אצל דנידין והפינגווינים

עופר יוצא לשייט במי הפיורדלנד, חוזר לקווינסטאון כדי לקפוץ ראש מגשר בגובה 134 מטר, ממשיך אל הקטלינס ודנידין, ומסיים בביקור במושבת פינגווינים צהובי עין.
judb
|
תמונה ראשית עבור: אצל דנידין  והפינגווינים
© מאורי הירש

באנג'י בקווינסטאון

השבוע שלי התחיל בהפלגה על ה-Doubtful Sound. לעומת המילפורד סאונד, שכנו מצפון שזוכה לכמויות עצומות של תיירים ועשרות ספינות ומטוסי סיור שמרעישים ביום בהיר, הדאוטפול סאונד הוא שקט יותר, נידח יותר, והסיור בו ארוך יותר (טוב, נו, זה גם יקר יותר). מגיעים ל"מפרץ הפנינים" של אגם Manapouri וחוצים את האגם בהפלגה של קרוב לשעה. סוף ההפלגה הוא בתחנת כוח שכולה בבטן האדמה. יורדים באוטובוס שני ק"מ בחשכה כמעט מוחלטת לתוך ההר פנימה ומגיעים לאולם ענק שבו נמצאים הגנרטורים שמונעים ע"י מי האגם. המים מועברים אח"כ בתעלה של 10 ק"מ עד לפיורד שאליו אנחנו נוסעים.

הסירה מאיצה ב-35 קשר בין קירות תלולים של הרים שמפלים זורמים עליהם. הערפל והעננים בלתי נמנעים במקום שבו יורדים 6 מטר גשם בשנה ונותנים מראה מיסטי משהו לעמק המוצף הזה. אחרי 25 ק"מ מגיעים למפגש עם הים הפתוח, ים טזמן, ונפגשים עם דולפינים, כלבי ים וציפורים מיוחדות.

השותפים שלי להפלגה הם 8 בריטים (6 גברים ו-2 נשים). הם הגיעו ל-35 יום באי הדרומי של ניו זילנד, כשממקום למקום הם רוכבים על אופניים. זה כשלעצמו לא כל כך נדיר - לא מעט מטיילים בוחרים לדווש את ניו זילנד על גבי זוג אופניים. המיוחד בבריטים שאיתי הוא הגיל שלהם - מתוך שמונת הרוכבים הצעיר ביותר היה בן 57 והמבוגר שבחבורה היה בן 72! (והוא, אגב, סוחב הכי טוב בעליות). החבר`ה האלה רוכבים 80-90 ק"מ כל יום ויש ימים של 140 ק"מ! מה שרק אומר שאף פעם לא מאוחר מדי בשביל לשים תרמיל על הגב או את הישבן על זוג אופניים.

בחזרה לקווינסטאון. יש דבר אחד שאני צריך להשלים לפני הירידה דרומה. ניחשתם נכון- באנג`י. אני שרוף על הדברים מריצי האדרנלין האלה. כשהייתי ילד חלמתי לעשות את כל רכבות ההרים האפשריות (חלום שהוגשם במלואו, אני מוכרח לציין). היה לי ברור שאני אעשה באנג`י ומה שיותר גבוה יותר טוב. הבאנג`י של ה-134 מטר בקווינסטאון הוא הגבוה ביותר בניו זילנד (אם כי יש גבוהים ממנו במקומות אחרים בעולם). נוסעים 40 דקות אל מחוץ לעיר ומטפסים על דרך עפר תלולה שכבר מחסירה כמה פעימות לכמה מיושבי המיניבוס. מגיעים לאתר ולובשים רתמה. הקפיצה היא למעשה מתוך ביתן-חדרון שתלוי באוויר מעל קניון שבתחתיתו זורם נהר. אני רביעי בקבוצה מבחינת המשקל כך שאני בנגלה הראשונה (בואו רק נגיד שהייתי מעדיף להיות כמה מקומות למטה בסולם המשקל, באיזה מקום טוב באמצע...). עולים על קרונית קטנה שנעה לה באוויר עד לחדרון שתלוי גם הוא באוויר. האדרנלין מתחיל לרוץ. הבחור הראשון קופץ ואחריו השני. מושיבים אותי על הכיסא ומסבירים לי. השלישי קופץ. ברקע יש מוסיקה טובה ובינתיים קושרים אותי לחבל גומי.
 
