בורמה - בודהיזם, פגודות ושלוה כפרית

מסאז' בכפות הרגליים בשדה התעופה בבנגקוק וקדימה, יוצאים לדרך לכיוון בורמה. בבירת המדינה ינגון תוכלו לפגוש רוכלי ממתקים, סבונים, תפוזים ועוד. גם הסיורים בין הפגודות משרים אווירה שונה ומיוחדת. אז קחו נשימה והצטרפו לשלווה אמיתית.
אהוד פורמן
|
תמונה ראשית עבור: בורמה - בודהיזם, פגודות ושלוה כפרית

תכנון הטיול לבורמה

בתכנון הטיול לבורמה הסתמכנו על סוכנות מקומית בלבד, על בסיס דעות טובות ברשת וגם חוות דעת אישית ממישהי שנסעה באמצעותם. לאחר מספר איטרקציות התגבשה תוכנית הטיול, וגברת Hnin, מחברת Mandalay tours המקומית, הכינה עבורנו את כל החבילה (מלונות, מדריכים, רכב, טיסות פנים, כניסות, העברות), מהגעתנו לינגון הבירה ועד לשובנו לבנגקוק בדרך חזרה ארצה. באופן כללי, הטיול התחלק ל-4 חלקים, וזה גם היה סדר ההתקדמות: הבירה ינגון (הזכורה יותר כרנגון), העיר המרכזית מנדליי וסביבותיה, העיר באגאן – עתירת המקדשים ואיזור פינדאייה/אגם אינלה.

בתוך תיאור האתרים והחוויות משולב חומר שסופר לנו על ידי המדריכים המקומיים, בתשובה לשאלותינו או ביוזמתם, שמתייחס לחיים במדינה מנקודת מבטו של האדם הפשוט: חיי היום יום במדינה, משפחה, פרנסה, לימודים, תקוות וציפיות. מידע זה סופר תוך כדי הנסיעות או תוך כדי השהייה באתר מסויים ולכן הוא משולב ברצף הכרונולוגי. יודגש: זוהי חווייה אישית ולא מדריך טיולים.

לתחילת הכתבה

ימים 1-3: בודהיזם ופגודות

המראה בערב בטיסת אלעל לבנגקוק. הסיוט הרגיל של טיסה בת 10 שעות, במטוס צפוף עם מרווחים מינימליים. נחתנו בבנגקוק ביום למחרת ובזמן ההמתנה לטיסת ההמשך – פוט מסאז'. המראנו מבנגקוק ונחתנו בינגון בשעות הערב המאוחרות. כל ההפחדות ה"שלטוניות" ("תדרשו לאחסן את הסלולרי, בעיות עם מחשבים נישאים" ועוד) – עורבא פרח. כניסה חלקה לגמרי. התקבלנו בשדה במאור פנים על ידי המדריכה צ'י צ'י ודי מהר אומת כל המידע ה"לוגיסטי" המקדים:

  • הסלולרי שלנו לא יעיל כאן והפך בעיקר לשעון מעורר
  • גם תקשורת קווית – פנימה והחוצה (יקרה במיוחד) – מתישה, קשה ומשובשת
  • אין אפשרות (כמעט – חריג בהמשך...) למשוך מזומנים או לשלם עם כרטיס אשראי
  • אין בכלל מכונות משיכה ציבוריות
  • את כל הכסף יש להביא בדולרים מזומנים ובשטרות חלקים ולא מסומנים ולהמיר בחוכמה, רצוי תמיד באמצעות המדריכים שבקיאים בתהליך ובמקומות המתאימים
  • תנאי האינטרנט אכן קשים ביותר: איטיות רבה - פס שמתחלק בין הרבה לקוחות עקב ניתוב צנזוריאלי מרכזי (ובינגון היה עוד המצב הטוב ביותר – יחסית להמשך), כניסה לאתרים – מילא, אבל הוצאת מייל – 30 שניות לכתיבה, דקות ארוכות מ- Send לשיגור
  • אספקת חשמל במשורה ומשובשת – גם בערים הגדולות, המלונות מגובים על ידי גנרטורים, אבל בכל השאר ... חלוקת האספקה היא, ככלל, במשך היום – לפעילות הציבורית (מפעלים, מוסדות ציבור), ובלילה – לבתים. העסק לא ממש יציב ומתפקד חלקית. אבל כידוע זה לא העיקר, ולא אמור לפגוע בעניין המרכזי של הטיול, שמכוון להתמקד בתרבות, בהווי, במסורת ובמפגש הבלתי אמצעי עם האוכלוסייה.

