גואטמלה - ג`אגלינג באנטיגואה

ברחובות אנטיגואה, נשים לבושות בגדים צבעוניים, נושאות סלים ומיני חבילות על ראשיהן, ואני שואל את נעמה למה לדעתה הן לא לוקחות, כמונו בידיים. - את הידיים הן משאירות פנויות לעשות ג`אגלינג. -ומה עם הגברים, הם לא יכולים לעזור? -לא, הם צריכים לקצוץ עשב במאצ`טה
dani35
|
מפה
תמונה ראשית עבור: גואטמלה - ג`אגלינג באנטיגואה

הקדמה

ההתנהלות שלנו בטיול דומה לג`אגלינג עם הרבה כדורים באוויר. כל החלטה היא כדור שנופל לידנו, ואנחנו צריכים בתזמון הנכון להעיפו חזרה. סוף הטיול שלנו בקוסטה ריקה מתקרב ואנחנו צריכים להחליט אם לעבור יבשת או לטוס לגואטמלה. עד סוף נובמבר היו שם גשמים מרובים, ואף הוריקן שגרם להצפות רבות באזור הפאסיפי, אולם עתה מזג האוויר השתפר ואנחנו קנינו כרטיסים לגואטמלה סיטי. הכדור נזרק באוויר. הטיסה בחברת טאקה הקוסטריקנית היתה נפלאה, וקצרה. שעה וחצי מעל לנופי מרכז אמריקה, ונחיתה רכה בכרך העצום המרוצף פחונים למלוא העין.

האווירה הקולוניאלית עוטפת אותך מכל עבר, והתחושה מתחלפת לסירוגין בין תענוג לבין חוסר נעימות. בארץ כאשר אני מבקש בדחילו ורחימו מיץ תפוזים טבעי בבית קפה, המלצרית מביאה לי מיץ פז בטמפרטורת החדר (בקיץ). כאן עבור אותה בקשה, ארבעה מלצרים בחליפות שלושה חלקים ממהרים אל מעבר לקיר מסתורי. אני רק יכול לשער שהם מזרזים כמה ילדים גואטמלים לצאת לחצר, לקטוף את פירות ההדר, ולאחר מכן הם סוחטים אותם בעדינות לכוס גבוהה (לא את הילדים, את התפוזים). הם מצחצחים כוס קריסטל, עוטפים אותה במפית צחורה ומסננים את הנוזל המתוק לתוכה, בעוד האישה גורסת קרח במכונה מיוחדת דמוית מלחציים, ומניחה אותו בעדינות שלא תרטב שפת הכוס. ארבעתם מגיעים בחיוך, שניים מכל צד, והבכיר שבינהם מגיש לי את המשקה הצונן. הם ממתינים קמעא לשמוע האם הכל "מוי ביאן" והבעת הקלה מתפשטת על פניהם. עכשיו איך אני אמור להרגיש? כמו תייר ישראלי במאה העשרים ואחת הנהנה מכוס מיץ תפוזים או כמו קולוניאליסט נצלן בן המאה התשע עשרה, שבושת עליבותם של בני גואטמלה מתנוססת מעל לראשו והוא, הנ�קל�ה, שותה לו מיץ, בעודם נמקים בצמא ומשוועים למים לא מזוהמים ולצלחת שעועית שחורה.

אחרי שבוע בגואטמלה נעמה מבחינה בהשפעה השלילית של האדנות על הנשמות הרכות במשפחתנו, וכמסורת צופי קרית אונו אנו קונים שוקולדים ומחלקים לילדים ברחוב. בערב נזכרתי שעל כל ילד גואטמלי שנהנה היום מקובית הרשי, עשרה ילדים דרום אמריקאים נוצלו במטעי הקקאו לייצורה. וכמו מאיר אריאל... "איך תצא מזה עכשיו, לך תצא מזה עכשיו..."/ אני נזכר בסיפור על הפיסיקאי הנערץ ריצא`רד פיינמן שתלה בחדרו פוטומונטאז` של עצמו עושה ג`אגלינג באחד עשר כדורים, כאשר השיא הוא, עד כמה שידוע לי, שמונה. להרגיש טוב עם עצמנו לנוכח פני המציאות הגואטמלית, היא משימה אפשרית רק בעזרת פוטומונטאז`.

