ברזיל - שלושה שבועות וקרנבל אחד

יש אנשים, שלעולם לא ישבעו מברזיל האנרגטית והמדהימה. הנה מסלול טיול בן 21 ימים של שוש (ילידת ברזיל) ושמוליק, בתחילת שנות ה-40 לחייהם, שכבר ביקרו בברזיל בקרנבל של 2005 ועכשיו חוזרים לקרנבל בסלוודור ולמקומות נוספים: מנאוס, האמזונס, רסיפה, נטל ועוד. לסיום, קבלו גם אוסף טיפים והמלצות מאוד שימושיות כצידה לדרך.
שוש חזן גרינברג
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ברזיל - שלושה שבועות וקרנבל אחד
Thinkstock Imagebank ©

הקדמה

בשנת 2005 ביקרנו, בעלי ואני בברזיל, ארץ הולדתי. בטיול ההוא התמקדנו יותר במרכז ובדרום: בקרנבל בסלוודור, עברנו לקרנבל בריו, ומשם לבוזיוס, למפלי האיגואסו ואז לבואנוס איירס, ארגנטינה. הפעם החלטנו להתמקד בחלקים שלא הספקנו בפעם קודמת, מבלי להפסיד, כמובן, את הקרנבל בסלבדור, שהוא, בעיני, שווה הרבה יותר מהקרנבל הממוסחר בריו. 

לתחילת הכתבה

שבוע ראשון: סאן פאולו, אמזונס,  מנאוס, רסיפה, אולינדה, פורטו דה גליניאס

יום 1 - טיסה לסאן פאולו: השעה היא שש וחצי בבוקר, איחור של קרוב לחצי שעה בהמראה של מטוס אל על למינכן, מה שהיה לנו מעט בעייתי בגלל הצפיפות של טיסות ההמשך. כשירדנו ממדרגות המטוס, כבר חיכו לנו דיילת גרמניה ושלט "קונקשן" והסבירה במדויק איך להגיע למטוס הבא. הטיסה הבאה היא באורך של 12 וחצי שעות, ממינכן לסאן פאולו.

יום 2 - אמזונס: בחצות הגענו לשדה התעופה של מנאוס. דיילת הקרקע הודיעה לנו שיש "אובר בוקינג" ואין ממש מקום. אחרי שישבנו לה על הראש (או בעצם עמדנו לה על הראש, חצי גוף בתוך הדלפק שלה ומבטים מאיימים) היא מורידה מהטיסה אנשים אחרים, ומוצאת לנו מקומות במחלקת העסקים. אני חושבת שזה היה פיצוי די נאות על עגמת הנפש. בשעות הקטנות של הלילה הגענו למלון IBIS במנאוס. החדר ממוזג (כמו כל החדרים בהמשך, שבהם חוץ מבנטל, כל המזגנים מרעישים מאד) והשירותים בעיתיים (כמו בכל ברזיל). ארוחת הבוקר במלון צנועה. בכלל, ארוחות הבוקר בברזיל, אם זה לא בהילטון, הן די אותו דבר.

אחרי ארוחת בוקר מתארגנים ומחכים בלובי לאיסוף לאמזונס. היות ובלובי כבר יש זוג שמחכה זמן רב, אנחנו די מודאגים, אבל דווקא ההסעה שלנו מגיעה בדיוק בזמן. הנהג אוסף אותנו בלבד ומסיע אותנו למארינה, שם כבר מחכה סירה עם שני אנשי צוות מהלודג`, לקחת אותנו. בלודג` "אקו פארק" מחכה לנו המדריך אלייקים, שיהיה האחראי הבלעדי שלנו, יחד עם שתי כוסות "משקה פרי התאווה" (פסיפלורה) וצ`יפס שעשוי מבננות מיובשות. הוא מספר לנו על המקום ומסביר את נהלי התשלום שם (הכל כלול, חוץ משתיה, שצריך לשלם עליה באמצעות כרטיסי כסף מקומי שקונים במקום). בניגוד למה שסופר לנו – הביקתה מאד חמודה ולא רק שהרשו לנו לקחת את כל התיקים הכבדים שלנו, ואף התעקשו לסחוב אותם עבורינו, היו גם מזגן, מים חמים ואור כל הזמן. המדריך מזמין אותנו לשוט לאי הסמוך, המתפקד בתור פארק קופים. שעת ההאכלה הגיעה. הקופים מטפסים עלינו, מנסים להאכיל אותנו ובאופן כללי חמודים לאללה. משם נוסעים למסעדה צפה, לדוג. אנחנו נוסעים שנינו, עוד זוג פנסיונרים מאיטליה, המדריך אלייקים והמלווה האינדיאני שלו. כולנו מקבלים חכות וחתיכות בשר בתור פתיונות, וכולנו מטילים חכות. דגתי ארבעה דגים, השאר דגו הרבה פחות. בסופו של הדייג החתולים המקומיים אוספים את השלל. התחנה האחרונה לאותו יום – חיפוש תנינים. מצאנו אחד והתפרענו עליו בתמונות. הפנס של המדריך נגמר והוא מבטיח פיצוי. חוזרים ללודג` לארוחת ערב. איך אמרו האיטלקים? "הולכים לישון עם התרנגולות". אין מה לעשות אחרי ארוחת הערב. בכל מקרה צריך ללכת לישון מוקדם כי ההשכמה היא מחר בשש וחצי – כמו טירונות.

