בין טוגו לגאנה - על הבדלים ודמיון

טוגו וגאנה הן שתי מדינות קרובות אבל שונות, עם תרבות שפה ומנהגים אחרים. המעבר בינהם יכול להיות חד לפעמים, וכזה הוא עבור ענבל, שמרגיש בכניסה לגאנה כאילו הוא חזר הביתה. על הסיבות לכך - בכתבה שלפניכם.
ענבל טובי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: בין טוגו לגאנה - על הבדלים ודמיון
Depositphotos/Kamchatka ©

טוגו - מחשבות וקניות

30.7.01 - יומי השני בטוגו ולא מרגיש שינוי בכלל. טוגו ובנין, שתי מדינות קטנטנות, הן אותו הדבר בדיוק. אותם אנשים, אותם מאכלים, אותה האווירה ואותם הח`ולרות. צריך לאחד את שתיהן למדינה אחת. כרגע זה סתם בזבוז של המנון, דגל ומנגנונים ממשלתיים. גם בטוגו וגם בבנין (וגם בבורקינה פאסו) אין דבר כזה חברים. מי שאומר לך שהוא חבר, רוצה ממך משהו. כאן חברים = כסף! אני אהיה חבר שלך ואתה תיתן לי כסף. איפה גאנה, איפה. שם הכל בסופו של דבר נגמר מקסימום בבקשת הכתובת. בארצות בהם מדברים צרפתית זה ניגמר בבקשת כסף. אין לי כוח לזה.

רזיתי עד עכשיו 3-4 ק"ג לפחות. אפריקה זו הדיאטה הטובה בעולם. הגוף מרזה ואילו הנפש משמינה! יושב כרגע במיניבוס שנוסע כמו מטורף. חושב על זה שברגע זה חיי נתונים בידי אפריקאי שבטח לא סיים בית ספר יסודי (סליחה ידידי, זה לא אישי נגדך). בכל רגע נתון יכול לבוא מישהו, או משהו, ולקחת לך את החיים. רוב הפעמים זה בכלל לא בשליטתנו. זה ניראה לי כל כך ברור עד כדי אבסורד מכדי שאכתוב את זה אבל מה, זה לא תמריץ מספיק טוב בשביל לא לדחות חלומות? לנסות להגשים כמה מהם עכשיו ולא לחכות עד שנצא לפנסיה או שהילדים יגדלו ויעזבו את הבית? איך אפשר לקחת את הסיכון של דחיית ההנאה לאחר כך כשאולי לא נזכה בכלל להגיע עד אחר כך? יאללא, במקום לקרוא את השטויות שלי עכשיו לכו ותתחילו לעשות משהו אקטיבי על מנת להגשים איזה חלום, קטן ככל שיהיה. אדם ללא חלום הוא בעיניי אדם מת! כל המחשבות שעוברות לי בראש אני כותב לכם בשידור חי. איך שעוברת מחשבה, מהר אני תופס אותה וכולא אותה בפנקס הקטן שתמיד אצלי בפאוץ`. בלילה אני מעביר אותה מבית המעצר הקטן, הפנקס, לתא גדול יותר ומרווח, המחברת שלי, שם יש לה מקום לגדול ולהתפתח אבל בטח שלא לברוח. רק שתדעו.

31.7.01 - חמש בבוקר. כן, התעוררתי בחמש ולא יכולתי להירדם. אז קמתי, הכנתי קפה שחור ויצאתי למרפסת לראות את היום החדש דוחק לאיטו את הלילה. אני מת על שעות אלו שעדיין לא אתמול אבל זה גם לא מחר. השטח המפורז שבין אתמול להיום. השעה שהתרנגולים מתחילים להשחיז את מיתרי הקול (חוץ מאותו האחד שתמיד "קורא" ב- 8 בבוקר. גם בין התרנגולים ישנם כאלו שאוהבים לישון עד מאוחר), הציפורים פוצחות בשיר והאנשים מתעוררים לאט ליום חדש. בבית אני הולך לישון בשעות אלו. פה אני קם. הכל עניין של גיאוגרפיה.