לתחילת הכתבה

אנטיגואה

דווקא בעיר הראשונה בה ביקרנו אין עוני או עליבות. אנטיגואה (Antigua) שרחובותיה עדיין מרוצפים אבנים בנות מאות שנים ובתיה הצבעוניים מסודרים שורות שורות, שופעת כל טוב. תיירים מאכלסים את השדרות עד שעות הערב המאוחרות, חנויות מעוטרות בדים צבעוניים ועבודות יד מקומיות מעץ, ובתי קפה מציצים אליך מעבר לכתף חלון עמוק, ומזמינים אותך פנימה לחצר פנימית רחבה המגוננת בטוב טעם.

יוחאי,ישראלי המתגורר כאן כבר שש שנים מכין לנו הפוך בבית קפה במרכז אנטיגואה, ומזמין אותנו לאכול הערב במסעדה שלו שנמצאת בלוק וחצי מכאן.
-אז למה אתה ממלצר כאן?
-זה גם שלי, יש לי כמה מקומות ברחבי העיר, אני קם בשש והולך לישון אחרי חצות, אני עושה ג`אגלינג כל היום.
-נו, ואין לך מספיק עובדים, שאתה צריך לדלג כך ממקום למקום?
- היו לי עד שבוע שעבר. ואז גיליתי שבזמן העדרי הם היו משתכרים, ומוכרים לחברים את כל המוצרים של בית הקפה בדלת האחורית. הם לא נאמנים, ושותים אלכוהול בלי סוף. במזל מצאתי ישראלית חמודה לפני שנה והיא אחראית על המסעדה.

יוחאי נותן לנו כמה טיפים להמשך הטיול, אנחנו מודים לו וממשיכים להלך ברחובות. אני מהרהר בעניין הנאמנות, וכיצד היא עומדת למכירה כאשר השכר שלך שלושה דולר ליום, כמחירן של שתי כוסות קפה שזה עתה מזג. מוסיקה עליזה מפסיקה אותי ממחשבות חסרות תכלית. ששה או שבעה נגנים מכים בעוז על כפיסיו של כסילופון אימתני, ועוד חבר פורט על קונטרה בס מחכה שמישהו יזמין גם אותו לחגיגה. מימין מתופף משועמם נותן קצב וחולם על הגילגול הבא שלו, שם לבטח יהיה כסילופוניסט.

מהחלון בחדר שלנו נשקפים שניים משלושה הרי הגעש הניצבים על אנטיגואה, בעבור השלישי יש לרכון מעט החוצה ולפשוט צוואר. זה השלישי, אקווה שמו, הציף את אנטיגואה במימיו ברעידת אדמה לפני שלושים שנה. עתה הוא עומד מרשים, רחב, ומעורר יראה. בתי העיר כמו ההר, סגורים קירות אבן, ניצבים בחלונות עמוקים ואין אתה יודע איזה געש מתקיים בקרבם. יש שבתוכם מוסך, ויש שסנדלר תופר נעל במחסן מוקף עליבות, דלת אחת נפתחת ומגלה שוק בדים צבעוני ושמח, דלת אחרת חושפת חצר מגוננת היטב עם שומרי סף עטורי מדים וסמלים, החומה סביב הפינה עוטפת את המלון שלנו (פאסאדו דה דון פדרו) והמשכה מכסה מכולת שכונתית. דלתות עץ מסוגננות שרק מפתחות ברזל עתיקים יכולים להן, ואשר גובהן גובה ענקים, נפערות ומזמינות פנימה - מסעדה, בית קפה, סוכנות תיירים, מלון, מוזיאון, משטרת התיירות, חנות בגדים, שומרים חמושים, בנק. כמו ביצת הפתעה בתי אנטיגואה עטופים בצבעי אדמה עבים, וכמו אותה ביצה, אין תוכם דומה האחד לשני.