יום 3 - אמזונס: ארוחת הבוקר עשירה. אחד הטבחים הוא בחור נחמד מאד, שמוכן להצטלם ולהדגים את אופן ההכנה של טפיוקה. מסתבר, שהמרכיב העיקרי הוא קמח של צמח בשם "גומא", שאין להשיג בארץ. בהמשך, בסופרמרקט מקומי לקראת סוף הטיול, אני מצטיידת בשני קילו לניסוי בבית. יוצאים בספינה עם עוד הרבה תיירים, למה שקרוי "מפגש הנהרות". במהלך ההפלגה בת 3 השעות גם עושים תצפית על מנאוס. מפגש הנהרות הוא נקודת המפגש המוזרה של הריו נגרו השחור והחם, שנצמד לנהר האמזונס החום והקר והשניים פשוט לא מתערבבים, ויוצרים מעין פס באמצע המים. משם, בגשם שוטף ממשיכים לכפר של ה"קבוקלוס" – האינדיאנים המקומיים. הכל בוץ. עוצרים לארוחת צהרים באחד הכפרים. בסוף היום אנחנו חוזרים ללודג` ומשתעשעים קצת עם הערסלים שלהם. המדריך קובע לו"ז לערב – "תאכלו בשעה שבע וחצי כי בשמונה וחצי יוצאים שוב לחפש תנינים, פיצוי על הפנס המקולקל מאתמול". שייט התנינים היה מוצלח וכלל שני תנינים – 1 גדול יותר ממה שנתפס אתמול, והשני תנין תינוק, חמוד לאללה. בלילה – גשם שוטף. 

יום 4- מנאוס: אחרי ארוחת בוקר יוצאים לסיור של שעתיים ב-Selva – יער הגשם המכונה ג`ונגל. זה לא שנדדנו בין העצים עם סכין בין השיניים. זה היה יותר טיול תיירים, שבו המדריך הראה לנו עצים שונים, נתן לנו לטעום חלקי צמחים שונים, הכין בושם מנמלים מעוכות והעוזר האינדיאני שלו הכין קישוטים מעלי דקלים. המדריך רצה אחרי הצהרים לשוב לפארק הקופים, וגם לחזור לבריכה הטבעית שבה כבר ביקרנו באופן עצמאי בערב הראשון שהגענו - אנחנו העדפנו לישון עוד קצת לצלילי הגשם, אחרי ארוחת הצהרים. 

יום 5 - מנאוס: הטיסה בין מנאוס לרסיפה היא "טיסת אוטובוס", כלומר עוצרת כל חצי שעה. לכן גם מגישים נשנושים כל חצי שעה, אבל לצערי אותם נשנושים בכל שעה. אנחנו אמורים לרדת בתחנה החמישית. זה לוקח שמונה שעות. בסוף מגיעים לרסיפה, מתקבלים על ידי להקת רקדני פרבו (עם המטריות הצבעוניות שמהוות את סמל הקרנבל שלהם). מלון Ondamar נראה מרשים מבחוץ אבל לא כך מבפנים. יצאנו לחפש אוכל. מנסים את Habib – התפריט ממש לא אטרקטיבי. בסוף יושבים בפיצריה של המלון ומשלמים יותר מדי על פיצה לא ממש טעימה (בכלל, ברזיל זה לא מקום לפיצות. ההגדרה שלהם למתכון האיטלקי הוא – קח מצה מיובשת ככל האפשר, הנח כמה שפחות גבינה עליה, שפוך כמה עלים וקרא לזה "פיצה"). 

יום 6 – רסיפה / אולינדה: התעוררנו מוקדם בגלל רעש ואור מבחוץ. מתחילים את היום בהליכה ארוכה לאורך הטיילת של "בום וויאג`ם" בין הרבה דוכני קוקוס, אננס, רוכלי רחוב וכו`. משם לקחנו מונית לעיר העתיקה של רסיפה. הנהג אומר שזה יעלה 8 ריאלים, אבל בסוף זה עולה פי שניים. בעיר העתיקה שוטטנו עם מפה שקיבלנו מלשכת התיירות המקומית – מתחילים מנקודת האפס שלהם, שצופה לים, (ונמצאת שם אותה להקת רקדנים משדה התעופה), דרך בית הכנסת העתיק (שגובה תשלום), רחובות עתיקים שמקושטים בסרטים לקרנבל, עצירה לשתיית אסאיי וויטמינה בננה, כניסה למשרדים ממשלתיים לצורך שרותים ושתיה (והתיידדות עם המאבטח שדואג לנו למונית לאולינדה). טיילנו באתרי התיירות, כנסיות, מדרגות, תצפיות, עברנו בין רקדניות ודוכני מכירות. בסיום עלינו על אוטובוס שאמור לחזור לרסיפה. התחנה האחרונה שלנו היא "קניון שופינג רסיפה" – מקום ענק וממוזג. את הקניות שלנו סיימנו ב"לוג`ס אמריקנס" – כלבו בו נהננו מקצת נשנושים ושתיה. ברסיפה נתקלנו בשתי תופעות בולטות:  האחת היא שאין רמזור להולכי רגל. צריך להסתכל מתי המכוניות אמורות להעצר, ואז ללכת. השניה - רק באוטובוסים ברסיפה, מי שיושב, תמיד מתנדב להחזיק את התיק של מי שעומד. 

