בשמת המהוט

מה דעתכם על טיול בן יומיים על גבן של פילות? רק אתם והן? רון ובשמת עשו זאת בלאוס ונהנו מכל רגע בחוויה הייחודית הזו. כששבו לעיר נטלו חלק בקורס בישול מקומי ויצאו לטיול אופניים מהנה לאורכו של נחל. סיפור מסע כולל מתכונים.
רון ובשמת
|
מפה
תמונה ראשית עבור: בשמת המהוט

עובדים עם פילים בלואנג פרבאנג

לואנג פרבאנג (Luang parvang) היא עיר כלבבי, יש לה היסטוריה דתית ופוליטית ורואים את זה במקדשים, ברחובות, בשווקים. היא מרכז עירוני לאוכלוסיה המקומית ורואים אותם בחנויות, במסעדות וברחוב. זו לא רק עיר תיירים ועם זאת יש בה הרבה שירותים לתייר, טיולים, כרטיסי אוטובוס ואטרקציות למיניהן, כמו שוק מקסים שכמותו לא ראיתי מאז המיין בזאר בהודו בתחילת הטיול. זאת עיר בוגרת, לתיירות רצינית ואין בה את מרבצי האלכוהול של וואנג וויאנג. הסתובבנו ברחוב הראשי בין השוק הנעים לסוכנויות המאורגנות וחיפשנו משהו מיוחד, שעוד לא עשינו וכשמחפשים בדרך כלל מוצאים: קורס למהוט (מדריך רכיבה על פילים) המתחיל - יומיים עם מהוט ופיל, לעבור איתם את שגרת היום שלהם, וגם קצת לנסות בעצמנו לדבר עם הפיל. אני מייד התרגשתי, חוויה שכזו לא חלמתי שתזדמן לי. לעבוד עם הפילים היא שאיפה כמוסה בלב כל עובד בגן חיות ולא היה סיכוי שאני אתן להזדמנות כזו לחמוק ממני. 

כשהגענו בבוקר למתחם הפילים, היו שם 3 נקבות מאוכפות. "נצא לרכיבה?" הם הציעו לנו (המדריך לא הפילות) "בשמחה" אמרנו ועלינו למגדל כדי שנהיה בגובה האוכף. כשהפילה התקרבה, המהוט זז אחורה לכיסא וסימן לי לעלות על העורף שלה. איזו תחושה, כבר מרשים לי לנהוג. המושב הכי נוח על הפילה הוא על העורף שלה, הרגליים מחבקות את הצוואר של הפילה והידיים נשענות על עצמות המצח שלה. מתרוממים בעליות ויורדים לשיפוע מסוכן בירידות. במקרה הצורך תמיד אפשר להחזיק לה באוזניים. המהוט נשכב מאחורה, שם כובע על העיניים כך שהפילות יודעות את הדרך בעצמן. כמה שנוח על עורף הפילה... אחרי שעה וחצי כבר כואב בטוסיק, עשינו הפסקה והלכנו לאכול צהריים. 

הפילות הן רכוש פרטי של ריזורט Lao spirit בלואנג פרבאנג. יש בריזורט חדרים, מסעדה, צוות עובדים גדול ופעילות של רכיבת פילים, קייאקים, אופניים וטרקים. במשך היומיים שהיינו בו פגשנו כל מיני אנשים שהגיעו מהעיר לכל מיני פעילויות. אחרי הצהריים חזרנו לפילות, האוכפים ירדו ובמקומם הניחו שרשראות ברזל. הפילות עזרו להרים את השרשראות ולסדר אותן יחד עם המהוטים על העורף. הפילות היו בדרכן לאזור חניית הלילה שלהן בתוך הג`ונגל, שם הן נשארות קשורות מהרגל ועד לעץ חזק בשרשרת ברזל ארוכה ואוכלות כל הלילה את הצמחייה מסביב. 

