ברלין - לטייל בתוך ספר היסטוריה

ברלין עיר קשה. עיר קשה לטיול, עיר קשה לשהיה, עיר שבה לא נותנים לשכוח מאיפה באת, עיר בה הרגשתי יותר מכל יהודיה וישראלית ולפעמים זה אפילו קצת העיק.
אתי
|
תמונה ראשית עבור: ברלין - לטייל בתוך ספר היסטוריה
© איתמר ברק

ברלין - עיר לא פשוטה

ברלין, גרמניה, כבר כשעשיתי לעצמי רשימת יעדים בתחילת השנה ידעתי שלכאן אני אגיע. סיקרנה אותי העיר הזאת, עיר שההיסטוריה הקשה שלה מרוכזת בשמונים השנים האחרונות ולא משמשת מצבה לאבנים מלפני אלפי שנים. עיר שבה לפני שישים וחמש שנים התקבלו בה החלטות, שלמעשה משפיעות עלי עד היום. עיר בירה שחולקה וחוברה (מזכיר לכם משהו?). מה אגיד? ענה על כל הציפיות ואףיותר. ברלין עיר קשה. עיר קשה לטיול, עיר קשה לשהיה, עיר שבה לא נותנים לשכוח מאיפה באת, עיר בה הרגשתי יותר מכל יהודיה וישראלית ולפעמים זה אפילו קצת העיק. אבל מה? עיר מרתקת. אם ברצונכם לבלות סופ"ש קליל ומגניב עם חופים ומסיבות, ברלין היא לא העיר שלכם, אבל אין ספק שהעיר הזאת סיפקה לי המון חוויות משמעותיות ומרגשות.

אז למה ברלין עיר קשה? ראשית כל, ברלין היא עיר ענקית ללא מרכז. האטרקציות מפוזרות בכל רחבי העיר במרחקים ניכרים זו מזו, מרחקים שעל המפה נראים סבירים אך במציאות מתגלים כדורשי הליכה מפרכת, שזה מעייף. שנית, ההתמצאות בברלין לא קלה. רשת המטרו מאוד מסועפת, שמות הרחובות קשים להגיה, השילוט והמיספור לא ממש יעילים, ואותי בלשכת התיירות שלחו למקומות לא נכונים. לא יעיל. חצי יום של הלם עבר על כוחותינו. שלישית, ברלין היא עיר שמעוררת הרבה מחשבות ורגשות לא צפויים. מה תרגישו כשתעמדו מעל הבונקר של היטלר? הקבר שלו? אני באופן לא צפוי הוצפתי גל של רגשות והתחלתי לבכות מאושר. ירקתי על הקבר שלו פעמיים, פעם אחת בשמי ופעם אחת בשם אמא שלי, עם דמעות של שמחה בעיניים. לא צפוי, לא קל.

חוץ מזה, אני טיילתי בברלין עם חבר גרמני פחות או יותר בן גילי, ג`וני, אותה נשמה בווארית שפגשתי במינכן. גם לו זו היתה הפעם הראשונה בברלין וגילינו אותה ביחד. אין מה לעשות, כמה שאני מעריכה ואוהבת את ג`וני כבן אדם וכמה שאני מנסה לשים את העבר בעבר, היו מקומות בהם לא יכלנו להימנע מהמחשבה שאחרי הכל, סבא שלו הרג את סבא שלי. ומה לעשות, כל פעם שאני רואה הקשישים גרמנים ישר עולה בי המחשבה, מה הם עשו ב-1940. בלי האשמות, רק סקרנות. טוב, אולי קצת האשמות. כבד.

