בית חם ב-Arrow Town

בניו זילנד ובעולם חגגו את חג המולד, חג משפחתי לכל הדעות ואילו אנחנו חגגנו את החג שלנו, חג פרטי, של דיבורים לעומק הלילה, של טיולים משותפים בנופי ארו טאון, קווינסטאון והסביבה, ארוחות משותפות והרבה שמחה שהפיגה את הגעגועים ואת הבדידות.
משפחת עדוי
|
תמונה ראשית עבור: בית חם ב-Arrow Town
© מאורי הירש

הקדמה

אחרי חצי שנה בדרכים צצה בנו תחושה של עייפות מסוימת, לא מהנופים או מהאפשרויות הגלומות בכל פינה בניו זילנד אלא דוקא מהצורך לארוז ולנדוד ממקום למקום. בהודו עשינו זאת באופן קבוע, ארזנו את עצמנו ונדדנו עם הג`יפסי הקטן שלנו מפה לשם. אולם בהודו הותרנו לעצמנו פרקי מנוחה ושאנטי באמצע, ממצים כל מקום זמן ממושך. בניו זילנד העניין שונה- זמננו קצוב, הכסף זורם כמים ויש המון מה לראות ולעשות, לכן קצב ההתקדמות שלנו תזזיתי יותר, ואם נוסיף לעיסה גם את הצורך בהסתגלות המחודשת לכל מקום לינה, הפריקה וההתארגנות, הצורך לבשל במטבחים משותפים, הריצות החפוזות בלילה לשירותים שלעתים ממוקמים מרחק רב מהבקתה שלנו, הקיץ שבושש להגיע והגשמים התדירים ובנוסף גם פרצי געגועים למשפחה שתקפו אותנו בכל עוז, נוכל להסביר מדוע הגענו לפאתי חג המולד עייפים משהו.

הטלפון צלצל וקול נשי בעל מבטא קיווי קל ברך אותי לשלום, "אפשר לדבר עם איילת?" שאלתי באנגלית, "מדברת" ענה הקול. מי זו בעצם איילת, היא קרובת משפחה שלנו? שאלו הילדים, תלוי איך מגדירים משפחה עניתי להם. זו לא היתה התחמקות, זו האמת המשפחתית שלנו, לעתים אנשים שאין להם קשרי דם משותפים מפתחים יחסים קרובים והדוקים. וכך גם כאן, ההורים של איילת וההורים שלי היו יחד בקיבוץ גונן לפני המון שנים ומאז אנחנו משפחה. לכן, כשקבלתי מההורים שלי את הטלפון שלה בארו טאון, הממוקמת ליד קווינסטאון באי הדרומי, ידעתי שאתקשר אליה. סידרנו מסלול המוביל לארו טאון (Arrow town).

לתחילת הכתבה

ערב חג המולד

בפאתי הדרך ראינו אנשים הממהרים לקנות את עצי האשוח לקישוט ביתם, המחירים צנחו באופן משמעותי וה"מאחרים" גררו אחריהם עצי ענק ביום השמשי שהפתיע והגיח כדי לשמח את הניו זילנדים הכמהים לקיץ. חלונות הראווה קושטו בפתיתי שלג מלאכותיים וסנטה שמן ומחויך צויר בפוזות משעשעות. אנשים רכשו כמויות מדהימות של בקבוקי בירה והרדיו ניגן שירי חג מולד עליזים. כל הישראלים שפגשנו בדרך תכננו להגיע לקווינסטאון היפהפיה כדי לחגוג את החג ואילו אנחנו נפרדנו מה"דודות" לשלום בעצב רב, עזבנו את וואנאקה והתמקמנו בהולידיי פארק בארו טאון. משם מיהרנו לאיילת. החיבוק החם בו התקבלנו היה שווה הכל. אחר כך פגשנו את חלקי המשוואה האחרים- אבישי בן זוגה לחיים וגאיה הקטנה וידענו שפרצי הגעגועים שחשנו יקבלו כאן את המענה הנכון.

