בורמה - איזור אגם אינלה היפהפה

בורמה היפהפיה שובה אותנו בקסמה עם איזור אגם אינלה המדהים. סדנאות אין ספור, טכניקות שייט מיוחדות לאגם, הכנת פירכיות אורז בסדנה בייתית ועוד הפתעות.
אהוד פורמן
|
תמונה ראשית עבור: בורמה - איזור אגם אינלה היפהפה
Thinkstock Imagebank ©

יום 12: נוף אגם אינלה

שוק בוקר בפינדאיה, גם הוא אחת לחמישה ימים. מוכרים וקונים זורמים מכל הסביבה. שוק לכל דבר: ירקות, בשרים, פירות, מזכרות ואפילו דוכני יד שניה (באחד מהם יורם קונה כלי פריטה מעניין). יוצאים לטיול רגלי לכפר שבמעלה ההר, לא רחוק ממערת פינדאיה. עליה לא קלה, חם, נחים פעם - פעמיים בדרך, יחד עם המקומיות העמוסות משאות ומגיעים.

בית ספר כפרי: חמש כיתות. המנהלת והמורה מאפשרים ברצון לבקר. ראינו כיתת גן, הילדים יושבים ומשננים בעל פה. ממשיכים דרך הכפר ורואים מקדשונים קטנים "תלויים" על קצות מצוקים. חם מאד מגיעים לרחבת המערה ויורדים במיניבוס למלון. מתארגנים ויוצאים לדרך הממושכת (שלוש שעות) לאגם אינלה. הנסיעה בכביש שחציו הראשון משובש להחריד היא אתגרית ומייגעת במיוחד לנהג. יורדים מהרמה של פינדאיה הה-הו לתוך עמק אינלה ומגיעים אל המעגן שלשפתו.

ההגעה למלון, בסירות מנוע צרות (רוחב ישיבה של אדם בודד), עליהן מועמסות גם מזוודותינו. מתחלקים: ארבעה לסירה אחת ושניים לסירה שניה, עם המדריך. יוצאים לדרך. ההפלגה מהירה ונתזים עפים מקדימה אל היושבים מאחור (גם). לשם כך, יש בסירה מטריות ליד כל נוסע ואפשר להתגונן. שלושת רבעי שעה של הפלגה ואנו מגיעים למלוננו, אינלה ריזורט, שניצב על המים (למעשה חלקה האחורי המרוחק של חצרו נמצא על שפת האגם, אבל אין כביש על שפת האגם וניתן להגיע רק בדרך המים).

קבלת פנים יפה, דגל ישראל מונף על תורן יחד עם דגלי המדינות האחרות שאזרחיהן מתארחים כאן. אנו מופנים לסוויטות גדולות, מרווחות ונעימות מאד. לשם שינוי, טלוויזיה שגם קולטת היטב, אף כי מבחינת האינטרנט והטלפון - אותו סיפור. מן החדר ניתן לראות את שקיעת השמש, ואת נוף האגם. בערב אנו סועדים במסעדת המלון (לא ניתן להפליג בלילה: אין תאורה, וזה מסוכן). אנו צופים במופע אמנותי שהוזמן ע"י קבוצה יפנית שמתארחת כאן. המופע תיירותי, אבל חביב (ורועש במיוחד), כאשר את ההצגה גונב ה"סוס האנושי", אשר מפעיליו מבצעים כמה פעלולים, ויוצאים לגבות את הטיפ מן הקהל. את שנת הלילה אנו עושים בתוך כילה, שמותקנת בצורה מקצועית מעל המיטה.

לתחילת הכתבה

יום 13: טכניקות שייט וסדנאות מיוחדות

ארוחת בוקר על מרפסת חדר האוכל של המסעדה. קריר, נעים, נוף יפה ומרגיע. יוצאים לסיור בכפרי האגם ושבטיו. לאורך השיט סירות רבות של דייגים ו"חקלאי מים" על סירותיהם. דייגים אלו פיתחו את שיטת החתירה ברגל: הם לופתים את המשוט ברגלם בצורה מיומנת וחותרים באמצעות הרגל, וכך מתפנות הידיים. זוהי טכניקה אופיינית לאגם אינלה ועליה גאוותם. כשמזהים סירת תיירים מתקרבת, גם מי שחתר בידיו מזדקף ועובר להדגמת החתירה הרגלית.

לאחר עיון נוסף נראה שהטכניקה הזו מעוותת את הרגל והגב ויוצרת, כנראה, מצוקה אורטופדית ניכרת. אנו עוברים מכפר לכפר ומסדנה ביתית אחת למשניה. סדנת כסף ותכשיטים, סדנה לבניית מטריות ונייר לאהילים. נייר זה נעשה מסיבי עץ מסויים שאותם מרטיבים, מרסקים, כותשים ופורשים לייבוש על רשת ואחר כך צובעים. שטים הלאה לחזות בנציגות שבט ארוכות הצוואר. צוארן ארוך בכ- 8 ס"מ מהנורמלי. הטבעות מזהב, והן כבדות מאד - כ- 10 ק"ג לאישה בוגרת. מוסיפים טבעות עם גידולן. זה נראה מכאיב ובסה"כ לא טבעי ודי מצער.

