אתיופיה - טיול שורשים או ``המסע חזרה הביתה``

אתיופיה, למרות היותה מודרנית מבעבר, עדיין מצליחה לשמור על המסורת העתיקה ועל נופי הבראשית. יוסי, שעזב אותה לפני 24 שנה, חוזר לבקר בה. הוא זוכה למפגש מרגש עם מכר מהעבר, מבקר בכפר בו נולד, שאינו זהה למה שהיה בעבר, וחולף על פני נופים שמזכירים לו רבות מילדותו. אתם מוזמנים להצטרף למסע באתיופיה שהוא חזרה בזמן.
יוסי יטמנו
|
מפה
תמונה ראשית עבור: אתיופיה - טיול שורשים או ``המסע חזרה הביתה``
© רתם סוננברג

מגיעים לאדיס אבבה

ב- 9/1/08, בשעה 24:20, אנחנו יוצאים עם טיסת אתיופיאן אירליינס מת"א לאדיס אבבה, אתיופיה. נוחתים מוקדם בבוקר, בשעה 06:00 (שעון מקומי). אנחנו פוגשים בעיר גדולה מאד, מזוהמת מאד, עמוסה במוניות ישנות ומקרטעות, מלאה בעשן, היוצא מהמכוניות וחונק את העיר והרבה אבק. בנוסף, מגלים פער בולט מאד בין עשירים לעניים. אנחנו רואים את חסרי הבית וקטועי האיברים ברחובות, וצמוד אליהם את העשירים, שנוסעים במרצדס או בג`יפ מפואר.
 
באדיס עצמה אין הרבה מה לעשות, למעט ביקור בשלושה מקומות היסטוריים: כנסיית השילוש הקדוש, המוזיאון הלאומי ו- כנסיית "אנטוטו". כנסיית השילוש הקדוש ("טריניטי", או באמהרית "סלסה" שפירושו שילוש) נבנתה בסביבות שנת 1930 על ידי הקיסר היילה סלסה. אני מגיע לכנסיה עם נהג מונית נוצרי אורתודוכסי אדוק, ששמח לשמוע על ביקורי בכנסיה ואף ממתין לי (על חשבונו) כחצי שעה בחוץ עד שאסיים את הסיור בה. בתוך הכנסיה, על הקירות, יש ציורים מתקופת התנ"ך, החל מאדם, חווה והנחש, אברהם אבינו, משה רבנו, שלמה המלך ואחרים, שקשורים לדת הנוצרית. בנוסף, אפשר למצוא בה גם את קברם של הקיסר היילה סלסה (שבנה, כאמור, את הכנסייה) ואשתו וכן את כיסאות מושבם אשר מעוטרים בזהב. 

לאחר שהכומר, שמעביר את הסיור בכנסייה, מסיים את הסבריו, אני מבחין באזור מגודר שנמצא בתוך הכנסיה, אזור אותו בוחר הכומר שלא להזכיר. אני פונה אליו לשאול על האזור והוא עונה שזהו אזור שאסורה הכניסה אליו (אפילו גם לכמרים עצמם). אני מבין מיד שמדובר בארון הקודש. אני אומר לו שאני מישראל, ארץ הקודש (בתקווה שעובדה זו תאפשר לי להתקרב לאזור יותר), אך הוא משיב שדווקא עובדת היותי יהודי אוסרת עליי את הכניסה לשם. רוב האוכלוסיה באדיס אבבה היא אוכלוסיה נוצרית אורתודוכסית, אדוקה מאוד, שמאמינה שהדת שלה היא זו הנכונה (ועל פי סיפורים ששמעתי מהמקומיים, עולה גם מספר המאמינים בה מדי שנה). זו אולי הסיבה לדבריו של הכומר... 

במוזיאון הלאומי, היכן שניתן לראות את האדם העתיק שנתגלה (בשמו המפורסם "לוסי") ובכנסית "אנטוטו", שאומרים שהיא מרשימה יותר מכנסיית השילוש, לא יוצא לי לבקר, אך מדברים ששמעתי מומלץ הביקור שם.

