בורמה - ביקור במדינה מיוחדת

הטיול בבורמה מלא במקומות יפהפיים, בפגודות מקסימות ובעיירות שונות. דמיינו שקיעה מעל אחת הפגודות בבורמה, דמיינו את השקט, את השלווה ועם זאת את רעשי השוק שמתעורר לו בבוקר. תענוג.
אהוד פורמן
|
תמונה ראשית עבור: בורמה - ביקור במדינה מיוחדת
© עמית אבל

יום 6: ממנדליי למוניווה

ביום השישי לטיול עוזבים את מנדליי ויוצאים לעיירה מוניווה. בדרך רואים סטופה לבנה גדולה. לסי טו נודע כי בסמוך מתקיים טקס Noviciation, בו הילד הופך לחניך נזירות. לבוש חגיגי, החניך וכמה מאחייניו המזדהים איתו עוברים גילוח ראש בידי נזיר, המשתמש במגלח הזכור לנו מפעם (סכיני אוקבה 7). ההורים הנרגשים כורעים ליד התספורת ובידיהם יריעת בד אליה הם אוספים את השיער המגולח.

מארחים אותנו בשמחה, באדיבות ובלבביות. בצד ישנם כמה קרובים, מבשלים את הארוחה החגיגית על מדורה, ובינתיים מכבדים אותנו בכמה ממתקים מעשה בית. ברקע: מוסיקה מקומית שמושמעת דרך רמקולים רבי עוצמה. בהמשך הדרך - פגודות שאן, ששונות מהסטופות הפעמוניות: צרות וגבוהות. כפר קימון, 8,000 תושבים. אנו מבקרים בטחנת אורז, ולומדים על תהליך הניפוי עם ארבעה שלבים, שמייצרים כמה סוגי אורז, חלקו למאכל, וחלקו לייצור נייר אורז או לשימושים נחותים אחרים.

הגענו למקדש תנבודיי במוניווה. צבעוני מאד, נוצץ מאד, מצועצע מאד. הרושם הראשון - כמו דיסנילנד. קומפלקס זה נבנה במשך כ- 20 שנה, משנת 1934 למעט שנות המלחמה. במקום נספרו 584,000 פסלי ופסלוני בודהה בכל הגדלים, הצורות והעיצובים. מרהיב עין, ומרשים ביותר. הגענו למלון וין יוניטי, המלון הכי טוב במוניווה - יפה ונוח. יוצאים מיד באמצעות סירה ואחר כך בנסיעה ארוכה (שעה ומשהו לכל כיוון) בטנדר חבוט לגבעות שוויבה, שם יש קומפלקס של מערות חצובות בסלע ובהן פסלי בודהה. בהמשכן, פסל /תבליט של פיל לבן ענקי. גבעת פו ווין דונג, שאל מערותיה מגיעים צליינים רבים. המערכת נבנתה בין המאה ה- 15 ל- 19, והיא נחשבת לאתר בעל חשיבות קדושה מיוחדת.

השיא: בודהה בנירוונה, גדול, שמור, מפואר, לידו קבוצת פסלי בודהה צבועים היטב באדום. הפסל נתרם על ידי אחת המלכות בימיה האחרונים, ופסלה נמצא ליד הכניסה. קופים משוטטים חופשי באתר, ומתכבדים בבוטנים. חוזרים עייפים ממסע מיוחד זה. ארוחת ערב במלון (אין הרבה אופציות בחוץ), ומגיעים לדין ודברים במסעדה כי שטר ה- 20 דולר ששולם לא היה מגוהץ מספיק. לבסוף התרצו.

לתחילת הכתבה

יום 7: שייט ארוך לבאגאן

יום למחרת יוצאים לדרך לפקוקו, משם ניקח סירה לשיט ארוך לבאגאן. הכביש ארוך ומשובש למדי בחלקו הראשון לפחות. בדרך יורדים לביקור בכפר דייגים ליד אגם ורואים עוני שלא ייאמן, חושות עלובות למגורים, מרק שמבושל מפרחים מסויימים, וגם כמה סממני מחלות שאינן מטופלות וכנראה נישואי קרובים. בהמשך, כפר ובו מייצרים מקלות קטורת עבור חברת יבוא סינית, מא הו. בכניסה יש מתחם פגודות מוזנחות. ההספק: 5,000 מקלות קטורת לעובד ליום עבור 2 דולר. 3 עובדים במשפחה מייצרים משכורת של 150 דולר לחודש, שזה רווחה יחסית. הכפר מסודר, רמת חיים סבירה, אין עליבות. את המקל, שבסיסו חימר, מייבשים 5 שעות בשמש. את הריח מספיגים בחברה שקונה את המקלות.