יום 7 – פורטו דה גליניאס/ רסיפה: נהג אוסף אותנו מהמלון ל-Porto de Galinias - נמל התרנגולות, הקרוי כך על שם הברחת העבדים לעיר במסווה של תרנגולות. בעיר עצמה אנחנו לוקחים טיול על רכב באגי (מבוטא "בוגי")לטיול חופים. מספיקים שני חופים – אחד עם בריכות טבעיות והשני עם גלים מאד גבוהים. בכל מקום תמצאו הרבה פסלי תרנגולות. בתור ארוחת צהרים אוכלים קרפ מלוח על מקל (כמות גדולה, מחיר טוב) של גבינה ואורגנו. אחר כך יש זמן להסתובב על החוף הצפוף ביותר בעולם ולשבת לשמוע הופעת זמר באחת המסעדות.

לתחילת הכתבה 

שבוע שני: פרננדו דה נורוניה, נטל, סלוודור

יום 8 – פרננדו דה נורוניה: אחרי ארוחת הבוקר מתארגנים לטיסה לפרננדו דה נורוניה. המטוס יוצא באיחור של שעה. אם לא די בכך שנורוניה היא אי יקר – הטיסה יקרה, השהות יקרה, הטיולים יקרים והאוכל במחירי שחיטה ומעלה - אבל עוד צריך לשלם על הזכות לנשום שם, מעין "קנס" על עצם השהות – עלות של כ-30 ריאל ליום. חברת Atalaia מנהלת את עסקי התיירות באי ודואגת להסיע את התיירים לפוסאדות. הפוסאדה שלנו קרויה Mana ונחשבת לפשוטה יחסית. החדר ממוזג ויש אפילו טלוויזיה, אבל במסגרת המסורת האקולוגית, הם כנראה לא משתמשים בחומרי הדברה, וכל החדר מלא בחרקים, יתושים, והגרוע מכל- כל המיטה שלי מלאה בנמלים. בעקבות המלצה הלכנו לפיצריה בשם Falicia da Vila והסיבה שאני מדגישה את השם של המסעדה הוא - שלא תעיזו להתקרב לשם! כנראה שהיתה להם תקלה שגרמה לכך שייבשו אותנו קרוב ל-45 דקות ללא כל התנצלות או הסבר, ובסוף הגישו לנו דיקט, עם גבינה מיובשת (חס ושלום לא חמה, מבעבעת או מתמתחת כמו שפיצה אמורה להראות) עם כמה עלים, ולא התביישו לגבות עליה את המחיר המלא והיקר במיוחד שלהם, ועוד להוסיף דמי שירות חובה). 

יום 9 – פרננדו דה נורוניה: ארוחת הבוקר של הפוסאדה דווקא הפתיעה לטובה – כולל ביצים בהכנה אישית, וההיילייט – מיצים טבעיים עם חלב, משוקשקים לתפארת. הכי אהבתי את מיץ המלון. לקחנו טיול מאורגן שמקיף את האי ולוקח יום שלם. זה מתחיל בהליכה ארוכה, תצפיות יפיפיות, ירידה לחוף בעזרת סולם ברזל, זמן לטבילה בים (בפורטוגזית "עשיית אמבטיה"). הסיור הבא היה בחוף "הבאר של פדרו", שכולל סלעי לבה עם אקווריום טבעי ומרשים ושתיית מי קוקוס ישר מהאגוז. אחר כך אכלנו את ארוחת הצהרים של בופה ב-35 ריאל בסגנון אכול כפי יכולתך. במסעדה יש גם בריכה נפלאה להתרעננות.  משם המשכנו לחוף נוסף, בעיקר לצלילה, חוף אחר לתצפית על הנוף (כולל "החור של רחל") ובסוף צפינו בשקיעה על המבצר. 

יום 10 – פרננדו דה נורוניה: בבוקר – הולכים לים. ניתן להשכיר מגבות ים בפוסדה ב-2 ריאל. הלכנו ברגל חצי שעה כדי להגיע לחוף שהומלץ ב"למטייל" כ"חוף בילויים עם בתי קפה וכייף". נכון, חוף נחמד אבל יש שם רק בית קפה אחד, ובכל החוף, כולל בבית הקפה, אין שירותים. הפתרון של המלצרית: "בים או ביער". יופי. ארוחת הצהרים שלנו התקיימה על החוף והורכבה מסנדוויצים שהכנו ממצרכים מהסופר. 