עלינו על הפילות, אני ורון מקדימה על העורף, כל אחד על פילה משלו ומאחורינו ישבו המהוטים. ירדנו אל הנהר וחצינו אותו על הפילות כשהמים מגיעים לפילה עד האוזניים, החדק צף למעלה כמו שנורקל, הפילה נלחמת נגד הזרם ואנחנו נרטבים ונקרעים מצחוק. חציית הנהר הייתה השיא של היום הזה ועלתה עליה רק חציית הנהר בחזרה, למחרת. אבל חכו עוד רגע... בקצה הנהר היה מדרון תלול ובוצי, הפילות עלו בו בעזרת הברכיים כשאנחנו עליהן, כמובן. בכלל, מפתיע כמה הן משתמשות בברכיים כשהן עולות ויורדות, מפתיע יותר איזה שיפועים הן מסוגלות לעבור בשלום. הפילה הביאה אותי בג`ונגל לתלולית בוץ, הרכינה ראש והופ, התגלשתי על החדק עד למטה. המהוט קשר אותן, נפרדנו מהן ללילה טוב ולהתראות מחר בבוקר.  

את אחה"צ והערב העברנו בנשנושים, קלפים, שחמט וכמובן בלילה - צפייה בברקים והאזנה לרעמים כשמעלינו מבול שוטף. בבוקר קמנו מוקדם עם המהוטים, חצינו את הנהר בראפטינג במבוק והלכנו להביא את הפילות. הן היו בדיוק איפה שהשארנו אותן, רק שהצמחייה מסביבן התדלדלה. המהוטים פתחו את השרשראות והפילות עזרו להרים אותם לעורף, ואז, מהתלולית, דריכה על החדק ועל הראש והופס, יושבים על הצוואר, בוקר טוב פילות. צעדנו לאיטנו אל הנהר, הפילות מנשנשות ענפים ועלים שהן תולשות מהצמחייה שבדרך.  

חציית הנהר הייתה רטובה ומרגשת כמו ביום אתמול. הפעם עצרנו באמצע הנהר, המהוט אמר לפילה להתיישב כך שרוב גופה יהיה שקוע במים ואנחנו קרצפנו אותן עם הידיים. רון אפילו קיבל מטאטא, הוא קרצף לה את החדק, בתוך האוזניים ואת העורף מתחת לשרשראות, עד שהורדנו להן את כל הבוץ וככה, כשכולם נקיים יצאנו מהנהר. אני ורון נשארנו כל הזמן לשבת על הפילות, המהוטים ירדו לשחות והלכו לצידנו וככה, כשאני לבד על הפילה חזרנו למחנה, יותר נכון הפילות לקחו אותנו בדרך שהן רגילות. לסיום, פינקנו אותן בבננות לחדק. אשכולות שלמים הן טחנו במהירות הבזק כיאה לפילים. נפרדנו מהן ומהמהוטים אחרי חוויה שלא בנקל תשכח. את הדרך חזרה לעיר קייקנו בנהר, 20 ק"מ בזרם איטי ומרגיע כשמסביבנו סירות של מקומיים, אוספות אבנים, דגות דגים, מובילות במבוק, מתרחצים ומתרחצות. 

לתחילת הכתבה

שיעורי בישול

בסוכנות שבה הזמנו את טיול הפילים, רון מצא מפה טובה, הוא צילם אותה במצלמה והתעמק בה במשך כל שעות הערב. התלבטנו האם לצאת לטרק עם תיק על הגב ולכמה זמן, אבל למעשה מצאנו כל מיני תירוצים למה לא: דרך 4X4, בין כפרים, אם היא לא בין כפרים אז יש עלוקות וקשה לראות חיות וכו` וכו`. בסוף החלטנו לצאת לטיול אופניים קצר. שכרנו בעיר אופניים טובות מהרגיל, מצאנו במהירות את הכניסה לדרך עפר ורכבנו עשרה ק"מ לאורך הנחל, קצת עליות, הרבה בוץ והרבה אננס בצידי הדרך. המפה הייתה מאוד מועילה ולא התברברנו. כשהתחברנו לכביש, רכבנו לכיוון מפלים שלצד הכביש, הדרך למפלים נגמרה בנחל והיה צריך לשוט בסירה למפלים. המקומיים אמרו שיש סירה, אבל המפלים יבשים והרעיון נגנז. התחלנו לטפס בכביש בחזרה לעיר, רון התנשף בעליות ואני התייאשתי וצעדתי. 

