ברלין - מסלול של מומחה, מכור לעיר

יש הרבה מה לראות בברלין - אטרקציות מוכרות וכאלה שרק מומחים מכירים. קבלו מסלול של מטייל מכור לעיר, המשלב בין מוזיאונים, ספא, חנויות גדולות, הומור וחיבור ליהדות.
גד ברט
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ברלין - מסלול של מומחה, מכור לעיר
© איתמר ברק

ברלין בפעם הרביעית

זו הפעם הרביעית שאני בברלין. כמעט בן בית, במיוחד בגלל שאבא נולד כאן, בזכותו יש לי דרכון אירופי. בפעם הראשונה הגעתי בטיול עם אמא. נסענו ב- 'דרך הרומנטית', ביקרנו גם בקסל - עיר הולדתה של אמא. בברלין פגשתי את אלקס, הדוד שלי, שהיה נשוי לאחות של אבא. הם נישבו בקיסמי הקומוניזם עוד לפני מלחמת העולם השניה. דודתי נפטרה צעירה, דודי האריך עשרות שנים אחריה. נפגשנו לאחר איחוד הגרמניות, הוא היה מלא מרירות על אובדן האידיאולוגיה.

בפעם השנייה הגעתי בטיול מאורגן של בלל. המדריך, ארכיטקט, הדגיש את הצדדים הארכיטקטוניים של העיר, הוא ידע הרבה ואהב ללמד. סיירנו באתרים החשובים, התפעלנו מהגג החדש של הרייכסטאג, ביקרנו בדרסדן המשתפצת. הטיול עם בלל עזר לי לשכנע את ההורים לנסוע יחד לטיול שורשים. הטיול איתם היה פחות אינטנסיבי, אבל הרבה יותר מישפחתי. טיילנו בברלין עם רגינה, החברה של דודי לאחר מות דודתי. נסענו למוזיאון היהודי ולכיכרות העיר והצצנו לתוך בית הקברות היהודי מאחורי שער נעול. בנוסף, הצלחנו לבקר בדירה שאבא גר בה בילדותו.

יום 1 - אנדרטאות ביום ואופרה בערב

הטיסה יוצאת בשעה 06.00, מה שמבטיח לילה נטול שינה. יצאתי מהבית ב- 2:30 לפנות בוקר, תוך 45 דקות הסתובבתי בחנויות הדיוטי פרי. רשימת הקניות ההכרחית קצרה. חברי לחדר בעבודה, הבטיח שהמשקאות בברלין זולים מאשר כאן. את רוב הזמן לפני הטיסה ביליתי בטרקלין דן. חסכתי 40% ממחיר הטיול. אל על מוכרת את המקומות שליד יציאת החרום תמורת 39.00$. לא התפתתי לקנות, אבל בעליה למטוס התברר שהם פנויים. בטיסה הקרינו את "איש החידות ממומביי.

האנדרטה לחללי הצבא הרוסי - מאחורי שער אבנים, שדרת עצים שדופים בשלכת. משטח אבנים, ובמרכזו הקבר של יושינקה - אמא רוסיה כורעת ברך. הפסל בנוי גרניט. סביבו לוחות אבן, שמציינות את הרפובליקות של ברית המועצות. בתוך שדרת עצים ערומים וחורשת עצי ערבה, בוכה אמא רוסיה על אלו שמתו למען מטרה אמיתית או אידיאולוגיה שגויה.

נכנסנו העירה. הנה פסל המולקולות בתוך הנהר Spree - שלושה אנשים עשויים מתכת מחוררת, מכל זווית שתסתכל בם תראה רק שניים. הנה קטע מחומת ברלין, היא לא גבוהה אבל מהצד המזרחי היה לאורכה "רצועת מוות" - מגדלי שמירה, כלבים ומוקשים. הנה מגדל הטלוויזיה שנבנה ב- 1969, נדב אומר שמהמסעדה המסתובבת שבראשו נשקף הנוף היפה בברלין, כי זה המקום היחיד שלא רואים ממנו את המגדל.

אם תביט במגדל בשקיעה, תראה השתקפות של צורת צלב. קנצלר מזרח גרמניה טען שזה לא צלב נוצרי, אלא סימן '+', שמצביע על יתרון השיטה הסוציאליסטית. האוטובוס עובר ברחוב קרל מרקס, רחוב סטאלין לשעבר. הרחוב רחב ומפואר, בתים גדולים, פאר ברלין המזרחית, שנבנה כדי להראות את נפלאות המשטר הסוציאליסטי. כנגדו, בנו במערב העיר את רחוב Kurfürstendamm, שורת חנויות פאר ומותגים שסימלו את הקפיטליזם המערבי. תחרות של ניקור עיניים. עברנו בככר Alexander Platz, רחוב Unter den Linden עם עצי התירזה, כנסיית מרייה הקדושה, עיריית ברלין, אי המוזיאונים, פסל פרידריך הגדול, והנה שער ברנדנבורג, לידו השגרירות הרוסית, מלון Adlon היוקרתי והרייכסטאג.

שער ברנדנבורג - במאה ה- 18 היתה ברלין כפר קטן שאינו נחשב. לונדון, פריז, רומא ומוסקבה כבר היו ערים הומות וחשובות. בשנת 1792 בנו לכפר ברלין שער כניסה כדוגמת האקרופוליס עם פסל אלת השלום בראשו. בשנת 1806 חמד נפוליאון את הפסל ולקח אותו לפריז, לאחר שצרפת הפסידה במלחמה הפסל חזר לברלין. בתקופת מלחמת העולם צעד תחתיו הצבא הנאצי בליווי תיזמורת ולפידים. במלחמת העולם הוא הופצץ, ושוקם בשנות החמישים. חומת ברלין עברה כמה מטרים ממנו, והגישה אליו נחסמה בשני חלקי העיר. הוא הפך לסמל העיר המחולקת. ב- 09/11/1989 נפלה החומה, והמונים חגגו כאן את איחוד העיר. באגף הצפוני שלו יש 'חדר שלווה', המבקרים מוזמנים לשבת בשקט ולהרהר.

