ברלין - כל האטרקציות בחמישה ימים - חלק ב`

ביקור בברלין הוא עולם ומלואו. הוא כולל אתרים הסטוריים מצמררים לצד מוזיאונים עשירים, פארקים ירוקים ומרכזי קניות מפוארים. עם מסלול מפורט ותחבורה ציבורית נוחה אפשר להגיע לכולם, גם בחמישה ימים קצרים. לפניכם, חלקו השני של המסלול.
דוד אסייג
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ברלין - כל האטרקציות בחמישה ימים - חלק ב`
© איתמר ברק

יום שלישי – אי המוזיאונים

בוקר חדש בעיר ברלין. לאחר שנאחל "גוטה מורגאן" חייכני לפקידת הקבלה הבלונדינית נצא לבקר את אחד המוזיאונים המיוחדים בעולם. מה- ZOO ניסע על קו S9 לכיוון Spandau –schonefeld ולאחר 4 תחנות נרד בתחנת Friedrichstr. נפנה שמאלה מהתחנה שמאלה ובהצטלבות הרחובות הקרובה נחצה את הכביש אל העבר השני. מכאן נמדוד כ- 400 מטר בהליכה קלילה מערבה על רחוב Georgen str ונגיע אל אי המוזיאונים (בגרמנית Museumsinsel, מוזיאומאינזל), השוכן במרכז נהר השפריי.

ועכשיו קצת הסטוריה. בשנת 1841 ייעד פרידריך הרביעי מלך פרוסיה את חלקו הצפוני של האי שהיה עד אז איזור מגורים, לאזור של מוזיאונים שיוקדשו לאמנות ומדע. המוזיאון הראשון שנבנה עוד קודם לכן בשנת 1830 והיווה את הראשון מתוך חמשת המוזיאונים היה "המוזיאון הישן" שאכסן את אוסף העתיקות, המוצג עד היום באותו מוזיאון. המוזיאון החדש הוקם בשנת 1859 ונהרס כמעט קליל במלחמת העולם השנייה. המוזיאון עדיין בשיפוצים ובבנייה האמורה להסתיים במהלך שנת 2009. מוזיאון זה אמור להציג אמנות מצרית עתיקה ומוצגים פרה היסטוריים. האלטה נאציונאל גלרי הוא המוזיאון השלישי, שנבנה בשנת 1876 על מנת להכיל אוסף אומנות שנתרם על ידי בנקאי עשיר יואכים וגנר. עם השנים האוסף הורחב וכיום הוא נחשב לאוסף הגדול ביותר בגרמניה של פסלים וציורים מהמאה ה- 19. המבנה שניזוק במלחמת העולם השנייה שופץ ונפתח שוב לקהל בשנת 2001. "מוזיאון בודה" (על שם האוצר הראשון שלו) או בשמו הרשמי יותר "מוזיאון קייזר פרידריך" נפתח בשנת 1904 לקהל ונבנה ממש על הקצה הצפוני של האי. ייחודו של המוזיאון הוא דווקא צורת המבנה שהותאמה במיוחד לצורת קצה האי. הידוע מבין כל המוזיאונים הוא "מוזיאון פרגמון" (Pergamonmuseum), שבנייתו הושלמה רק בשנת 1930 המציג מוצגים ייחודיים בני אלפי שנים כמו "המזבח של זאוס" מהעיר היוונית העתיקה, פרגמון ששכנה לחופי טורקיה של היום. המזבח הענק והמפואר שאורכו 113מטר הועבר במבצע מדהים כמעט בשלמותו למוזיאון בברלין. מוצג מפליא אחר הוא "שער אישתר" שנבנה בשנת 575 לפני הספירה על ידי נבוכדנצר השני כשער הכניסה לעיר האגדית שלו בבל. שער הכניסה הכחול שנקרא על שם האלה אישתר נחשב בזמנו לאחד משבעת פלאי תבל.