הגענו למלון טריידרס בינגון, מהטובים ביותר - בלב הדאון טאון. הדרך מהשדה וגם בתוך העיר חשוכה, עגמומית, תנועת רכב דלילה מאד. עקב מורכבות ההמרה ושערי מטבע, צ'י צ'י ממירה לנו להוצאות ראשונות 100 דולר בשער של 1000 צ'אט לדולר. שער זה השתנה לרעה דרסטית בהמשך הטיול, גם בטענה של חולשת הדולר, וגם כפונקציה של המרחק לערי השדה. יצאנו לבדוק אופציית אכילה בסביבת המלון (מסעדה שנקראת "ארומה"), ודי מהר (חשוך, ריח חריף של דגים) חזרנו ואכלנו במלון ארוחת ערב קלה, טעימה אף כי לא זולה במיוחד, ולאחר עייפות של יומיים בדרך - לישון.

ביום השלישי יצאנו לטיול רגלי בעיר. מיאנמר הוא שמה המקורי של המדינה. בורמה הוא שיבוש במבטא בריטי של שם השבט המרכזי Bamar. ינגון הוא שמה המקורי של העיר, ופירושו "קץ הסכסוך" – כאן נחתם שלום בעקבות מלחמת אחים ממושכת בעבר. רנגון – גם הוא שיבוש בריטי. עוברים דרך דוכנים, חלקם עלובים למדי. מבט ראשון על הגברים בחצאיות הלונגי, על הנשים עם משחת הטנקה המרוחה על הפנים נגד שיזוף וכאיפור שכיח, ועל רכבי ההסעה הצפופים במיוחד – עם נוסעים בפנים, על המדרגה האחורית, וגם על הגג.

כמו כן ראינו רוכל ממתקים, שמכין סוכריות מיוחדות על בסיס עלי תות, חיפושית בתור "לב", וקצת תבלינים. ראינו גם רוכלת של סבונים גסים (קוביות כמו "שמן" של פעם אצלנו), רוכלת תפוזים ביישנית, רוכלי ספרים משומשים, טלפון ציבורי בו המכשיר (כמו הענתיקות שלנו) מוצב על שולחן ברחוב, והחיבור לכבלי רשת באמצעות "קרוקודילים" ... מדהים – למאה ה- 21. מלון סטרנד – "אושייה" ינגונית, קלאסיקה קולוניאלית.

אנחנו יוצאים לפגודת סולה לייק - בתוכה גביע זכוכית (בודה-תה) ובו שיער של בודהה. מקדש ובו שיירים גופניים או ציוד אישי של בודהה הם בעלי רמת קדושה מיוחדת. סטופה היא פגודה בעלת המבנה הקלאסי, שתוכה מלא. זו באופן נדיר סטופה חלולה. היא נבנתה לפני 2000 שנה, ניזוקה מהפצצות במלחמת העולם השניה (בורמה נכבשה על ידי יפן במלחמה זו. היפנים אף הוזמנו על ידי תומכי העצמאות הבורמזים – בראשות הגנרל אונג סאן - כדי לסייע בדחיקת האנגלים ששלטו בה עד אז. כפועל יוצא שימשה הארץ כשדה קרב – עד שהאנגלים דחקו את היפנים החוצה - צפונה ומזרחה לכיוון תאילנד /סין). גם דרך בורמה קשורה לעימות זה ובאמצעותה ציידו הבריטים את הסינים בחימוש ואספקה כדי לחזק את כוחם מול היפנים.

אגף חדש נבנה עם השיקום עם קבלת העצמאות ב- 1948. הסבא שומר הפגודה נקרא "בובו ג'י". כאן התחלנו את הסיפור שליווה אותנו במרבית הטיול - הסרת נעליים בכניסה למקומות קדושים, כולל חליצה, הסתובבות, חזרה לרכב, ניגוב הרגליים במטליות לחות, נעילה – וחוזר חלילה. בהמשך – מסיבה זו וגם בשל הטמפרטורה – הרבה מעל 30 מעלות, פישטנו את התהליך באמצעות סנדלים. במתחם – סככת מנוחה לצליינים. בחצר גם פסל בודהה ענק וחדש – שנתרם ע"י כוכב קולנוע בורמזי מפורסם.