יום 11 – פרננדו דה נורוניה: אנחנו מנצלים את הבוקר לטיול רגלי באי, כולל עליה על המבצר העתיק. חברת Atalaia באה לאסוף אותנו לשדה התעופה. הם עושים טעות בשעה ואוספים אותנו שעה לפני הזמן, מה שמשאיר אותנו להשתעמם בשדה התעופה הקטנטן והלא ממוזג שלהם.  ביציאה הם בודקים את הניירת של תשלום "מס הכניסה" לאי (אחרי שכבר בדקו נייר בכניסה, וגם בעלת הפוסדה לקחה העתק אחד). הטיסה מנורוניה לנטל היתה חוויה מטלטלת. קודם כל, למרות שאסור להפעיל מכשירים דיגיטליים בהמראה, כולם, אבל כולם, צילמו את נורוניה מלמעלה. אחר כך, המטוס הקטן קצת התקשה להתמודד עם מזג האוויר, או מה שזה לא יהיה. אבל אחר כך היתה הרגשה של מסיבת יום הולדת, כשחולקה הארוחה והתברר שהיא מורכבת משקית הפתעות גדולה שהכילה חטיפים וממתקים. 

גם המלון בנטל הפתיע לטובה – מלון הדירות דלפיה פרדייז, שבו קיבלנו דירה בקומה ה-17. מלבד נוף לים ומרפסת גדולה, כללה הדירה גם מטבחון, פינת "משרד", עוד פינת ישיבה, טלוויזיה עם 60 ערוצים ומקלחת גדולה. היה להם גם אינטרנט בחינם, אבל עם תור גדול. התחנה הראשונה שלנו היתה הקניון Praia Shopping – שקושט בצבעי המטריות של הפרבו. זהו קניון ענק עם המון מסעדות ומלצרים, שעומדים עם התפריטים ו"צדים" לקוחות. בערב הולכים ל"רחוב הסלסה" – אוסף של כמה סמטאות עם המון מועדונים בכל סוגי המוסיקה. מצחיק לראות את ההודעה במועדון הסווינג שאומרת ש"כאן אין סקס". אנחנו כמובן בוחרים ב"סלסה בר" – שמפוצץ מאנשים. בכניסה מקבלים כרטיס, כשמזמינים שתיה מחייבים את הכרטיס וביציאה משלמים בסך הכל. במועדון יש הופעות של רקדנים מקצועיים, יש שיעור "שיינז" שגורר הרבה משתתפים ומדריך כריזמטי אחד, וכמובן המון סלסה והמון מרנגה, אבל לא ראיתי רואדות (וגם לא ריקודי שורות ברזילאים, וזה מצחיק כי אנחנו בברזיל).

יום 12 - נטל: מדריך בשם רודריגו בא לקחת אותנו לטיול דיונות ברכב באגי. המחיר ההתחלתי הוא 80 ריאל לאדם, אבל הוא משכנע אותנו להוסיף עוד 25 ריאל לזוג ולהאריך את הטיול. אנחנו נוסעים עם עוד זוג צעירים מארגנטינה. הוא מסיע אותנו לדיונות, משתולל קצת על החולות ומראה לנו כפרי דייגים, חופים, לגונות עם דגים קטנים, איך עושים צבע מסלעים ומה חייבים לעשות בקשת האהבה (רמז: להצטלם). 

יום 13 - נטל: מתחילים את הבוקר בהליכה לאורך החוף של נטל על שלל דוכניו. משם לוקחים אוטובוס למרכז הקניות הגדול ביותר בסביבה, קניון "שופינג נטל". מרכז קניות עוד יותר ענק, שבו יש מזגן!  זה להבדיל ממרכז קניות שנמצא בדיוק מולו, ונקרא פשוט "מרכז קניות", והוא עממי יותר, ללא מזגן. ארוחת הצהרים שלנו היתה במסעדה איטלקית עם מבחר גדול ומחירים אטרקטיבים. הטיסה לסלבדור אחרי חצות.

יום 14 - סלוודור: הטיסה עצמה היתה דווקא בסדר, אך הבעיה היתה שבמטוס שרר קור מקפיא ולא היו שמיכות. הבעיה היותר גדולה התבררה, כשגילינו שבסוכנות הנסיעות שלנו לא לקחו את הלילה הזה בחשבון ויש לנו וואוצ`ר רק ללילה הבא. נסענו למלון של הלילה הבא (מלון "מאר" בריו וורמליו, לא רחוק מהמלון הבא שלנו בסלבדור, שלושה ימים מאוחר יותר) ושילמנו על לילה נוסף, למעשה על השעות הבודדות שנשארו עד הבוקר. המלון, למרות מחירו הזול יחסית, דווקא היה מצויד במה שצריך וגם ארוחת הבוקר שלהם היתה עשירה יחסית. כשקמנו, הזמנו טיול "הסטורי" לרבעים העתיקים של סלבדור (את הסיור השני שלהם, ה"פנורמי", כבר עשינו לפני שלוש שנים. שני הטיולים מומלצים). אחרי הצהרים אספו אותנו (באוטובוס מפואר) לטיול, בו השתתפו גם זוג ישראלים (הראשונים שפגשנו מזה שבועיים). הטיול עצמו היה מענין אם כי המדריך קצת מיהר ממקום למקום.