חנויות, עוד חנויות וגם רוכלים צפים. סדנת יצרני סיגרים, סדנת בוני הסירות היא לפי הזמנה בלבד - הם משתמשים בשרף לזיפות נגד הרטיבות. הסירה מחזיקה כ- 10 שנים ומשיירי העץ עושים עבודות עץ וצעצועים. המעבר בכפרים: בתים על עמודים, ובתוכם חיי שגרה. גברים, נשים, ילדים, רחצה, כביסה, בישול, צמחיה לקישוט, שימוש בסירות לתנועה מבית לבית ולהבאת מצרכים. חניית הסירה ליד המדרגות העולות הביתה.

צהרים אנו אוכלים במסעדה שבלב האגם. מאווררת ומפתיעה בטיבה. עד הגעת האוכל, סאי מסביר כי האגם התכווץ פי 2 בשנים האחרונות (ממדיו בערך 7 על 19 ק"מ), עקב לקיחת חלק ממימיו לתחנת הכוח ההידרואלקטרית, שמספקת חשמל לכל חבל זה של המדינה וגם עקב גירעון בגשמים - אל ניניו. פרוש השם אינלה הוא אגם ארבעת הכפרים, היום כבר יש הרבה יותר כפרים. שבט מרכזי כאן הוא הפא – הו, שמקורו בכפריים שנמלטו מתאילנד בעקבות מלחמה במאה ה- 17.

בעל המסעדה הוא בחור צעיר, נמרץ ובעל אופי יזמי. הוא פונה אלינו, שואל אם נהנינו ומבקש שנעודד תיירים נוספים מישראל להגיע לבורמה בכלל, ואליו בפרט. בהמשך מתגלים בעל המסעדה ועובדיו כאנשים חמים ולבביים. שימו לב לסדנת אורגי הלוטוס: שוברים גבעול ומושכים את שני חלקיו לצדדים, תוך חשיפת סיבים בין שניהם. את הסיבים מגלגלים ויוצרים חוטים לאריגה.

סדנת משי. מבקרים וגם קונים. לאורך כל הזמן, הדולר משמש מטבע "טבעי" ואין צורך לטרוח ולשלם בצ'אטים. שטים חזרה למלון דרך "איים צפים", שעליהם מגדלים ירקות ופירות (ערוגות על בסיס תשתית של בוץ ועשביה שנאספים מקרקעית האגם, והיא מחוזקת בבמבוקים). למרות שאיים אלו נראים כיבשה לכל דבר – הם צפים על המים, ומבצעים תנועה גלית כאשר הסירה עוברת דרכם, ולכן נקראים גם האיים הרוקדים. חזרנו למלון ויצאנו רגלית לכיוון שולי חצר המלון, שנמצאים על יבשה לשפת האגם, וגם לכפר השכן שהוא יבשתי לכל דבר.

ראינו את תעשיית קני הסוכר: הקנים נאספים (עגלות שוורים עמוסות מביאות את הקנים לחצר המפעל הביתי). הקנים נסחטים במין מעגלה, החומר זורם למיכל שבו הוא מורתח לשם עיבודו. אנו רואים מספר דוודים כאלו בחצר אחת ומכאן מועברת העיסה למיכלים לשם שיווקה, כאשר היא ממויינת לפי איכותה: לסוכר קנה, או לתעשיית הרום. חוזרים למלון - כמה כשלונות טלפוניים, יושבים לאכול.

לתחילת הכתבה

יום 14: שייט באגם וסדנה להכנת פירכיות אורז

יוצאים על הבוקר לשיט באגם. תחילה פוגשים שוק דגים צף בקנה מידה קטן, ואחריו שוק כללי צף בכפר יאמה. עם התקרבותנו אנו מוקפים בסירות רוכלים רבות ועוגנים בכפר. השוק ממוסחר עם יותר דוכני מזכרות מאשר מצרכי אוכל. שטים לאורך נהר אינדאין (שנשפך לאגם) לכפר בשם זה. פירוש השם: אין - אגם, דאין - רדוד. אגם רדוד. השיט לאורך הנהר שלו ופשוט נפלא ונחשפים לחיי היום יום שלגדותיו. עוברים עם הסירה מתחת לגשרים, בין עמודיהם, רחצה, כביסה, טבילת הבאפלו'ס, פעילות חקלאית ועבודות בנייה. עד 1992 היה איזור מורד שאינו פתוח לתיירים. מאז - הפסקת אש ונפתח מחדש. אנשים פשוטים וחביבים.