בבורמה שוררת גירסת הטה-רה-בה-דה של הבודהיזם, שאופיינית יותר להודו-סין ועל פיה: אתה אחראי למעשיך הטובים. בסין, טיבט, הודו, נפאל – שכיחה יותר גירסת הבאהייאנה. ארבעה בעלי חיים מייצגים את המזלות של בני האדם וראינו אנשים שעומדים ליד פסל החיה ש"מייצגת" אותם (נמר, עכבר...) ויוצקים על הפסל, מן הבריכה הקטנה בתוכה הוא ניצב - כוסות מים כמניין שנותיהם (סופרים על האצבעות) לאריכות ימים. בחצר גם פעמון ברונזה גדול - 3 נקישות עם מוט עץ כאקט טקסי.

נוסעים דרך רובע מסחרי צפוף (הרובע המוסלמי!) לבית הכנסת של ינגון. המדריכה משגרת מוסלמי מקומי להזעיק את מר מוזס – היהודי המקומי, שנושא בעול של אחזקת בית הכנסת ושימורו, בקושי רב ועל חשבונו. שם בית הכנסת "משמיע ישועה" (כתיב: Musmeah Yeshuah). בעיר כ- 20 יהודים, אין מניין. הקהילה קמה ממהגרים יהודיים מעירק, וגם ספר התורה הובא מעירק. נפרדנו, ותרמנו קצת לעידוד ועזרה.

מכאן נסענו למקדש בודהה השוכב – פסל ענק בכל אמת מידה, זהו בודהה שהגיע לתכלית חייו: הנירוונה, ויצא ממעגל סבבי החיים המתחדשים. כפות הרגליים מעוטרות בגילופים שנראים כמו "טביעות אצבעות".  כרגיל, תוך כדי נסיעה, צ'י צ'י מספרת לנו קצת על חיי היום יום. היא עצמה נשואה ואם לילדה. משכורות של עובדי מדינה ברמה של מורה בין 60 ל- 80 דולר לחודש, ויש הבדל יחסי משמעותי בין הוראה בתיכון להוראה ביסודי. פרופסור באוניברסיטה מרוויח כ- 100 דולר לחודש. בשוק הפרטי: טוב יותר – אבל אין קביעות. זוגות משתדלים שאחד יעבוד בממשלתי והשני בפרטי – ליהנות משני העולמות. פנסיות עלובות: מורה ביסודי לאחר 30 שנות עבודה – 20 דולר לחודש, מספיק לדמי כיס לנכדים. רכב: ואן כמו זה שאנו נוסעים בו (ל- 12 נוסעים) עלותו כ- 40 אלף דולר.

השוק העירוני – ביגוד ומזכרות. לבירינט של דוכנים. מתרשמים, וגם קונים קצת. ארוחת צהרים, במסעדה מקומית עמוסה וצפופה: בחירה ממנות בופה, והבחירה מוגשת לשולחננו בצלחות מרכזיות ולא אישיות. חוות הדעת נעות בין הנאה מלאה (הלוויים) ועד להסתייגויות בכל מיני רמות (הפורמנים). חזרנו למלוננו להתארגנות – ואז מתברר לעמי, כי כנראה שכח חלק מהכסף שהכין בארץ. כאמור – עלול להוות בעייה קשה מהסיבות שבפתיח, אבל מסתבר שבמלון Sedona ניתן למשוך מזומן בדולרים בכרטיס אשראי (כי המלון בבעלות חברה סינגפורית שאין לה בעיית העברות וכיבוד). המלכוד הקטן: עמלה רצחנית של 8.5%. אבל כשאין – אין ברירה.

אחר הצהריים היה פחות חם ואנו יוצאים להיי לייט של ינגון: פגודת שווהדגון. עושר מדהים. המבנה המרכזי בשיפוצים ומוקף פיגומים, אבל זה לא מוריד מהעוצמה. גם בה שיירי בודהה וציודו. קשה לקלוט במבט אחד את כל החווייה ונכון לפנות לצילומים. גובהה הוא כ - 100 מטרים. הכל מוזהב ובמבנה המרכזי יש 80 טון זהב בשווי מוערך של כ- 2.5 מיליארד דולר. בצריח העליון ישנם יהלומים במאות קרטים, שמחזירים ומפיצים אור יקרות בלילה. חלקים אחרים ופסלים מאבן ירקן. הרבה מבקרים, תיירים ומקומיים. לפנות ערב יוצא מצעד של מתפללות שמקיפות את הפגודה עם שלטים מסורתיים, וכן מצעד מטאטאות – קבוצת נשים בבגדי חג, לכל אחת מטאטא והן ניצבות בשורה רוחבית - שמכבדות את הקדוש והמקום בטאטוא כל הרחבה המקיפה את הפגודה (כמה מאות מטרים). בערב אנו יוצאים לערב תיירותי בפורמט ידוע: ארוחת ערב עם הופעה. האוכל סביר, היתושים – פחות, המופע חד גוני. הבנו, אכלנו, יצאנו וחזרה למלון.