לתחילת הכתבה

לטייל בתוך ספר היסטוריה

לקחתי סיור רגלי מאורגן. בדרך כלל אני מעדיפה לטייל לבד, אבל בעיר כל כך אינטנסיבית שבה מאחורי כל בית מסתתר סיפור היה לי צורך בהדרכה. המדריך היה מדהים והסיור הקיף כמעט את כל היחידות שלי בבגרות בהיסטוריה. סוף מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השניה, המלחמה הקרה- כולן השאירו חותמן על העיר. זוכרים את הדליקה ברייכסטאג? את ההפצצות על הרייכסטאג? ראינו. הבונקר של היטלר? הבונקר של האס.אס? הגסטאפו? היינו. הכיכר בה שרפו באותו הלילה את הספרים המוקצים שנכתבו על ידי יהודים, מרקסיסטים, קומוניסטים? עברנו. המפקדה הסובייטית? החומה? צ`ק פוינט צ`ארלי? צילמנו. מאוד אינטנסיבי. לדעתי, חובה בעיר כמו ברלין.

מעבר לנקודה היהודית, עליה אפרט בהרחבה בהמשך, אתחיל דווקא עם ההיסטוריה המאוחרת של ברלין, המלחמה הקרה. הייתי כבר מספיק גדולה כשהחומה נפלה ב-89` ושמה קץ לחלוקת העיר, שהחלה עם תום מלחמת העולם השניה. אני זוכרת את התמונות בטלוויזיה של החומה נופלת והאנשים שמחים אבל רק בשיטוט בברלין הבנתי את המשמעות האמיתית של חומה שחלקה עיר, משפחות, חיים, באופן מלאכותי. פתאום גם הבנתי את המשמעות האמיתית של "מסך הברזל". זה לא יאמן. כל החלק המזרחי של העיר בנוי מלבני בטון ענקיים אפורים וחסרי צורה, ואפילו הפרלמנט המזרח גרמני מכוער להפליא. פונקציונליות קומוניסטית. חסר כל חן וממש מדכא. מה שלא שוקם בשנים האחרונות עומד עלוב ומתפורר, זכר לעולם הולך ונעלם. היום החומה נהרסה, החלקים שנשארו מוגנים בגדר מפני ציידי מזכרות (ההגדרה של אירוניה במילון אבן שושן- הקימו גדר לשמור על החומה...) ובצ`ק פוינט צ`ארלי, אחת מנקודות המעבר בין מזרח העיר ומערבה, ניתן להצטלם עם חיילי בנות הברית למזכרת ולקנות מדליות סוביטיות ביורו וכל מה שנשאר הם השלטים "הינך נכנס לשטח צבאי אמריקאי"... מגניב, לא?

אבל בצ`ק פוינט צ`ארלי נמצא גם אחד המוזיאונים המרשימים ביותר בברלין, ושם העולם ההולך ונעלם נראה מאוד ממשי ולא נחמד. בנוסף לתיאור היסטורי של המלחמה הקרה בברלין המוזיאון מספר את סיפוריהם של כל אותם האנשים שניסו לחצות את החומה במשך שנים, חלקם הצליחו וחלקם לא. האנשים היו יצירתיים במיוחד: גלשונים, כדורים פורחים, בתוך סירות, מכוניות, מחופשים, מנופים, מה לא? כנראה שהם ממש רצו לברוח. בנוסף, במוזיאון ציורים של ילדים של אז, שחלמו וציירו את היום בו תיפול החומה וברלין תאוחד. מרתק. כרטיס הכניסה יקר אבל שווה את המחיר.

אבל אי אפשר לסכם את הפרק הקומוניסטי של העיר מבלי להזכיר את אחת התרומות המשמעותיות של הקומוניזם לברלין, הרמזורים. לאיש ברמזור האדום יש כובע והוא פורש את ידיו לצדדים לעצור את התנועה. לאיש הירוק יש כובע וחליפה והוא, כמו קומוניסט טוב, ממהר לעבודתו, ליצור למען הכלל. רק לידע כללי, לפני מספר שנים במסגרת שיקום ברלין ולאור המגמה למחוק כל מה שקשור בקומוניזם, החלה העירייה להחליף את הרמזורים ברמזורים קונבנציונלים ונטולי כובעים, ותושבי ברלין יצאו להפגנות סוערות ברחובות שהצילו את גורלם של האנשים בכובעים...