עד מהרה שינינו תוכניות, התמקמנו בסלון של המשפחה ופצחנו בסאגה משפחתית חמה שהסתבר שחסרה לשתי המשפחות. איילת ואבישי חיים כבר שלוש שנים בניו זילנד. הם בעלי חברה לניקוי שטיחים, עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה ומגדלים ילדה משגעת בשם גאיה. הקליק בין הילדות לגאיה היה מיידי, הן סבבו אותה, שיחקו איתה, שרו לה ורקדו איתה, מערבבות עברית ואנגלית ממש כמוה, הדוברת באופן שוטף את שתי השפות. רותם התמקם מול המחשב המשפחתי ושיחק שעות ארוכות באינטרנט מאושר על הזכיה שנפלה בחיקו.

בניו זילנד ובעולם חגגו את חג המולד, חג משפחתי לכל הדעות ואילו אנחנו חגגנו את החג שלנו, חג פרטי, של דיבורים לעומק הלילה, של טיולים משותפים בנופי ארו טאון, קווינסטאון והסביבה, ארוחות משותפות והרבה שמחה שהפיגה את הגעגועים ואת הבדידות. דיברנו הרבה על ההסתגלות לחיים בארץ חדשה, ארץ בעלת שפה שונה, מנהגים שונים ודינמיקה שונה. יש הבדל מהותי בין ההוויה של להיות תייר בארץ זרה ובין חיים באותה ארץ. ניו זילנד היא ארץ יפהפיה ומסבירת פנים לתייר, אך שונה למי שמתגורר בה. אנשים המסבירים לך פנים בעבודה לא יקפצו לקפה שלא לדבר על יפתחו אליך לשיחה מלב אל לב. קצב החיים שונה, ההתיחסות לדברים שונה ואתה מוצא את עצמך מהלך על חבל דק, רוצה להתקדם ונזהר לא ליפול, ובעצם מצוי בבדידות מזהרת, מחפש נגיעות של הוויה ישראלית, של שפה מוכרת, של משפחה. פגשנו מספר משפחות ישראליות החיות בניו זילנד וכולן דיברו באותה שפה, על הרצון לחיות במדינה היפהפיה הזו ועל הקשיים להתערות בה.

כדי להראות לנו עד כמה המקום בו הם גרים מדהים ביופיו, שוטטנו עם המשפחה בנופי קווינסטאון וארו טאון נפעמים מיפי המקום, ומקבלים הדרכה צמודה בעברית. וכך למדנו מהם כי בקווינסטאון רבתי ימצא כל שוחר אדרנלין את שאהבה נפשו. החל מקפיצות באנג`י באתרים שונים בתפעולה של חברת AJ Hackett וכלה במצנחי רחיפה, שייט, עליה למרומי הגבעה המשקיפה על קווינסטאון ברכבל סקייליין גונדולה וגלישה מטה בהכלאה של תלת אופן ומזחלת הנקראת לו�ג`.

חובבי הים יהנו משפע הצעות- רפטינג, סלדג`ינג וריבר סרפינג וחובבי הרומנטיקה ישמחו לשוט אל השקיעה באנית קיטור עתיקה. האפשרויות רבות ומגוונות וודאי שלא ציינתי כאן את כולן, תוכלו לבחור את הפעילויות שאהבה נפשכם מתוך שפע הברושורים שהניו זילנדים מצטיינים בהנפקתם או על ידי כניסה למרכזי המידע שעליהם מתנוססת האות i. אנחנו בחרנו הפעם פשוט לטייל בנופים הנפלאים, להתבונן בכמיהה על הרי הרימארקבלז (The Remarkables) שאכן כשמם הם מדהימים ולא בכדי זכו להצטלם מזוויות שונות בטרילוגיה "שר הטבעות". וכמותם גם נהר קאוואראו (Kawarau) שצולם בסצנות רבות. אגב, הגשר על אותו נהר, מפורסם כאתר הבאנג`י המסחרי הראשון בעולם. אחרי שלושה ימים נפלאים נאלצנו לעזוב ולנסוע הלאה, מחוזקים ומחובקים, מותירים מאחור משפחה נפלאה ואוהבת.

