בוניטו

הכתבה הבאה הינה הראשונה בסידרה של 4-5 כתבות על טיול שעשיתי למרכז/צפון ברזיל. בוניטו (יפה בפורטוגזית) אכן מקום יפה ומאוד מתוייר. בעיירה עצמה אין מה לעשות אולם אוצרות הטבע בסביבותיה הופכים אותה לאחד המקומות המתויירים ביותר במטו גרוסו.
ענבל טובי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: בוניטו
Thinkstock Imagebank ©

מגיעים לבוניטו


"I never travel without my diary. One should always have something sensational to read on the train"
(Oscar Wilde)

שלום חברים,
הכתבה הבאה הינה הראשונה בסידרה של 4-5 כתבות על טיול שעשיתי למרכז/צפון ברזיל. לרוב אלו הם קטעים נרחבים מהיומן שכתבתי במהלך הדרך בתוספת פרטים שהתבררו לי לאחר מכן, הערות שנראות לי חשובות כיום מאחורי המחשב, וסתם פרטים ששכחתי בזמנו, תוך השמטת פרטים שאילו ידעתי שבעתיד אפרסם את היומן לא הייתי כותב.

14.08.00
פורטו אלגרה Porto Alegre, השעה 07:30 בבוקר יום שני. אנחנו כבר על האוטובוס. לפנינו 25 שעות נסיעה. תחשבו על זה. אתם עכשיו יוצאים מהבית לעבודה, עומדים בפקק, כוס קפה ראשון במשרד, ארוחת צהריים, פקקים של הדרך חזרה, עצירה מהירה בסופר, ארוחת ערב, טלוויזיה, מקלחת, חפוז עם הבן זוג (אם לאף אחד אין כאב ראש), קמים בבוקר ואנחנו עדיין על האוטובוס. סוף כל סוף הגענו לקמפו גרנדה Campo Grande ו-20 דקות אח"כ אנחנו שוב על אוטובוס אבל הפעם רק ל 6 שעות.

בוניטו Bonito - יפה בפורטוגזית. אכן מקום יפה ומאוד מתוייר כשרוב התיירות הינה מקומית. בעיירה עצמה אין מה לעשות אולם אוצרות הטבע בסביבותיה הופכים אותה לאחד המקומות המתויירים ביותר במטו גרוסו אחרי התמקמות באכסניה (פרטים מלאים כולל מחירים לגבי רוב מקומות הלינה, תחבורה וכו`, שמוזכרים בכתבה מופיעים תחת "למידע נוסף" בתחתית העמוד) הלכתי כרגיל לעיין בספר המטיילים. על מה שה"גויים" כתבו רפרפתי במהירות, מה שהאמריקאים כתבו בכלל דילגתי. מה שחיפשתי זה רישומים של ישראלים. ישראלים, שלא כמו אחרים שמתמקדים בהתרשמות אישית, נוטים יותר לציין את הפרטים היבשים. כמה עולה, איך להגיע, ממי להזהר ובעיקר איך לחסוך כסף.  ואכן, גם הפעם הם לא איכזבו. מצאתי את מבוקשי.

לתחילת הכתבה

מערות בסביבה

הגיע החלק הקשה- להחליט מה עושים. מתוך עשרות נהרות ומערות צריך לבחור שניים שלושה שיתאימו לאילוצי הזמן ובעיקר התקציב. אם לערים היו גם שמות משפחה אזי שם המשפחה של בוניטו היה קרו(יקר בפורטוגזית), הכל כאן כ"כ יקר מאחר וחובה לצאת עם מדריך לכל המסלולים. תוסיפו לכך את העלות של תחבורה (פרטית, אין ציבורית), כי הכל נמצא מחוץ לעיר, ותגיעו לתוצאה כואבת. היתרון של אכסנית הנוער בה התאכסנו הוא שכל יום הם מכינים רשימות של אתרים עם שמות המטיילים שמעוניינים לצאת כך שניתן בקלות לארגן קבוצה ובכך להוזיל את עלות התחבורה. הלכתי להציץ ברשימות וראיתי שישנה קבוצה שאמורה לצאת למחרת למערה הכחולה Lago Azul. מאחר ולפי הלונלי פלנט זהו אחד מאתרי החובה וגם כל המטיילים כתבו שמאוד מומלץ, נרשמנו גם אנחנו. האמת שלא כ"כ התלהבתי לצאת.
אחד היתרונות של לטייל הרבה הוא שניתן לדמיין, על פי ניסיון העבר, כיצד יראה המקום (החיסרון הוא שיותר ויותר נהיה קשה להתלהב). דמיינתי ואכן לא התלהבתי. מערה, מים צלולים, וללא יופי. דניס דווקא כן התלהבה וכמובן במצבים כאלה לי יש את המילה האחרונה. זה לא עזר, כרגיל. יצאנו.
 