לתחילת הכתבה

הנקודה היהודית והנקודה הישראלית

הנקודה היהודית תופחת בברלין, מתעצמת ונמצאת בכל מקום. בברלין אי אפשר לשכוח לשניה שאתם יהודיים, ישראלים. זה איתכם וזה מורגש, וזה לא תמיד טוב. ראשית, המוזיאון היהודי. אני לא אהבתי בכלל. המוזיאון בנוי בצורת ברק, שמסמל את השבר של הקהילה היהודית בגרמניה ובאירופה בכלל, ומוצגים בו דברים על יהודים. כיפות, ספרי תורה, חנוכיות וגם עץ חג מולד אחד, שלא ברור מה הוא עושה שם... מפורטות הדמויות היהודיות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של אירופה ומצויינת תרומתן הגדולה לקהילה... לדעתי, ואולי בגלל שאני מרגישה יותר ישראלית מאשר יהודיה, לא עשה עלי רושם. להיפך, היה אפילו קצת מעורר רתיעה, כל הנסיון להאדיר, להלל ולפאר את יהודי אירופה... מישהו השתדל יותר מדי. בכל זאת, במוזיאון מוצגת יצירה של מנשה קדישמן המצוין- שלכת, שהיא יצירה נהדרת ומרגשת. אולי בשבילה שווה להגיע למוזיאון.

משם המשכתי לתערוכת האמנות לציון מאה שנים לאומנות ישראלית שמתקיימת בימים אלו בברלין: התערוכה עצמה היתה יפה, היה מרגש סוף סוף לראות אמנות ישראלית, אני לא זוכרת שראיתי בישראל תערוכה כל כך מקיפה לאמנות ישראלית. אבל המסר שאני קיבלתי מהתערוכה היה "איך מוצלחים היהודים החדשים, כל הכבוד להם..." שוב, אולי זו העיר, אולי זו האווירה, אולי הבעיה היא בי, אבל אני מקבלת את הרושם שמישהו מנסה יותר מדי... ולא מצליח.

האנדרטה החדשה לזכר השואה, הנקודה היהודית הבאה. היתה מחלוקת עצומה בגרמניה לגבי בניית האנדרטה. מחלוקת לגבי הצורך, בייחוד לאור העלות הגבוהה והמצב הכלכלי הלא משהו של גרמניה בשנים האחרונות. מחלוקת לגבי המיקום, הצורה, הקדשת האתר רק ליהודים, מה לא. בסופו של דבר האתר נפתח לפני שבועות מספר. לדעתי, מרגש, מרשים ומכובד. האתר ממוקם בקצה הבונקר של היטלר, יענו בחצר האחורית, ומשתרע עד לטווח הראייה של הרייכסטאג, יענו, שהח`ברה ברשות המחוקקת יסתכלו החוצה ויזכרו, תמיד. האנדרטה החיצונית בנויה ממלבני בטון שחורים בגבהים שונים, אשר למתבונן מבחוץ נראים כמו בית קברות, וכשנכנסים פנימה ועמודי הבטון מתחילים לגבוה ולסגור, נוצרת תחושה של בלבול ומחנק. מבפנים ישנו אתר הנצחה קטן המורכב מכמה חדרים: חדר אחד מביא תמצית היסטורית אודות עלילות היהודים באותה המלחמה, בחדר אחר מוצגות תמונות ומובאים סיפורים של משפחות יהודיות שונות מרחבי אירופה, בחדר נוסף מוקרנים בסדר רץ שמותיהם של הנרצחים ומובאים פרטים ביוגרפיים קצרים אודות כל קורבן, שמות הקורבנות מתחלפים כל 15 שניות. בחדר אחר ישנה עמדת מידע המקושרת למאגר יד ושם. מרשים, מכובד, כל הכבוד.