החלק הטוב בכל עליה הוא תחילת הירידה שאחריה. הרמתי את הטוסיק הכואב מהכיסא וגלשנו מטה בסיבובים. משמאל היה שלט לעוד מפלים ונכנסנו. רכיבה של 3 ק"מ עד לחלוקת הכרטיסים, דולר לכרטיס, המחיר הרגיל ואנחנו בפנים. המפלים הם בערוץ נחל טבעי ששופץ מסביב בשבילים, פינות ישיבה ועוד כמה אבנים גדולות למראה החצי טבעי, האהוב על המקומיים. טיפסנו עד לפינה מבודדת, התפשטנו ורחצנו את הזיעה במים הקרירים. זו הייתה פינת חמד קרירה ומוצלת, אך כמובן מבורחשת. אחרי חצי שעת מנוחה חזרנו לאופניים והמשכנו לגלוש בירידה עד העיר. את הכניסה לעיר חגגנו במבול גשם פתאומי, תפסנו מחסה מתחת לסככה של מוכרת אורז דביק ונשנשנו אורז עד שנתפקע או שייגמר הגשם, מה שיבוא קודם. הגשם לא מראה סימני דעיכה והמשכנו לדווש רטובים מאוד ומבסוטים עד לגסט – האוס. יש נחמה גדולה בחדר עם מקלחת בסוף יום, ככה אתה מרשה לעצמך להתלכלך כהוגן בבוץ ובגשם וכאלה יש כאן בשפע. גם נהנינו מהאימון על האופניים וגם מזה שעשינו לעצמנו טיול אופניים בלי שום סוכנות שתיקח עלינו עמלה מופרזת. 

כבר הרבה זמן חיפשנו הזדמנות להשתתף בקורס בישול מקומי. ראינו שילוט בווינטיין וגם בלואנג פרבאנג, אבל המחירים נעו בין 15-50 דולר ולנו זה היה נראה יותר מידי כסף בשביל להשתעשע במטבח. ביום שעזבנו את לואנג פרבאנג הסתובבנו בבוקר וחיפשנו תעסוקה, היו לנו שעות עד לאוטובוס. נתקלנו בשלט על קורס בישול בעשרה דולר והחלטנו שזו הזדמנות טובה לבשל קצת. נתנו לנו את התפריט של המסעדה וכל אחד בחר שתי מנות ואז נכנסנו למטבח. אני, רון ושלושה חברים צעירים שמתפעלים את המקום. הפרוייקט הראשון היה אגרולים ממולאים ירקות. היה צריך לחתוך את הירקות קטן קטן, לא בדיוק המומחיות שלי. כולם צחקו עלי, למרות שממש השתדלתי. 

למדנו טכניקה חדשה לחתוך גזר - חורצים בו בטפיחות עם סכין חדה עד שנוצרים חריצים ואז מגרדים את החריצים ויוצאות רצועות דקיקות. לרון זה ממש הצליח, אני אמשיך להתאמן. בגלגולים דווקא היינו ממש בסדר, מגלגלים ממש כמו עלי גפן או כרוב ממולא. אחר כך נחשפנו לשימוש בחלב קוקוס. הם מוהלים אותו במים ומקפיאים עד לשימוש במנות של כוס. בכלל, כל המטבח היה בנוי על שקיות של מצרכים מוכנים לשימוש ומחולקים למנות, פטריות קפואות, שרימפס נקי בשקיות וכו`... החבר`ה המקומיים היו ממש נחמדים והרגשנו מאוד בנוח במטבח שלהם. בסוף כמובן זללנו הכל עד להתפקע: אגרולים ברוטב בוטנים, ירקות ובשר ברווז בקארי צהוב, מרק שרימפס ופטריות חמצמץ ולקינוח דלעת מתוקה בחלב קוקוס ואת הכל בישלנו תוך פחות משעה. כל הבישול שלהם טרי ומהיר ובלי שלבים, כל הירקות נכנסים יחד ומתרככים באותה מידה. היה לנו מאוד נחמד וטעים ובכל זאת הרגשנו ששילמנו מחיר גבוה על התענוג וכל שאר היום התנזרנו הן מאוכל והן מעוד בזבוזים. 

לואנג פרבאנג מרכזת תעשייה של עבודות יד וחפצי נוי, בעיקר מוצרי טקסטיל, בדים ורקמות. המוצרים מקסימים, אבל המחירים מתחילים מ- 20 דולר. אפילו לא התחלנו להתמקח וויתרנו מראש. הסוג השני של עבודות יד הם מוצרי נצרים מבמבוק, שמשמשים גם היום ככלי יום יום ונפוצים בעיר ובכפר, כלי בישול, תיקים קלועים וקופסאות. חנויות שמוכרות רק כלי קש מפוזרות בשולי העיר. באחת כזו ביצענו קניה של כמה פריטים מאוד מיוחדים בסכום של 20 דולר. עם הקניה הזו הרגשנו מאוד שלמים. כמובן שהמשלוח לארץ עלה כפול מהתכולה. 

