ארגנטינה, בוליביה ופרו על קצה המזלג - פרק ב`

תמר ושמעון מביאים סיפור עמוס בטעמים, מהפסטיבלים הססגוניים של בוליביה והמראות המהממים של פרו. הכינו את התיאבון!
תמר יוחאי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ארגנטינה, בוליביה ופרו על קצה המזלג - פרק ב`

קרנבל השטן באורורו

25.2.06 יום שבת, אורורו – קרנבל השטן: נפגשים ב-9 עם אנחלה ויוצאים בקבוצה של 11 איש לקרנבל, זאת לאחר שקיבלנו מתנות מהמלון ומאנחלה – תיקים קטנים עם קונפטי וסרטים צבעוניים. והכי חשוב – כובעים אדומים. המקומות שלנו הם בכיכר המרכזית. אתמול בערב ביקרנו שם וראינו שרק התחילו להקים את הטריבונות והנה הבוקר הכול מוכן, הטריבונות מקורות ובלונים בצבעים שונים מסמלים את מקום מושבן של הקבוצות השונות. לנו מחכים בלונים אדומים וכריות ישיבה אדומות. המוני אנשים אך הכול מתקתק ואנחנו יושבים במקומותינו. אנחלה החמודה מסתובבת בינינו ובודקת שלא חסר לנו דבר. הקרנבל מתחיל. רעם התופים והחצוצרות נישא למרחקים. צבעוניות אדירה. ילדים וילדות, נערים ונערות, מבוגרים ומבוגרות (אפילו מאד מאד), כולם רוקדים בקבוצות, כאשר לכל קבוצה תזמורת משלה ומשמעות משלה. לא את כולן אנחנו מבינים. אבל בולטים במיוחד הם השטנים הרוקדים בדרך כלל בראש, לבושים בגלימות מאד צבעוניות, עוטים מסכות וקרניים מסולסלות. הם מדלגים, רוקדים סביב עצמם ובמעגלים וכך לאט לאט מקיפים את הכיכר וממשיכים לעבר כנסיית הבתולה מסוקובון, מהלך 5 ק"מ. מדי פעם צועדים בראש קבוצת רקדנים, נכבדים שונים. חלקם ממש אנשים מבוגרים. בראש אחת הלהקות רוקד דירקטור של אוניברסיטה בלה פאס. התרגשות עצומה. אנחנו שרים ומריעים לקצב התזמורות וכך נוהג גם כל הקהל הרב סביבנו.  

במהלך הזמן מחלקים לנו שתייה ואחר כך ארוחת צהריים ארוזה. מסיימים בבירה ושתייה קלה. בערך בשעה 1, כאשר השמש מתחילה להציץ לעברנו ונעשה לנו חם, אנו נוטשים את הקבוצה ולוקחים מונית לכנסיה. אנחלה הפחידה אותנו שמסוכן להגיע לשם, צפוף מאד ויש הרבה כייסים. אבל, כדרכנו, מוצאים את הנתיב ולאחר שעוברים בשוק האוכל, שם כבר נמצאים חלק מהמשתתפים שגמרו את תפקידם, חלקם שיכורים, אנו מפלסים דרכנו לרחבת כנסיית הבתולה מסוקובון. מסביב המוני אנשים, מעבר לחבל מתוח, ואילו אנחנו יושבים לבד על מדרגות הכנסייה, כאשר הלהקות מגיעות מולנו ונותנות את הפיניש האחרון שלהם, בכוחות אחרונים, לאחר שעברו בריקוד 5 ק"מ. הזיעה ניגרת מהם אך הם נותנים את המיטב לכבוד הבתולה. המראה מכשף. עכשיו אפשר גם לשים לב יותר לפרטים. מגיעות להקות עם רעשנים עשויים מארמדילים (בעל חיים הגדל ביערות דרום אמריקה) ולהקות אחרות עם רעשנים עשויים ממכוניות של ילדים. צעדי הריקוד האחרון שלהם, לפני הגיעם למדרגות הכנסייה, הם ממש צעדים אפריקאיים. 