הגענו לפקוקו. בשוק הטנקה ישנו עץ כמו אקציה, שאת ענפיו מחליקים על מלטשה רטובה, ובכך מתקבלת "משחה" מאבקת נסורת של העץ, שהיא היא המשחה אותה מורחות הנשים על פניהן, כקישוט ונגד השמש. הבנות נמרחות בחומר, זו תחושה מצננת כמו משחת צינק. מפעל לסיגרים: תערובת של טבק עם גרגרים של עץ דמוי אקציה גם הוא, לפי נוסחה. מגולגל בעלה – עם תג מסחרי. הגענו למעגן של פקוקו. נפרדים מסי טו ומצמד הנהגים - ופוגשים את מדריכנו החדש למה (כמו הדלאיי).

עולים על הסירה שתיקח אותנו על מטעננו לבאגאן. השיט אורך שעתיים וחצי, די חדגוני ויש בעיית עומק. נהר האירוואדי בעונה זו רדוד מאד, ועוזר ה"קפטן" עומד בחזית וטובל מוט עומק כדי לוודא שלא "נתיישב", ובכך מסייע לקפטן לברור את הנתיב ולתמרן. בדרך רואים ספינות אחרות, עם גודל ומטענים שונים, שמתמרנות בדומה. הגענו לבאגאן. מעגן פשוט, וצוות סבלים פורק את מטעננו כהרף עין, אל רכב שממתין לנו כצפוי. הגענו ואנו יורדים ונקלטים במלון תרבה-גייט, שער העיר העתיקה של באגאן. אוכלים במלון והולכים לישון, יום מעייף מאד.

לתחילת הכתבה

יום 8: שקיעה מעל הפגודה

בבוקר יוצאים לשוק בניא-הונג. רוכלים טרדנים נטפלים אלינו. שפע ירקות, והרבה מוצרי טנקה. הגענו למקדש שווזיגון - אחד משני החשובים ביותר כאן. למה מושיב אותנו בצל, מתחת לעץ, וכפתיח לסיורי באגאן נותן סקירת רקע על הפגודות השונות ורקע בודהיסטי כללי. ההבדל בין פגודה למצבה (לאדם). את באגאן בנו ארכיטקטים הודיים שהביא מלך באגאן לבנות כמקדשים בודהיסטיים. בבורמה התחתית היה מקובל מבנה פגודי ובו 3 מדרגות בבסיס, מעליה דום, כמו כוס הפוכה, מחווה למת, שאיש לא יגע בחפציו. על הדום מבנה צר וארוך, זכר למקל ההליכה של בודהה בשנותיו האחרונות. בפגודות באגאן, מעל הדום - עוד 5 מדרגות במבנה קוני, ומעליהן ה"מקל" המחודד בקצה הפגודה העליון.

פגודה שבה טמונים שיירים פיזיים של בודהה - חלקי גוף או כלים אישיים שלו. אסור לטפס בהן עד למעלה, ויש גרם מדרגות עד נקודה מסויימת. בבאגאן – 1,000 פגודות פעמוניות ומלאות. סוגי הפגודות: מלאות וחלולות. ארבע סוגים של פגודות מלאות:

1- מלאה (סטופה), ובבורמזית - Zedi, רק שתיים בבאגאן עם שיירי הבודהה המיתולוגי.
2 - לקבורת שיירי אפר ובגדים של קדוש בודהיסטי אחר.
3 - עם פסלי בודהה, של אנשים פרטיים (ועשירים מאד), לקבורת רכוש שנשמר לסבבי החיים הבאים (ולכן מטרה לשודדים). כיום אנשים מצווים את רכושם לבניית בתי ספר ובתי חולים, במקום לקבור אותו...
4 - לקבורת ספרי קודש.