לתחילת הכתבה

יום 4: טקסים ומקדשים

טסים למנדליי. הטרמינל של טיסות הפנים בינגון הוא משהו מיוחד. אין מקומות מסומנים – כל הקודם זכה. על ה- Boarding מודיע אדם שיוצא עם שלט ועליו מספר הטיסה – וצועק לתוך הטרמינל. הטיסה נוחה ונעימה (ובעיקר קצרצרה). פוגשים את המדריך סי טו. תוך נסיעה הוא מציג את עצמו ומספר על עצמו: נשוי, ולכן לפי המסורת הוא זה ששילם עבור הוצאות החתונה. מועד החתונה נקבע לאחר התייעצות אסטרולוגית.

בדרך לעיר הוא מתאר את מנדליי הצפונית כשער לסין, שהיא המשענת הפוליטית והכלכלית של בורמה והשער העיקרי ליבוא ויצוא שלה. הכביש דהיום הוא למעשה החייאה של דרך בורמה המפורסמת מתקופת מלחמת העולם (בפועל, שלושה מסלולי קשר, הידוע ביותר: בין לשיו בבורמה לקונמינג בסין). אנו עוברים ליד שדות אורז (בורמה היא מגדולות היצרניות של אורז בעולם), ובהן הנשים העומדות בתוך הערוגות המוצפות ומשנטעות את שתילי האורז (עקירה ושתילה מחדש, לזירוז הגידול).

אנו עוברים ליד אירוע חתונה, סי טו מברר אם אפשר להציץ ומיד אנו מוזמנים כאורחי כבוד. מפנים לנו שולחן, מגישים כיבוד – עוגות וגלידה, ומצטלמים עם החתן והכלה. השלט באולם והמניפות המצויירות שמהוות את ההזמנות מודיעים כי החתן הוא בעל תואר ראשון בכימיה, והכלה – בכלכלה. זהו האיזור העירוני של אמרפורה ובו ביום זה הרבה חתונות. בעיר (האירוע יקר) מגישים רק כיבוד קל, בחתונות בכפר – ארוחות שלמות.

מגיעים למנזר מהגנדאיון באמרפורה – שפירושה עיר הנצח. אנו באים לצפות בטקס גדול של תרומה ונתינה, בו תורמים רבים (גם פשוטי עם) רואים זכות לעצמם לכבד בתרומות (ביגוד, כלי כתיבה, מזון) את מאות הנזירים שבמנזר זה – בכל הגילאים. לפני צעדת הנזירים אל בין שורות התורמים, הנזירים מתרחצים ביציקת מים על גופם. שני טורים של נזירים בגלימות חומות-סגולות ופרחי נזירים (Novices) בלבוש לבן, בשורות ארוכות ארוכות, נוהרים אל התורמים ויוצאים "ברכוש גדול" (יחסית).

המטבח במנזר מבשל בסירי ענק למאות אוכלים, ברמת נקיון מזעזעת, על כירות מדורה. בארוחת הצהרים – שולחנות נמוכים וארוכים, ומסביבם הנזירים אוכלים בשקט מוחלט. גם שולחנות לילדים, שנראים בני 5 עד 7. הנזירים אוכלים שתי ארוחות ביום – השכם בבוקר, וב- 11 בצהרים וזהו, למעט שתייה, עד מחר. עד גיל 20 חייב החניך לגייס תורם שימשיך לתרום כדי לתמוך בו בעתיד, אחרת יישאר בחזקת חניך. יש נזירים שמוסמכים עוד לפני חתונה, וכאלה שבגיל מבוגר יותר, כמו הבודהה עצמו.