לתחילת הכתבה 

שבוע שלישי: סלוודור, מורו דה סן פאולו, הקרנבל בסלוודור



יום 15 – סלוודור/ מורו דה סן פאולו: יצאנו לשיט קטמרן ארוך ומשעמם של שעתיים וחצי. זה קטמרן קטן יחסית ואנחנו היינו כ-12 אנשים על הסיפון. מיד כשמגיעים לנמל במורו מתנפלים עלינו "נערי המוניות" – צעירים לבושי חולצות צהובות, שנושאים מריצות עליהן כתוב  "טקסי" ומהווים את התחבורה. הם מתמקחים על המחיר, מעמיסים את התיקים ודוחפים את המריצה במעלה דרכים תלולות. הם עובדים כמו חמורים וראויים לכל טיפ. הפוסדה "הפנינה של מורו" נחשבת יקרה יחסית ויש בה כל מני פינוקים, כולל ערסל במרפסת (וגם מזגן, טלוויזיה ואפילו מתקן לתליית כביסה). 

התחנה הראשונה שלנו היא ב"עיר" – הרחוב הראשי של החוף הראשון, בסופרמרקט. קונים הרבה שוקולדים של "לקטה". אנחנו עושים סיור רגלי ראשון, ועוקבים אחרי המתאבדים על ה"אומגה" וגם אחרי קופים קטנים ומתוקים. באי יש שליטה ישראלית מוחלטת. להערכתי – 40% ישראלים, 40% ארגנטינאים, ו-20% כל השאר. החיים בחוף הראשון נגמרים בחצות ואז מתחילות המסיבות בחוף השני. אנחנו הולכים למסיבה בפאב מסעדה בשם "פונטו דה איליה". המקום מתמלא לקראת אחת בבוקר, ואז עולה להקה שמקפיצה את המקום בסמבה מטורפת. רקדנו כמו מטורפים. הלחות זוועתית. בשתיים וחצי בבוקר אנחנו יוצאים החוצה. על החוף, כאילו אמצע הצהרים – המון דוכני שתיה אלכוהולית, המון אנשים מסתובבים, יושבים על החוף ומנגנים.

יום 16 – מורו דה סן פאולו: הדבר היחיד שיש לעשות במורו במשך היום זה ללכת לים. אז קושרים את הפריאו והולכים. חוף 1 – די משעמם וכשיש גאות גם אין בכלל מקום ללכת. חוף 2 – חוף המסיבות, נחשב לחוף הכי מענין. חוף 3 דווקא נחמד, שקט יחסית ויש בו הרבה פינות מוצלות. חוף 4 הוא לקט של בריכות טבעיות, שהן בעצם מעין שלוליות. לי זה הזכיר את "בריכת הפעוטות" בכל קאנטרי ממוצע – גם מבחינת חום המים... בערב, אחרי מנוחה, יוצאים לחפש את השקיעה. עולים על הצוק שמשקיף לים, ומגלים שם את כל הישראלים של האי, כולם מחפשים את השמש. אוכל במורו זה עסק לא זול, אבל יש המון "פרומוסאו" – מבצעים, כולל מבצע בעברית, לארוחה לא רעה בכלל ב-10 ריאל.  

יום 17 – מורו דה סן פאולו: יצאנו לטיול על החופים ואז טבלנו בבריכה של הפוסדה. בלילות במורו יש דילמה תמידית – האם לישון עם חלונות סגורים ומזגן מרעיש מאד, או לישון עם חלונות פתוחים, ללא מזגן אבל עם ים מטורף של יתושים עוקצים במיוחד? הדילמה הזו נחסכת לנו בגלל הפסקת חשמל בכל האי, שמשתקת את המזגן עד שש בבוקר. 

יום 18 – מורו/ סלוודור: אחרי ארוחת בוקר, שוב לוקחים "מונית" (הפעם בחולצה כחולה) שלוקח אותנו ואת התיקים במהירות מפתיעה למארינה. גם שם יש הפתעות – מס יציאה בסך 0.62 אגורות לאדם. כשמשלמים עוברים למעין "כלוב" שהזכיר לי ספינות מהגרים. כולם שם ישראלים. הפעם הקטמרן הרבה יותר גדול. גם התנודות שלו יותר חזקות ויש כאלה שלא מרגישים טוב. זה מפתה מאד לעמוד בחלק הקדמי אבל צריך לקחת בחשבון שנרטבים מהר מאוד. כשהגענו, לקחנו מונית למלון "באהיה פארק" – גם הוא בריו וורמליו. קיבלנו צמידים וורודים לסימון נוכחות. לאחר מכן יצאנו לסידורים וקצת קניות בסופר "בון פרסו".