ארבע סוגים חלולים, לארבע מטרות: לתפילה ולמדיטציה, למגורי נזירים, לבית ספר לנזירים (עבור חניכים – Novices), ולספריה לשמירת כתבי הקודש. פסלי בודהה שבמקדשים: מלפני המאה ה- 13 - אוזניים לא נוגעות בכתפים, סנטר חד, שיער לוטוס זקוף. אחרי התקופה המונגולית: סנטר עגול, אוזניים נוגעות בכתפיים, גבות גבוהות. יוצאים לסיור בפגודת שווזיגון. בפנים יש פסל מהתקופה הקדומה, בחוץ מהחדשה. אנו עושים סיבוב סביב הפגודה המרכזית. שיטת החיבור בבטון: בתחתית כל לבנה יש שקע באיזור האמצע שלה. שקע זה ממלאים בטון בהרכבה ומניחים לבנה על לבנה. נוצר חיבור, אבל אין גלישת בטון לשולים, ואין מרווחים.

מקדש אנאנדה, השני בחשיבותו. ארבע דמויות בודהה מעץ, שתיים מהן במראה הודי, אסכולת באגאן ושתיים אחרות מאסכולת מנדליי. דמויות באגאן: פה קטן, אוזניים ארוכות, בגלל עגילי בודהה הכבדים שמשכו את התנוכים למטה. ביגוד פסלי באגאן: דק. פסלי מנדליי: עבה, עם הפשלה על הכתף. שש צורות של מצבי הידיים, הקשורות כולן במנהגים ואמונות. הכל מוסבר בתצורות הידיים השונות בפסלים השונים. במקדש זה, כ- 2,000 דמויות בודהה בגדלים שונים, בתוך נישות חצובות בקירות.

בתקופת המלחמה, עקב הפצצות האנגלים על היפנים ששלטו כאן, רוב התושבים עברו לגור במקדשים ואז המקדשים ניזוקו מעשן בישול וכדומה. סיבה נוספת לשהיה במקדשים, בגלל המבנה והאיוורור, נעים מאד כאן בעונת החום הקשה שבקיץ. יוצאים אחר הצהריים לפגודת נאן-אפאיה, של שבט מון. כניסה אחת, בודהה אחד, פתחי איוורור. המבנה היה פעם בית סוהר בו היה אחד המלכים כלוא וכשמת הפכו אותו לפגודה לזכרו. פסל אחותו של המלך ושני בניה בפינת המתחם, והיא הנאת (הרוח) שומרת השער. סיפורי עם בציורי הקיר. תרנגולת שנרדפה על ידי חתול הפכה בחיים הבאים לנמר – והחתול לעז, והרודף הפך לנרדף. מוסר השכל על בוא הנקמה. סיפור נוסף על פיל רע וחצוף שהתעוור, וצפרדע שבה פגע לפני זה - הובילה אותו לתהום. מוסר השכל: גם מי שהוא היום חזק ורע – ישלם על מעשיו.

צפינו בשקיעה מעל הפגודה, אבל האפקט המיוחד מתעמעם עקב האובך הרב. בערב יצאנו לדאון טאון באגאן, לאינטרנט קפה. כרגיל החשמל נפל וגם המחשב. המסעדה גם היא בבעלות בעל האינטרנט. האוכל על הפנים, למרות הסיסמה שבתחתית החשבון שקיבלנו: Eat Here Once Remember Forever. מה שנכון נכון: אנו זוכרים גם זוכרים!

לתחילת הכתבה

יום 9: סבב פגודות נוסף

יוצאים לעוד סבב פגודות (כאמור לכל אחת ייחוד, בצורה או בסיפור הקשור להסטוריה שלה). בדרך מתעכבים ליד עמדת שתייה, שנבנית כתרומה לקהילה. מבנה קטן ובתוכו מיכל קטן אותו ממלא התורם יום יום, ולידו ספלים לשתייה. עוצרים ליד אשה שמכינה בצד הדרך מעין "פנקייקים", שמטוגנים בחלב קוקוס.

פגודה נוספת עם ציורים אסטרולוגיים בכניסה. ממשיכים לאחרת ובה ציורי קיר מאגדות הבודהה. עניין רב מעורר כאן אמן מכחול צעיר שמציג לנו, בנימוס מעודן, גם את עבודותיו וגם את יכולותיו. מקצוען אמיתי וגם בחור חביב ביותר. בחוץ פוגשים אם שנושאת אסל שבסל אחד שלו ילדה הקטן, ובשני משאות לאיזון. יוצאים לכפר חקלאי בשולי באגאן. בית דל, מיטת במבוק. גידול עיקרי: בוטנים. שיחי הבוטנים הם מזון לבקר. שזיפים קטנים מיובשים בשמש ולאחר מכן, בערבוב עם סוכר מתקבלים ממתקים. טוחנים בוטנים ושומשום לקבלת שמן בישול. המטחנה מונעת על ידי המנוע הסיני הנפוץ והרב שימושי (ה - "Chinese Buffalo" הזכור לטוב).