עזבנו את לואנג פרבאנג באוטובוס לילה שהיה עמוס בנוסעים, מזוודות, חבילות, ארגזי קרטון ואפילו 2 קטנועים שעמדו במעבר. טולטלנו כל הלילה ועם בוקר הגענו ללואנג נאם תה (Louang nam ta) במרכז - צפון לאוס. סיבוב קצר בין הסוכנויות גילה לנו שיש המון מה לעשות פה, טרקים, אופניים, קייאקים, רפטינג, כולם אך ורק בתור מאורגן ועל אף אחד מהם לא בא לנו, אף אחד לא חידש לנו. ככה זה אחרי 4 חודשים.

הפרוייקט היחיד שנראה לי מעניין נקרא "פרוייקט הגיבונים" - שלושה ימים בבית עץ בתוך שמורת היאקו, 3 שעות מהעיר, עם שני טיולים קצרים בג`ונגל ואומגה בין העצים והאפשרות לראות גיבונים. אבל המחיר - 111 דולר לאדם, לא כולל נסיעות. רון פסל את האפשרות משתי סיבות: האחת, הוצאנו הרבה כסף בזמן האחרון על פילים, בישול וחבילה וצריך לחסוף קצת ושנית, כבר ישנו במגדל תצפית בווינטיין, כבר טיילנו בג`ונגל פה די הרבה ומאה דולר בשביל הסיכוי לראות גיבון? בכל זאת, אם אתם מגיעים לאזור, זה הדבר הכי מעניין בה. 

את היום העברנו בצעידה של 10 ק"מ עד למפל וחזרה. הסתובבנו בנוף המקומי, חלצנו נעליים וחצינו נהר בנתיב החצייה הרשמי (בין הילדים למתרחצות), הלכנו בשולי שדות אורז ירוקים ודשדשנו בבוץ בין טביעות הקטנועים. שילמנו כניסה למפל - 2000 קיפ לאחד, ישבנו קצת בפינת החמד הזו וצעדנו חזרה לעיר. נעים, יפה, המקומיים וצורת החיים שלהם חינניים ביותר ועם זאת כל כך מוכר כבר וכל כך שגרתי. מחר ניסע לסין

לתחילת הכתבה

מתכונים לפני סיום

1. אגרולים:
חותכים רצועות דקיקות של גזר, תפוח אדמה, בצל ירוק, כרוב, פטריות, נבטים, קצת אטריות אורז קשות. מוסיפים שתי ביצים, מתבלים בפלפל, אבקת עוף, 2 כפות רוטב צדפות או רוטב סויה. מערבבים וסוחטים את הנוזלים. חותכים משולשים מעלי פילו דקים. ממלאים כמו עלי גפן, מדביקים את הקצה עם גלוטין. מטגנים בשמן עמוק.
רוטב: סוכר, חומץ, סויה ובוטנים.

2. מרק שרימפס אסיאתי (חריף):
מחממים ליטר מים, בתוכם שמים חתיכות עבות של ג`ינג`ר, למון גראס, עלי לימון יבשים, כוס חלב קוקוס, פטריות יער שלמות, שרימפסים נקיים, 2 כפות רוטב צדפות, חריף (סחוג, וואסבי, צ`ילי), עגבניות טריות (לא חובה בכלל) ובצל ירוק בסוף.
להגיש עם לימון.

3. קארי צהוב:
לטגן חתיכות גדולות של ירקות שורש (בצל, גזר, תפו"א, קישוא, חציל), להוסיף כוס חלב קוקוס, עלי לימון, חתיכות בשר או עוף, כף קארי צהוב, כפית אבקת מרק עוף, כף חלב משומר ממותק ובסוף בצל ירוק. להגיש ליד אורז.

4. דלעת בחלב קוקוס (מתוק):
להמיס במחבת 4 כפות סוכר עד שיהפוך גושי, להוסיף 2 כוסות חלב קוקוס לתוך התערובת, להכניס חתיכות קטנות של דלעת ולבשל עד שהדלעת תתרכך.
למעוך קצת את הדלעת ולהגיש בקעריות. 

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×