הבחור שקושר אותי מבחין פתאום באיזה שוונץ של גומי בולט מהחבל. ברעד וחלחלה אני מביט בו כשהוא, בקור רוח ותוך זמזום השיר שברקע, לוקח מספריים קטנות וקוצץ את השוונץ. פחות שוונץ לחבל הגומי שלי. מובילים אותי לרמפה הקטנה שממנה קופצים, שלום למצלמה, תודה שטסת אל על ועכשיו- קפוץ! בכניסה יש שלט שאומר- "המטר הראשון הוא זה שבאמת נחשב", מה שבאמת נכון. המדריך סופר 3, 2, 1 ואני קופץ, קפיצת ראש ככה יפה, כאילו שמטר מתחתיי נמצאים המים בבריכה. לעזאזל זה גבוה... אני חושב שרק אחרי איזה שנייה וחצי-שתיים קלטתי בכלל מה קורה ושחררתי איזו צעקה... עוד כמה שניות עברו עד שחבל הגומי עצר אותי ונזרקתי בחזרה למעלה. המצוקים, הנהר, השמיים- הכל מסתובב איפשהו מסביבי. עוד נפילה למטה, שוב למעלה ושוב למטה. אני משחרר חיבור כלשהו כמו שאמרו לי בתדרוך, מה שגורם לי להתיישר על הרתמה, לנוח וליהנות מהעולם כשהחבר`ה למעלה מעלים אותי בחזרה. וואו! 130 קמ"ש נפילה במשך 7-8 שניות מגובה של 134 מטר. לא רע בכלל.

הדרך לכביש החוף המזרחי עוברת ב-Catlins, אזור שכולו גבעות נמוכות וירוקות, מגדלורים נידחים, כבשים וחוות והרבה מפרצים ופינות חמד עם כלבי ים, פיגווינים ואריות ים. כמה אכסניות ואתרי קמפינג תקועים באמצע שום מקום. בסופו של היום הגעתי לחווה הקטנה של אסתר ואיאן היישר לארוחת ערב ביתית וחמה עם חלון שמשקיף לים ואח בוער שמפיץ חום נעים של בית. (אסתר ואיאן הם חלק מ-250 המשפחות והיחידים ששייכים לעמותת ה-HIT, ומארחים ישראלים בניו זילנד ועל כך באחת הכתבות הבאות). לא זוכר כבר כמה מפרצים וחופים עוד ראיתי בדרך צפונה מהקטלינס, רק זוכר שהיה יפה (וגם קצת קר וגשום).

לתחילת הכתבה

פינגווינים ואריות ים

לניו זילנדים יש אנגלית משלהם וכך Dunedin היא משהו כמו דנידין, ואם תרצו לאכול מנה של דג וצ`יפס כדאי שתבקשו "פאש אנד צ`אפס", אחרת פשוט תישארו רעבים. על דנידין ישר רואים שזו עיר שמחה. קרוב ל-20 אלף סטודנטים, בתי קפה ופאבים לרוב ומבנים בסגנון ויקטוריאני שמקנים לעיר מראה ייחודי. יש לא מעט דברים לעשות בעיר ובסביבותיה (כמו למשל ללכת ברחוב הכי תלול בעולם, לראות פינגווינים ולטייל בחצי האי אוטגו הסמוך), אבל מזג האוויר די גרוע ואני ממהר צפונה (צריך לשריין מספיק זמן לפני הטיסה כדי למכור את האוטו), כך שאחרי קפה בעיר וקצת שיטוט רגלי אני ממשיך צפונה. אני מגיע לג`וי, אישה שמחה וחייכנית ובעלת גסט האוס קטן במיוחד בעיירת דייגים שקטה ומנומנמת בשם Moeraki. אחרי שהתנחלתי נסעתי ביחד עם סבינה הטרמפיסטית שלי ל-Moeraki Boulders - סלעים עגולים בצורה מושלמת שמונחים להם על שפת הים.

