אתיופיה - רפטינג, ג`ונגל, עוני ונצרות

שבוע של שיט על הנהר מכניס אותנו אל ממלכה פראית, אשר לא ניתן להגיע אליה בדרכים אחרות. כאן הטבע בשיא תפארתו – זהו הג`ונגל האמיתי של אפריקה השחורה והבתולית...
ערן פלג
|
מפה
תמונה ראשית עבור: אתיופיה - רפטינג, ג`ונגל, עוני ונצרות
© רתם סוננברג

אדיס אבבה - מפגש ראשון והתאקלמות

הנחיתה באדיס אבבה לוותה אצלי בהלם. העוני כל כך בולט וצורם לעין, שונה כל כך ממה שהכרתי עד כה מטיולי בעולם. זהו עוני בקנה מידה שונה לחלוטין - כמות האנשים הנמצאים ברחוב בתוך "פחון", "מלונה" או סתם עטופים בסחבה, ילדים בעלי מומים ובטן מנופחת מרעב, כל אלו היו הלם תרבותי גם למטייל כמוני, שראה כבר עולם.

הרצון לטייל בטבע הפראי של אפריקה הינו חלום ישן שלי, שלא מומש זמן רב. בחופשת הסמסטר האחרונה ידעתי שזו ההזדמנות הטובה ביותר. לאחר מספר בירורים החלטתי להצטרף למשלחת רפטינג של חברת "נהרות", למסע בנהר האומו ולאחר מכן להמשיך לטייל באופן עצמאי בצפון אתיופיה.  טיסת לילה של אתיופיאן איירליינס מביאה אותנו לשדה התעופה החדש של אדיס אבבה, בירת אתיופיה. אתיופיה היא המדינה הנוצרית הראשונה באפריקה אשר הינה רפובליקה פדראלית, שסועת קרבות וסכסוכים בעשורים האחרונים, מדינה חקלאית אשר תלויה בעונות השנה על מנת לספק את המזון הנדרש להאכיל את האוכלוסייה. פריקת הציוד והעמסתו על המיניבוס אשר לוקח אותנו בנסיעת לילה חשוכה לכיוון מלון אקסטרים. מבעד לחלוננו אנו מתחילים לעכל מה הם כל הגושים מכוסי הניילון שפרוסים ברחובות בשעת לילה מאוחרת זו. אדיס אבבה ממוקמת במרכז אתיופיה בגובה של 2200-2500 מ` מעל פי הים. עיר זו הינה דוגמא לעיר בירה של המדינות הנכשלות ביותר. התשתיות של העיר אינן יכולות לשאת ולהכיל כמות כזו של אוכלוסייה, המהגרת מהכפרים עקב השאיפה והתקווה לעתיד טוב יותר בעיר.

אור הבוקר מוציא אל הרחוב את המוני האנשים בעיר, אשר רובם עדיין מתניידים בדרך הישנה והמוכרת - ברגל. בתוך הערפילים וצינת הבוקר העוטפת את הרחובות שמעלים צחנה, חוצות את הרחוב קבוצות רצים אשר מקוות להגיע ולגעת בתהילה, כמו הגיבור הלאומי - היילה גאברסילאסי - אלוף העולם בריצות ארוכות, מושא הערצתם של תושבי אתיופיה.

ההתארגנות עם הציוד חשובה ולכן מבצעים אותה כבר באדיס אבבה: אנו בודקים את הסירות, מנקים את כלי האוכל, אורזים ואוטמים באופן המיטבי את מוצרי המזון שהובאו מהארץ ואת אלו שנקנו בשוק הססגוני באדיס אבבה.