בשלב מסוים אנו נכנסים לכנסייה וצופים בטקס המדהים שבו המשתתפים מתקדמים על הברכיים לכל אורך הכנסייה לקראת תמונת הבתולה. הם שרים ודמעות זולגות על לחייהם. הכומר מברך אותם ואז הם מתקדמים לעבר קדמת הבמה, שם גוברת התרגשותם והם מתפללים כשמבטם נעוץ בבתולה. הם יורדים מהבמה, על הברכיים, כאשר בשום שלב אינם מפנים את גבם לבתולה. התרגשות עצומה והדמעות זולגות הן מעייפות והן מעוצמת המעמד. הלב נפעם מכוח ועצמת האמונה. כאשר אנחנו יוצאים החוצה אני מבחינה בזוג משתתפים מבוגרים, הוא הולך ובוכה בדמעות שליש והיא מנסה להרגיעו. ב-9 בערב נפגשים במלון עם מדריכתנו, אנחלה והולכים לראות את המשך הקרנבל שעדיין רוקד מהבוקר. בערב בגדי הלהקות נוצצים, אפקטים של אש, כך עד חצות. 

26.2.06 - יום ראשון, אורורו – לה פאס: לאחר ששמעו את חוויותינו, מבקשים חברי הקבוצה מאנחלה, להתחיל את הבוקר בביקור בכנסיה. אנחנו הולכים לשם במשותף. אבל היום קשה להכיר את המקום. אותן מדרגות שעליהן ישבנו אתמול, מרופשות וערמות לכלוך מסביב. זוהי תוצאה של הטקס המתקיים ב-5 בבוקר. העיר כולה מתאספת כאן ומחכה תוך שתיית בירה לזריחת השמש. ברצוננו לרדת למכרה הכסף הנמצא מתחת לכנסייה אך התור משתרע למרחקים ואנו מוותרים. היום הקרנבל נערך שנית אך ללא מסכות. אותן להקות אשר רקדו אתמול אך היום עם פנים גלויים. פתאום מאחורי הדמויות השטניות יש פנים של בני אדם. הרבה ילדים ממש קטנים רוקדים היום. את הקצב הם יונקים עם חלב אמם. אנחלה ממשיכה להאכיל אותנו, הפעם במאכל מקומי העשוי מבצק וממולא בכל מיני דברים טובים בפנים. גם היום יום שמש יפה – כנראה שהתפללנו היטב כי המקומיים אומרים שמאז תחילת מסורת הקרנבל, בשנת 1789, עוד לא קרה שהוא עבר ללא גשם. לקראת צהריים אנו עוזבים את המקום, מבלי שנצליח להימלט מהשפרצות של התרסיס הלבן לבן הזה. בשעה 2.30 בצהריים ואנו בדרכנו חזרה ללה פאס באוטובוס המצוקמק. נלי הטובה מחכה לנו בתחנת האוטובוס בלה פז.

לתחילת הכתבה

עולים גבוה מעל לה פז


27.2.06 – יום שני, לה פז – מעבר גבול לפרו - פונו: על פי התכנית המקורית היינו אמורים לטוס היום אחר הצהריים בטיסה ישירה לקוסקו. בגלל הבעיות שנוצרו בחברת התעופה אייר בוליביאנו בוטלה הטיסה וכאלטרנטיבה הציעו לנו שוב טיסה עם חניות ביניים, לינה בלימה והגעה מחר בבוקר לקוסוקו, או לחילופין, נסיעה במכונית דרך טיואנאקו ואגם טיטיטיקקה לפונו ומחר טיסה לקוסקו. אנחנו מעדיפים את האופציה הזו ונלי, בטובה, הסדירה הכול בזמן היותנו באורורו. על כן הבוקר אנו יוצאים בחברתה לטיואנאקו ואחר כך למעבר הגבול, שם יחכה לנו רכב פרואני. בעת הנסיעה ברחובות העיר אנו מבחינים באנשים המכינים כסאות על המדרכות. מתברר כי היום יש גם כאן קרנבל. בתחנת הדלק כל המתדלקים לבושים בתחפושות. 