יום 19 - הקרנבל: אני רוצה לעשות קניות. המקום הטוב ביותר לכך הוא "מרקדו מודלו" – שוק הממוקם במבנה ליד הנמל. אנחנו נוסעים לשם באוטובוס לפי ההכוונה של פקיד הקבלה של המלון. באוטובוס כמובן שאין מזגן. אחרי הקניות אני רוצה לקפוץ לקניון שלהם, "שופינג בהה". לקחנו אוטובוס, שמתגלה כטעות קשה כי לא רק שהוא לא ממוזג, הוא גם נתקע בכל רגע בגלל הקרנבל והרחובות החסומים והעמוסים. נסיעה מהגהינום. המחירים בקניון הם כמובן פי שלושה מאשר במרקדו מודלו. אנחנו מסתובבים ובסוף יוצאים לחפש הסעה חזרה. במזל אני מוצאת אוטובוס של חברת הסעות פרטית, שאמנם גובה פי שניים (4 ריאל לאדם במקום 2 ריאל), אבל יש לו מזגן! והוא נוסע בדיוק בכיוון שלנו! ויש לו מזגן! היינו הנוסעים היחידים והנהג הוריד אותנו בדיוק מול המלון.

בערב יצאנו לקרנבל. תפסנו עמדה בערך באמצע המסלול, על שולים של עץ וחיכינו שהטריו יתחילו לעבור. את הקרנבל עצמו קשה לתאר מבחינת העוצמות שלו. להגיד "מליוני אנשים" זה אולי רק יתחיל לתאר משהו. להגיד "מליוני אנשים דחוסים יחד שרוקדים כמו משוגעים באותו הקצב, מניפים ידיים באותו הקצב, קופצים ושותים" - זה כבר קצת יותר מתקרב. האנרגיות מדהימות. 

הטריו מתחילים להגיע – אסה דה אגילה, אה-זורה, איבט סנגלו, שירו דה אמור, בנדה אווה... כולם מגיעים (ובלילה השני גם טימבלדה, שיקלצ`י קום בננה, ועוד כמה לא מזוהים). אנחנו עושים את הטעות של לנסות לחצות את הטריו של איבט. MISTAKE, BIG MISTAKE. אנחנו מוצאים את עצמנו לכודים בתוך מאסה של אנשים, גופות, רוקדים, צמודים, חונקים. המאסה נפרדה רק כשהשוטרים הצבאיים עברו ומיד נדחסה שוב. זה היה מצחיק מרוב שזה היה אבסורדי. כשהצלחנו לצאת מהדוחק, הסקנו מסקנות וערכנו תוכנית טובה יותר לערב שאחרי.

יום 20 - הקרנבל: ארוחות הבוקר של המלון הפכו לנדיבות יותר ונגררו עד השעה 11 לפני הצהרים, בגלל הקרנבל. אנחנו נשארים בחדר עד השעה ארבע, ואז מתארגנים לקרנבל. הפעם אנחנו יותר מצוידים – שקית ניילון עם בקבוקי שתיה, לחמניות, בננות, טישו רטוב לניקוי, ומצלמת סטילס עם יותר סרט. המיקום הנבחר הוא לקראת סוף התהלוכה. היתרון – לא צריך לפלס דרך מטורפת כשרוצים ללכת. החסרון – לוקח המון זמן עד שהטריו מגיעים. בתוכנית הם היו אמורים לעשות את המסלול במשהו כמו שלוש עד ארבע שעות. בפועל, איווט, למשל, הגיעה באיחור של שעתיים, כלומר לקח לה כמעט שש שעות לעשות את המסלול. תפסנו תחנת אוטובוס, כולל ספסל וגג ופתחנו "קמרוטי" של עצמנו. רעיון גאוני. בזמן ההופעות – עומדים על הספסל. בזמן ההפסקות – נחים על הספסל. המיקום הזה היה יקר המציאות כי הוא אפשר גם מנוחה וגם עמדת תצפית מעולה. 

הלחץ הגדול היה כשהגיע הטריו של "שיקלצ`י", כי הוא בא מלווה בפיפוקה תוקפניים במיוחד. גם אצל איווט כמובן שהיה לחץ, אבל הצלחתי לראות (ולצלם) אותה ממש מקרוב. הבחורה מדהימה. אחרי ההופעה של איווט נוצר פער גדול עם הטריו הבא, ועשינו חישוב שיעברו עוד 5 שעות עד שיגיע הזמר הבא שרציתי לראות – נטיניו. אז וויתרנו והתחלנו להתקדם לכיוון השכונה שלנו. בדרך פגשנו כמה להקות רחוב שכבר התכוננו לחגיגות הימנז`ה שלמחרת והרבה מוכרי פרחים. גם הרחוב כבר קושט ברשתות, דגים והרבה פרחים לבנים ענקיים.