לתחילת הכתבה

הירידה אל עמק האומו

בבוקר יום שלישי אנו מעמיסים את הציוד ומתחילים בנסיעה דרומה - לעבר נהר האומו. הדרך מטפסת על הרמה האתיופית ההררית ועוברת בתוואי "דרך המלך האתיופית". כל קשר בין שם הדרך לאיכותה הינו מקרי בלבד. דרכים ראשיות רבות באתיופיה הינן דרכי כורכר סלולות, אשר מצב אחזקתן תלוי מאוד בעונת השנה, ולרוב הן באיכות ירודה. האתיופיים עדיין לא עברו את המהפכה של הרכב הפרטי. מספר כלי הרכב הינו פחות מ-1 לכל 1000 תושבים, ורכבים אלו נמצאים בעיקר בערים. התחבורה באזורים הכפריים מתבססת רבות על הליכה ברגל, עגלה רתומה לפרדה או קפיצה לתוך משאית משא.

אתיופיה הינה מדינה כפרית בעלת מרחבים אדירים המיועדים לחקלאות בה הקפה, הטף (סוג של חיטה), שעורה, תירס, וקנה סוכר הינם הגידולים המרכזיים. הכפרים בנויים לאורך צירי הנסיעה המרכזיים על מנת לאפשר מסחר, מבני הכפר הינם בקתות עשויות עץ, קש וטין. העץ השולט באזורים אלו הינו האקליפטוס- עץ שיובא מאוסטרליה על מנת להציל את הקרקע מסחיפה עקב הכריתה ההמונית לצורכי חימום ובישול, אך נסיון הצלה זה לא צלח היות והאקליפטוס אינו אוחז קרקע כמו מיני עצים שונים, וקרקע רבה נסחפת באזורי הרמה האתיופית.

בשעות הצהריים עצרנו לארוחה והתרעננות בעיירה נחמדה בשם גיון, טיול סוסים עם כרכרות ברחבי העיירה וקדימה, ממשיכים דרומה. ככל שהדרמנו, ירדנו בגובה מהרמות האתיופיות לכיוון נהר האומו. הצמחייה הולכת ונעשת צפופה וסבוכה יותר, כמות הציפורים ומיני הצמחים מרמזים כי אנו קרבים לעמק/קניון נהר האומו. בשעות אחר הצהריים הגענו סופסוף לגשר גיבה ממנו אנו מתחילים ברפטינג. פורקים ציוד ומקימים מאהל על גדות הנהר. אנשי הכפר הקרוב אלבלטי מבחינים במתרחש, ועשרות סקרנים מגיעים.

זהו, הגענו לתכל`ס של הטיול. האנשים שהתקבצו כל אחד ממקום שונה בארץ ולא ממש הכירו זה את זה טרם הנסיעה, מתחילים לחיות 9 ימים ולילות אחד בתוך השני. הצלחת הטיול תלויה הרבה באינטגרציה החברתית, בקשרים ובסכסוכים אשר עוברים על קבוצה במהלך מסע אינטנסיבי כזה. הערב הראשון עבר בשירה, סיפורים וויסקי אל תוך הלילה סביב המדורה. שעת לילה מאוחרת, מתחלפים בסבב השמירה על המאהל על מנת שהמקומיים לא ירוקנו אותנו כבר ביום הראשון. הנהר רועש ונשמע מאיים בחושך, השמיים זרועים בכוכבים. אנו מכינים עוד קנקן תה כדי להתחמם ולהישאר ערים עם השומר המקומי המנומנם החמוש בקלאצ`ניקוב, אשר את שירותיו שכרנו מהכפר הסמוך. כל רחש קטן מפחיד ואתה לא ממש יודע אם לשייך אותו לחיה, לנהר או למקומי שמתגנב לגנוב אוכל להשביע את בטנו הריקה.

בשעות הבוקר המוקדמות קרני השמש מכות באוהלים וזורקות אותנו החוצה. אנו מנקים את העיניים משנת הלילה הראשונה לאורך הנהר ומבחינים בקופים (בבונים) בצידו השני של הנהר בעיקר אודות לקולות אשר השמיעו, עיזים יעלים ופרות שותים מהנהר שמימיו חומים והיפופוטם צעיר נח לו בצל אחד העצים על גדות הנהר- איזה תמונה לפתוח איתה את היום...