8 בבוקר, ותשעה תיירים מצטופפים בתוך קומבי מקרטעת. קנדס, ששמה מעיד על מוצאה, מקנדה (תבלה איתנו עוד זמן רב); קוריאני שגם אם הייתי זוכר את שמו בטח שלא הייתי מצליח לכתוב אותו; גרמני שהשם שלו היה עוד יותר מסובך מהקוריאני ובגלל דמיון מפתיע לביל גייטס אתם כבר יודעים כיצד קראנו לו; ליזיאני, ברזילאית חמודה וסטודנטית לרפואה (הרבה לבבות שבורים היא עוד תצטרך לרפא); שלשה אמריקאים שממש לא חשוב איך קוראים להם (בטח ג`ון, בוב וג`ניפר); דניס ואני. 20 ק"מ נסיעה בדרך עפר משובשת כשמסביבנו רק שטחי מרעה (אני קורה להם "מטעי סטייקים") עם אלפי פרות שבוהות בנו, במבט שמובן כנראה רק לפרות, ולועסות ללא הפסקה בפה סגור.

הגענו לחניון המערה, נשפכנו החוצה ופגשנו את המדריך שלנו שלא במפתיע לא ידע מילה באנגלית. 30 מטר הליכה והגענו לגדר מתכת גבוהה שמקיפה את המערה, כנראה על מנת שאנשים לא יגיעו לשם באופן פרטי. כ"כ צורם מראה הגדר על רקע טבעיות הנוף מסביב. מאחר והיינו הקבוצה הראשונה שהגיע לשם באותו היום, השער היה נעול. המדריך שלף מפתח, פעולה שלאחר מכן התבררה כמשמעותית ביותר שעשה בסיור, ופתח את השער. מולנו, או יותר נכון מתחתנו, התגלתה המערה שככל המערות הייתה בסה"כ חור בהר. הייחוד של זאת היה שבתחתיתה זרם נהר תת קרקעי. ירידה בשביל המפותל ואנחנו בתחתית המערה על שפת המים. ואכן כמו שהבטיחו לנו המים היו צלולים להפליא. כל כך צלולים שהקרקעית נראתה לפעמים כאילו היא מעל פני המים. בשעה מסוימת ביום השתקפות קרני השמש גורמת לצבע המים להיות כחול עמוק, ומכאן שמה של המערה. כרגיל עם המזל שלי (מרפי ואני חברים מאוד טובים), לא היינו בשעה הנכונה וגם היה מעונן. טיפוס לפתח המערה, ושוב אנו חוצים את מטעי הסטייקים. אח, ריר מתחיל לנזול מזויות הפה. בדרך חזרה, דניז הודתה שהמערה ממש לא היתה משהו מיוחד, למרות שהאחרים דווקא כן אהבו, וכשירדנו מהקומבי לא הצלחתי להתאפק וסיננתי איזה "אמרתי לך" חרישי.

אחר ארוחת הצהריים נפגשנו כולנו, חוץ מהאמריקאים שכבר הספיקו לעזוב, לטכס עצה מה עושים כעת. עם 34 מעלות בצל זה די היה ברור. כולם בעד שחיה באחד הנהרות בסביבה אולם הבעיה שבמקומות שניתן לשחות צריך לשלם. רוצים לשחות בחינם? שאלתי, וסיפרתי להם על לגונה שנמצאת כ-7 ק"מ מחוץ לעיר, עליה כתב אחד הישראלים בספר המטיילים. וכך יצאנו ברגל לדרך למרות הצעתי לשכור אופניים (אח"כ הם הודו שלא היה להם מושג כמה זה 7 ק"מ, זה נשמע להם קצת). שעתיים הליכה בחום הכבד והרצון לשחות הפך לצורך. כבר מרחוק, כשהתגלתה לנו הלגונה, הרחנו בעיות. הלגונה היתה מוקפת גדר עם שילוט שאוסר כניסה. בתוך השטח המגודר התבצעו עבודות בניה. אחרי שעתיים הליכה לא עמדנו לוותר בקלות.

כשכולם מחכים בחוץ ניגשתי לפועלים ובקשתי לדבר עם מנהל האתר. שאלתי אותו האם אנחנו יכולים לשחות והוא השיב בשלילה. אחרי התבכיינות קלה על החום הנורא וכו` הוא טען שבעלת הבית מוכנה שישחו אבל רק בתשלום (כמובן שהכסף היה משולשל לכיסו הפרטי). התבכיינות קצת יותר כבדה על היותינו תיירים עניים והאישור לשחיה בחינם ניתן. איזה כיף זה היה. בדרך חזרה תפסנו טרמפ עד האכסניה והשמחה רבה.