בחמשת המוזיאונים באי מוצגים רבים מאוספי העתיקות שהצטברו אצל מלכי פרוסיה. כסף רב הושקע ושולם בזמנו לארכיאולוגים גרמניים שיתחרו בעמיתיהם האנגלים והצרפתים על גילוי אוצרות ממלכות מזרח קדומות ואבודות בעיקר במצרים, טורקיה עירק ופרס. לא פחות מעניין הן השיטות אותן נקטו הארכיאולוגיים על מנת לחשוף ולהעביר את האוצרות אל ארצם כמו לדוגמא שער אישתר שפורק אבן אחר אבן והועמס אחר כבוד לגרמניה כמו לגו ענק שם בעבודת שיחזור מדויקת נבנה השער מחדש. כיום, לאחר שעברו חלקם המכריע של המוצגים במוזיאונים כברת דרך ארוכה ומתישה של מלחמות, שריפות ועוד, מושקע סכום דמיוני של שני מיליארד יורו במבצע שיקום כללי של האי האמור להסתיים בשנת 2015. אז יהפוך מעבר תת קרקעי שייבנה, את חמשת המוזיאונים למכלול מוזיאוני ענק שיאפיל בגודלו על הלובר בפריס ועל עושרו של הבריטיש מוזאום בלונדון.

הנקודה היהודית של האי נוגעת בבחור יהודי עשיר שענה לשם הנרי ג`ימס סימון. איש עסקים אמיד שעסק בסחר בכותנה ושנחשב לאחד מעשירי העיר ברלין עד למותו בשנת 1932, טרום מלחמת העולם השנייה. סימון היה האיש שהעשיר את אוצרות העיר בכמה מיצירות המופת החשובות ביותר המוצגים במוזיאונים שלה. סימון תרם לא מעט מכספו לפיתוח אוצרות ברלין הקיסרית. הוא גם זה שתרם מעל ל- 1000 מוצגים הנכללים באוסף של שמונת המוזיאונים הגדולים בברלין והוא זה שמימן את בנייתו בפועל של מוזיאון בודה, רכש פסלים ותמונות להרחבת האוסף במוזיאון ו- 300 מטבעות זהב נדירים ביותר עליהם מוטבע דיוקנו של אלכסנדר הגדול. למרות תרומתו הגדולה לעיר ברלין, לא מצאה העיר ברלין לנכון להודות לו בדרך כלשהי עד לשנת 2006. רק אז החליטה עיריית ברלין להקצות סכום של 73 מליון יורו לבניית גלריה בין המוזיאון החדש למוזיאון הישן, שתהווה מרכז מבקרים על שם התורם היהודי.

לתחילת הכתבה

האקשה מרקט, האקשה הופה והכל בו Ka.De.We

נסייר קצת על אי המוזיאונים ומשם נצא צפונה דרך Bodestr אל עבר Hackescher markt, אחד ממוקדי הבילוי המיוחדים של ברלין. המקום הוא תחנת רכבת, המעוצבת בצורה ייחודית של קשתות, כשכל קשת יוצרת יחידה עצמאית בה ניתן למצוא ברים או מסעדות שוקקי חיים בעיקר בלילה. לא הרחק משם נמצא מבנה אחר מיוחד ה- ההקשה הופה - קומפלקס ענק עם סניף גדול של "סטארבאקס". שם אולי כדאי להתרווח בקומה השנייה בתוך כורסאות ענק על כוס קפה.