לתחילת הכתבה

שיט בנהר האומו

אנו מעמיסים את הציוד הרב לתוך הסירות, קושרים ומאבטחים, בודקים את איזון הסירה ויוצאים לדרך לאחר כמה תרגולים של מיומנות חתירה והצלה בנהר. הנהר רחב יחסית (50 - 100 מ`), וזרימתו איננה מהירה במיוחד באזור זה. השיט על הנהר מכניס אותנו אל ממלכה פראית, אשר לא ניתן להגיע אליה בדרכים אחרות. כאן הטבע בשיא תפארתו - זהו הג`ונגל האמיתי של אפריקה השחורה והבתולית. הקולות היחידים הבוקעים מהגונג`ל הינם צווחות של מיני קופים שונים, נשימות (הוצאת האוויר מהנחיריים) שאחריה מגיע ניעור האוזניים הקטנות והחמודות של ההיפופוטמים וציוצי הציפורים. על צמרות עצים בתצפית מתמדת יושב לו ה- Fish Eagle, יושב ומחכה בסבלנות ובאצילות להזדמנות שלו לתפוס דג בריא  במימי הנהר. לא סתם בחרו האמריקאים בציפור זו להיות סמלם-  האצילות, המבט, הדבקות, היופי והחדות הינם מאפיינים אשר רצו ככל הנראה להביע דרך סמל זה.

הימים חמים מאוד, קשה להיות כל היום על הסירה, לכן שותים הרבה. מדי פעם עוצרים באיזה פינת חמד להפסקה ורחצה במפל או בריכה שרק הטבע יודע להעניק. זוהי אולי ההזדמנות היחידה להחזיר לגוף את הצורה, הריח והצבע המקוריים. זבובי הצהצה מתרבים ונהפכו למטרד, הם פשוט עוקצים עם העוקץ שלהם (מקדחה משופרת!!) דרך הביגוד, וכל עקיצה שלהם מרגישים טוב טוב. בשעות הערב מתרחשת החלפת המשמרות, זבובי הצהצה מפנים את מקומם ליתושים, ושוב מתחיל המחזה המוכר של ניסיונות מלחמוק מהעקיצות הטורדניות אשר עלולות גם להדביק אותך במלריה.

עצירות הלילה מתוכננות לחופים בהם לרוב ניתן לבנות מאהל. הערב יורד על הג`ונגל וצריך להספיק לבנות אוהל, לאסוף עצים ולבשל ארוחת ערב מזינה. העשייה המשותפת של חברי המשלחת מלמדת רבות האחד על השני, הכנת האוכל המשותפת, שטיפת הכלים בנהר, שיחה תוך כדי הקמת המאהל או איסוף העצים למדורה, יוצרים את הקשרים הכל כך חשובים לגיבוש קבוצה זו.