המשכנו לגשר או ביין. זהו גשר העץ הארוך ביותר בעולם – 1.2 ק"מ. כמעט ללא מעקות לאורכו. נבנה על ידי ראש העיר אמרפורה (מר או ביין), שנמאס לו לשוט לצד הנהר השני. תנועה ערה לאורכו, בשני הכיוונים, רגלים ואפילו רוכבי אופניים. למטה בנהר – להקות של ברווזים שנהוגות בידי יושבי סירות, זוהי חוות גידול. מפעל ביתי של אריגת לונגים: למעשה מלת"ר. עובדות צעירות מרוויחות כ- 3 דולר ליום, ובחודש קרוב למאה דולר שזו משכורת יפה מאד. כזכור – 60 דולר היא משכורת של מורה מנוסה, 50 – למנהל בי"ס יסודי, ופנסיה – 20 דולר. ללא השלמות ע"י שיעורים פרטיים – לא היו שורדים.

מגיעים למקדש למהמוני (משמות הבודהה). פסל זהב, אליו מדביקים כל הזמן רדידי זהב דקיקים שהמדביקים רוכשים והבודהה הולך ומתעבה מזהב טהור! גם אנחנו, הגברים, עלינו לבמת הפסל והדבקנו. מכאן יצאנו לראות את הסדנה בה מכינים את רדידי הזהב. מתחילים מגוש קטן, שנתון בין שכבות מתכת מצופות עור ועליהן עומד אדם וחובט ברציפות, כדי לרקע ולשטח את הזהב. הם טוענים שזה לא תיירותי אלא אמיתי, וכי נסיונות טכניים של חברה גרמנית לרקע באמצעות מכונה – נכשלו. אולי... ממשיכים לאיזור של בניית פסלי שיש. הפסלים חוצבים ומנסרים בשיש באמצעות מכונות – ללא מיגון מינימלי לעיניים ולפה. המשמעות אכזרית מאד.

מגיעים למלון מנדליי היל ריזורט - מצויין, לפי הציפיות (שזה אומר שכשיש הפסקת חשמל הגנרטור נכנס מיד לפעולה). נקלטים ויוצאים להמשך הטיול בעיר. מנזר ארמון הזהב ובו Jataka - עמדה ובה פיתוחים המתארים 550 סבבי החיים של בודהה. מקבצים ובהם מאות פגודות לבנות – קטנות וצרות, שבכל אחת עמוד אחד מתוך 1458 העמודים שבכתבי בודהה. קריאה "נכונה" בכולם תימשך 450 יום. אנו עולים לגבעת מנדליי ועליה מקדש לכבוד האשה שביקשה לתרום לבודהה, והוא ברך אותה במלכות. הכביש צר ומפותל והמיניבוס לא יעלה בו. אי לכך אנו נוסעים למעלה בטנדר גרוטאה, יחפים מראש... נסיעת חווייה. מחצר המקדש תצפית מרהיבה על מנדליי וסביבתה – כולל M.I.T: Mandalay institute of Technology. מסיימים את היום העשיר הזה וחוזרים למלון ללילה.

לתחילת הכתבה

יום 5: שייט, קניות ושלוה כפרית

יום חמישי לטיול. ברכת השלום הבורמזית: "מינגלאבה", השקולה ל"סוואדיקה" התאילנדית. יוצאים לשוק עירוני במנדליי. בשר, דגים, ענני זבובים בכל מקום, אבל שפע ירקות. תוסס, עירני: ריבוי קונים, כי אין בבתים קירור וכל יום מצטיידים מחדש. רכבים ענתיקות, עם מנוע חיצוני גלוי מתוצרת סין. פגישה ראשונה עם ה - Chinese Buffalo. אנו יורדים לסדנה ביתית לאריגת קירות מסרטי במבוק – שתי וערב, מהיר וזול: קיר של 2X3 מטרים מחירו 6.5 דולר בערך. במדינה נטולת קור, עם הרבה ימי חום, אלו קירות אווריריים, ומחזיקים שנים גם בעונות גשומות מאד.