אנדרטת השואה - סמוך לשער ברנדנבורג, במקום המרכזי ביותר בברלין, נמצאת אנדרטת השואה. מאות גושי גרניט בצורת מצבות. המצבות אינן זהות, לכל אחת גודל אחר, חלקן נוטה הצידה כאילו נופל. השביל ביניהם אינו ישר, מי שמטייל בין המצבות רואה אותן לעיתים מלמעלה, לפעמים מרגיש כלוא בין גושי האבן.

נדב מסביר בלהט מדוע האנדרטה לא ראויה, מקוממת, מבזה את הנרצחים: "אין כאן אזכור של השואה והמבקרים אולי לא מנחשים לשם מה נבנה המקום, האנדרטה מכוונת ל- 'יהודים שנרצחו באירופה'. החברה שיצרה את הציפוי למצבות (דוחה גרפיטי) קנתה בזמנו את הזהב שנשדד מהיהודים וחברת בת שלה יצרה את גז הציקלון ששימש לרצח באושוויץ". שלט על הריצפה מזהיר: "הוראות למבקרים בשדה האבנים (לא שואה ולא נרצחים): אסור לעשן, אסור לאכול, אסור לרכב ברולרבליידס". האנדרטה עלתה 62 מיליון יורו, הסכום לא הספיק לשלט מפורט מי נרצח ומתי. משך היום משחקים כאן 'מחבואים' או עושים פיקניק על משטח המצבות, בלילה השטח משמש משתנה ציבורית חינם.

לדעתי האנדרטה בהחלט מרשימה. היא שטוחה, אינה מתחרה בבניינים הגבוהים סביבה, היא בהחלט מעוררת שאלות למרות שאינה עונה עליהם במפורש. עיקר העיקרים - תחת המונומנט מוזיאון שואה מושקע מאוד, אבקר בו ביום רביעי. ממול, פסל של שני גברים מתנשקים, מזכרת להומוסקסואלים שגם הם נרדפו ע"י הנאצים. האוטובוס עובר ליד הרמזור הראשון באירופה, בצידו חדר ששימש את מי שהחליף ידנית את האורות ברמזור. בניין סוני-סנטר, לידו חנות Logoland, רחוב Kurfürstendamm היוקרתי עם הכלבו Ka-De-We, והגענו למלון.

מלון Crowne Plaza Berlin

- הוא אינו מהודר, אבל שוכן ברחוב Numberger, שמרוחק כ- 100 מטרים מכיכר אירופה. עוד בישראל תהיתי האם אקבל חדר שפונה להרים או לאגם? האם עדיף נוף לפסגות מושלגות, או לספינות במים והזוג שעל החוף? החדר שלנו מהקומה השלישית צופה לאחורי בתים דהויים ומתקלפים. חדר גדול בלי פינוקים, בהחלט מתאים למי שמתכוון לטייל הרבה ולחזור לישון. לא הרים ולא אגם, אבל בהחלט נוף מרהיב - צריך לכוון משקפת ולחכות שבעלת הדירה ממול תצא לתלות כביסה במרפסת.

בדרך כלל אני יוצא מיד לטיול ראשון בעיר, אבל היום אנוח עד הערב. כבר לפני חודש קניתי כרטיס לאופרה לוציה דה-למרמור ב- Deutsche Oper. השעה 13.30, כיוונתי את השעון המעורר ל- 15.30. האופרה מתחילה ב- 18.00 וצריך אולי לעמוד בתור כדי לקבל את הכרטיס שהזמנתי באינטרנט.

לאופרה יש לבוא במיטב הבגדים. התקלחתי כהוגן, ניקיתי גם מאחורי האוזניים שמא יבדקו בכניסה. התלבשתי במיטב מחלצותי, התענבתי, מעיל הרוח נראה ממש כמו חליפה, התדאודורנטי והתבשמתי. השומר בכניסה לאופרה, כמו סלקטור במועדון לילה, רשאי להרחיק את מי שאינו לבוש הולם.

אופרה - לוצ'יה האומללת

- הגעתי לאולם האופרה, כחצי שעה לפני פתיחת הדלתות. אני ללא ספק במקום הנכון. נסעתי עד תחנת DeutsceOper, שברחוב Richard Wagner str. החלק החשוב באופרה הוא הזמן שלפני. צריך להסתובב עם כוס יין בין האולמות, "ערב טוב אדוני", "ערב נעים לך גבירתי", העיקר שכולם יראו את השמלה החדשה ולא ירגישו שהיהלומים בטבעת עשויים זכוכית. הנה ראשוני הנגנים מגיעים. החלילן פותח תיק מתכת ומרכיב את החליל, אחד הכנרים מתרגל קטע נגינה, המתופף מכוון את גובה הצליל, חצוצרן מחמם את האצבעות בקטע מהיר, צרמוניה מושלמת. כיביתי את הפלאפון לפני שיחולל שערוריה. אחרוני הנכנסים תופס את מקומו, האולם מחשיך והמנצח נכנס לקול מחיאות כפיים.

יום 2 - יום סיור מלא בברלין

בוקר טוב. ארוחת הבוקר מאתגרת. לחם חיטה או לחמניית אגוזים? מוזלי או סלט פירות? מקושקשת או חביתה?

לפני שהגעתי לכאן, חשבתי שאני מכיר את ברלין היטב. לאחר שהלכתי אתמול בעקבות נדב, הבנתי שהבחור הוא אוצר ידע שחבל להפסיד. הוא עמד בין מדריכים אחרים בקרן רחוב, ליד כיכר אירופה, ממש מול אוטובוס 100. הקבוצה היתה מצומצמת.