 השיט על הנהר נהפך לשגרה ואנו מחפשים כל יום ריגושים חדשים וחשים איך כל יום מחדיר אותנו עמוק יותר לג`ונגל הפראי. ככל שאנו יורדים בנהר, כמות ההיפופוטמים גדלה, ואנו נמצאים כבר ממש בהיפו-לאנד. ההיפופוטם הינו חיה מדהימה, יונק-על בשרשרת המזון, אשר שום חיה אינו מסכנת אותו באזורים אלו. צורתו המגושמת, משקלו הרב (קרוב ל-3 טון) וצבעו הסגלגל רק מגבירים את הדמיון לגבי התפתחות חיה מוזרה זו. את רוב שעות היום מבלה ההיפו (היפופוטם) במים כדי להתקרר ולהגן על עור גופו הרגיש מפני השמש הקופחת (הם עוד לא שמעו על אולטראסול...). כאשר ההיפו מחליט לשחות הוא ממש מרחף במים - רק אוזניו, עיניו ונחיריו בולטים במעט כדי לאפשר לו ראיה ונשימה. בשעות הלילה עולה ההיפו על גדות הנהר והולך לחפש מזון (עשב). הליכות אלו מבוצעות בדרכים (היפו טרייל). ממש לא מומלץ לחנות ליד היפוטרייל שכזה מפחד הדריסה/מחיצה של חיה רעבה זו אשר הולכת לחפש מזון. לפנות בוקר יורד ההיפו חזרה למים לאחר שאכל קרוב ל- 40 ק"ג עשב, את רובו הוא מחרבן בדרך מקורית ומעניינת תוך כדי סיבוב הזנב, דבר הגורם לרסס לכל עבר. ההיפו אינו טורף, אך בני אדם רבים מצאו את מותם בפיו של האחרון. ברגעי מצוקה והגנה על טריטוריה ההיפו נהפך לתקיף ואכזרי ויכול בביס אחד קטן לבלוע חצי סירה.

שעות הבוקר המוקדמות ביותר, עוד לפני שהשמש זורחת כאשר החיות עוד מנומנמות משנת הלילה, זוהי הזדמנות מצוינת לשוט בשקט עם הסירה ולראות את הג`ונגל מקיץ אל יום חדש. הנהר הולך ונעשה צר, קירות בזלתיים כהים מזדקרים משני צידיו. הנהר מתחתר בסלע הוולקני על בסיס קווי שבר או נקודות חולשה, הנוף הפך לקניון מרשים של מאות מטרים. אנו, בסירות קטנות וצהובות, מרגישים כל כך קטנים מול העוצמה האדירה הזו של הטבע, עוצמה שקשה לתאר ולהמחיש, ואפילו קשה מאוד לצלם. כאשר אתה נמצא שם אתה מרגיש כל כך קטן וחלק ממערכת הרבה יותר גדולה - הטבע. כמעט ואין היכן לעצור את הסירות, מהירות הזרימה עולה ועמה האשדים (רפידים). מדי פעם מבצבץ לו סלע בזלתי אשר עוצב במשך השנים על ידי זרימת הנהר - עיצוב אשר אומנים רבים היו יכולים רק לשאוף להגיע לרמתו.

שני גלים וקצת חוסר ערנות מפילים למים את אורן ואורית. הנהר במקומות אלו הינו אכזר ביותר, הוא יכול להראות רגוע אך בשנייה אחת שואב אותך במערבולת אדירה כלפי מטה, ושום חגורת הצלה לא תושיע מול איתני הטבע. כעבור זמן קצר המדריך שולף את אורית, אך אורן נסחף במורד הזרם במהירות לכיוון הגדה בה אנו מזהים, מה זה? תנין!!! אני חושב שזוהי הפעם בה חתרנו הכי מהר שרק אפשר, ממש כמו בסרטים המצוירים, רק שהפעם היה פה בחור שלנו הנסחף בנהר שורץ תנינים והיפופוטמים. לאחר פעולות חתירה נמרצות הצלחנו להגיע לאורן (התנין נשאר רעב הפעם...)

העצירות לחניית הלילה הפכו יותר ויותר מפחידות. במים מנצנצות עיניהם האדומות של התנינים, על גדות הנהר ניתן להבחין בעקבות היפו (היפוטרייל), ומי יודע עוד איזה חיות מסתובבות פה סביבנו בלי שאנו אפילו יודעים - ממש פארק היורה פה. לחלקנו מתחילות תופעות שונות ומשונות של מחלות מחלישות - קלקולי קיבה, כאבי ראש וגוף המגרד מעקיצות הצהצה ויתושים. בשעת ערב מגיעים שני מקומיים החיים בשבטים באזור הג`ונגל, מצוידים בעז מנופחת. מסתבר שהעז משמשת אותם לחציית הנהר, לא יאומן! התקשורת עמם ממש קשה, אך כשהצענו להם להישאר לארוחת ערב הם נשארו בשמחה ובבוקר הדגימו לנו את חציית נהר עם העז המתנפחת. על זה נאמר - ישנם מקומות בהם הזמן עצר מלכת.