זמן השקיעה הוא הזמן הטוב ביותר לראות פינגווינים. נסענו 60 דקות על דרך עפר אל מחוץ למוארקי וחנינו ליד המגדלור. גברת ג`ונס הקימה פה בעשרים השנים האחרונות שמורה לפינגווינים צהובי עין. רק כמה אלפי פרטים של הפינגווין הנדיר הזה חיים בעולם ורק באזור אחד- החוף המזרחי של האי הדרומי של ניו זילנד. גברת ג`ונס נטעה פה שיחים, סילקה טורפים, גידרה את השמורה, שמה טבעות מעקב על הפינגווינים וטיפלה בפינגווינים פצועים בבית החולים הקטן שבמגדלור. התוצאה של כל זה הייתה עלייה ניכרת בכמות הפינגווינים בשמורה והיום זו מושבת פינגווינים מכובדת עם 44 זכרים ו-21 נקבות.

בעמדת התצפית, מאחורי המחסה שנועד למבקרים, אני רואה איך הפינגווינים אחד אחד תופסים גלים וגולשים אל החוף לסופו של עוד יום בים. הם מתנערים ומייבשים את עצמם והולכים את ההליכה המצחיקה שלהם אל בין השיחים. שלושה חבר`ה מדנמרק איתנו בעמדת התצפית, הם מתנדבים פה כל שנה במשך שלושה חודשים, עוזרים לגברת ג`ונס באחזקת השמורה ובטיפול בפינגווינים הפצועים. אנחנו עוזבים את הביתן והם לוקחים אותי לסיור במושבת הפינגווינים. אנחנו הולכים בין אריות ים ששוכבים כמו מתים על העשב, גמורים מכמה ימי צייד בים (בדמדומי הערב צריך ממש להיזהר לא לדרוך עליהם!).

כל אריות הים שחולקים פה את השמורה עם הפינגווינים הם צעירים והשמורה מהווה עבורם מחנה אימונים לקראת קרבות עם זכרים בוגרים. כשאריה ים ירגיש מספיק חזק הוא יצא להיאבק בזכר שליט ואולי יזכה לשליטה על הרמון של נקבות. ואולי הוא לא יזכה, אולי לעולם לא (מסכן!). שני זכרים צעירים שכאלו מתאמנים בהיאבקות על החוף לידנו. החבר`ה מדנמרק מסבירים לי על הפינגווינים- זה איבד את אשתו בסערה לפני כמה חודשים, הקטן ההוא שם מחכה תמיד ללילה עד שההורים שלו יחזרו מהים וזה שפה נושך חזק ופצע לפני שבועיים את אחד המתנדבים.

אנחנו מתיישבים על העשב במרחק של כמה מטרים מאחד הפינגווינים. הראש שלו בגוון צהוב, אבל הצהוב החזק נמצא מסביב לעין + פס צהוב מהעין ועד לעורף. הפינגווין מביט בנו ואנחנו בו. חיה יפהפייה וכל כך נדירה. אחרי שגרמנו מספיק אי נעימות לבחורצ`יק שבסה"כ רצה להתייבש וללכת לישון, חזרנו למגדלור, נפרדנו לשלום מהדנים שנתנו לנו חוויה מדהימה וחזרנו לחיוך של ג`ויס בגסט האוס הקטן במוארקי.

לתחילת הכתבה

 

יעדי הכתבה

סגור
×