בתחנת Wein meisterstr הסמוכה נעלה על הרכבת התחתית איתה נתקדם תחנה אחת ל – Alexanderplatz שם נעלה על קו אדום U2 לתחנת Witten Bergplatz על שם הכיכר היפה ובה מזרקה מיוחדת מוקפת פסלים. התחנה היא העתיקה בגרמניה משנת 1902. לכיכר זו צמוד הכלבו הגדול והמפורסם באירופה ה- Ka.De.We (קופהאוס דס ווסטנס, קרי, חנות הכלבו של המערב). על כלבו זה אמרו שהוא הסיבה האמיתית לניסיונות הבריחה ולחציית חומת ברלין על ידי המזרח ברלינאיים, שכל רצונם היה לעשות שם שופינג. החנות הזו היא החנות הגדולה באירופה והיא נוסדה בשנת 1905 על ידי היהודי אדולף יאנדולף, שתכנן אותה בסגנון אמריקאי יומרני. החנות הפכה לסיפור הצלחה עד כדי כך ששינתה את אופי הרחוב כולו מרחוב מגורים לרחוב מסחרי. לאחר המלחמה שופצה החנות ונוספו הקומות 6,7 שהן היום הסיבה האמיתית לנהירה הגדולה אליה. קומות אלו מתמחות באוכל מכל העולם וצוות גדול של טבחים ושפים מכין מידי יום מנות אוכל ססגוניות להנאת המבקרים במקום. מעבר לקומות המזון החנות יקרה ולרוב אין בה מציאות. הכלבו נסגר בשעה 20:00, לכן רצוי להגיע אליו לפחות שעתיים לפני סגירה. לאחר שנסיים את ענייננו בכל בו המיוחד נעלה על רכבת תחתית בקו U1 הירוק ונתקדם איתה תחנה אחת (רצוי רגלית ) בדרכנו אל השדרות הכי מפורסמות בברלין.

לתחילת הכתבה

שדרות הקורפורסטנדאם

בתחנת ה- Kurfurstendamm נרד ונטייל להנאתנו מזרחה על השדרות הנאות. שדרות הקורפורסטנדאם (Kurfurstendamm) או כפי שמכנים אותה הברלינאים בקיצור קו-דאם. (מגרמנית "סכר הנסיך"), שימשו עד לסוף המאה ה- 19 שביל רכיבה לאצילי העיר בדרכם לשטחי הצייד ביער גרינוואלד. הקאנצלר ביסמארק, שהפך את ברלין לעיר הבירה הגרמנית, התרשם עמוקות באחד מביקוריו בפריס משדרות השאנז אליזה הנאות ושכנע את הקיסר לטעת שדרה מפוארת ומרשימה לא פחות גם בברלין. הקיסר, שנהג כמו קיסר, הורה לטעת את השדרה ומיד נקבעו כל הפרטים להקמתה. רק בסוף המאה ה- 19 יצאה לפועל התוכנית וספסרות קרקעות פרועה התפתחה סביב השדרה הנבנית.

בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת הוכתרה השדרה כ"שדרת בתי הקפה הארוכה ביותר בכל אירופה". מלחמת העולם השנייה "קיצרה" את השדרה שנהרסה. כמה חודשים לאחר כניעת הצבא הנאצי כבר ישבו אזרחים בבתי הקפה ששוקמו מתוך כל ההריסות מתענגים אולי מעוגת שטרודל עשירת טעם ולוגמים בהנאה משקה חום ומר ששמו קפה. הקו-דאם החל להתאושש. כיום השדרה נחשבת לשדרה היוקרתית ביותר בברלין. היא חשובה כמו שדרות האליזה לעיר פריז או כמו השדרה החמישית לניו יורק או כמו דיזנגוף (רק בקטן) עבור העיר תל אביב. בתחילת הדרך, בסמוך להצטלבות הרחובות קו-דאם ורחוב יוהואכים, נמצא הכלבו סי.אנד.איי (בסמוך למוזיאון השעווה). ממול נמצא בית הקפה Kranzler, שהדהים את העולם בתחילת המאה ה- 20 כשהיה הראשון להעסיק נשים בתפקידי מלצרות. על בית קפה זה אומרים שלא ייתכן ביקור בברלין ללא ביקור בבית קפה וותיק זה. הק"מ וחצי הראשונים של השדרה הם הנוצצים והיוקרתיים.