בשנת 1952 נערכה בבוליביה רפורמה חקלאית אשר על פיה בעלי האחוזות הגדולים הצטרכו להתחלק באדמותיהם עם הפועלים שלהם. הפועלים לא ידעו איך להתנהל לבד וחלקם עזבו את הקרקעות והגיעו ללה פאס, רובם בני האימרה. אם בכפרים היו להם בתים קטנים הרי שלכאן הם הגיעו ללא אמצעים ובנו שכונות עוני בפאתי לה פז, בלי תשתיות של מים וחשמל ובתנאי מחיה מינימאליים. כך הוקמה שכונת אל אלטו אותה אנו חוצים עכשיו. ה"שכונה" מונה כיום כמיליון אנשים והיא צופה על לה פאס מלמעלה, בגובה של כ-4000 מ`. פנינו לכוון דרום – מזרח לטיואנאקו. כל העיר לה פז לפנינו, בתיה מנצנצים בשמש. מצפון מתנשאים הרים מושלגים – לה ריאל קורדילרה והצ`קלאטיה. נוסעים באלטיפלאנו. לאורך כל הדרך שולט צמח נמוך, בעל ענפים חדים, שנקרא פאגאפראוה. מדי פעם חלקות מעובדות. כאן אין מערכת השקיה והאיכרים תלויים בחסדי שמיים. הם מגדלים במחזוריות של 4 שנים – שנה קינואה, שנה תפוחי אדמה, שנה ברלי (אוכל לבהמות) ושנה שומטים את הקרקע ללא עיבוד. פה ושם רואים בשדות טקסים של איכרים המפזרים על האדמה אלכוהול בכדי לבקש/לקבל את ברכת הפצ`אממה. עוברים בעיר לאגה וקונים לאגה בריד – פיתות חמות וטעימות המיוצרות רק כאן. 

מתחילים לטפס לעבר טיואנאקו. בגובה 4028 מ` יש נקודת תצפית ממנה רואים את ההרים המושלגים המרהיבים וגם את אגם טיטיקקה. אי אפשר לצלם את המראה הנהדר של ההרים המושלגים כי השמש נגדנו. כאן חיים בעיקר בני האימרה הסובלים מקיפוח מתמשך. עד לפני שנה לא גייסו אותם לצבא וגם היום – רק למקצועות מיוחדים. הם נוהגים להחליף את שמותיהם לשמות ספרדיים. קשה להאמין שהם נצר לתרבות כה מפוארת, תרבות טיואנאקו. כבר בתחילת הספירה פיתחו כאן הכוהנים טכניקות חקלאיות. הם גידלו דגנים ותפוחי אדמה ופיתחו מרכז כלכלי ותרבותי מפואר. הם ידעו לעבד מתכות ופיתחו ברונזה מנחושת ומבדיל, בכדי ליצור כלי פולחן, כלי מלחמה וכלי עבודה. עם הזמן הפך המקום למרכז טקסי וכלכלי ענק שעדויות להשפעתו נמצאו בכל רחבי קיסרות האינקה. כיום זהו האתר הארכיאולוגי החשוב ביותר בבוליביה. לפני כמה חודשים נבחר לבוליביה נשיא חדש, מבני האימרה, ועיני כל נשואות לשינוי שזה יביא במעמדם. 

לתחילת הכתבה

אגם טיטיקקה

אגם טיטיקקה נחשב לאגם הגבוה ביותר בעולם, 3820 מ` מעל פני הים. ארכו כ-200 ק"מ ורחבו מגיע ל-97 ק"מ. לצערנו אין לנו זמן להגיע לאי השמש הנחשב במיתולוגיה של האינקה למקום בו נולדה השמש. ממשיכים, לצד אגם טיטיקקה, לעבר עיר הגבול דסאגואגרו. המזוודות עוברות לעגלה הנישאת בידיה של אישה מבוגרת ולאחר כל הסידורים הביורוקרטים של מעבר גבול הן מועמסות על המכונית הפרואנית. אנחנו נפרדים מנלי ועושים הכרה עם מדריכנו הפרואני, רויאר. 