 

לתחילת הכתבה 

ארץ הפיורדים

לא יכולנו לסיים את הטיול באי הדרומי ללא גיחה לארץ הפיורדים. כבר רכשנו כרטיס למעבורת שתוביל אותנו לאי הצפוני וידענו שבקרוב נשוב לנופי רוטורואה האהובים ולנופים אחרים וחדשים, אבל איך אפשר להיות פה ולא לבקר בפיורדים? שמענו רבות על המקום, ראינו תמונות וקראנו גם כי רודיארד קיפלינג תאר את מילפורד סאונד כפלא השמיני של העולם, לכן הזמנו בטלפון שייט ויצאנו לדרך. 

בדרך היפהפיה למילפורד סאונד עצרנו שוב ושוב כדי לצלם את הנוף האלפיני המרשים אותו יצרו הקרחונים. הקרחונים שישבו וקיננו ברום ההרים, נעים להם מחמת הרוח, מזג האוויר ושינויי האקלים של כדור הארץ, נעלמו כשהם מותירים מאחוריהם, עמקים בצורת האות U, אנחנו דווקא השמענו את הצליל OH למראה ההדר והעוצמה של הנוף. כשההפלגה החלה, מזג האוויר ההפכפך הפך רוחני במיוחד, יגידו מה שיגידו הניו זילנדים, זה לא היה מזג אוויר אופיני לקיץ... אבל אנחנו מסוחררים מהרוחות שנשבו לנו דרך התלתלים והעיניים, מחרישות את אוזנינו בקול שריקה רם, לא יכולנו לשבת בפנים, עמדנו על הסיפון משתאים מול הפלא. המילים לא יוכלו לתאר את מצוקי הענק הנישאים בגאון עדויים בכיפות לבנות משלג ולכן במקום לחרבש לכם במוח שלל סופרלטיבים נזמין אתכם להציץ בתמונות...

אנחנו בחרנו להפליג ב-Red boat cruises מהסיבה הפשוטה, שזה מה שאיילת המליצה לנו. כבונוס על התנהגות טובה, נו טוב, האמת שהיה מבצע מיוחד לחג המולד, ונדרשנו לשלם רק עבור המבוגרים- הילדים שטו בחינם (פרטים בטיפים).
 
את המסע לפיורדים קינחנו בנסיעה בדרכים נטושות למחצה לכיוון אינברקארגיל (Invercargill) העיר הדרומית ביותר בניו זילנד. הגענו לשם מותשים לאחר יום ארוך ומפרך של נסיעה בשעה 21:30. השמש עוד זרחה בשמים מספקת לנו אור מספיק להתארגנות הזריזה שלנו - מקלחות, ארוחה חפוזה והופ למיטה. שעות האור שהלכו והתארכו ככל שהדרמנו לא הפריעו לנו, נכון שהילדים הלכו לישון בשעות מאוחרות, אבל יכולנו להספיק למצות יום מבוקר עד לילה ולהרגיש שראינו והספקנו המון...

בבוקר נסענו עליזים וטובי לב לכיוון בלאף (Bluff), הנחשבת לנקודה הדרומית ביותר באי הדרומי. עצרנו בשלט סטירלינג פוינט (Stirling Point) המציין את המרחקים עד לקוטב הדרומי ולמקומות אחרים בעולם, השלט היה מקושט בקישוטי חג המולד, הצטלמנו לידו כשגבנו אל סטיוארט איילנד והרהרנו על הדרך הארוכה אל קייפ ריאנגה הנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×