ראשית הזהיר אותנו שחנות ה- Ka-Ve-De היא כמו נרות חנוכה - 'לראותם בלבד'. הכנסיה ההרוסה בכיכר אירופה נבנתה במאה ה- 18 על שם קיסר ווילהלם. בשנות ה- 50 בנו לידה כנסייה מודרנית ומגדל פעמונים. הרכבת הובילה אותנו דרך Tiergarten, בשנים 1928-33 גר שם הרבי מלובביץ. משם לתחנת Hauptbahnhof, שמשתרעת על 7 קומות והיא הגדולה באירופה. בגלל טעות של האדריכל, יש בה רק 6 חדרי נוחיות.

ירדנו בתחנת Hackescher Markt. המקום נקרא פעם 'אזור הבורסה', אבל הקומוניסטים העדיפו שם פחות קפיטליסטי. כאן היה מרכז הכפר ברלין במאה ה- 12. האזור היה שייך ליהודים, לפני כמה חודשים זכה יהודי בפיצויים, לאחר שהוכיח בעלות על שטח גדול ויקר בחזית תחנת הרכבת.

ליד התחנה פגשנו את חיים, ישראלי לשעבר, שתחת חוטמו שפם מטופח לתלפיות, הוא זכה במקום ששי בתחרות עולמית בגידול שפמים (נדב גאה להוסיף שהמקום הראשון שייך לתושב ברלין). עברנו ליד ה - Berlinerdom - כנסייה שהפכה למוזיאון, ונכנסנו לאי המוזיאונים. בתוך האי מקבץ מוזיאונים, ביניהם Alte Museum, שמציג את עתיקות מצרים, במיוחד את המומיה של נפרטיטי, מוזיאונים לאומנות, וכמובן ה- Pergammonmuseum, שבתוכו מקדש יווני שלם שנגנב מטורקיה.

מרחוק רואים את רובע ניקולאי, עם זוג צריחי הכנסיה ושלל מסעדותיו, ממש ממול עמד עד 1945 ארמון המלך. הקומוניסטים שרפו את הבניין הענק, ובנו על חורבותיו את ארמון הרפובליקה. לפני חודשיים הרסו גם אותו, כדי לבנות מחדש את הארמון הישן. במצב הכלכלי של היום, נראה שהשטח ישאר בור עוד זמן רב.

מגדל הטלוויזיה -

במרכז ה- Alexander Platz נמצא מגדל הטלוויזיה. ברלין בנויה על אדמת ביצה, כדי לבנות את פאר היצירה הבולשוויקית נעזרה עיריית ברלין המזרחית בחברה שוודית. נדב לא ממליץ על המסעדה המסתובבת שבראשו. פעם, הוא מספר, היא השלימה סיבוב כל 45 דקות, היום הגבירו את המהירות וסיבוב נמשך רק 30 דקות. יצאנו מאי המוזיאונים לאזור Mitte. הנה ה- Staatsoper - בניין האופרה, שנהרס במלחמה פעמיים (בנו אותו מחדש בעצם המלחמה). משם הדרך קצרה למוזיאון להיסטוריה גרמנית.

Deutsche Geschichte - המוזיאון להיסטוריה גרמנית - באולם הכניסה מפת אירופה, שמאפשרת להאיר את גבולותיה של גרמניה בתקופות שונות. גרמניה מתכווצת ומתרחבת כמו בחורה שפעם זוללת ואוכלת, ופעם מפריזה בדיאטה. פעם בולעת חלקים מפולין, ופעם נאלצת להיפרד מהם. במלחמת העולם התרחבה לכדי רוב שטח אירופה וחלקים מצפון אפריקה, היום היא דקיקה ושדופה מתמיד. רק ב - 1991 הצהירה גרמניה, שאין לה שאיפות טריטוריאליות במזרח.

Neue Wache - בית המשמר החדש - אחד המבנים החשובים בגרמניה. אולם גדול וריק, במרכזו פסל לזכר כל הטרגדיות שפקדו את גרמניה. פתח עגול בתקרה מכניס אור יום, ומשרה אווירה של כאב, דיכדוך והירהורים. בתחילה היה יד זיכרון לחיילים הפרוסים שנפלו במלחמות נגד נפולאון, לאחר מלחמת העולם הראשונה הסבו אותו לזיכרון הנספים במלחמה. הקומוניסטים שינו שוב 'לזכר הקורבנות הפשיסטים', לאחר נפילת החומה הפך יד זיכרון לנופלים כולם. פסל הברונזה נוצר ע"י קתה קולוויץ, שאיבדה בן במלחמת העולם הראשונה, ונכד בשנייה. הוא מתאר אם, האוחזת את בנה המת - Pietà - רחמים. הוא נוצר בהשראת הפסלים (הרבים מספור) של מרים אוחזת את ישו המת. תחת הפסל חרוט: ;לקורבנות המלחמה ומשטרי האלימות".

אוניברסיטת ברלין - ממש מול ה- Neue Wache עומד בניין, שהיה פעם ארמון והיום אוניברסיטה. פסל פרידריך הגדול ברחבת הכניסה. בשנים 1918-33 לימד כאן איינשטיין. בין הבוגרים: קרל מרקס, היינה, מנחם שנאור זלמן (כן, מלובביץ) שלמד הנדסת מכונות, פר' ישעיהו לייבוביץ, ולאה גולדברג, שכתבה את השיר על עצי התירזה ברחוב. עיקר שכחנו, תמר גבלינגר, אישתו של נדב, מרצה במחלקה לסוציאולוגיה. ב- 1813 שרפו בפרנקפורט ספרי קוראן. היינה התייחס לארוע במחזה אלמנסור: "היכן ששורפים ספרים, ישרפו אנשים". ב- 10/05/1933 שרפו ברחבת הכניסה ספרים של יהודים והומוסקסואלים, שלט במדרכה מספר על המאורע. ברחבה, תחת זכוכית, חדר מלא מדפים ריקים - זכר לספרים שנשרפו.הנה בנק K.E.W, שהילווה לבנק Lehman brothers מאות מליוני יורו כמה שעות לפני שפשט את הרגל (כן, שעות - באותו יום). כל צמרת המנהלים פוטרה.