שבוע על הנהר, האוכל הולך ואוזל, המים בטעם יוד, אנו מטהרים ומשתדלים שיהיו ממקורות נקיים כמה שיותר ולא מהנהר עצמו. לא קל אחרי שבוע להמשיך בשגרה של השיט, מאהל, אוכל, פריקה, בנייה בתוך המשלחת. לעיתים אדם צריך קצת את הלבד שלו, את השקט שלו להיות עם עצמו, כדי לעכל את מה שהוא רואה ומה שהוא עובר. הגוף שלנו עייף ורוצה כבר מקלחת אמיתית.

יום אחרון על הנהר. הנהר עטוף בערפל מסתורי שמסרב להתפוגג, אנו שטים קרובים, סירה אל סירה, על מנת לא לאבד קשר עין. גדות הנהר הופכות מתונות יותר ויותר והנוף נפתח לפנינו. בשעות הצהריים אנו מגיעים לגשר בלה. אנו מתחילים בפעולות פירוק ואריזת הציוד, וממתינים למיניבוס אשר אתו אנו ממשיכים את הטיול. הרגשה מוזרה לצאת מתוך הג`ונגל לאחר שלמדת ולו במעט להכירו ולחיות בתוכו. הרגשת הקלה מסוימת, המתח יורד, צילומים קבוצתיים ומתחילים את הדרך צפונה לעבר סודו.

לתחילת הכתבה

צפונה דרך איזור האגמים לאדיס

הדרך הינה דרך כורכר (כרגיל) ועד מהרה אנחנו תופסים נמנום קל במיניבוס. את נמנומינו קוטע פנצ`ר בגלגל המיניבוס. תיקונו הסתבך וגרם לקריסת המיניבוס על ראשו של הנהג ולפציעתו. רופא שהשתתף במשלחת טיפל בנהג המסכן טיפול ראשוני ומהר מאוד עצרנו רכב חולף ופינינו אותו לבית חולים (אם ניתן לכנות מקום זה כך...) בעיירה סמוכה. את מקום הנהג ליד ההגה תפס קובי (חבר במשלחת), וכך המשיכה לה החבורה העליזה לכיוון סודו. בסודו התקלחנו לראשונה מזה 9 ימים ( איזה כיף), ואכלנו ארוחת צהריים בריאה. נהג מחליף הגיע אלינו בינתיים, והמשכנו בנסיעת ערב לעיר צ`יצ`אמאנה, עיירה ג`מאייקנית בלב אתיופיה - רגאיי וראסטות בכל פינה. העיירה הוקמה על ידי מהגרים מג`מאיקה לאתיופיה. ההגירה התרחשה לאחר שהקיסר (הילה סלאסי), הגיע לג`מאיקה לאחר 7 שנות בצורת ובעת ביקורו שם נפתחו ארובות השמיים. הקיסר הפך לאליל בעיני אנשי העם בג`מאיקה, אשר בחרו להתקרב ולהשתכן באתיופיה.

אזור צ`יצאמאנה ממוקם באזור הסוואנות של אתיופיה, אזור שטוח מוקף שרשראות הרים היוצרים "מדבר בצל גשם". כפר הדייגים הוואשה נמצא מעט מדרום. השוק הינו בית חרושת לדגים בו מועבדים עשרות ילדים קטנים מבוקר עד ליל בדיג, ניקוי וסידור הדגים. מאות שחפים מרחפים באוויר סביב האגם בניסיון לצוד שלל, השקנאים גם כן שותפים לחגיגה ועל העצים מסביב יושבים וצופים להם המרבו. מרחק נסיעה קצר מצ`יצאמאנה נמצאים המעיינות החמים - רונדו ג`נט. מים תרמו-מינרליים בוקעים מהסלע בטמפרטורות גבוהות והופכים אתר זה לאתר בריאות ותיירות. זו הייתה הזדמנות טובה לצפות האחד בגופו של האחר, כמות העקיצות בולטת על גופינו (ממש מצורעים...).