  • לינה: באדיס אבבה אני לן במלון שנקרא Awraris, מלון ישן וצנוע עם חדר מרווח מאוד, ארוחת בוקר אירופאית והכי חשוב - עם מקלחת חמה. עלות הלינה ללילה - 25$. האזור שבו המלון ממוקם נקרא אזור "22" והוא נמצא לא רחוק משכונת העשירים שנקראת בולה
  • אוכל: למי שלא רגיל לאכול את האוכל האתיופי ורוצה להרגיש קצת בבית, יש באזור בולה כמה מסעדות טובות עם תפריט, שמזכיר את המאכלים של כמה מסעדות בארץ. 
  • תקשורת: מי שרוצה להרגיש עוד יותר בבית ולתקשר עם הארץ באמצעות אינטרנט אלחוטי יכול ללכת באותו אזור ל – Swiss Café.

לתחילת הכתבה

מבקרים במחוז גונדר

את הנסיעה לגונדר אנחנו עושים בג`יפ קטן מסוג סוזוקי ויטרה (שאגב לא מומלץ לקחת ג`יפ כזה מחוץ לאדיס אבבה, בעיקר בשל העובדה שצמיגיו לעיתים לא מתאימים לנסיעת שטח, כפי שהיתה לנו בהמשך). עם היציאה משטחי הבירה, אדיס אבבה, אני מתחיל לנשום את האויר הצח והנקי של אתיופיה האמיתית. התכנון של המסלול הוא לעבור דרך מחוז גוג`ם (ארץ ה"טף"), ללון בעיר בהר-דר, שנמצאת על אגם טנא המפורסם, לבקר במפלי הנילוס (המכונה, גם, על ידי התושבים "צ`יס אביי", שפירושו "המפלים המעשנים"), לאחר מכן לנסוע למחוז גונדר וללון בעיר המחוז, לבקר במבצרים שבנה הקיסר פסיל בעיר גונדר, לנסוע להרי סמיין ובחזרה לבקר בגולת הכותרת - כפר הולדתי צ`רביטה.

 לתחילת הכתבה

בהר-דר

הנסיעה לבהר-דר היא נסיעה לא קלה. אנחנו עוברים דרך יער אביי, יער שאורכו כ- 42 ק"מ, כולו עליות וירידות ורובו לא סלול כלל (זו הסיבה לכך שהג`יפ ששכרנו מתפנצ`ר. אנחנו מגלים שהצמיגים שלו לא מתאימים לתנאי השטח). בדרך אנחנו רואים כפרים קטנים עם בתים העשויים מקש, הרבה עדרי צאן ובקר ואת תושבי הכפרים, המזכירים לי את ילדותי. הנוף בדרך בחלקו הררי עם הרבה שיחים, וחלקו חקלאי ומכיוון שהתקופה בה אנחנו מבקרים היא תקופת הקיץ, אנחנו רואים את הכפריים החקלאים עסוקים בעבודת הקצירה (עם מגל, כמובן, ולא עם טרקטור קצירה). את הלילה אנחנו עושים בעיר המחוז של גוג`ם - דברה מרכוס (מכיוון שידענו שנגיע לעיר בהר-דר בשעת לילה מאוחרת, לא רצינו לקחת סיכונים מיותרים). דברה מרכוס היא עיר קטנה, מעין תחנת מעבר לאזור הצפוני של אתיופיה. זוהי עיר מקסימה, פשוטה ובאופן מפתיע, ובהשוואה לערים אחרות, אפשר למצוא בה הרבה בתי מלון. למחרת, אנחנו קמים בסביבות השעה 6:00 בבוקר, ולאחר ארוחת בוקר קלה אנחנו מתחילים את הנסיעה לבהר-דר. אנחנו מגיעים לבהר-דר בסביבות השעה 12:00 בצהריים, מתמקמים במלון ולאחר ארוחת צהריים יוצאים לסיור בעיר.