רעבים או סתם בא לשבת במקום מדליק? אז ככה. ממש קרוב לתחילת שדרת הקו-דאם (עם הפנים מערבה) בפינת רחוב Meinekestr. נמצאת מסעדה מיוחדת ומדליקה בשם Vpiano. אחת מתוך רשת מסעדות הנושאות את אותו שם והפזורות בעיר. בכניסה למקום תוזמנו לקבל כרטיס אלקטרוני. בכל אחת מהעמדות הפזורות במקום ( פסטות, פיצות, משקה, סלט וכו`), בה תבצעו הזמנה כלשהי, יוטען הכרטיס בעלות ההזמנה. באם הזמנתכם תארך מספר דקות, תקבלו מעין זימונית שתאותת לכם לקחת את הזמנתכם מיד כשתהיה מוכנה. בטרם יציאה מהמקום תתבקשו להציג את הכרטיס ולשלם את סכום החיוב הנקוב בו. מעבר לגימיק המקום נעים טעים והמחירים בהחלט סבירים. מיוחד ומומלץ.

לתחילת הכתבה

יום רביעי – המוזיאון היהודי

נעלה על קו U2 האדום לכיוון יעד סופי Pnkow וניסע איתה תחנה אחת עד לתחנת Bergplatz. שם נחליף רכבות ונעלה על קו U1 הירוק בהיר, איתו ניסע כ-4 תחנות עד לתחנת Hallesches Tor. נתקדם רגלית כ- 400 מטר על רחוב פרידריך וברחוב Franz kluhs נפנה ימינה אל המוזיאון היהודי (Jüdisches Museum Berlin). המוזיאון היהודי נוסד ופעל למעשה משנת 1933 ברחוב אורניינבורגר והציג את ההתיישבות היהודית בברלין מאז ראשיתה. בשנת 1938 במסגרת חוקי נירנברג הורה השלטון הנאצי על סגירת המוזיאון. בשנת 1978 חודשה פעילות המוזיאון ובשנת 2001 הועבר המוזיאון למשכנו הנוכחי. המבנה מצופה באבץ וחלונות המבנה מפוזרים בסדר אקראי. מבנה המוזיאון ייחודי ומהווה מוצג בפני עצמו. צורתו היא זיגזג או צורת ברק. צורתו נקבעה על ידי המתכנן, שסימן על מפת העיר ברלין את הנקודות היהודיות בעלי החשיבות בעיר וכן בתים של יהודים שגורשו למחנות ההשמדה בתקופת השואה. בין נקודות אלו נמתחו קווים וכך נקבע הבסיס התכנוני למבנה המיוחד.

למבנה עצמו אין יציאה לרחוב. המעבר הוא דרך כניסה תת קרקעית המהווה מעין קשר בלתי נראה לעין בין ההיסטוריה של היהדות לבין ההיסטוריה של גרמניה. המעבר מוביל לשלושה מסדרונות שאין עיקרי בהם. הרעיון היה ליצור תחושת בלבול ואי סדר אצל המבקרים. ציר אחד מוביל לציר המוות ומגדל השואה. ציר עליו מפוזרים חפצים של משפחות יהודיות שנספו בשואה. סיומו של ציר זה במגדל בו אין חלונות למעט חרך אחד קטן ממנו חודרים אור אוויר ורעשי הרחוב. המגדל ממחיש את מחבואם של היהודים שנאלצו להסתתר מהרחוב הגרמני בזמן השואה. כשעומדים בשקט ומקשיבים לרחשי הרחוב המגיעים מאותו חרך צר ניתן לחוש לרגע קט ומצמרר, את תחושת היהודים שהסתתרו מפני הרחוב הנאצי.