מכאן, למפעל ה- Lacquer-Ware. מכינים כאן כלים לשימוש וקישוט, שעשויים משלד של סיבי במבוק עליהם יוצקים את השרף, בכמה שכבות. מייבשים, מלטשים, ומעטרים. קנינו ב"חנות מפעל" זו והסתבר בהמשך שהם זולים יותר מדוכני הרוכלים. אחרי הפסקת הצהרים (חם!), ממשיכים בסבב המקדשים: מקדש בצורת פירמידה קטומה, הפגודה הגבוהה ביותר בבאגאן שאסור לעלות לפסגתה, עולים לפגודות לתצפיות מיוחדות על נוף, בזוויות ראייה מיוחדות.

בכל מקום רואים את עקבות השהייה שהוזכרה לעיל של אזרחים כאן – הן בתקופת המלחמה , והן כמקום קריר בקיץ הקשה. אפרופו החום, למה מסביר לנו את יתרונות הלונגי, את העובדה שאין לובשים תחתונים וגם מדגים, תוך פרימת הקשר את איוורור חלק הגוף התחתון תוך נפנוף מיומן של הלונגי ללא השמטתו (קצת מתח, והרבה צחוק). בגלל היעדר לבוש תחתון, גם לא יישב כשרגליו פשוטות קדימה, אלא רק אחורנית, וכפות הרגליים תצבענה אחורה. מילה טובה לסיום על מלון תרבה-גייט בו התאכסנו. נוח, נעים, בעל מגוון אוכל שמתאים גם לתיירים מערביים "שמרניים", צוות מאיר פנים וחביב ביותר.

לתחילת הכתבה

יום 10: שפע של ירקות ופירות

בבוקר היום העשירי לטיול, למה מביא אותנו לשדה התעופה של באגאן, ואנו נפרדים וטסים להה-הו. שדה קטן זה, שנבנה על ידי היפנים בתקופת מלחמת העולם, מאפשר חיבור נוח לכל איזור אגם אינלה, קאלאו ופינדאיה. אנו פוגשים את המדריך סאי, בשנות השלושים המאוחרות שלו, שילווה אותנו בחמשת הימים הקרובים. הגובה: 1,200 מטרים, יותר קריר, ואנו נוסעים לקאלאו, שהייתה עיר קיט שטיפחו הבריטים עקב מזג האוויר שבלב המדינה. כיום, בעיקר מרכז לטרקים בסביבתה.

עוצרים בדרך בשוק רחוב בעיירה אונג – באן. שפע ירקות, פירות, הכל ארוז יפה, באיכות גבוהה. נראה איזור אמיד יותר. אנו בחבל השאן, איזור שאוכלוסייתו ותרבותו בעלת מאפיינים דומים לאוכלוסייה שבצפון מערב תאילנד השכנה (גבול מלאכותי, שאכן פרוץ בפועל) והרבה פחות לבאגאן – למשל. ארכיטקטורה שונה מזו הבורמזית שמאפיינת את שבט הבאמאר. הגענו לקאלאו, נקלטים במלון "אמארה", משפחתי, מיוחד, שאנו אורחיו היחידים להיום.

יוצאים לתחנת הרכבת, ששומרת על האופי הקולוניאלי שלה. אכלנו את ארוחת הצהריים במסעדת שבע האחיות - מסעדה משפחתית, נעימה ביותר. התפריט והטיב בינוניים, אבל אין תלונות. בשוק עירוני נעים להסתובב, שפע רב. צועדים לראות בית קולוניאלי (בו שכן מפקד המשטרה הבריטי המקומי). סיבוב בעיירה ובשוליה כפריים, המקום נראה אמיד יחסית למה שראינו באיזור באגאן. ארוחת ערב במלון: טעים ביותר וזול, שניהם ברמה בלתי צפויה. שירות - אין מלים.