עולים על סירה לחציית נהר האירוואדי, כדי להגיע למינגון. שיט של כשעה – נינוח, רוח נעימה. רואים סוכות "בדואיות" על החופים החוליים לאורך הנהר. זהו כפר גדול. ירדנו לחוף, והלכנו ראשית כדי לראות בית ספר. איסור לצלם כאן - מטעם השלטונות, כדי שבית הספר לא יוצג מחוץ למדינה כהוכחה לנחשלות. פוגשים מורה ואת מנהלת בית הספר. התלמידים לומדים בסככות כפתרון ביניים עד שמבנה בית הספר שקם בסמוך יושלם. ארבעה תלמידים על כל ספסל. לומדים אנגלית, מתמטיקה ואת השפה המקומית. במבנה החדש הטרם גמור מתקיימות בחינות המתכונת לכיתה גבוהה. בחצר: אנטנה לוויינית – לקליטת שידורי הטלוויזיה החינוכית, המשודרים מינגון. ליד הדגל בחצר – לוח בטון ועליו חזון מערכת החינוך הבורמזית: להיות מערכת מלמדת כדי להכשיר את דור העתיד לעידן המידע.

מכאן – צעדת קניית מזכרות לאורך הרחוב הראשי. מגיעים לפגודת מינגון הבלתי גמורה. הוחל בבניית מבנה שאפתני במיוחד. הושלם רק בסיס הפגודה – בגובה של כ- 80 מטרים. ואז התרחשה רעידת אדמה שקטעה את הפרוייקט ובגלל פרשנות למזל רע, איש לא הסכים לחדש את הבנייה. עקבותיה ניכרים בסדקים עמוקים במבנה הבסיס. ממול: שני פסלי אריות "שומרים" על הפגודה, וגם הם נהרסו ונשארו רק אחוריהם, עם הזנב.

אהוד טיפס למעלה, 170 מדרגות: נוף יפה, אגן האירוואדי בתקופת שפל. בתקופת המונסון – עולה על גדותיו. מלמעלה ניכרים סדקי רעידת האדמה. ליד הפסגה עוד כמה אתגרי טיפוס, והכל – יחף, מקום קדוש גם אם לא הושלם. ממשיכים לפגודת מינגון, פעמון גדול - 90 טון, הגדול בעולם שמצלצל. שטים חזרה, ונוסעים לזאגאין. בדרך: בי"ס ציבורי להכשרת פרחי נזירים ונזירות, חינוך חינם, למשפחות מעוטות יכולת. הבנות בורוד, הבנים בסגול, כולם גלוחי ראש – חייבים לגייס תרומות. ילדים הם ילדים - כולם צוהלים, פעלתניים, מסחררים פורפרות (הזכורות לנו), ובפינת הרחצה – רוחצים עצמם ע"י יציקת סירי מים על גופם, כהיטהרות לפני תפילה. השארנו תרומה סמלית – כתודה על נכונותם לארח אותנו ולספר לנו על אורח חייהם.

איזור זאגאין הוא כפרי, שלו, נוף יפה של ים פגודות . מנזר פי- ניא-שין. זהו מנזר שבו 100 נזירות וחניכות. בכיתה שראינו – כ- 10 בנות, ומורתן כבת 90, שהגיעה לכאן כילדה בת 9 ונותרה פה כל חייה כמורה. נראית מצויין, ושיתפה פעולה: הורתה לבנות להסתובב אלינו ולהצטלם קבוצתית. מכאן אנו נוסעים לסיור רגלי בכפר שן-קלי. הפרנסות: חקלאות על כל סוגיה (פלחה, פרות לחלב, עופות), גילוף עץ ומסחר במוצרים מאבן הירקן. הכניסה היא בשביל סלול ומוגבה דרך השדות, עליו נוסעים גם אופנועים ואופניים, מלבד הולכי רגל. כל האיזור, השדות והשביל, נמצאים בעונת המונסון מתחת לשני מטרים של מים. בכפר – לכל בית קומת עמודים וקומה עליונה. לקראת המונסון – מפנים את הקומה התחתונה, ועולים למעלה.

רואים חקלאים בעבודה, קיצוץ שחת לפרות, ילדים סקרנים בעקבותינו, חנות גדולה - "סופר", בית תה ויושביו צופים בטלוויזיה, מכולת, שחקני קט רגל (שהפשילו את הלונג'י), סבתא שמנדנדת נכד בעריסת ארגז, ייצור קרטיב מקומי מרסק קרח וקוקוס, ואפילו מקדש מקומי קטן. אביבה "קונה" את הילדים על ידי צילומם והצגת התמונה על מסך המצלמה הגדול יחסית. צהלה גדולה.

לתחילת הכתבה

יוצאים לטיול תרמילאים במיאנמר? כל המידע החשוב לטיול שלכם באתר "עפתי" >>

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לינגון

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0
×