במקום ישנו מתחם פגודות עתיק, חורבות שאינן מתוחזקות, אבל עם עושר אמנותי. שיחים ועצים נקלטו באדמה שהצטברה בראש הפגודות. הם צומחים בזוויות מעניינות, ומהווים מראה ביזארי. מכאן אנו מגיעים למעין קרדו ארוך מאד, עם "מיליון" דוכנים, שבסופו סטופה, עליה החלטנו לוותר (רוויית מקדשים). צועדים חזרה לסירות דרך יער במבוק, עוברים ליד מפלון. המים נראים נקיים והזרם שוצף. חוזרים ללב האגם. השיט ליד "ערוגות" חקלאיות רבות, עם גידולי ירקות מסודרים בשורות. כזכור - תשתית שמורכבת מבוץ ועשביה צפה במים, ומהווה כר גידול נוח ועשיר לירקות אלו.

לאחר הפסקת צהרים בעוד מסעדה בלב האגם, אנו שטים לסדנה ביתית של אופי פריכיות האורז: מבשלים את האורז, מייצרים עיסה, מייבשים אותה ומקבלים "פלטה" שאותה מניחים על גחלים. התוצאה: פריכייה גבשושית, מלוחה וטעימה. מכאן למנזר החתולים הקופצים. נראה שהסיפר במדריכי הטיולים עשיר יותר מהפעילות בפועל. אנחנו חוזרים לקראת ערב למלון לילנו האחרון בבורמה. חגגנו בסעודה חגיגית את סיום המסע.

לתחילת הכתבה

יום 15: סיכום הטיול

השכמנו בבוקר, כדי להספיק לטיסת הבוקר מהה- הו חזרה לינגון ב- 10. בשעה 7 עלינו לסירות על מטעננו, לשיט בן יותר מחצי שעה למעגן. בשעת בוקר זו קר מאד והמדריך שלנו, למוד נסיון, דאג לשמיכה אישית לכל אחד מאיתנו, כדי להתגונן מהרוח. הגענו למעגן, נפרדנו מצמד משיטי הסירות שליוו אותנו שלושה ימים וחזרנו למיניבוס. נסיעה בת שעה וחצי והגענו להה - הו. נפרדנו בלבביות מסאי, שיצא לחופשה של מספר ימים כדי להכין את טקס החניכות של בנו לקראת כניסתו למנזר (והוא עימו, כי הילד מפונק). אנו מניחים שהטיפ הנאה שלנו סייע בהכנות לאירוח מאות האורחים שהוא צפה להם.

טיסה נטולת אירועים ויעילה לינגון ואנו מתקבלים שוב על ידי צ'י צ'י, שסוגרת את המעגל שפתחה. מנסים עוד לטייל בינגון, אבל חם כאן מאד ועוד מקדש לא יעלה ולא יוריד. הולכים לראות את הפילים הלבנים הקדושים (אסור לצלם!), אבל הם אינם ממש לבנים, ונראים די אומללים בעומדם קשורים בשרשרת למשטח הבטון הגדול, עליו הם מוצגים לראווה.

החלטנו לסיים את השהות בבורמה בלובי של מלון טריידרס, בו שהינו בשני לילותינו הראשונים בבורמה. נחנו, אכלנו, והמתנו במיזוג אוויר מספר שעות, עד לנסיעה לשדה התעופה. המראנו לבנגקוק ותוך שעת טיסה בודדת אתה עובר מעולם אחד לעולם אחר. רעש, חשמל ואור ללא הגבלה, והסלולרי ניעור לחיים. תם הטיול בבורמה. שהינו עוד יומיים בבנגקוק (מלון נובוטל בסיאם סקוור – למתעניינים, מיקום אידיאלי) לפני טיסתנו ארצה, בעיקר מנוחה והורדת טורים וכמובן – קניות, קניות וקניות (אם בי קיי, סיאם סנטר, פאראגון). אבל זה כבר סיפור אחר.

סיכום: סוכנות טור-מנדליי סיפקה את הסחורה. היה טיול מהנה ומתוכנן כראוי. המדריכים: סי טו במנדליי, למה בבאגאן, וסאי בקלאו, פינדאייה ואינלה – היו טובים, קואופרטיביים, ברורים, ומילאו היטב את תפקידם. אין תחושת איום, אין אלימות, נינוחות רבה לאורך כל הדרך. רכב ונהגים - 10! נהגים מסורים, אדיבים, זהירים, רכבים ברמה טובה של נוחות וגודל. בסך הכל מוצאים עם חביב, מאיר פנים, אדיב, מתקשר בלבביות ומקווה שיהיה לו עתיד טוב יותר. הטיול מומלץ. נקודות השיא: מקדשי שוודגון בינגון, אננדה ושווזיגון בבאגאן, טנבודיי במוניווה, המנזר באמארפורה, מערת פינדאייה, וגולת הכותרת: אגם אינלה, על חייו האופייניים.

לתחילת הכתבה

לכתבה הקודמת בסדרה לחץ כאן

יעדי הכתבה

סגור
0
×