לתחילת הכתבה

אגם טנא

אנחנו הולכים לאזור אגם טנא המפורסם, אגם שמצרים לא יכולה להתקיים בלעדיו, שכן הוא מהווה מקור המים שלה (לא בכדי יש האומרים שללא הנילוס אין קיום למצרים). האגם חוצה שני מחוזות חשובים באתיופיה: מחוז גוג`ם ומחוז גונדר. זהו אגם גדול, שזורם למצריים דרך הנילוס כאשר עם הזרימה הוא סוחף אדמה עשירה ופוריה לכיוון מצרים. כשאנחנו מגיעים לאגם, בעלי סירות מקומיים מציעים לנו לעשות בו שייט כדי להרגיש את האגם מקרוב ולהתרשם מאוצרותיו וממיני בעלי החיים שבו, כמו תנינים והיפופוטמים. ואכן, שייט של שעה וחצי באגם מפגיש אותנו עם שני היפופוטמים, העולים מעל פני הים וצוללים חזרה אל מתחת למים. כמובטח, התמזל מזלנו. את הערב אנחנו מבלים בפאב מסורתי שנקרא "בלגרו", בו מנגנים אומנים שנקראים "אזמרי". אלה אומנים אשר מנגנים על הכלי המסורתי והמפורסם - "מסינקו" ותוך כדי ניגון שרים שירי חרוזים על היושבים בפאב (מקומיים המבינים את השפה והתרבות יבינו את השירים. אחרים, סביר שלא). למחרת בבוקר אנחנו מבקרים במפלי הנילוס, מפלים מרשימים, שהזרימה שלהם, במרוצת הזמן, פחתה עקב ניצול המים ליצור חשמל. משם אנחנו ממשיכים לכיוון גונדר. 

לתחילת הכתבה

העיר גונדר

בדרך לעיר גונדר הנוף הופך להיות יותר הררי ומעניין. אנחנו רואים הרים מרשימים בכל מיני צורות, הרים תלולים מאוד, שנראים כמו צוקים שתקועים באדמה. גונדר היא עיר של מבצרים ובעברה הרחוק הייתה עיר הבירה של אתיופיה. אנחנו מגיעים אליה בסביבות השעה 17:00 ומגלים שכל המלונות הטובים שבה מלאים בעקבות חגיגות ה"טימקט" (טקס טבילה נוצרי שמגיעים אליו מכל העולם). שם, אני מתחיל להרגיש שאני מתחבר יותר לאנשים, אנשים הדומים לי יותר מבחינה מנטלית וניב השפה. מכיוון שאנחנו מבינים שעם הג`יפ שיש לנו לא נוכל להגיע להרי סמיין הידועים (הנמצאים במרחק של 210 ק"מ בערך מגונדר), אנחנו מחליטים לחפש ג`יפ חלופי אבל ללא הצלחה. כל מה שאנחנו מוצאים יקר מאוד ולכן אנחנו מוותרים על הרי סמיין. בבוקר למחרת אני רואה את העיר גונדר מתכוננת לחגיגות "הטימקט". אנשים לבושים בבגדים מסורתיים בצבע לבן ומזמרים מזמורי תפילה. 

הנסיעה מגונדר וצפונה היא נסיעה בכביש לא סלול ובעייתי ולא כל רכב יכול לנסוע בו, מה שמדאיג אותי. אני תוהה אם ואיך אוכל להגיע לכפר הולדתי (שהוא הסיבה העיקרית לביקורי). לאחר חיפושים ממושכים, אנחנו מוצאים נהג מונית שמסכים לעשות את הנסיעה (נסיעה שאורכה כ- 60 ק"מ) תמורת 400 ביר (שווה ערך ל- 200 ש"ח). כל הטקסים לקראת הטימקט, שאמור להתחיל בערב, לא מעניינים אותי במיוחד. אני רוצה להגיע לכפר הולדתי, צ`רביטה. אני ממהר למצוא את הנהג, איתו סיכמנו על הנסיעה, בודק שהכל כשורה ויוצא לדרך בהתרגשות. במהלך כל הנסיעה עולות מחשבות רבות במוחי. מה ארגיש כשאגיע לכפר? האם אזהה את המקום?...