את המשך הדרך צפונה עשינו על בסיס קו השבר הגיאולוגי - השבר הסורי-אפריקאי. השבר יצר באתיופיה אזור מורם (רכסי הרים) אשר לצדו אגמים נמוכים בהרבה. אגמים אלו נכללים בשמורת אגמי השבר - שאלה (shala) ואריאטה. השמורות הינן יעד מועדף לאלפי ציפורים כגון שקנאים, פלמינגו, סייפנים וקורמרנים, אשר מגיעות מארצות הקור.

בשעת לילה הגענו לאדיס אבבה, חזרנו למלון המוכר - אקסטרים הוטל. הזמן עד הטיסה למחרת הוקדש לסידור, ארגון, ניקוי ציוד הרפטינג, וסיור ל- derbe libanos הנמצאת שעתיים- שעתיים וחצי צפונית לאדיס אבבה. הנסיעה הינה באזור כפרי עצום ופורה, עיבוד השדות מבוצע עדיין בדרכים פרימיטיביות של שוורים ומחרשה. נראה כי האוכלוסייה שונה במעט ממה שראינו עד כה, ניב שפתם ואופן בניית הבקתה מלמד על כך.ה-derbe libanos הינה כנסייה השוכנת על מצוקי הגדה הדרומית של עמק נהר הג`מע. הכנסייה נחשבת כיום לאתר הקדוש ביותר לנצרות באתיופיה, אתר בעל מורשת מרפא, בו מבקשים להיקבר נוצרים רבים. עשרות בבונים מטיילים בחופשיות בסביבה המיוערת בכביש הגישה לכנסייה. מרחק נסיעה קצר מהכנסייה נמצא הגשר הפורטוגזי. זהו גשר מרשים שנבנה מעל הנהר כאשר הפורטוגזים באו לעזרת הכנסייה הנוצרית מול האסלאם. הליכה במסלול קצר לאורך הנהר מביאה אותנו למפלים ונקודת נוף יפהפיה על עמק נהר הג`מע.

לתחילת הכתבה

צפון אתיופיה - הנילוס הכחול

בשעות הערב אכלנו ארוחת ערב חגיגית במסעדה הודית. האוכל היה נפלא, אך לחלקנו היו עדיין שאריות של קלקולי קיבה מהנהר. נפרדנו משאר המשלחת אשר חזרה לארץ ואנו (אורן, אורית ואנוכי) המשכנו לצפון אתיופיה. טיסת פנים קצרה הביאה אותנו לבהר דאהר. נהג מנומס חיכה לנו עם רכב, לקחת אותנו היישר למלון גיון. בהר דאהר הנה עיירה שקטה ופסטורלית השוכנת על גדות ימת טאנה. המלון עצמו נמצא בפינת חמד על גדות הימה. עשרות מיני ציפורים מיוחדות חיות בתחומי המלון ורק הישיבה בחצר עם כוס קפה (מקיאטו כמובן...) תוך כדי צפייה בציפורים הינה הנאה צרופה. כמה כיף להוריד הילוך או שניים מטיול אינטנסיבי בו כל יום אתה חשוף לפלאי הטבע, לקחת רוגע ו- relax, לתת לעצמך קצת יותר זמן למחשבות, לתת לעצמך קצת יותר זמן עם הספר והיומן.