Gallery Lafayett - חנות שיוקרתה מתחרה ב- Ka-Ve-De. שם טוענים שהם מוכרים הכל, כאן אומרים שמוכרים רק את הטוב ביותר. החנות משתרעת על 5 קומות של כל טוב. פנים החנות הוא חרוט ענק בצורת משפך הפוך עשוי זכוכית. ירדנו במעלית לקומת המזון, שמדיפה ריח מענג של גבינות דשנות. משם יצאנו לקניון תת קרקעי, גם שם חנויות יוקרה. גלריה עם אורגינלים של שאגאל, מותגי בגדים, חנויות תכשיטים. בצומת שבילים עמוד גבוה עשוי פגושים של מכוניות.

חנות שוקולד - ביציאה מהקניון, חנות השוקולד הגדולה בברלין. בתוכה שער ברנדנבורג והרייכסטאג (280 ק"ג) מפוסלים בשוקולד. החנות גדולה, דוכן המכירה הוא הארוך באירופה. קר, אפילו מאוד. כמה טוב ללגום מרק כרובית מהביל בבית קפה.

Check-Point Charlie - נדב מתעב את המקום. "השער המקורי נראה אחרת, וממוקם במקום שונה. מה שרואים היום אינו מה שהיה. גם המוזיאון אינו מומלץ, הוא חד צדדי לטובת המערב. משווים שם את היטלר לפינושה, כאילו שניהם רודנים בדרגה אחת". עוד מעט היה מספר לנו שנותרו שם מוקשים וממש מסוכן להתקרב. ליד נמצא קטע מהחומה ודגם של השער, כמה תרשימים והסברים על מה שהיה. רוכל בלבוש חייל מזרח גרמני מוכר מזכרות, אפילו דרכון עם חותמת מעבר למזרח. תמונה של כלי רכב מסוג וולוו שהיו שייכים למנהיגי המזרח, תחת התמונה כיתוב: "יחי הסוציאליזם והמרקסיזם".

Berlin - צומת רחובות שיש לו היסטוריה מרתקת. לאחר חלוקת העיר רצו הרבה אזרחים ממזרח העיר להגר למערב. שלטונות מזרח גרמניה ביקשו לעודד אנשים להישאר, והיה להם רעיון מבריק: הם יאריכו את שעות העבודה, אבל המשכורת לא תעלה. משום מה המוני הפועלים יצאו להפגנות שהתרכזו כאן, מול המשרדים של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית. ב- 17/05/1953 ירו שוטרים, והרגו מאות במפגינים. 25 חיילים שסירבו לירות במפגינים לא חמושים, הוצאו להורג. לזיכרם, לוח זכוכית בתוך המדרכה, מצוירים עליו דמויות המפגינים. כאן עמד בניין המפלגה של היטלר. בחצר היה קומפלקס משרדים חפורים באדמה, שהשתרעו על מאות דונמים. מכאן ניהל היטלר את המלחמה. היום על שטח זה גן ילדים, מאחוריו בניין מגורים וגינת משחקים. כל אלו שטחים פרטיים, הכניסה למי שאינו שייך אסורה. כך מונעים מקבוצות פרו-נאציות להתכנס היכן שהיטלר התאבד. שלט ליד הגדר מסביר מה פעם היה כאן.

האקדמיה לאומנויות, מלון Adlon והלוויתן - בכניסה לבניין האקדמיה פסל פרומטאוס. משך המלחמה החביאו את אוצרות מוזיאון פרגמון במיכרות, ולאחר המלחמה שכחו היכן טמנו אותם. ב- 1990 בנו את הבניין, ופתאום מצאו את הפסל. מול שער ברנדנבורג נמצא Adlon, שנבנה ב- 1907, נהרס ונבנה שוב ב- 1967. המלון, אחד המפוארים באירופה, התפרסם כאשר מייקל ג'קסון שהתאכסן בו, כמעט שמט/זרק את בנו מהחלון למטה. באולם הכניסה של הבנק OZ Bank, מבנה עץ בצורת לוע לוויתן ענק. לא ניתן להתקרב, רק להיכנס ולהתרשם מרחוק. הגענו ללב ברלין. שער ברנדנבורג, כיכר Potsdamer platz המקורה, לידה חנות הדגל של סוני, ממול בניין הרייכסטאג. הרייכסטאג - הבניין נבנה ב- 1888, לאחר הניצחון על צרפת. אוצר צרפת המובסת מימן את בניית הרכבת התחתית. מרחוק מתנשא עמוד הניצחון, הוא נבנה מתותחי הצרפתים המנוצחים. ב- 27/02/1933 עלה הבניין באש. היטלר האשים בדליקה את מתנגדי המשטר, ובעזרת צווי חרום השליך אותם לכלא. לאחר המלחמה עמד הבניין ריק. ב- 1981 נפלה החומה והוחלט על איחוד גרמניה כשבירתה ברלין, והפרלמנט חזר לבניין. הארכיטקט נורמן פוסטר שיפץ את הבניין ובנה על הגג כיפה שקופה גדולה. לא עלינו לגג הרייכסטאג. ביקרתי שם לפני ארבע שנים עם מדריך שהיה גם ארכיטקט. הוא הסביר את הרעיונות של המתכננים, הקשיים והפתרונות. הביקור מומלץ ביותר. שער ברנדנבורג בהחלט מקום ראוי לפרידה מנדב, להתראות מחר.

חנות האלקטרוניקה הגדולה באירופה - בקניון ליד Alexander Platz, חנות האלקטרוניקה הגדולה באירופה. שלוש קומות של מכשירי חשמל, טלוויזיות, מחשבים, ג'נטים, כל דבר שיש מאחוריו זנב שמתחבר לחשמל. אין כאן מציאות או דברים שאינם בארץ. לאחר שיטוט קצר חזרתי למלון.

