכל בסדר. בסוף הצלחתי להירדם, רק בשביל להתעורר ב-04:30, נמרצת, אבל לא כל כך רעננה, ובעיקר רעבה נורא. מזל שהבאתי אוכל. אחרי ארוחת ה(לפנות) בוקר פשוט שכבתי וקראתי את הספר של ביל ברייסון בו הוא מספר על הרפתקאותיו באוסטרליה, על כל החיות הארסיות והמסוכנות שבה, על מדבריותיה הצחיחים שהרגו המון אנשים וכו` וכו`. הבעיה איתו, שלמרות שמצאתי את הספר תחת "ספרי טיולים", גם הספר הזה וגם הספר הקודם שלו על שביל האפלצ`ים, מאוד מעניינים ומשעשעים, אבל לא ממש עושים חשק לנסוע לאן שעכביש יכול להרוג אותך ודוב עלול לנשנש אותך. בקיצור, מכיוון שארוחת הבוקר במלון מוגשת עד 10:00, החלטתי להגיע לשם ב- 09:00 ולהתייחס אליה בעצם כאל ארוחת צהריים.

ארוחת הבוקר של המלון היתה נורא צהובה. היה שם איזור של אוכל סיני ומסתבר שהסינים אוכלים נודלס ואורז ובשר לארוחת הבוקר, ולא מצאתי שם שום דבר צמחוני, אז התעלמתי. היו גם כל מיני נקניקיות וקורנפלקסים, אבל איכשהו יצא שכמעט כל מה שלקחתי היה צהוב. הסבב הראשון כלל אננס טרי ודייניש אננס. אחר כך לקחתי צ`יפס (רעיון מוצלח- צ`יפס לארוחת בוקר), עגבניות שרי צלויות (שהיו הדבר הלא-צהוב היחידי) ופרנץ` טוסט. ואז פנקייקס ואננס. ומיץ תפוזים. בקיצור, מאוד צהוב. יצאתי מפוצצת שחבל על הזמן. מכיוון שהצ`ק אאוט הוא ב-12:00, שבתי לחדר בשביל לעכל ולארוז. בברידג`יט ג`ונס השני, שאותו קראתי בניו זילנד, היא מסתבכת בתאילנד עם אנשים שמשתילים לה סמים בתיק ותופסים אותה בשדה התעופה בבנגקוק, ולכן, רק בשביל להיות בטוחה, בדקתי את התיקים שלי. שום הירואין, שום קוקאין. יפה מאוד. דרך אגב, הידעתם שמבחינת החוק התאילנדי, אנשים שנוסעים ברכב עם מישהו שמבריח סמים נחשבים גם הם למבריחי סמים?

קצת לפני 12:00 ירדתי ללובי ועשיתי צ`ק אאוט. מכיוון שהזמנתי הסעה לשדה התעופה ב-16:00 כי רציתי לחלק את ההמתנה שלי בין המלון ובין שדה התעופה, ולא להקדיש לאחד מהם את רוב זמני, כדי שלא יריבו ביניהם. אז ישבתי בלובי וקראתי. לא רציתי להפקיר את התיקים, אז גם לא הלכתי לשירותים. ואז, לבסוף, באה ההסעה והופה, אני בשדה התעופה, רק שהיו לי עוד כמה שעות להרוג, כי הטיסה יוצאת בערך ב-23:00. אז הסתובבתי לי קצת, ניסיתי להיכנס לשירותים עם העגלה, אבל לא היו כאן שירותי נכים מרווחים שאפשר להידחס לתוכם עם העגלה, אז ויתרתי על הרעיון. החלפתי כסף, שילמתי את המס, והמתנתי. מתישהו התחילה פעילות ערה ליד המסוף שהיה אמור להיות שלי. גידרו אותו בלוחות, הביאו כל מיני מכשירי בידוק. סבבה. מה שהיה יפה, שבדיוק ליד ישבה קבוצה די גדולה של מוסלמים, שבאיזשהו שלב גם כרעו להתפלל. ידעו איפה להתיישב.