לתחילת הכתבה

גדבייה והכפר צ`רביטה

לאחר נסיעה, שגם הפעם לא קלה וארכה כשעה וחצי, אנחנו מגיעים לעיר קטנה - גדבייה, אותה אני אמור לזהות מכיוון שהייתה העיר הכי קרובה לכפר שבו נולדתי (היא נמצאת במרחק של 6 ק"מ בערך מהכפר). הנהג עוצר במרכז העיר, שאז, בילדותי, נראתה לי כעיר מודרנית מאוד ובמבט של היום נראית רחוקה מרחק שנות אור ממודרניזציה. שום דבר בעיר לא מוכר לי. בקצה העיר ישנה גבעה, אותה אני חייב לזהות וממנה אני מתכנן לרדת וללכת ברגל מרחק של 6 ק"מ. אני מתחיל להתקדם ולאחר הליכה של כעשר דקות אני רואה מראה שמחזיר אותי 24 שנים אחורה. הדרך לכפר נשארה כפי שהיא וההרגשה שאני חש היא כאילו שחזרתי אחורה בזמן... כאילו אני הולך את אותה הדרך שהלכתי לפני 24 שנים, רק שעכשיו אני אדם אחר...

יום המסחר העיקרי בגדבייה הוא ביום שבת, בו מתקיים שוק בעיר. בדרכי אני פוגש אנשים שמגיעים מאזור הכפר שנולדתי בו ועושים את אותה הדרך שאנחנו עשינו לפני 24 שנים כדי להגיע לשוק, לקנות או למכור סחורות. בדרך אני עובר ורואה את אותם שטחי אדמה שהיו שייכים לנו, שטחים ששייכים לאנשים אחרים, אני רואה ילדים רועי צאן בדיוק באותם המקומות שהייתי בהם, אז בגילם ונראה כאילו שהעדר הוא אותו עדר שהיה אז והילדים אותם ילדים...  ואני, אחד מהם. אני ממשיך ללכת לכיוון הכפר בעוד ליבי פועם בחוזקה. בקצה הגבעה אני אמור לראות את הכפר שנולדתי בו אבל פתאום אני מגלה שהכל השתנה והפך להיות שטח חקלאי. הכפרים הועברו למקום אחר ולא ניתן לזהות את מקום הכפר. 

ממש לפני שאני עוזב את המקום מגיעות שתי ילדות לכיווני. אני שואל אותן על הוריהן ועל אנשים אחרים שגרו בכפר בעבר. הן כמובן לא יודעות דבר על מה שהיה לפני 24 שנים ולא יכולות למסור לי את המידע אותו אני מבקש אבל מוסרות לי את שם אביהן, שם שאותו אני מזהה. לפתע, אני שומע מישהו קורא להן. אני שואל אותן מי זה והן עונות שזה אביהן. אני צועד לקראתו. הוא מבחין בי ומבין מה מעשיי כאן. הוא שואל אותי לשמות הורי. אני עונה לו והוא מחבק ומנשק אותי עם דמעות בעיניים. הוא כמובן זוכר את שמי ומופתע לראות אותי מגיע למקום שעזבתי בחסות החשיכה לפני 24 שנים. 

המפגש היה מרגש מאד. אני נפרד מהאיש הנחמד וממשיך עם המונית חזרה לגונדר. כשאני מגיע אל העיר, חגיגות הטימקט בשיאן. אנשים מקפצים בקבוצות ושרים שירי הלל לאלוהים. הם עונדים שרשראות עם תליון צלב, בגדיהם מקושטים בצלב ואפילו המקלות שהם מחזיקים הם בצורת צלב. התחושה שמתקבלת היא שהנצרות תופסת שם מקום מרכזי בחייהם של התושבים. כמעט בכל שיחה שמנהלים איתם מוזכר ישו או אחד משליחיו. עתה אני מצליח להבין עם מה התמודדו אבות אבותי בימים ההם. סביר שאם לא הייתה להם את אותה אמונה חזקה ואותם עקרונות, ספק גדול אם הייתי כותב לכם את הסיפור הזה עכשיו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×