ציר הגלות וגן הגלות – מסדרון המוביל לגן בו קבועים 49 עמודי בטון, המזכירים את "האנדרטה ליהודי השואה שנרצחו". בראש 49 העמודים נטועה צמחייה המצלה על הגן. 48 עמודים כנגד שנת 1948 בו נוסדה מדינת ישראל ועמוד אחד נוסף לעיר ברלין. ציר זה מסמל את בריחת היהודים מגרמניה וייסוד מדינת ישראל. ציר ההמשכיות – זהו הציר השלישי החוצה את שני הצירים הקודמים והמסמל את המשך הרצף של יהודי גרמניה על אף השואה ובריחת היהודים ממנה. גרם מדרגות ממשיך ועולה עד לתקרת המבנה ומסמל את הקטיעה ההיסטוריה של יהדות גרמניה. במבנה המוזיאון קיימים חללים הנקראים חללי זיכרון לזכר חללי השואה. באחד מהם מוצגת יצירה של קדישמן בשם "שלכת", הכוללת כ- 10000 פרצופי מתכת זועקים עשויים מברזל. היצירה נועדה לדמות קולות צורמים כאשר המבקר דורך עליהם , אך הזעזוע מהרעש שהמיצג גורם דווקא מונע מהמבקר לדרוך עליהם. זהו אחד ממקומות החובה לביקור בעיר ברלין. עם הרכבת התחתית נעלה מתחנת Hallesches Tor ונתקדם עם קו U6 אל תחנת Stadtmitte. שם נחליף רכבת ונעלה על U2 עד אל כיכר אלכסנדר.

לתחילת הכתבה

כיכר אלכסנדר ומגדל הטלויזיה

כיכר אלכסנדר או בשמה הגרמני אלכסנדר פלאץ היא כיכר גדולה, ששימשה עד שלהי המאה ה- 18 כשוק הבקר של ברלין. בתחילת המאה ה- 19 לכבוד ביקורו של הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון שונה שם הכיכר לשם המוכר כיום. בימי השלטון הסובייטי יועד האיזור לפרוייקט מגורים למורים והכיכר הוקפה בשיכונים מכוערים. בכיכר נמצא שעון ה"אורניה" המפורסם שבנו הסובייטים. שעון דמוי גליל מסתובב, המראה את השעה בכל מקום אחר בעולם (גם שעון תל אביב) ביחס לשעון ברלין. השעון שימש בעיקר את התושבים באותה תקופה בשל העובדה שכל שעוני היד שלהם נלקחו על ידי החיילים הרוסיים. מעל לשעון ישנו דגם מולקולה של אורניום. רמז לכוחה הגרעיני של אמא רוסיה.

מולנו נבחין במגדל הטלוויזיה הענק בו הבחנו כמעט מכל נקודה בו עמדנו בברלין. מגדל הטלוויזה (Fernsehturm – פרנזיטורם) שבאלכסנדר פלאץ נבנה בשנת 1969, ותוכנן על ידי מהנדסים שוודים לבקשת ממשלת מזרח גרמניה. זהו המבנה הגבוה בברלין והשלישי בגובהו בכל אירופה והוא מתנשא לגובה של 368 מטר. אנקדוטה מעניינת היא שמגדל הטלוויזיה הוקם כסמל חילוני של מזרח גרמניה בעלת האופי האנטי דתי, אולם, התברר שכאשר פוגעות קרני השמש בכדור הפלדה שבראש המגדל, יוצרת השתקפות האור צורה של צלב. השתקפות זו כונתה על ידי תושבי ברלין "נקמת האפיפיור". הממשל המזרח גרמני ניסה לתקן פגם זה על ידי צביעת הכדור ובשימוש בחומרים שונים אולם ללא הצלחה. כשהשמש תשלח קרן אחת או שתיים בעת שנהיה שם נוכל להבחין בצלב על כדור המתכת.

במגדל ישנה נקודת תצפית פנורמית בגובה 204 מטר, המשקיפה על כל העיר. ההגעה אל נקודת התצפית היא באמצעות מעלית הנוסעת את 204 המטרים הללו בארבעים שניות. במרומי המגדל מסעדה קטנה (207 מטר), המסתובבת על ציר ומשלימה סיבוב שלם כל מחצית השעה. שם ניתן לשבת ולאכול ארוחה קלה או לשתות משקה חם בגבהים אך לשם כך נצטרך להיפרד מדמי כניסה של 6 יורו.