ולמה האתר הזה הרשים אותי במיוחד? ולמה דווקא כאן, באתר שעלותו מיליוני יורו לא חשתי שמישהו ניסה יותר מידי? פשוט מאוד, כי לא ניסו "לזייף". למה אני מתכוונת? היום, מרחק 60 שנה, כבר ברור- גם הישראלים, היהודים וגם הגרמנים ישארו מתוסבכים מהמלחמה הזאת עוד בעתיד הנראה לעין. אי אפשר לסלוח, ולכן גם אין טעם לבקש סליחה. גם אי אפשר להבין, או להאשים או לגרור כעס עד אין קץ. צריך להשלים עם העובדה שזה קרה, וההשלמה איננה דרך האדרת היהודים והפיכתם ל"טובים והמושלמים עלי אדמות", ההשלמה היא דרך הזכרון החינוך, הזכרון והזכרון. לדעתי, הדבר הכי מפחיד בכל המלחמה הזאת היא העובדה שהיטלר עלה לשלטון בצורה דמוקרטית לחלוטין. ולכן, כל מי שטוען שהיום זה כבר לא יקרה, והיום יש דמוקרטיה, מתעלם מהעובדה הפשוטה שרוב העם הגרמני נתן את קולו מרצון להיטלר, על אף שהיטלר לא הסתיר מעולם את דעותיו לגבי יהודים. גם טרם היבחרו המצע של היטלר לא כלל "שוויון זכויות מלא" והשמדת היהודים לא באה בהפתעה גמורה. העם הגרמני ידע במי הוא בוחר עת שילשל פיתקו לקלפי בבחירות הדמוקרטיות בהן היטלר נבחר. דמוקרטיה לא תבטיח שדבר כזה לא יקרה שנית. זיכרון כן.

בכניסה לאתר ההנצחה החדש לשואה בברלין מוטבע באותיות מאירות עיניים, באנגלית ובגרמנית, משפט חכם מאוד ונכון של פרימו לוי "it happened, therefore it can happen again: this is the core of what we have to say", והאמת, זה מסכם את הכל, לא צריך שום דבר מעבר.

הנקודה היהודית הבאה היתה מרחק יריקה, תרתי משמע. הקבר של היטלר, שהיום הוא מגרש חניה לבית מכוער. אני עמדתי שם וחשבתי לעצמי עם דמעות בעיניים- "לא הצלחת כלב...", והייתי מאוד גאה באמא שלי. אנשים ירקו על הקבר, השתינו עליו, ואישה אחת אפילו רקדה עליו כי היא הבטיחה לאימא שלה שהיא עוד תרקוד על הקבר של היטלר. שחרור משותף ומוצדק של רגשות שליליים. משם המשכתי לבונקר של האס.אס והגסטאפו, חבורה של מטורפים עם רשיון ומדים שחורים שעשו זוועות שלא יעלו על הדעת. הבונקר מרוצף כולו בתמונות של האס.אס, כבד מאוד ומרשים. הלאה, לכיכר בה שרפו את הספרים שנכתבו על ידי יהודים, מרקסיסטים ושאר בישין ומריעין. אותו משפט מפורסם ומצמרר של היינה, "מי ששורף ספרים סופו גם שישרוף אנשים", שם זה התחיל. היום מוצבים שם דוכנים אשר מוכרים את כל אותם הספרים שנשרפו.

נקודה ישראלית, ככה על הדרך, היתה ביום האחרון שלי בברלין. באותו היום הנשיא קצב ביקר בעיר ולכבוד בואו הניפו את דגלי ישראל לאורך כל השדרה המרכזית של ברלין, ה - under den linden. מעולם לא שמחתי כל כך לראות את הכחול לבן כמו באותו היום.