לתחילת הכתבה

יום 11: כובעי במבוק ומערת נטיפים

ארוחת בוקר טעימה וקסומה ב"אמארה". שוק הבוקר המיוחד (אחת לחמישה ימים), כולל נציגי השבטים שמסביב. ססגוני, עשיר, שפע ירק, בשר ודגים, ציורי, חביב וידידותי. עם שפע כזה לא ייתכן שיהיה כאן רעב. נפרדים מקאלאו ויוצאים בנסיעה ממושכת לפינדאיה. הדרך לא ארוכה במיוחד, אבל משובשת ביותר, ואיטית ומטלטלת מאד. סאי מספר מדוע לא נוכל להגיע לאיזורי השבטים ההרריים בסביבה: אלו איזורים סגורים בטחונית לתיירים, היות ואינם רגועים. ואכן אנו רואים מחסומי משטרה בצמתים המובילים לכיוונים אלו.

לאורך הדרך: מחסומים של פיקוח עירוני ואיזורי, שבכל אחד הרכב חייב לשלם מס כניסה/מעבר לרשות המקומית. אנו עוברים בכפר לא גדול בו מתקיימים היום שבעה טקסי חניכה לקראת כניסה למנזר של נערים מקומיים. מתקיימים בבוקר שבעה טקסים משפחתיים "פרטיים" (עם מוזיקה בקולי קולות מרמקולים גדולים), ובערב תיערך בכפר חגיגה משותפת.

סדנה משפחתית לייצור כובעי במבוק אופייניים. ענפי במבוק מושרים במים לקבלת גמישות, ומהם בונים שני עיגולים בשני קטרים (שתי קומות לכובע). תופרים קליפות במבוק מיובשות בין העיגולים, מדביקים, ותופסים עם מקלות לקיבוע עד ההתייבשות ואז מקשטים. הגענו לפינדאיה למלון מיוחד בשם קונקוורור. נקלטים במלון ויוצאים למערת פינדאיה. זוהי מערת נטיפים עם "התערבות" פולשנית מעשה ידי אדם (המאמינים), שבתוכה הוצבו קרוב ל- 8,000 פסלי בודהה, מכל הסוגים, האופיים, העיצובים והגדלים. המקום נזנח לגמרי בתקופת מלחמת העולם, הפתח כוסה בצמחייה, ורק רועה שחיפש את הבופלו שלו מצא אותו במקרה.

המקום שופץ מחדש בשנים האחרונות ממש והפך אתר עלייה לרגל. אפשר לעלות ב- 700 מדרגות למעלה, או ברכב (המיניבוס שלנו שגונח בסרפנטינות), מגיעים לרחבה סלולה, וממנה יחפים במעלית לפתח המערה. ההתרשמות מעורבת: מורגשת ה"הידחפות" של האדם לטבע (מערת נטיפים אמיתית), אבל הסיור בפנים מרשים מאד, עוברים בשבילים בין הפסלים, שניצבים בכל גודל- במרכז ובגומחות חצובות.

המעברים רחבים וצרים, הריצפה קרירה מאד, וגם רטובה מהלחות הטבעית בפנים. לפני חלק מהפסלים ישנם לוחות לציון התורמים: מי, מתי ומאיזו ארץ הוא. יוצאים מן המערה, ויורדים לסיור בפרברי פינדאיה. עוברים בסמטאות, רואים "באפלו סיני" אותנטי בחנייה, חצר הקדריות, חצר ובה שני זקנים חביבים (הגברת מכינה כורכום למכירה, הזקן סוחט שמן מקיקיון). הולכים אל האגם העירוני – שיטוט נעים במיוחד לאורכו. על החוף נשים רוחצות על ידי יציקת מים בכלי על גופן, מתנגבות ואף מחליפות בגדים באמנות ללא חשיפה.

ליד הבאר אנשים שואבים מים בדליים וממלאים חביות מיכל על עגלות שוורים, אותן יביאו הביתה לשימוש ביתי. בערב חוזרים למלון, סוויטה עם שם ולא מספר, מסאז', קצת הרפתקאות נמלים, בחדר האמבטיה אמבט ובו פרחים צפים במים, משטח המקלחת - חלוקי אבן, עוצמת תאורה נמוכה במיוחד, ואפילו הטלוויזיה בכבלים לא קולטת כאן כלום, אבל האוכל טעים, מוגש בזריזות ובאדיבות, ונעים ביותר לשבת כאן בסופו של יום מייגע.

לתחילת הכתבה

לכתבה הבאה בסדרה לחץ כאן

יוצאים לטיול תרמילאים במיאנמר? כל המידע החשוב לטיול שלכם באתר "עפתי" >>

יעדי הכתבה

סגור
0
×