לתחילת הכתבה

הרובע היהודי הישן

נתקדם ברגל על רחוב Dircksenstr. נחלוף על פני Hackecsher markt בטרם נתקדם אל תוככי הרובע היהודי הישן. ממש לפני שניכנס אל רחוב Oranienburger str נבחין בפארק גדול וירוק. זהו פארק Monbijou, הנמתח עד לאי המוזיאונים. עד למלחמה שיכן הפארק ארמונות מלכות מפוארים. אלא שהפצצות בעלות הברית לא הותירו דבר מההדר של פעם. בהמשך הרחוב מצד ימין ישנו בית הקברות היהודי הישן, שמצבותיו נהרסו על ידי הנאצים. אפשר לזהות שם באופן ברור מצבה ישנה של הפילוסוף משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה היהודית. במעלה הרחוב מציצה כנסיית סופיה הקדושה.

על הרחוב עצמו נוכל להבחין בבית הכנסת הגדול (החדש) של ברלין. בשנת 1866 נבנה בית הכנסת הראשי של קהילת יהודי העיר ברלין. בית כנסת גדול ומפואר ובו מקומות ל- 3200 מתפללים. כבר אז משך בית הכנסת "אש" בשל הדרו. הגרמנים טענו לא אחת באי שביעות רצון כיצד ייתכן שהמבנה הכי יפה בברלין הוא דווקא בית הכנסת של היהודים שכיפת הזהב שלראשו בלטה למרחוק. ב- 9 לנובמבר 1938, הוא ליל הבדולח, הוצת בית הכנסת על ידי מתפרעים נאצים. קצין משטרה נוצרי גרמני הורה לכבות את הלהבות והציל במעשהו זה את בית הכנסת שניזוק. במרץ 1940 נערכה התפילה האחרונה בבית הכנסת והמבנה ההדור הפך לשמש כמחסן ענק עבור הרייך. בנובמבר 1943 הפציץ הצבא הבריטי את ברלין ופגע גם בבית הכנסת ששימש אתר צבאי. בית הכנסת כמעט ונהרס כליל. ההחלטה מה לעשות עם חורבותיו, נתונה היתה לשיקול דעת המזרח גרמנים. ב-1958 החליט השלטון הקומוניסטי המזרח גרמני לפוצץ את האולם הפנימי של בית הכנסת. מתוך 170 אלף היהודים שחיו בברלין לפני המלחמה, נותרו בה אך 8,000 יהודים. ב-1961 התחיל מסע שכנוע של אותם ניצולים בברלין מהמשטר המזרח גרמני שלא לפוצץ את שאר הריסות בית הכנסת ולהותירו כאנדרטה ואולי להקים מאוחר יותר במקום מוזיאון לזכר היהודים. ב-1988 הסכים המשטר שלא לפוצץ את החורבות לאות סולידאריות ע�ם העם היהודי. באותה שנה הונחה אבן הפינה לשיפוץ בית הכנסת שהפך למוזיאון ונקרא המרכז היהודי Centrun judaicum. בשנת –1991 הוצב שוב סמל המגן דוד המוזהב על ראש הכיפה המוזהבת, משל אומר: "חזרנו. אנחנו כאן". ב-1995 נחנך בית הכנסת כמוזיאון. במתחם נמצאים: ספריה, בית ספר ערב למבוגרים וכן חלק ממשרדי הקהילה היהודית, בקומה השלישית של בית הכנסת נמצא בית תפילה קטן, שמשמש את הקהילה הקטנה.

את הרחוב חובה לפקוד את המקום בשעות הערב כשהרחוב שוקק חיים וצבעוני. הרחוב נחשב ל"רחוב" חיי הלילה הברלינאיים. לאחר המלחמה היה המקום לאחד הרובעים המוזנחים בברלין. מערב ברלינאיים רבים פתחו כאן בשל העלות הזולה בתי קפה, מסעדות גלריות וכדומה. לאורך הרחוב מבחר ענק של מסעדות אתניות שונות (מקסיקניות, הודיות, סיניות), מועדוני לילה, גני בירה קטנים ופאבים. את הלילה האחרון על אדמת ברלין החלטנו לבלות בפאב צבעוני ברחוב אורניינבורגר שטראסה, כיאה לבליינים אמיתיים.