לתחילת הכתבה

ארכיטקטורה לא קונבנציונאלית

נכון שהרחבתי בנקודה היהודית, אבל אסור להתעלם מהעובדה שמלחמת העולם השניה השפיעה לא רק על היהודים, אלא גם על העיר עצמה. העיר הופצצה עד היסוד. איפה שיש היום מגרש חניה, פעם עמד ארמון. איפה שיש פארק, פעם היתה שכונה. בשנים האחרונות ברלין מצויה בתנופת בניה ומאמצי שיחזור. בנוסף, העיר נבנית בסגנון מאוד מודרני, מה שמביא לתוצאות קצת הזויות, קצת... אני אתמקד בשתיים:

הרייכסטאג, אותו פרלמנט מעורר יראה שהיה מצוי בתוך בניין מרשים ומפוסל, אשר ראשית נשרף ואחר כך הופצץ על ידי הסובייטים וניזוק קשות. במסגרת מאמצי השיקום נוספה על שרידי תקרת הרייכסטאג הישן כיפת זכוכית ענקית, שבמרכזה עמוד מצופה מראות המחזיר את האור והופך את כל הכיפה למוארת ומבהיקה. מה הרעיון? דו-משמעי: ראשית, עקרון השקיפות. עבודת הפרלמנט שקופה, נגישה, העם רואה ויכול לבקר. שנית, הכיפה פתוחה למבקרים שמתהלכים על הכיפה, וכאשר חברי הפרלמנט לוקחים הפסקת התמתחות קלה מעומס עבודתם ונושאים מבטם אל על, חוץ מזה שהם רואים שהתיירות משבדיה לא לובשות תחתונים מתחת למיני, הם רואים שהעם, האנשים, נמצאים מעליהם, הם למעשה כפופים לאנשים ולרצון העם. אני אהבתי גם את הרעיון וגם את הביצוע. יש תור ענק בכניסה, שווה לחכות.

האתר הלא קונבנציונלי השני הוא כיכר הפוסדאמר (Potsdamer platz). זוהי כיכר שמצויה למעשה במתחם בנייני המשרדים של סוני ודימלר ובנויה בסגנון פוסטמודרני מגניב ויצירתי, מתכת זכוכית וכיפה מבד שמחליפה צבעים בלילה. יפה, שווה לשבת באחד מבתי הקפה בכיכר, סתם בשביל האווירה.

לתחילת הכתבה

סיפורו של לילה ברלינאי הזוי במיוחד

כתבתי וכתבתי, ולא סיפרתי אפילו חצי מהדברים עליהם רציתי לספר, על כנסיית השן היפה, ההרוסה והמופצצת, על הקה.דה.וו, הכלבו הענק בו שילמתי 5 יורו על בקבוק מים ובקלאווה, על רובע המוזיאונים ומוזיאון הפרגמון היפה, ועל תערוכת אינשטיין המושקעת והמעוצבת לכבוד שנת איינשטיין, שנחגגת בברלין. אבל אני באמת לא רוצה להלאות ולהעמיס, אז לקוראי הנאמנים שצלחו עימי את הכתבה הכבדה הזו, אנסה להביא סיום שיעלה קצת חיוך על השפתיים.

רקע קצר: למגינת ליבם של היטלר וחבר מרעיו, ברלין היום הפכה למעוז האקסטרווגנט. הכל מותר וכל אחד מוזמן לבטא את עצמו, את אישיותו וגם את נטיותיו המיניות. הומואים, לסביות, מה שבא לכם, תרגישו חופשי. אז יצאנו ערב אחד, אני וג`וני, ישבנו בפאב מוזר ושתינו בירה. למה הפאב היה מוזר? כי הוא פעל בשיטת הבורסה. לבירה לא היה מחיר, והמחיר נקבע על ידי כוחות השוק-ההיצע והביקוש (מי אמר שמיקרו כלכלה לא מקצוע שימושי?). על קירות הפאב היו מסכי ענק עם מדדים וסטטיסטיקות, רציני. אני וג`וני בחרנו בירה שהיתה בשפל והחלטנו לשתות עד שאנחנו משפיעים על המחיר שלה. אחרי שלושה סיבובים העלינו את המחיר מ- 1.9 יורו ליחידה ל-2.3 יורו ליחידה, הרגשנו מרוצים מעצמנו. יש לציין שהשיחה באותו ערב היתה מזעזעת וכללה משפטים "ראית איך הקורונה עלתה? ביקוש שולי פוחת, זה יעצר עוד מעט", נורא... אז החלטנו לצאת לרקוד. אני שמעתי על מועדון אחד, הקיטקט, וגם שמעתי שהוא, איך לומר בעדינות, אקסטרווגנטי. לא ידענו איפה זה אז שאלנו נהג מונית אם הוא מכיר, והוא הביט בתמיהה בבנקאי ובעו"ד המהוגנים ששואלים על מקום שכזה וניסה להניא אותנו בעדינות מלהגיע לשם. הסתקרנו ונסענו. "מוזר" תהיה מילה עדינה להגדיר את המקום.