בעיירה כאן, ששמה Kpalime, ישנו מרכז אומנים. אז נסעתי. לא תכננתי לקנות כלום וכרגיל בסוף קניתי. כאן המקום לשתף אתכם בסוד קטן. כשבועיים אחרי שאחזור הביתה מהטיול אני נוסע שוב לברזיל אולם הפעם לא בכדי לטייל אלא לפתוח אכסניה (ששמה יהיה Nega Maluca -הכושית המשוגעת) בסלבדור. למעשה הרעיון הוא להקים משהו הרבה מעבר לאכסניה. מעין מרכז למטיילים שם יקבלו / ימצאו את כל מה שהם צריכים אולם קודם כל עליהם להרגיש חופשי כאילו הם בבית. שרק האכסניה עצמה תהווה סיבה להישאר בעיר לעוד כמה ימים. מה הקשר לקניות? קניתי כמה דברים עבור הכושית. התכנון של האכסניה כל כך מדוקדק שאין עדיין בית, מיטות, מסעדה, כלום אבל כן יש כבר מאפרות בצורת אפריקה עומדות על ראש של פיל. הכושית משוגעת או לא משוגעת? שמתם לב איך כאילו תוך כדי שיתופכם בסוד קטן ודיבורים על קניות עשיתי לי ולכושית יחסי ציבור? מנייאק או לא מנייאק? אל דאגה, בטח תשמעו עליה עוד בהמשך. (עדכון: בעקבות ההתקפה על ארה"ב ב- 11 לספטמבר והמצב הלא מזהיר מבחינה כלכלית בו נתון העולם המשקיעים נבהלו ורעיון האכסניה נדחה בינתיים בשנה. עדכונים יגיעו)

חושב על זה שאפילו לא התמקחתי הרבה על המחיר של הדברים שקניתי. הורדתי כמה דולרים וזהו. למי יש כוח להתווכח בלהט עבור עוד כמה גרושים. איפה הימים בהם הייתי רב שעות לחסוך 30 סנט? (בטח חצי מהקוראים קיבלו התקף לב עכשיו רק מהמחשבה שיש ישראלי שלא מתמקח...)

לתחילת הכתבה

השיבה לגאנה

זהו זה. עזבתי את טוגו היום, וחזרתי לגאנה אהובתי, לא לפני ויכוח שהיה לי עם אחד מאלו שמעמיסים את הציוד למונית שרצה סכום אבסורדי, יותר ממה שעלתה הנסיעה, עבור המטען. למעשה לא התווכחתי. פשוט לקחתי את התיק והתיישבתי מתחת לעץ. על המונית הזאת אני לא עולה. ידעתי שישחקו אותה "קול" עד שאני אהיה הנוסע האחרון, אז הנהג יהיה לחוץ לעזוב, וכך אכן היה. בסופו של דבר שילמתי שליש מהסכום המקורי אותו ביקש. עד הגבול, בצד של טוגו, עברנו לפחות 4-5 מחסומי צבא. בכל מחסום כזה כולם יורדים, מראים תעודת זהות ונותנים כמה גרושים לחייל. אני שיחקתי אותה תייר אהבל, הצגתי את הדרכון, הסתובבתי והלכתי בלי לשלם. זה עבד. בין מחסום הגבול של טוגו למחסום הגבול של גאנה ישנם שבעה ק"מ, שטח מפורז, הכי מצחיקים שראיתי עד היום. שביל עפר צר מאוד, בקושי ברוחב הרכב, צמחיה גבוהה משני הצדדים- ממש הרגשתי כאילו אני בספארי. ציפיתי לראות פילים כל רגע. היתה הרגשה כאילו אנחנו מבריחים את הגבול. פתאום התרחבה הדרך ואחד המראות המשמחים ביותר ניגלה לעניי: שער לבן גדול ועליו השלט Welcome to Ghana. שמחה כזאת למראה שער לא זכורה לי מזמן

לא זכור לי שהייתי כה שמח אי פעם להיכנס למדינה. צחוקים עם שוטרי הגבול, כולם מחייכים ואין חשש שפתאום מישהו יבקש ממך כסף. אפילו אישרו לי לצלם את השער עם השלט. יותר מכך, על חותמת הכניסה שלהם כתוב שניתן להישאר 30 יום במדינה. השוטרת מחקה זאת, בלי שאבקש, ושינתה ל- 60 יום. "שתהנה מהמדינה שלנו" אמרה. במחסום לפני הכניסה לעיר Ho, כבה לנו האוטו. במקום שנצא אנחנו הנוסעים ונידחף, כמו ב- 50 הפעמים הקודמות שזה קרה בנסיעה זו, השוטרים במחסום דחפו את הרכב. כל הנוסעים דיברו על כך שבטוגו בחיים זה לא היה קורה שהשוטרים ידחפו.

זוכרים את ג`סיקה, הקנדית מכתבה קודמת?- אז אני צריך לסיים כי קבענו לארוחת ערב. סביר שלא אכתוב לכם יותר היום.......הוי, איך שאני אוהב אותך גאנה!