מעלינו התכסו השמיים בעננים כבדים ומאיימים שהותירו את הרחוב הארוך בשיממון מוזר. בשני עברי הרחוב החלו תופסות בנות ברלינאיות חסודות את מקומן על המדרכה הקפואה, לבושות במעיל חם המכסה חצאית מיני קצרצרה וחושפנית. במבט מזמין ליוו עיניהן את הלקוחות הפוטנציאלים המעטים שעשו דרכם על המדרכה. זה רק עניין של זמן עד לבוא הלקוח שישכור מהן אהבה ב- 60 יורו לשעה חשבתי לעצמי. לא הרחק משם, בפינת הרחובות אורניינבורגר ופרידריך שטראסה עמד גברתן רחב כתפיים בעל לסת קשה ומרובעת בפתחו של מועדון לילה אפלולי הנושא את השם "Sababar". ידיו שלובות על חזה רחב בתנוחת מאבטח. "טוריסט ?" זרקה הלסת המרובעת. מרחרחת ומבררת לעצמה את איכות הציד שמולה. "רק 10 יורו לאדם" המשיכה הלסת לנוע מעלה ומטה. כמהה לאחוז את שטרות הכסף שבכיסנו. "התשלום כולל שתיה ראשונה.. Very,very good יש במקום ריקודים, בחורות נחמדות ומוסיקה." הוסיפה הלסת לייחצן את המועדון בפתחו עמדה.

טיפות גשם כבדות החלו ליפול על הרחוב השומם מאדם משכנעות אותנו לשלוף שטר מקומט מהכיס ולהיכנס אל החמימות המובטחת של מועדון הלילה. נכנסנו אל מעמקי תמונה הזויה. מועדון הלילה החמים התברר כבית זונות חמים. בר קטנטן סגר מחצית מהיקף החדר בו עמד. כורסאות נמוכות שעמדו בפינת החדר היו תפוסות בידי ארבע עלמות חסרות כל חן וחסרות כל מעש שחזותן העידה כאילו הזמן כל הזמן חבט בהן ללא רחם. עשינו דרכנו אל הבר דרך ענני עשן סיגריות שהזכירו מסך-עשן סמיך באימון של פלוגת טנקים סדירה. מעברו השני של הדלפק הבריק הברמן ביד נמרצת מאפרות זכוכית רחוצות. מיד כשהבחין בנו הזניק בניע ראש מהיר את ארבע עלמות החן לעברנו- הלקוחות הראשונים לערב זה. בפינת הבר ישב גבר בודד שראשו ספק נשען, ספק נשמט מעודף אלכוהול על דלפק העץ. הראש השמוט התרומם בתנועות מתנדנדות ובמבט מזוגג ופה חסר שיניים בהה בנו. המאמץ כנראה שלא היה כדאי. הראש נשמט חזרה מטה כבד מאדי האלכוהול, בוחן את חוזקו של דלפק העץ בעוד חבטת ראש מהדהדת. התיישבנו נבוכים. ארבעה גברים בוגרים על ארבעה כסאות מוגבהים מסביב לבר עמוס בבקבוקי שתייה. לצידנו, צמודות ( תרתי משמע ) ארבע נשים מזדקנות שהתחככו בנו בגופן הרופס, מנסות לפתות אותנו למעשה אבירי. "אני צמאה כל כך. תוכל לקנות לי בקבוק בירה ?" לחשה, כמעט התחננה האישה שלצידי לבקבוק בירה,שעלותו הדמיונית הרקיעה לכדי 30 יורו לבקבוק. "נו. ה הפלא שאת צמאה?" חשבתי לעצמי. "במחיר הזה גם אני לא הייתי שותה." ואכן לא קנינו. לגמנו בחופזה אל קירבנו את בקבוק הבירה שהוגש לנו כאורחי הבית ומהר מאוד מצאנו עצמנו נמלטים החוצה אל הרחוב הגשום נושמים בשקיקה אוויר קפוא ורטוב. לשנייה עמדנו בחוץ מביטים האחד בשני בפנים רציניים ופתאום כל אותה רצינות התמוטטה. צחוק היסטרי מתגלגל פרץ עמוק מתוכנו מפריע את השקט ואת שלוות הרחוב הריק.