סיור בארים - לא הצטרפתי לקבוצה שיצאה עם נדב לטייל בין מועדוני הלילה ולהכיר את הבארים הנחשבים של ברלין. חיי הלילה שלי בארץ הם שיטוט בין המחשב לטלוויזיה והמיטה. מדוע שאעשה בחו"ל את מה שאינו חביב עלי בארץ? לילה טוב.

לתחילת הכתבה

יום 3 - תחנת הרכבת ויהדות ברלין

בוקר טוב. היום נטייל עם נדב בעקבות יהדות גרמניה. נסענו ברכבת ל- Grunewald. זה קו הרכבת הראשון בברלין, נבנה ב- 1887. השכונה היא היוקרתית ביותר בברלין, התפרסמה במיוחד כשאבא שלי גר בה עד שהמשפחה עלתה לארץ. גם איינשטיין גר שם, אבל מי שמע על אלברט? מלבדם, גרו שם הרבה יהודים, אפילו ראש העירייה היה יהודי. הם היו מודרנים - דברו גרמנית, הלכו להצגות ואופרות, לכן השכונה לא נחשבה 'יהודית'.

תחנת הרכבת Grunewald - רציף 17 - מכאן גורשו 40,000 יהודי ברלין למחנות. במסגרת החוק (וכל מה שעשו הנאצים היה חוקי) אילצו את היהודים לרכוש את הכרטיס לרכבת, מי שלא היה לו נאלץ למכור את הבית. הגיסטפו קבע מיכסות, והטיל על הקהילה היהודית להחליט מי יסע למחנות. הם נסעו ברכבות רגילות, כאילו עוברים דירה, או יוצאים לנופש. היום הרכבת של גרמניה עומדת למכירה תמורת 150 מיליארד יורו, חלקו רכוש יהודי. הם טוענים שקנו את הרכוש מממשלת גרמניה. ב- 1987 חגגה הרכבת 100 שנה להיווסדה, ימי השואה לא הוזכרו. עד היום, כל האזכורים לשואה ממוקמים מחוץ לתחנה על קיר הרציף לוח אבן עם דמויות אנשים, ושלט שמסביר את הרצח והגירוש. מאחורי התחנה, רציף 17 שהיום אינו בשימוש, אז שלחו מכאן את היהודים למחנות. לאורך הרציף עשרות לוחות מתכת, לוחית לכל משלוח. בתחילה שלחו רק משפחות יהודיות טהורות, אח"כ לחצו על זוגות מעורבים להיפרד ושלחו למחנות את הגברים (כמו היום, רוב הנישואין המעורבים הם של גבר יהודי עם גויה. כנראה שהנשים היהודיות פחות אטרקטיביות מהגברים). משפחות שהתעקשו להישאר נשואים נאלצו להכניס הביתה משפחות נוספות עד ששטח המגורים למשפחה יהיה 10 מ"ר. כמובן שאם האישה מתה, הגבר היהודי היה מגורש.

--> Kinder Transport - טרנספורט הילדים - חזרנו ברכבת לתחנת פרידריך. ב- 09/12/1943 יצאו מתחנה זו 18,000 ילדים יהודים שבריטניה התירה להם להגר לאנגליה ללא הוריהם. הגרמנים רצו להסתיר את הטרספורט, ואסרו עליהם להיפרד. לילדים, ביניהם תינוק בן 4 חודשים, זו היתה טראומה. הם לא הבינו מדוע מרחיקים אותם מהמשפחה, לא ידעו שההורים שולחים אותם לחיים. לפני כשנה סיפרו על הטרנספורט בקורס לשוטרים. הם התרגשו, ולפני כחודשיים הקימה משטרת ברלין מונומנט. ליד הכניסה לתחנה אנדרטה שבה פסי רכבת, ושתי קבוצות ילדים פונות לכיוונים מנוגדים. קבוצה אחת הולכת לכיוון התחנה - לחופש ולהצלה, וקבוצה שניה חוזרת מהתחנה הביתה - לגירוש ולמוות. מזוודה קרועה, כינור עקום, כלים שבורים מתארים מה שעברו. חלקה השני של האנדרטה נמצא בתחנת ליוורפול באנגליה, לשם הגיעו הילדים

מי שלחם ומי שחלם - בחצר גדולה בין בניינים, שלוש אנדרטות אבן שהן אחת. הראשונה מתארת את גן עדן, מאחוריה דמות אדם מתחבא. השניה מתארת את הנשים נאבקות לחופש. באנדרטה השלישית אדם יושב על ספסל, מסתכל באנדרטות האחרות של הסבל והמלחמה. הוא צופה פאסיבי בהתרחשויות ולא נוקט פעולה. באמצע הרחוב עמוד אדום, ועליו צילומים של עמודי מרשם המגורשים. בכתב יד ברור ומסודר, רשמו מי קנה כרטיסים לרכבת, כמה שילם, מה לקח עימו ולאן נסע. טפסים שזוכרים 56,000 מגורשים. נסענו ל- Alexander Platz ונכנסנו לבית קפה להתחמם. עוגות בינוניות ומטה, קוקה-קולה-דייאט מעולה ( בציר 2009). נדב ניצל את הזמן לספר על תולדות יהודי גרמניה. הוא זוכר את תאריכים, אנשים, אנקדוטות, בקושי כתבתי כל מה שסיפר. אזור Hackescher Markt הוא אחד היפים בברלין. פעם, כשהיה זול, באו לגור כאן סטודנטים, אחריהם בתי קפה ומסעדות, היום יש בו הרבה חנויות יוקרה.