1.8.01 - הלכתי הבוקר לבקר את Bright ומשפחתו ולהפתעתי הצלחתי למצוא את הבית ללא בעיה (צריך ללכת בהרבה שבילים צדדים ומפותלים כדי להגיע אליו). "Sister Hila" עמדתי בחוץ וצעקתי. הוילון הוסט, מישהי נתנה צווחת הפתעה ו- Ramatu, אחותו הקטנה בת ה- 11, יצאה בריצה מהבית ונדבקה אלי בחיבוק אדיר. רק בשביל חיבוק זה היה שווה לחזור ל- Ho. אחריה יצאה אמה, Hilla, ואת הבעת הפליאה על פרצופה אני לא יכול לתאר. אחרי הלם המפגש הראשוני והסבר על מה אני עושה שם, פתאום קלטתי שהילה לבושה ליציאה. מתברר שהיא בדיוק נוסעת לבעלה שנימצא אצל אחיו בכפר, כ- 3 שעות נסיעה מ- Ho. אם הייתי מגיע 10 דקות מאוחר יותר לא הייתי מספיק לראות אותה. למרות הכל היא השאירה הוראות לוודא שאוכל כן יכינו לי. על השולחן בסלון היה מונח מכתב, במעטפה כבר, שמיועד לאחותי הילה. Ramatu ואני הלכנו לבקר את Bright שמוכר כימיקלים חקלאיים בדוכן ברחוב. איזה ילדה מדליקה. בניגוד לפעם הקודמת בה הלכנו לכפרים והיא לא הוציאה מילה אחת מהפה, הפעם היא לא הפסיקה לדבר. קבענו כולנו להיפגש לארוחת ערב אצלם בבית. איך שאני אוהב את האוכל שלהם.

3.8.01 - כולי מלא עקיצות ומתגרד כל הזמן. הרוב זה בכלל לא מיתושים אלא Bed bugs. הולך ברחוב ומת מצחוק. איזה שמות מצחיקים יש להם לעסקים פה. "See you in heaven beauty parlor", או "Jesus favourate music shop" ועוד המצאות כיד הדמיון. ישנם גם כמה מוצרים / עסקים שהשם שלהם ממש לא מעודד אותך לקנות. אתן לכם שתי דוגמאות עם תוספת שלי של שורת הפרסומת שאם אני הייתי הקופירייטר הייתי מוסיף להם. מוסך בשם Not yet workshop. "אצלנו אתה לא צריך לטרוח לקחת את הרכב. כמו ששמנו מציין, הוא עדיין לא מוכן." או בירה שראיתי בשם Pee beer (נשבע שזה נכון). "הבירה שלנו לא רק נראית כמו פיפי, יש לה גם טעם של פיפי. מומלץ להגיש בטמפרטורת הגוף".

כיף היה לפגוש את Gabriel שוב היום ב- Accra (שלח לי אי מייל היכן הוא נמצא). אנחנו חולקים את אותו החדר ביחד והוא למעשה ישן עכשיו מולי כמו תינוק, או אולי יותר נכון כמו מלאך (המלאך גבריאל למי שלא הבין).יתכן ומחר המשולש יושלם אם Yoko תגיע הנה. אני בטח שאהיה מאושר.

7.8.01 - וואו, חמישה ימים שלא כתבתי. זה לא קרה לי הטיול. למעשה עד עכשיו כתבתי כל יום. אתם בטח מנחשים את הסיבה. נכון, Yoko אכן הגיעה. לפי התוכנית המקורית, לפני כחצי שעה הייתי אמור לנחות חזרה בארץ אבל הארכתי את השהות כאן בעוד 4 ימים. אפילו נטשתי את Gabriel ואני חולק עתה את חדרי, ועוד כמה דברים, עם Yoko. זו לא אשמתי שאלוהים נתן לנו ראש ואיבר מין אבל מספיק דם להריץ רק אחד מהם כל פעם. בכל מיקרה, לא ניראה לי שאכתוב גם בשלושת הימים שנשארו לי...:)))))

קיבלתי היום טלפון מהארץ ובו התבשרתי שרפי ואורית מתחתנים. עוד סיבה שאני מאושר. אני סתם מעביר את הזמן בסטלבט כאן. החברה ממש טובה וכיף לי. אז מה, הגיע הזמן להיפרד מכם?

8.8.01 - ידעתי שזה לא יהיה הסוף. תמיד כשחושבים שניגמר, צץ עוד משהו. יצאנו אתמול בערב קבוצה של 10 אנשים מ- 8 מדינות שונות כשבינינו דיברנו 16 שפות. שחורים ולבנים, אוסטרי אחד, יפנית, סקוטית, שתי ניגריות, הולנדית, שני טוגולים (מטוגו), יווני אחד ועבדיכם הנאמן. יופי של אנשים ויופי של מוזיקה. וואו, כמה שרקדתי. מאחר וגבריאל עזב הבוקר לא נשארה סיבה להישאר ב- Accra ויוקו ואני נמצאים עכשיו ב- Ada, עיירת חוף כ- 3 שעות נסיעה מ- Accra. אנחנו בכפר בונגלוסים מחוץ לעיר ומול הים. איזו רומנטיקה. ניראה לי שנמות משעמום עד הטיסה שלי ביום שישי. עדכונים, או לא, בהמשך.

לתחילת הכתבה

Once a year, go someplace you've never been before.
Dalai Lama

יעדי הכתבה

סגור
0
×