לתחילת הכתבה

יום חמישי - רכבת אל שדה התעופה

ברעש חריקה צורמני בלמה רכבת ה- S9 מולנו, אוספת אל קירבה את הנוסעים הרבים שהמתינו דרוכים על רציף הבטון. גלגלנו בזריזות את המזוודות הדחוסות פנימה צמוד אל דופן הקרון, מאפשרים לנוסעים האחרים להתקדם אל פנים הקרון העמוס. בקול טריקה קל ננעלו הדלתות והרכבת החלה נסיעתה על המסילה, עוצרת בתחנות הבאות בדרכה אל תחנתה הסופית - שדה התעופה. השעה, שעת בוקר מוקדמת והקרון עמוס בברלינאים ישובים, מבטם תלוי, בוהה בנקודה סתמית באוויר. פנים חסרי הבעה. פנים קפואים שהעלו בפנינו את המחשבה היחידה שאולי מזג האוויר הקפוא הוא הדבר המשפיע על התנהגותם הקפואה.

איני יודע האם היתה זו אווירת הסיום או אולי רק עודף הקופאין מארוחת הבוקר אולם, ללא התראה נעמד חברי רוני ששון במעבר הקרון ומול קהל הברלינאים הישובים נשא נאום מרגש בשפה העברית. בנאום מלא פאתוס הביע רוני את דעתו על קור רוחם של בני העם הגרמני, על מזג האוויר המקומי ואפילו הזכיר במילה או שתיים את צלקות ההיסטוריה המקומית. מיותר לציין שאף שריר לא זע ולא נע בפני הנוסעים ששמעו את השפה המוזרה המתקשקשת מולם. צלילי שפה זרה שערבו וודאי לאוזניהם כצליליו של מנוע ישן הנשנק מסתימת דלק. קרון הרכבת כמעט והתרוקן מנוסעיו כשהאטה הרכבת את מהירות נסיעתה בכניסה אל התחנה הסופית, שדה התעופה Schonefeld. מחשבות על נוסעים אחרים ורכבות אחרות המגיעות לתחנה הסופית עלו בראשי. כאן, ממש כאן זה קרה. ניערתי את העבר מראשי ובצעדים מהירים גררתי את המזוודה, נמלט מהגשם הדק הניתז על הראשים. מספר שעות מאוחר יותר נחת מטוס אל-על, אל מזג אוויר פייסני של שמיים ישראלים כחולים ושמש אביבית נעימה. גלגלי המכונית שנשאה אותי הביתה התגלגלו במהירות על כביש היציאה משדה התעופה מובילים אותי חזרה דרך נופים מוכרים אל החמימות הישראלית המוכרת. שירים עבריים רגועים של אחה"צ מילאו את חלל האוטו מתחלפים מפעם לפעם בעדכון חדשות על התקדמות כוחות צה"ל הלוחמים בעזה. כן. כמעט שכחנו. מלחמה בדרום. "טיל גראד נפל במרכז העיר באר שבע. חשש כבד לנפגעים..." הוסיף ועדכן שדרן הרדיו את המציאות הישראלית הנבנית בכל רגע. בנתיב ממול הוציא נהג משאית את ידו מעבר לחלון ובתנועה מאיימת צרח על נהגת צעירה, חייכנית ש"חתכה" את נתיב נסיעתו. הרחק למעלה בשמיים צבעו כמה קרני שמש אחרונות רקיע שלוו בצבעים רכים וכתומים, מאירות באור של סוף יום את הכביש העמוס והמוכר בדרכי הביתה.

לתחילת הכתבה

לחלקו הראשון של הטיול לחצו כאן

יעדי הכתבה

סגור
×