מפעל המברשות של Otto Weidt - בחצר בין בתים, מוזיאון לזכר גיבור ומציל. ב- 1936 העביר לכאן אוטו ווידט את מפעל המברשות שלו. בימי מלחמה הביקוש גדול, והמפעל מספק את רוב התוצרת לצבא. אוטו וויט, גרמני לתפארת, מעסיק במפעל הרבה יהודים ונכים, בעיקר עיוורים. הגרמנים רצחו גם 200,000 בעלי המומים, ועיקרו 500,000 איש, אבל על פי החוק מי שיש לו מקום עבודה לא ניתן לשלוח למחנות. הוא דרש לספק לו עוד ועוד יהודים, בטענה שאינו יכול לספק את הביקוש. כשהגיעו הנאצים לבדוק את תנאי העבודה הוא היה מכה את העובדים, כשהלכו היה מתנצל. הנאצים גינו אותו, ניסו להתנכל לעסקיו, פרסמו בעיתון שכל נכה עולה למשלם המיסים 60,000 מארק. הם לא ידעו, שמאחורי הארון הוא מחביא כמה משפחות יהודים נוספות. המוזיאון מנסה לשמור על בית המלאכה במצבו המקורי. נולי אריגה על שולחנות עץ גסים. על הקירות תמונות של עיוורים בעבודתם. סרט קצר מנציח את פועלו.

לאחר המלחמה פתח אוטו וודט בית יתומים, וב- 1946 רצה לבנות אנדרטה לניספים. הוא נחשב 'עושה צרות' בשני חלקי גרמניה. במערב עדיין לא רצו אנדרטות, ובמזרח לא אהבו קפיטליסטים. אוטו ווידט מת ב- 1948. בתו, Alis, עברה לארה"ב, ובעזרת כתבת של עיתון מעריב דאגה שאביה יקבל תואר "חסיד אומות העולם". לאחר זמן הגיעה Alis לארץ, היא נפטרה וקבורה בקיבוץ חצור. היא לעולם לא סיפרה כיצד היתה באושוויץ, וכיצד ברחה.

אבני מזכרת במדרכה - במקומות שונים בברלין שתולים בתוך המדרכה ריבועי מתכת עם כיתוב. מי שמבקש להנציח, יכול לפנות למי שיחרוט משפט הנצחה על לוחית, וידחוק אותה בין אריחי המדרכה. בגרמניה 17,000 לוחיות כאלו, מתוכן 2,000 בברלין.

מנדלסון בבית הקברות הישן - ב- 1672 נפתח בברלין בית קברות שאירח נפטרים משך 150 שנה. למרות שהוא קטן נקברו כאן 12,000 יהודים, כיוון שלאחר 25 שנה חוזרת חלקת הקבר לרשות העירייה. נמצאים כאן גם 5,000 חיילים ואנשי SS, שנקברו ליד מי שאולי רצחו. ב- 1943 ניפץ הגיסטפו את כל המצבות, השתמשו באבנים לריצוף. ב- 1990 בנו באמצע המגרש הריק אנדרטה למשה מנדלסון. משה מנדלסון היה פילוסוף יהודי מהפכן שהגה את רעיון היהדות הליברלית, תירגם את התנ"ך לגרמנית וקבע שהנצרות שונה מהיהדות רק ביחס למוסר. ארבעת ילדיו התנצרו, נכדו, פליקס, היה קומפוזיטור מפורסם. אגב משומדים, גם היינה התנצר, אבל הדיר רגליו מבית כנסת כמו מהכנסייה. במובן זה, אמר, אני נוצרי כשם שאני יהודי. ליד בית הקברות עמד בית האבות הראשון של יהודי ברלין. כל כך מלבב, שבערוב ימיך אתה צופה מהחלון למעונך האחרון. אתה עוזב את העולם, אבל לא את שכונת המגורים. זר פרחים ושלט מזכיר שבית האבות שימש מקום איסוף למגורשים.

הרבנית Regina Jonas - בדרך מבית הקברות עצרנו ליד ביתה של הרבנית הראשית האורתודוכסית. רגינה יונץ, אישה חכמה ומשכילה, למדה בבית הספר לרבנים. היא ידעה שלא יסמיכו אותה, למרות שכתבה עבודת דוקטורט על הנושא "האם אישה יכולה להיות רב". ( התשובה שלה - כן). היא סירבה לכהן בראש הקהילה הרפורמית כיוון שהיתה אורתודוכסית. ב- 1941, כאשר כל הרבנים גורשו, הפכה דה-פאקטו ה- 'רָבָּה' האורתודוקסית הראשית של ברלין. היא כיהנה בתפקיד כשנה, עד שגורשה למחנות, ונרצחה ב- 1944 באושוויץ. ישבנו על ספסל ליד בית הכנסת, נדב סיכם את היום וסיפר על תולדות קהילות ברלין.

מוזיאון ה- DDR - נפרדנו מנדב, אבל עוד היום גדול. יש עוד די זמן לבקר במוזיאון מומלץ. ליד הנהר מוזיאון קטן שמתאר את החיים בגרמניה המזרחית הקומוניסטית. על הקיר דרגות צבא, ארון בגדים עשויים בד קשה, אפילו מכונית מהתקופה. תמונות גדולות של תלמידים בבי"ס, תחרויות ספורט, מועדוני ריקודים. פינה מיוחדת מוקדשת לשעות המנוחה. הממשלה עודדה את התושבים לצאת לטיולים, לחוף הים, ובטבע עדיף להיות עירומים. הנה תמונות של גברים נשים וילדים משחקים כדור-עף וכדורגל, מתעמלים, כולם עירומים לחלוטין, כולם משפחה אחת. שלט מסביר שהמשטר עודד את הבילוי בעירום כיוון שהוא בריא, מפחית את הפשע ומקרב את האנשים. במשטר אתיאיסטי, כשהכל של המדינה, כשכולם שותפים ואין בעלות פרטית, אין צורך להסתיר את הגוף והבושה נעלמת. השלט מוסיף ש- 80% מתושבי גרמניה מבלים בעירום מדי פעם, 10% מהם מבלים בעירום תמיד. בפינה אחרת במוזיאון, תרשים של החומה ואמצעי הביטחון. שטח מת, מגדלי שמירה, גדרות, תאורה, כלבים, מוקשים ושוב גדר, אם כל כך טוב שם, מדוע כל כך התאמצו למנוע מהתושבים לברוח? במוזיאון גם דירה אופיינית. בתוך 25 מ"ר נמצא סלון, מטבח, חדר שירותים ומקלחת, חדר שינה קטן. הכול פשוט, יעיל, בלי לוקסוס, ועיקר העיקרים - כולם כולם מחייכים ומאושרים.