מייד עם צאתנו לדרך מבחינים בהבדל. הדרך, לאורך האגם, הרבה יותר מיושבת. השדות מעובדים. משפחות מעלות בשדות קטורת בתפילה לפצ`אממה שתיתן ברכה. השנה הייתה קרה מאד ותפוחי האדמה ניזוקו. במקום אחר – נשים וגברים, לבושים בגדי חג צבעוניים, רוקדים סביב עץ מקושט בבלונים, לצליליה של תזמורת ותופים, בידם רצועת פונפונים שאותה הם מסובבים במעגלים. אנחנו רצים למקום ושמעון מצטרף לרוקדים. מייד מנדבים לו רצועה. בשלב מסוים הם רוקדים בזוגות ו-2 נשים מצרפות אותו אליהן. השמחה רבה. מדריכנו מסב את תשומת לבנו כי העץ הועמד במקום והוא ללא שורשים. במהלך היום יכרתו אותו. הוא אינו יודע להסביר לנו את משמעות המנהג. 

לאחר כ-3 שעות מגיעים לפונו, כאן אנו שטים לעבר האיים הצפים – אורוס איילנד. האיים נבנים על ידי תושביהם, באגם טיטיקקה באמצעות צמח הטוטורה. הם קוצרים את הצמח הגדל באגם ויוצרים ממנו את האיים. כל שבועיים יש להניח מצע חדש. הישן נרקב. גם הבתים עשויים מאותו החומר וכן הסירות. עומק האגם במקום זה הוא כ-10 מ`. התושבים מתפרנסים מדייג וממכירת עבודות יד לתיירים ( שטיחים ארוגים ודלועים חרוטים ומצויירים). המקום נראה מאד תיירותי ומאחורי האיים נראים בתים צפים על חביות (שם כנראה מתגוררים באמת חלק גדול מתושבי האיים) וסירות מודרניות.  

לתחילת הכתבה

קוסקו

28.2.06 – יום שלישי, פונו – חוליאקה – קוסקו: השכם בבוקר אנו נוסעים מפונו לעבר חוליאקה. 45 דקות של נסיעה בדרך משובשת, לשדה התעופה. בכיכר המרכזית של חוליאקה (פלאסה דה ארמס כמובן) קבוצות קבוצות של אנשים מתופפים ושרים. היום יש קרנבל בחוליאקה, אבל אנחנו ממהרים לטיסה. טיסה קצרה של 35 דקות ואנו בקוסקו. מלון קאסה אנדינה – לאכזבתנו לא הסניף הנמצא בכיכר המרכזית. אך מקבלים אותנו באדיבות ובחיוך. התארגנות קצרה ויוצאים לעבר פלאסה דה ארמס, הכיכר המרכזית המרהיבה על כנסיותיה היפות והקשתות הקולוניאליות בחזיתות הבתים אשר מתחתן אפשר כמעט להקיף את הכיכר. קוסקו הינה פנינה אמיתית. העיר שהייתה בירת האינקה בנויה מרחובות צרים, עולים ויורדים, כאשר קירות האבן שבנו האינקה משמשים היום יסודות למבניה. ברחוב לורטו האבנים הינן גדולות במיוחד, יושבות זו על זו ללא חומר מחבר. העיר על חנויותיה היא כולה שוק אחד גדול וצבעוני. 

לאחר שהסתובבנו כה וכה ושתינו קפה במרפסת הצרה של קפה טרוטמונדו, עם נוף הכיכר המקסים, מנסים לחפש את הבית של פיסטוק. לשם כך נכנסים לאינטרנט, לאתר למטייל, ומאתרים את הכתובת. תומר מהבית של פיסטוק מקבל אותנו בחום רב ולבקשתנו מארגן לנו נהג ורכב ליום ה`, לעמק הקדוש, עד יוקאי, שם על פי התוכנית המקורית נבלה את הלילה. המקום נמצא בגמר שיפוצים, אנו מזמינים צהריים ובינתיים שמעון נותן יד לחידוש ספה. זוהי רגיעה טובה לקראת המשך הסיור בעיר. עוד זמן רב מסתובבים בחוצות העיר, לסיום שותים שוב קפה בטרוטמונדו. הפעם כל הכיכר מוארת ובמיוחד הכנסיות היפהפיות הניצבות בה.