יום 21 - סלוודור: קמתי בחמש וחצי בבוקר בגלל רעש הזיקוקים של חגיגות הימנז`ה. אחרי ארוחת הבוקר אורזים ויוצאים לחוף. המון אנשים על החוף, לבושים לבן, מעגלי מתופפים, בייאנות באטרף ומליונים של פרחים. זרים, סלסלות, הכל מורד לים, עבור הימנז`ה. מרשים מאד. ליד המלון שלנו המון להקות, רוקדים, אוכל ובירה. בצהרים כבר אי אפשר להסתובב בגלל החום והלחות. אנחנו חוזרים לנוח קצת במלון ופוגשים חברים. אחר כך ארוחת ערב מוקדמת במסעדה באיאנית שמתמחה ב"בקלייאו" (דגי בקלה). אנחנו הולכים דווקא (כרגיל) על הפרומוסאו של עוף/אורז/ציפס וסלט, שהם מאלתרים במחיר מופקע. הזמנתי מי קוקוס. בסלסה בר זה הגיע בכוס, פה זה מגיע בתוך אגוז קוקוס עם קש. דווקא כמות מכובדת. לקינוח, אסאי קטן עם גרנולה באחד הדוכנים ברחוב. 

 קצת אחרי חצות טסים למדריד ומשם הביתה.

לתחילת הכתבה

 