ערב - סיור הפאבים אתמול היה אכזבה. נדב, שמרגיש עצמו מעט חייב, מעניק הערב טיול-פיצוי למאוכזבים. הרווחתי פעמיים - גם לא השתתפתי בטיול הכושל אתמול, וגם אצטרף הערב לפצוי. עד שנצא, רציתי לנצל את הבריכה שבמלון. לבשתי חלוק-מגבת, וירדתי במעלית. בקומת הספא שלולית דלוחה, סביבה כמה כסאות נוח. עבור סאונה המלון גובה 7.50 יורו. טבלתי רגל במים וחזרתי לחדר.

מבשלת בירה - נסענו עם נדב ל- Prenzlauberg. בדרך עברנו בתחנת ויטנברג, שהיא הראשונה בברלין. ליום הולדת 100 קיבלה התחנה במתנה מאחותה באנגליה את סמל ה- Underground הלונדוני. נדב מספר שבשנות ה- 70 החליטו לחדש את קרונות הרכבת. קנו קרונות חדשים, ואת הישנים מכרו למזרח גרמניה. לאחר נפילת החומה, חזרו הקרונות לבעליהם הקודמים, והם משמשים עד היום. ירדנו בתחנת Eberswalder str. ונכנסנו לשטח גדול שפעם היה מיבשלת בירה. ב- 1939 הם העשיקו עובדי כפייה, אח"כ פשטו את הרגל, היום השטח מיבשלת תרבות ובילוים. סביב שטח גדול מסעדות, בתי קפה, גלריות ומועדונים. הטמפרטורה 3c-4c. חשבתי שנגיע למקום הומה, כנראה שגם הברלינאים לא יוצאים מהבית כשקר להם. רחובות ריקים,היינו כמעט לבד, התחיל לטפטף, אלמלא הלכנו בקבוצה הייתי פוחד. יצאנו לרחובות השכונה. הנה בית-כנסת Ryke, הוא מתחבא מאחורי בית מגורים ולכן לא נפגע בפוגרום. בצומת רחובות עומד 'הרמן השמן'. כך קוראים למגדל מים שהפך בית מגורים יוקרתי. במלחמה שימש מקום ריכוז לעובדי הכפייה של מיבשלת הבירה. נדב טוען שבגלל ההיסטוריה הטעונה של הבניין, לא היה מוכן לגור בו גם לו יכול היה לרכוש דירה.

בית-קברות - ליד מסעדה צרפתית מומלצת, בית קברות יהודי מהמאה ה- 19. הנפטרים, שכבר אינם מחויבים במצוות, יכולים לבלות מדי פעם במסעדה ולשוב לקיברם. נקברו כאן עשירי הקהילה, כמו מקס ליברמן. בית קברות לעשירים? משל מפורסם אומר שבאחרית ימיו של כל אדם, די לו בארבע אמות. מסתבר שאין ארבע אמותיו של העשיר, כאמותיו של העני. לפני שנתיים, כשטיילתי עם ההורים בבית הקברות של "עדת ישראל", חשבתי שלפחות לאחר המוות יכלו קהילות ברלין לגור יחד, וכתבתי בסיכום ש- "בחייהם ובמותם ניפרדו". נדב מצביע על סימטה בין הבתים שמובילה לבית הקברות מאחור. הוא מסביר שהלוויות הלכו משם, כי הקיסר לא רצה שיעברו ברחוב הראשי. הנה מסעדה שאסור לפרסם. ב- Weinladen Schmidt האורח אוכל ללא הגבלה, ומשלם כמה שירצה. היה טעים ומשביע - ישלם יותר. דלוח וטפל - ישלם פחות. קילקל את הקיבה - יקבל פיצוי. אם ישראלים יגלו את המסעדה, היא תפשוט את הרגל. קר. החוטם קופא, האצבעות מאובנות. כולם עם ידיים בכיסים, אבל אני רושם בפנקס הזיכרונות, אחרת לא אוכל לפרסם את הסיכום. חזרנו למלון מתחנת Senefelderplaz.

לתחילת הכתבה

ימים 4-5 - מוזיאונים, חנויות גדולות וספא לקינוח

בוקר טוב. היום תוכננה נסיעה לדרסדן. הייתי שם לפני ארבע שנים ולכן הפעם אוותר. בדרך לאוטובוס עברנו ליד כיכר אירופה, נכנסתי לראות את הכנסיה החדשה מבפנים. הקירות כולם ויטראז'ים כחולים, ישו פורש ידיים, מקבל את המבקרים בחיוך מבין. בכנסייה הישנה, סיפורי הברית הישנה והחדשה מצוירים על הקירות והתיקרה. עלינו על קו 100, שמתפתל בין עיקרי האטרקציות בעיר. הנה עמוד הניצחון, בראשו האלה ניקאה, הטירגרטן, הנהר. עכשיו העצים בשלכת והגנים ריקים. בקיץ מתרוצצים כאן ילדים, צעירים משתזפים, זוגות אוהבים. עברנו את אולם תרבויות העמים, הרייכסטאג, ירדנו בשער ברנדנבורג.

המוזיאון שתחת אנדרטת המצבות - בעיני, אנדרטת המצבות מצמררת. נדב אמר שחסר שם שלט מסביר, כשצופים מהגג ממול רואים מאות צלבים, ושבלילה מסריח משתן. גם על מגדל אייפל אין שלט, ואנשים משקים בלילה את העצים בגני לוכסנבורג, בכל זאת אף אחד לא חושד בקונצטרוקציית הברזלים שזה שלד בניין חדש. ירדנו למוזיאון שתחת האנדרטה. הוא לא שואף להיות גדול כמו יד ושם, אבל בדרכו, מוזיאון שאסור להחמיץ. הוא מנסה לגעת דרך סיפורים אישיים. במקום לתאר 6 מיליון אלמונים, מראה שהשואה היכתה במשפחות נורמאליות, אפרוריות, כאלו שאתה מכיר, בשכן ממול. משפחות שלא היו קשורות זו לזו, כמו קווים שנולדו מקבילים, ופתאום כאילו מכוח גרביטציה ענקי נפלו כולם לבור אחד. על הקיר תלויות סדרות תמונות משפחה, לכולם סוף אחד.