1.3.06 – יום רביעי, קוסקו: 
עם בוקר אנו יוצאים לעבר רחוב האמנים, סאן בלאס, עם החצרות הפנימיות היפהפיות. משם ממשיכים, בהמלצת משפחת שלו, לעבר בית המלון המיוחד שהיה פעם מנזר וממוקם ברח` Palacio . ממשיכים להסתובב בעיר עד כלות הכוחות וחוזרים להתרגעות קצרה במלון. בשעה 2 בצהריים מצטרפים לסיור מאורגן. בסיור 10 משתתפים, מתוכם 5 ישראלים. אנחנו מתחילים באתר סקסיואמאן. עולים במעלה ההר, מעל קוסקו ומגיעים למדשאות רחבות ידיים אשר נתחמות, מצד אחד על ידי חומה מפותלת מאד, עשויה מאבנים ענקיות שמשקלן מאות טונות והמחוברות אחת לשנייה רק באמצעות סיתות נכון. מדריכנו אומר כי קוסקו נבנתה בצורת פומה ואתר זה היה הראש של הפומה. החומה המפותלת באה לייצג את שיני הפומה ורק חלק קטן ממנה שרד את הספרדים. מצד שני תוחמת את המדשאה גבעת רודאדרו ועליה שורה של כסאות מגולפים – כסאות מלכי האינקה. המדשאה היוותה מגרש מצעדים מלכותיים. כנראה שהמקום שימש גם כאתר פולחן. 

מכאן אנו ממשיכים לקנקו - סלע ענק עם גילופים, מנהרות המתפתלות כזיגזג ומערה עם מזבח חצוב בסלע. האתר שימש להקרבת מנחות לאלים. בטאמבו מצ`אי, מקדש המים, יש באניו דל אינקה ומעיין נובע, כלומר אמבטיה מאבן ששאבה את מימיה מהמעיין ושימשה כנראה גם היא למטרות דתיות. גם הדרך לאתר מאד יפה. 

אנחנו חוזרים העירה, לקוסקו, לבקר במקדש השמש של האינקה – קוריקנצ`ה, אשר עליו בנו הספרדים את כנסיית סנטו דומינגו. קוריקנצ`ה משמעו דיסק הזהב, משום שהייתה כאן תמונת שמש ענקית מזהב עם קרניים לכל הצדדים וקירות המקדש היו משובצים גם הם בזהב. המקום שימש כמקום פולחן השמש ומדהים לראות את היכולת ההנדסית של בני האינקה לערוך חישובים אסטרונומיים ולבנות על פיהם את קירות וחלונות המקדש, זאת בכדי שהמקום ישמש גם כמצפה כוכבים ממנו עקבו הכוהנים אחר אירועים שמימיים. כיום נותרו רק חלק מקירות האבן. הזהב נשדד על ידי הספרדים והם הקימו כאן כנסייה ענקית, עם קשתות קולוניאליות יפות. קשה לנו להתרגש מהיופי ביודענו את מחיר ההרס שנגרם לשם כך. 

יש כאן קיר מקומר ששרד רעידות אדמה רבות שעברו על קוסקו. מה שלא יכול היה לעשות הטבע עשו הספרדים – הרסו, השמידו ובזזו. קשה להאמין, אך במהלך 200 השנים האחרונות הושמדו בדרום אמריקה כ-20 מליון בני אדם על ידי הכובשים למיניהם. עם השקיעה אנו יורדים לכיכר, לקתדרלה הבנויה בסגנון הברוק. למעשה זהו מתחם של 3 כנסיות, כולן פעילות. יש כאן שימוש כבד בזהב ובכסף אשר הספרדים שדדו מהאינקה אבל גם אלמנטים של אמנים אינדיאניים אשר השתמשו במוטיבים המוכרים להם בשילוב עם מוטיבים ספרדיים. כמו כן יש בה אטריום מעץ מפוסל, מרהיב. עם גמר הסיור אנו חוזרים לבית של פיסטוק, לתומר, לסכם סופית את הפרטים לנסיעה מחר לעמק הקדוש.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×