מכירים הכי גאים שיש? סדרה גדולה. מכירים את הבבילון חמש, המועדון שהחבר`ה בסדרה יוצאים אליו? ממש ככה, במציאות. לבשתי מיני וגופיה והרגשתי כמו אורחת ממאה שערים. אנשים הסתובבו ערומים, עם שרשראות, בגדי עור צמודים, בתחפושות, צבועים, קטע קטע... כמות אברי המין החשופים שראיתי באותו ערב לדעתי גדולה פי חמש מכמות אברי המין החשופים שראיתי במשך כל ימי חיי... המוזיקה היתה נהדרת אבל היה קשה להתרכז בריקוד, כשמולי רוקד בחור שלובש כותפות משרשראות מתכת, תחתוני רשת שחורים צמודים וטבעת כסופה, גדולה ומבריקה על איבר המין. הכי הזויה היתה שיחה, כן כן שיחה, שניהלתי אודות המצב הביטחוני במדינת ישראל (גם שם אי אפשר להתחמק) עם בחור שחבש מסיכת גומי שחורה על כל הראש ומגפיים גבוהים, וזהו! עתיד מדינת ישראל מעולם לא היה ורוד יותר. מצטערת, אולי אני קצת שמרנית, אבל מה קרה לתחתונים? לכל הפחות...

לסיום בקטנה: זוכרים ואנזה? מצלצל מוכר? בגרות בהיסטוריה? כן כן, בואנזה התקיימה הועידה בה הוחלט על השמדת יהודי אירופה, הפתרון הסופי. בואנזה יש אגם... ואז, לפני כ- 64 שנים ישבו על שפת האגם היטלר והימלר והחליטו על השמדת היהודים וקפצו לטבול בתוכו. היום אני, יהודיה ישראלית למהדרין, יושבת על שפת אותו אגם ומשתזפת ביחד עם חבר גרמני, ואחר כך הולכת לקרוע בשש בש את הגרמני החדש ממט מאנקרה. היטלר מתהפך בקברו... ימח שמו.

לתחילת הכתבה

המדריך למטייל בגלקסיה - ברלין

  • עלויות: באופן כללי ברלין היא עיר זולה יחסית לערי בירה אירופאיות. אני שילמתי על גסט האוס 13 יורו ללילה (ה- OA Hostel, ליד תחנת הרכבת הזכורה לשימצה של גן החיות מהספר "אני כריסטיאנה פ.") ארוחה ממוצעת עלתה כ-4 יורו, רק תחבורה ציבורית מעט יקרה אך נחוצה.
  • לאכול בפחות מ-5 יורו- אני התמקדתי גם הפעם בדנקן דונטס, מאז שהם פשטו את הרגל בארץ אין לי ברירה אלא להעמיס את עצמי בדבל שוקולד כל פעם שיש לי הזדמנות.
  • לא לפספס- סיור מודרך בעיר, האנדרטה להנצחת השואה, מוזיאון צ`ק פוינט צ`ארלי, ביקור לילי בפוטסדאם פלאץ.
  • שמעתי ששווה אבל לא הייתי- המוזיאון לאמנות עכשווית בתחנת הרכבת המבורג.
  • אפשר לוותר- המוזיאון היהודי, אבל אני כנראה בדעת מיעוט קיצונית.
  • לחובבי הצילום- העיר דרמטית, נסו לצלם אתה בצורה דרמטית, זוויות, שעות תחילת החשיכה, מוסיף אופי.

 לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×