אופניים הינן נפוצות בבהר דאהר. מומלץ להשכיר זוג ליום ולטייל בסביבתה היפה של העיירה. אנו בחרנו לטייל למפלי הנילוס הכחול באופניים. מרחק הנסיעה הינו 30- 35 ק"מ על דרך כורכר כבושה, מישורית אך קופצנית במקצת. לאחר נסיעה של שעתיים וחצי בסביבה הכפרית שעל גדות מבואות הנילוס הכחול הגענו לכפר דיס אראי - "הנילוס המעשן". בכפר משרד כרטיסים לשמורה ותחנה לייצור חשמל. נהוג לשכור מדריך לסיור באזור זה. ישנן מספר אפשרויות לאורך המסלול, אנו עשינו את המסלול ההיקפי. המסלול ההיקפי הינו שעתיים הליכה בערך, במהלכן עברנו את הגשר הפורטוגזי, נקודת התצפית על המפלים של "המפל המעשן". המפלים מרשימים, אך כמות מים גדולה מוסתת לתחנת החשמל הסמוכה, כך שהמפלים מרשימים פחות מבעבר. שכשוך קצר במימי הנילוס הכחול וחזרנו לכפר ולאופניים. את הדרך חזרה (שהיא קשה יותר) מומלץ לחזור באוטובוס או רכב אחר (זכרו- האוטובוס האחרון עוזב את המקום ב- 16:00).

טיול אופניים נוסף מומלץ הינו לאזור ארמון המלך של היילה סילאסי, מצפון לעיירה. הדרך הנה על גבי הכביש שנוסע צפונה לכיוון גונדר. מיד לאחר הגשר החוצה את הנהר פונים ימינה (מזרחה) ונוסעים מקביל להר על הגדה הצפונית שלו לאורך שדרת עצים מרשימה. באזור זה של הנהר חיים היפופוטמים וניתן ללכת ולראות אותם, אך לנו ההיפופוטמים הספיקו... הארמון בנוי על התגבהות הצופה על הנהר. העלייה אליו עם אופניים דורשת מספר התנשפויות, אך המראה ממנו שווה את המאמץ. עצירה לקפה על מרבדי הדשא וחזרה עם האופניים למלון גיון.

בבהר דהאר מומלץ לבקר בשוק המקומי, שוק של סחר חליפין ישן, צפוף, בהמות, תבלינים, פירות וירקות, חפצי אומנות שונים - פשוט חוויה. הקפה הינו גידול מרכזי באתיופיה. טקס הכנת הקפה הוא מסורת ושווה להתלוות לטקס שכזה בו הקפה מופק מפולי הקפה ועד שלב השתייה - מעניין, יפה, בעל ריחות וטעמים אשר עוזרים לטעום מהתרבות האתיופית. מקום מומלץ נוסף לביקור הינם האיים בימת טאנה. באיים אלו מורשת נוצרית עתיקת יומין. ניתן לשכור סירה, לעבור ולבקר בין האיים השונים, להתרשם מהמסורת, פינות החמד והציפורים הרבות הפוקדות את האגם.

לתחילת הכתבה

לילבלה - לקראת פרידה

נפרדו מבהר דהאר, עיירת הנופש על גדות ימת טאנה. האמת שיכולתי להישאר במקום זה עוד שבוע בשקט. הרוגע והיופי שבטבע סביבך מעניקים לעיירה זו את כל הדרוש לשלווה מושלמת.