למחרת החלטנו לצאת שוב למערה, אלא שהפעם הסיפור שונה. האביסמו Abismo הינה מערת נטיפים, שכדרכן של מערות אלו נתגלתה במקרה. הירידה למערה מתבצעת דרך פתח צר באדמה ברוחב של כ-50 ס"מ, באמצעות חבלים- או סנפלינג בעברית צחה. יורדים 72 מטרים עד תחתית המערה שהיא למעשה אגם. ה"נחיתה" מתבצעת על גבי רפסודה קטנה שמקובעת לאחד הקירות. התלבטנו רבות האם לצאת למסלול זה או לא מאחר וזהו המסלול היקר ביותר שישנו - 120R$ (כ-65 דולר) לאדם, לא כולל תחבורה וחליפת צלילה עבור אילו שרוצים לשחות (טמפרטורת המים 14 מעלות). ניתן גם לצלול במערה בתוספת תשלום של 85R$ (כ-46 דולר). לא לשכוח להביא תעודת צלילה. מוקדם בבוקר, אחרי שאולצנו לחתום שהכל על אחריותינו, התיצבנו כולם במתקן אימונים של חברת הטיולים לאימוני סנפלינג.

שעתיים לאחר מכן כבר היינו בפתח המערה מוכנים לירידה בזוגות. מומלץ מאוד לרדת בין הראשונים כי כמות היתושים שישנה שם פשוט לא תאמן. איבדתי שם לפחות ½ ליטר דם. מרוב יתושים נבנה שם מבנה קטן מרושת שבו חיכינו לתורנו לרדת. בהמתנה לתורי לא הצלחתי להבין איך זה שאנחנו בני האדם, היצורים הכי חכמים וחזקים על כדור הארץ, יושבים מפוחדים בתוך מבנה קטן בעוד הם, היתושים, מסתובבים להם בחוץ בחופשיות. זה פייר זה? (מצד שני, כמו שאמר פעם מישהו, אם העולם היה פייר אלוהים היה נותן לנו, האנשים, לחרבן מידי פעם על היונים). השמירה שהמערה לא תינזק מאוד מרשימה במיוחד אם לוקחים בחשבון שבברזיל עסקינן ולא במדינה אירופאית. כמות המבקרים מוגבלת לשמונה ביום, אסור לצעוק או לדבר בקול בתוך המערה ופיפי עושים בתוך בקבוקי פלסטיק, גברים ונשים. לאחר שחיה קצרה וקפואה, סיור בסירה בין הסטלגמיטים לסטלגטיטים (נטיפים וזקיפים) וארוחת צהריים, הגיע הזמן לחזור. איך עולים? באותה דרך שבאנו. בעזרת מכשיר מיוחד, ובעזרת הרגליים, דחפנו את עצמנו למעלה. בעוד שירידת 72 המטרים ארכה 5 דקות, העליה לקחה כחצי שעה. חזרנו רעבים אך מרוצים.

בחרנו בריו פרטה Rio Prata כי הוא משלב הליכה ושחיה ביחד. אחרי 49 ק"מ קופצניים, ומדידת חליפות צלילה התחלנו ללכת בשביל לצידו של הנהר באיזור מיוער. מידי פעם ראינו חזירי בר, תוכים צבעוניים והמון קופים (אלו מכם שמאמינים שמוצאם מיצורים אלו, שיבושם לכם. חוץ מהשערות על החזה אני לא מוצא שום דימיון). אחרי כ-50 דקות הליכה הגיע הזמן להיכנס למים. את הדרך חזרה נעשה כשאנו צפים במורד הזרם. הכנסת הבוהן למים גילתה שהם קפואים. משום מה זה לא הטריד את האירופיים מסביבי שקפצו למים בעליצות. הראש אמר לא, אבל הכבוד דחף לכן. התחלתי להיכנס בזהירות תוך שמירת חיוך קל על הפנים כאילו שממש סבבה לי. החלק הקשה הוא הנקודה בה המים עוברים את קו הכתפיים וגולשים במורד הגב. ברררררררררררר.

העובדה שהמים שקופים לחלוטין ועשרות דגים עמדו והביטו בי עזרו לי לאזור את האומץ הדרוש ואחרי כמה דקות כבר הרגשתי כמו דג במים, גם אם קפוא למחצה. והדגים, לא רק שהם לא פחדו, אלא אפילו החלו להתקבץ סביבי - כנראה מנסים להבין מה הארטיק שוקו שוקו הזה עושה במים. אחד מהם אפילו לקח ביס. באמת.נשכבנו אחד אחרי השני בשורה והתחלנו לצוף עם הזרם במורד הנהר. בקטעים שהזרם לא היה חזק מספיק נאלצנו לשחות, ובהתחשב בקור המים זו היתה פעילות מבורכת. תענוג לחלוף על פני הדגים, להסתכל עליהם מלמעלה וכל זאת מבלי להתאמץ בכלל. אחרי כשעה של גלישה הגענו לנקודה ממנה יצאנו.

עכשיו הרגשנו שטעמנו באופן מיצג את מה שיש לאזור להציע והגיע הזמן להמשיך הלאה.

המשך בכתבה הבאה!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×