טיפים והמלצות

  • בכל מקום יש יתושים. הם עוקצים וזה מגרד. מאד. החומר שנמכר בארץ לא עוזר. לא לשכוח לקחת משהו להקלת הגרודים.
  • במסעדות בשום מקום אין פלפל שחור על השולחן. רק מלח.
  • במסעדות כולם מכניסים את שורת הטיפ כשורת חובה בערך של 10% מהמחיר. רק במסעדה אחת הוסיפו את השורה "אופציונל". במסעדה אחרת שניגן בה זמר עגמומי, לא התביישו להוסיף שורת "זמר – 3 ריאל".
  • בשרותים - אין לזרוק נייר לאסלה. מערכת הצנרת שלהם כל כך צרה שזה נתקע כל הזמן.
  • במקלחת - ברוב המלונות אין שמפו, רק סבון מוצק. הערה נוספת – ברוב המלונות יש מתקן חימום על ראש המקלחת, שמאפשר לבחור בין מים קפואים לבין מים רותחים. מעבר לבעיה הקטנטנה הזו, המתקן בדרך כלל מותקן בגובה 2 מטר, כך שממילא אי אפשר לבחור...
  • לגבי הקרנבל בסלוודור- לטעמי אין צורך להשקיע כסף בקניית מקום בקמרוצ`י כי כל הכיף הוא להשתלב ולא לצפות מרחוק. גם בחולצות שמאפשרות גישה לתוך החבלים של המשאיות אין צורך, כי הצפיפות היא בדיוק אותה צפיפות כמו מחוץ לחבלים, והחולצה מגבילה את הלובש להשאר בקבוצה שלו. אנחנו אישית גם ראינו מכות בתוך החבלים כך שגם לביטחון זה לא ממש עוזר. מצד שני, לכל קבוצה יש משאית מלווה שמכילה גם תחנת עזרה ראשונה וגם שרותים (לא בדקתי בפנים) צמודים.
  • כמו כן בקרנבל בסלוודור - בשום אופן לא לנסות לחצות את הטריו שנוסעים, במיוחד לא את אלה של איווט סנגלו ושל "שיקלצ`י קון בננה". זו התאבדות לשמה. הצפיפות בלתי אפשרית, הסיכוי להשדד גדול, ובמקרה של "שיקלצ`י" גם מדובר ב"פיפוקה" אלימים במיוחד.
  • בהמשך לקרנבל בסלוודור- למרות אזהרות, אני לקחתי מצלמה. אמנם מצלמת סטילס זולה אבל זה בכל זאת סיכון. מצד שני, זו היתה הזדמנות להנציח את כל הזמרים האהובים עלי. לשיקולכם. בעיקרון, אם זה ילחיץ אתכם לקחת מצלמה, ותדאגו לה במקום להנות, השאירו אותה במלון.
  • בהמשך לענין המצלמות – אם אתם לוקחים מצלמה דיגיטלית – דאגו לגבות את התמונות כל כמה ימים. אם היא תאבד או תיגנב, עוגמת הנפש הגדולה תהיה בעיקר על התמונות.
  • השיטה הכי טובה להפטר מכל הנודניקים שרוצים למכור משהו/ לתת שירות כלשהו/ להדריך/ להופיע בפניכם או סתם לקבץ נדבות – חיוך והסתלקות עדינה. לא צריך להתווכח, לא צריך להיות גס רוח. בשום אופן לא לתת כסף לילדי הרחוב.
  • בדוכני המכירות ברחוב ובשווקים ניתן ואף רצוי להתמקח. הורדת המחירים תצליח יותר אם תקנו יותר מפריט אחד ותגידו משהו כמו "אם אני לוקח שניים, כמה אתה עושה לי?"
  • פורטוגזית חובה. הברזילאים לא מדברים אנגלית. זה כמעט בלתי אפשרי להסתדר ללא פורטוגזית בסיסית, ולא, היא לא דומה לספרדית. רק מדריכי התיירים הרשמיים מדברים אנגלית.
  • באוטובוסים בסלוודור אין מזגנים. גם כשבחוץ 50 מעלות ולחות מטורפת. האוטובוסים בסלוודור בתקופת הקרנבל לא ממש זזים מהמקום, ומשנים מסלולים לפי מצב הכביש.
  • Fernando De Nornia – אם אתם חובבי צלילה או טבע, זה גן עדן. אם לא – עדיף לוותר. המחירים שם מטורפים ברמה שלא תאמן, וצריך לשלם "קנס" על כל יום שהות. אם כל המטרה היא חופים ושמש, עדיף בהחלט מורו דה סן פאולו.
  • רצוי להמנע ממים מינרלים של Indaia. יש להם טעם לוואי חמוץ כמו סודה שהוציאו לה את הגזים.
  • קרם הגנה וכובע חובה – לא להאמין כמה שנשרפים שם במהירות האור.
  • מומלץ – בריגדירו (כדור שוקולד שעשוי עם חלב מרוכז) ברשת Perini.
  • לא מומלץ – פיצה. ברזילאים לא יודעים לעשות פיצה. זה נע בין דיקט מיובש לבין .... משהו דמוי מצה. תשאירו את זה לאיטליה.
  • המילה Promocao פרושה "מבצע". המילה Liquidacao פרושה "מכירת חיסול". בשני המקרים ניתן להשיג מחירים טובים, הראשונה בעיקר על אוכל, השניה על בגדים.
  • לנסות – טפיוקה - בעיקר מתוקה עם חלב מרוכז. לנסות רק אם אתם בעלי קיבה חזקה – אקרז`ה (בצק עשוי קטניות, ממולא בשרימפס ומטוגן בשמן דנדה). לנסות בכלל – מיצים של פירות כמו אסרולה, גביולה וקאז`ו. לחלק מהם הברזילאים נוהגים להוסיף סוכר.
  • הרבה מוכרי רחוב בסלוודור יגשו אליכם ויציעו סרטי "בונפין" לקשירה על היד (משהו כמו החוט האדום של הקבלה). הם מחלקים את זה חינם כדי לגרום לכם לקנות מהם משהו אחר כך. כמובן שלא חייבים. הם יגידו לכם להביע משאלות ויקשרו לכם שלושה קשרים. הסרטים הללו מהווים גם אלמנט קישוטי והם מופיעים גם כדוגמה על תיקים, פריאו, מגבות, בובות, וכל דבר אפשרי.
  • אם יש מצלמה דיגיטלית, רצוי לצלם את התיקים לפני ששולחים אותם לבטן המטוס. זה עוזר בזיהוי במידה והם הולכים לאיבוד, במקום לנסות לתאר בפורטוגזית איך נראה התיק. (ולקשור את הסרטים של בון פין זה לא ממש יעיל – כולם עושים את זה).
  • בטיולים לנטל זה כואב לראות את הגמלים בדיונות, שהמובילים שלהם שמו עליהם שני כסאות ברזל משני צדדי הדבשת, ומושיבים בן אדם בכל כיסא, ולעיתים גם עוד מישהו מלמעלה ועושים להם סיבוב . ניצול מקסימלי של הגמלים ושל התיירים הפראיירים (שלעיתים גם מלבישים אותם בכאפיה, בשביל האווירה).
  • למי שרגיש לטלטולים או למחלת ים – הקטמרנים למורו ולסלוודור מטלטלים מאד. אנשים מרגישים רע מאד מתחילת ההפלגה ומדובר בשעתיים וחצי. מי שרגיש- חובה לקחת כדורים או צמידים או כל אמצעי אחר שיעזור.
  • חיסונים – אני אמביוולנטית – מצד אחד, שמענו אזהרות רבות. מצד שני, לא ממש התחשק לי להכניס לגוף כל מני חומרים. אז לא התחסנו. כשהגענו לברזיל כבר התחילו שם הפרסומים על "קדחת צהובה", שדי הלחיצו אותנו. אחר כך נרגענו כששמענו שמדובר באזור גוייאש וברזיליה ולא היכן שאנחנו היינו. בכל מקרה, במבט לאחור, אני כן ממליצה על חיסונים, כי נעקצים המון ולמען שלוות הנפש.
  • המסלול שהוצע כאן נועד למי שכבר היה בדרום המדינה. אם זה טיול ראשון, ברור שאין להחמיץ את ריו על שלל המצעדים של הקרנבל שלה, על נופיה ועל חופיה, וכמובן את מפלי האיגואסו. מכיוון שכבר עשינו את המסלולים הללו לפני שלוש שנים, העדפנו הפעם להתרכז בצפון. מבחינת הקרנבל – בריו מדובר במופע ממוסחר, בעוד בסלוודור ובאולינדה זה עממי יותר, ולכן קל יותר להשתתפות.

ברזיל היא אש. ככזאת, יש לה חום ואור, אבל היא יכולה גם לשרוף את מי שלא יודע להזהר. היא שווה את המאמץ, את המחיר, את הקשיים. כמו אהובה קפריזית, קשה איתה, אבל אי אפשר בלעדיה. 

לתחילת הכתבה 

יעדי הכתבה

סגור
×