לליבלה - עיירה קטנה ופרימיטיבית השוכנת בגובה 2800 מטר בלב אזור הררי ויבש יותר. הדרך משדה התעופה לעיירה אורכת קרוב לשעה של טיפוס בשטח הררי כפרי. המדהים הוא התעקשות החקלאים על עיבוד כל חלקת קרקע גם במדרונות התלולים המאפיינים אזור זה. לליבלה הינה המקום השני בקדושתו לנצרות באתיופיה והיא מפורסמת בזכות 11 הכנסיות החצובות בסלע. כנסיות אלו נבנו במאות ה-12-13 על ידי המלך לליבלה משושלת זנגמה. לליבלה מכונה "ירושלים השניה", וזהו אחד המקומות הבודדים בעולם בו רוכשים כבוד יתר לישראלים ולירושלמים בפרט. המדהים בלליבה הם הכנסיות והארכיטקטורה הייחודית של החציבה באבן/סלע הוולקני. הכנסיות עדיין מאויישות בעשרות נזירים אשר גרים להם במחילות וכוכים. ניתן להסתובב במקומות אלו ולראות את קיום הפולחן הנוצרי עם כליו וסמליו (גולגולתא, צלבים, ציורי של קדושים, קטורת, מראות, וכו`). מומלץ לקחת מדריך שיכוון ויסביר את מה שעיניכם רואות ולא תמיד מבינות. מפעל בניה מרשים זה נבנה בזמן קצר מאוד יחסית (24 שנים). אנו זכינו להיות בטקס ייחודי שהחל בשעות הלילה המאוחרות - תפילה חודשית, שבה המאמינים לובשים תלבושת לבנה ייחודית ורוקדים לקול תופים. ישבנו מוקסמים על שפת הרחבה של אחת הכנסיות ונדהמנו מתרבות זו.

מקומות סביב לליבלה:

  • אימרהנה כריסטוס: ניתן לשכור ג`יפ ומדריך ולצאת 40-45 ק"מ צפונית לליבלה בדרך עפר שחלקה משובש. האתר נמצא בתוך מערה/חלל תת קרקעי, שנבנה ב-1072 והינו מרשים ביותר מבחינת האדריכלות של שיש, אבן ועץ.
  • אשתן (asheten) - כנסיה על הר מעל לליבלה, טיול יום נחמד של מספר שעות. העלייה לכנסייה איננה קלה ואורכת שעתיים. הכנסייה אינה מרשימה במיוחד אך הנוף היה שווה את המאמץ. ניתן לשכור פרדות למי שמעוניין לעשות טיול זה ברכיבה.

סוף הטיול, טיסה חזרה מלליבלה לאדיס אבבה עם נחיתת ביניים בגונדר. החלטו לנצל את השעות שנותרו לנו עד הטיסה לישראל בפרידה יפה בספא של מלון שרתון. זהו מלון מדהים ביופיו בלב משכנות העוני של אדיס אבבה. ג`אקוזי, מסאז` הרבה פינוקים ומקלחת ברמה לה לא זכינו 3 שבועות, ארוחת ערב באחת ממסעדות המלון (פינוק עד הסוף...) וחזרה לנמל תעופה.

לא קל היה לי לטייל באתיופיה, הקושי הוא לא קושי פיזי הנובע מעומס על השרירים והגב או מעקיצות, קלקולי קיבה או פשפשים, אלא קושי מנטלי - היה לי קשה לראות את העוני, המחלות והמסכנות הזו שלא דמתה לשום דבר שהכרתי בעבר.

שנה לאחר הטיול, חופשת סמסטר, סוף סוף אני מוצא קצת זמן לעלות את הדברים על הנייר. 11 מבין חברי משלחת הרפטינג חלו במלריה (ויואקס) בשנה האחרונה ואני ביניהם (חוויה ממש לא מומלצת של חום גבוה מאוד אשר מגיע בגלים והזעה מוגברת). אושפזנו למספר ימים לטיפול רפואי, ונכנסנו לסטטיסטיקה של פרופ` אלי שוורץ מתל השומר (המומחה הארצי למחלות זיהומיות ומלריה בפרט) הסיבה להידבקות במחלה הנה עקיצת יתוש (יתושה) מזן האנופוליס. הלריאם, בו השתמשנו כנגד הדבקות במחלה, אינו יעיל ככל הנראה נגד סוג המלריה שקיים בג`ונגלים של נהר האומו. נודע לי כי כדור בשם מלרון מחליף את הכדורים נגד המלריה הקיימים, שווה בירור. למרות המחלה היה שווה כל רגע.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×