ואז התחילו לעמוד בתור אז התייצבתי גם אני. מאחורי היה איזה זוג ערסים, שהבעל התפאר שבפעם האחרונה שהוא היה כאן, הוא חזר עם בערך שלושים זוגות של נעלי ספורט. ממש מקסים. הבידוק עבר, גם הצ`ק אין, ואז רצתי לשירותים. הסתובבתי בדיוטי פרי וקניתי מתנות. הזמן עבר לו בעצלתיים ואז התחילו להעלות אנשים למטוס. עליתי והתרווחתי בכיסא. הכיסא לידי היה פנוי ועל הכיסא השלישי ישב בחור ישראלי קירח וחביב. קצת דיברנו, אבל הוא ישן רוב הטיסה, הודות לכדור שינה שהוא לקח. אני ישנתי בערך שעתיים. לידינו היו הכיסאות שעליהם ישבו שני דיילים בהמראה, אז קצת דיברנו איתם. אני קיטרתי על בריטיש איירווייס והדייל דווקא שמח לשמוע עליהם דברים רעים. בין לבין קראתי את העיתון שחילקו לנו- ידיעות משלשום. כאילו שום דבר לא השתנה בארץ, שוב פעם שרון, שוב פעם פרס. נו באמת.

לתחילת הכתבה 

טיסה חזרה הביתה

כמו בטיסה מסידני, גם כאן הסרטים היו די מחורבנים. בטעות קראתי את רשימת הסרטים של הטיסות היוצאות מתל אביב והתלהבתי, אבל מכיוון שאני בטיסה נכנסת, היו סרטים שונים ופחות שווים. אז הקשבתי לערוצי השמע, קצת שירים בעברית, קצת להיטי זהב מהסיקסטיז, והייתי מאוד מרוצה. מתישהו היה לי כבר יותר מדי משעמם, אז בחרתי באפשרות הכי פחות גרועה: "ווימבלדון - אהבה על המגרש". לא יודעת אם מישהו מכם ראה את הסרט, אז הנה תקציר- יש בחור שמשחק טניס, וימי הזוהר שלו די בעבר, ויש בחורה שמשחקת גם היא טניס, והיא כוכב עולה. הם נפגשים, מתאהבים, כנגד כל הסיכויים הוא מנצח בווימבלדון, וכולם נורא מאושרים. עכשיו, הסרט נע בין שני מישורים. הראשון הוא סיפור אהבתם של השניים והשני הוא רצף של משחקי טניס. ושני המישורים, בלי יוצא מהכלל, משעממים בטירוף. אלוהים אדירים, למה לעזאזל לא שמו לי את "זהות במלכודת" שכל כך רציתי לראות? כשטסתי מישראל הוא הופיע ברשימת הסרטים בטיסות לתל אביב, למה הוציאו אותו?

האוכל, דרך אגב, לא היה משהו. כנראה בגלל שינוי הכרטיס, והעובדה שהסוכנת שכחה לעדכן אותם בקשר לאוכל הצמחוני, לא היו לי מנות צמחוניות. בארוחה הראשונה היה פסטה, אז הסתדרתי עם זה, רק את הסלט עם הטונה לא אכלתי (בעצם גם את הפסטה לא כל כך אכלתי. היא לא היתה משהו). בארוחת הבוקר היה גבינה צהובה עם סלמון באותו כלי, אז ויתרתי על זה. לבחור שלידי היו בעיות משלו. הוא לא אוכל גבינה, ועל החביתה היתה גבינה אז הוא לא אכל אותה. לא נורא. אחר כך הוא התייעץ איתי מה להביא לאמא שלו במתנה מהדיוטי פרי במטוס. הוא רצה להביא לה איזשהו קרם או משהו, אבל אני הטלתי וטו. אם הוא לא יודע בוודאות שהיא משתמשת במשהו ספציפי, חבל על הכסף. הצעתי לו שוקולד במקום ונדמה לי שהוא באמת הלך על שוקולד, בנוסף לכל הפקטים שהוא קנה.

זמן לא זז. 11.5 שעות טיסה, זה לא הולך ברגל. אבל לבסוף הגענו ארצה, נחתנו בשלום ולמרבה הצער, נאלצתי לצאת החוצה, לאדמת הקודש של ארצנו הקטנה והמטורפת. עברתי את ביקורת הדרכונים והלכתי לחכות לתיק. ליד המסוע שלנו היו שני פתחים שמהם יוצאות המזוודות, ונעמדתי מול אחד מהם. אז כמובן שכל המזוודות החלו לצאת מהפתח השני, אבל אני לא זזתי, כי אולי תיכף יתחילו לצאת מכאן המזוודות. ואכן, בסופו של דבר התחילו לצאת משם מזוודות, שתי שניות אחרי שמצאתי את התיק שלי. וזהו, עייפה ומרוטה, פסעתי החוצה. וולקאם טו איזראל, או יה.

לתחילת הכתבה

כתבה וצילמה: מייב, כותבת מסעותי עם עצמי באירלנד

יעדי הכתבה

סגור
×