הנה משפחה סביב שולחן האוכל, הילד בגן, אחיו בית ספר, תמונה משפחתית בחתונה, כרטיס נסיעה לאושוויץ, ורשימת שמות האסירים במחנה, כאשר שם האב מחוק. משפחה נוספת: הילד בתחפושת פורים, תמונה משפחתית בחופשה ליד אגם, הבת בשמלת חתונה, אושוויץ, מות. בחדר אחר לוחות לבנים דמויי מצבות על הרצפה, על כל אחד חרוטים קורותיו של נרצח. אתה נכנס לחדר, מוצא לוח פנוי, עומד וקורא את הכתוב כאילו עמדת על קיברו, כאילו אצל קרוב ביום פטירתו. יש גם אינטרנט, וקישור לאתר יד ושם, ותוכנת חיפוש, ותוכנת הנצחה, אבל כוחו של המוזיאון בפשטותו.

Sony Style Store - ב- Potsdamer platz, חנות הדגל הברלינית של סוני. טלוויזיות, מצלמות, מחשבים למגדול ועד קטן. חזרתי לגיל ינקות. אני לא מתפעל מחידושים כיוון שהפסקתי לנסות להבין כיצד הם פועלים. מצלמה שיודעת שהילד צוחק? מחשב בגודל בול, טלוויזיה שעוברת תחנה כשהתוכנית משעממת, רדיו שמשתתק כשהקריין מדבר לשון הרע, מה שטרם מוכרים נמצא כבר בשולחנות התיכנון.

LegoLand - ממש ליד החנות של סוני. אני לא מבין למה לוקחים ילדים לחנויות של מבוגרים. ג'ירפה ליד הכניסה מסתכלת בזעם על מי שלא נכנס לחנות. פרצוף של איינשטיין, גבר על ספסל, הכול עשוי לגו. בקומה התחתונה תערוכה בתשלום.

מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור - נמצא במקום שבו חקר וכלא השטאזי את המתנגדים למשטר. מקומו נישכח, הוא נחשף באקראי כאשר חפרו יסודות לבניין חדש. הפקידה ב- Information אמרה שהכניסה מסביב, שם הסתבר שהמוזיאון סגור. ליד הכניסה קטע מגודר של חומת ברלין. ממול, כדור פורח שמאפשר לצפות בברלין מגובה 100 מטר. מפה לשם, התפלאתי כיצד שכחו היכן היה בניין השטאזי. דודי טען שגם השכנים לא ידעו שהבניין לידם הוא מרכז חקירות ובית כלא. אני מסופק אם השב"כ היה יכול לכלוא חשודים בבניין בשדרות דוד המלך ת"א בלי שהייתי יודע.

נפרטיטי ב- Altes Museum - קר מאוד. יבש. קצה החוטם היהודי שלי רחוק מדי מהפרצוף, ונוטה בקלות לקפוא. נסענו לאי המוזיאונים. רציתי לראות את הפסל של נפרטיטי, שהיתה אישתו של פרעה אחנתון, ומלכה בזכות עצמה. הפקידה במוזיאון אמרה שהתצוגה המצרית סגורה, אי אפשר לראות את נפרטיטי. אף פעם איני מקבל 'לא' כתשובה סופית. אמרתי לפקידה שבאנו מרחוק, שאנחנו קרובי משפחה, היא תתאכזב אם לא אבוא. No No היא אמרה, אי אפשר. "קבענו פגישה" אמרתי לפקידה "והיא מחכה לי. אם לא אגיע, נפרטיטי תעזוב את המוזיאון ותחפש אותי במלון". שום דבר לא עזר. התערוכה המצרית סגורה, נפרטיטי בשיפוצים. שוטטנו בתצוגה היוונית-רומית. כדי חרס, תחריטי אבן, פסלים, כלי אוכל, ארונות קבורה, שום דבר לא ישווה לנפרטיטי.

Ka-Ve-De - בדרך למלון עליתי לקומה השישית בחנות המפורסמת. מחירי המשקאות שם גבוהים ב- 50% מהסופרמרקט בחוץ, בערך כמחירי הדיוטי-פרי בארץ. כמעט קניתי ליקר Macallan Lalique שמחירו 17,500.00 יורו - כ- 100,000.00 ₪. חשבתי שזה לתצוגה בלבד, אבל המוכרת אמרה שהיו שקנו את המשקה.

Thermen - ממש מול המלון מרכז ספא. בגד ים אינו חובה, ורובם מממשים את האופציה. לקחתי מהמלון חליפת מגבת וכלי רחצה, חציתי את הכביש ועליתי לקומה הרביעית. בריכות פנימיות וחיצוניות, בריכת ג'קוזי, סאונות, חדרי מנוחה ואולי עוד אטרקציות שלא מצאתי. כמה טוב לשחות בבריכה חיצונית חמה כשהטמפרטורה בחוץ כמעט 0 מעלות, המים החמים מעלים אדים כאילו מתוך קומקום. אח"כ לחזור לבריכה הפנימית, או להתרווח סביב הבריכה. חזרתי למלון כמעט בחצות. הטיסה יוצאת רק בצהריים, ניתן לאכול בנחת ארוחת בוקר אחרונה לפני שעולים על האוטובוסים. הטייס מתבדח שהטמפרטורה בישראל כמעט כמו בברלין - 27C.

לתחילת הכתבה

הכותב הוא בעל בלוג טיולים מסביב לעולם.

רוצים עוד על ברלין? לחצו Play והאזינו לפודקאסט שלנו:

יעדי הכתבה

סגור
×