בערב אנחנו הולכים לגאיה, המסעדה של יוחאי. אחרי חמישה חודשים מנגבים חומוס עם טחינה ואוכלים סלט ירקות ערבי קצוץ דק דק. למחרת בבקר עולים לסרה דה לה קרוז (גבעת הצלב), גבעה המשקיפה על העיר. פחות משעה הליכה, נוף יפה, מצלמים יושבים קצת בשמש וחוזרים. כל הסיור נערך בחבורה המלווה בארבעה חמושים ממשטרת התיירות. בספרים כתוב שהסיבה לכך היא ההתנכלויות הרבות לתיירים שהיו על הגבעה בעבר. אני משוכנע שמדובר גם ברצון לתת עבודה לתושבים. האבטלה הסמויה בגואטמלה מוערכת ב-13%, ואכן במקום שם נזקק שוטר יחיד יופיעו ארבעה, ותחת עבודה של מקצרת דשא ביתית, יעדיפו כאן כיתת גואטמלים מניפי מאצ`טות.

בפארק במרכז אנטיגואה תמר משחקת עם יובאנה המקומית, ואני מתמלא רגשות הקלה. הבת שלי אינה מתנשאת, היא אינה מתהדרת בבגדיה או מעמדה ומשוחחת עם הגואטמלית בגובה העיניים (וזאת על אף שיובאנה בת העשר (!!) מגיעה בקושי לכתף של תמר...). אחרי שעה קלה תמר קונה מיובאנה קלף ועליו לוח תאריכי שנת 2006. יובאנה ממהרת לקנות בכסף שקיבלה גלידה. אנחנו עוזבים את המרכז והולכים ללא תכלית ברחובות. תמר מבקשת ארטיק ואנחנו קונים לה. זה לא טעים לה, היא רוצה צבע אחר... אנחנו קונים צבע אחר, היא מלקקת עד החצי וזורקת את השאר. בארץ אני אחראי על התשליך-פינוי המקרר מדברי אוכל בני יותר מיום, או שתאריך התפוגה שלהם עומד להגיע בשנה הקרובה. כאן בגואטמלה עגמומיות מלווה אותי כל פעם שאוכל נזרק.

ברחובות אנטיגואה, נשים לבושות בגדים צבעוניים, נושאות סלים ומיני חבילות על ראשיהן, ואני שואל את נעמה למה לדעתה הן לא לוקחות, כמונו בידיים.
- את הידיים הן משאירות פנויות לעשות ג`אגלינג.
- ומה עם הגברים, הם לא יכולים לעזור?
-לא, הם צריכים לקצוץ עשב במאצ`טה, ללוות תיירים לגבעת הצלב, ולהשתכר אצל יוחאי.
חמש דקות אחר כך אנחנו רואים מקומית עם ידיים עמוסות, ושק על הראש. אני מאמין שאם הייתי זורק לה כדור באוויר, היא היתה תופסת.

אנחנו פוגשים מקומית מוכרת תירס גמדי. תמר רוצה.
-קאוונטו אס?
-טרס קצאל (בערך שני שקלים).
אנחנו משלמים. תמר מתחרטת.
אנחנו מצלמים אותן ביחד, והמוכרת מבקשת חמישה קצאל עבור הצילום. בשם הסוציאליזם, ורגשות האשם של כל העם היהודי באשר הוא, אנחנו משלמים לה. אחר כך אנחנו מבקשים את ה"טרס קצל" של התירס הגמדי, שלא נרכש, אך הגברת מיתממת ומסרבת. אנחנו נפרדים בחיוך ומעניקים לה את השם: המוכרת הגנבת.

קצת לפני המלון שלנו אנחנו פוגשים שלושה ישראלים שהגיעו משבועיים בקובה. הם מסונוורים מהשפע וממגוון המוצרים כאן. בקובה הם עמדו בתור לקנות עובש של לחם (בלחם עצמו משתמשים ליצירת עובש ליום הבא). אני מדמיין כיצד היו מרגישות יובאנה והמוכרת הגנבת לו היו נוסעות לשבוע לקובה. אולי שמחות על מזלן הטוב, אולי מצטערות על העליבות הקובנית. מהעבר השני של הרחוב מקומי אחד שואל אותנו בעברית: מה נשמע אחי? מה שלומך אחותי?שאריות של קולוניאליזם ישראלי עכשווי, כך נדמה לנו עד שהבחור, עמנואל שמו, מצטרף אלינו לשיחה קולחת בשפת הקודש. הוא מתחבב עלינו, ומאוחר יותר אני חוזר לחנות שלו (שמה דון קיחוטה), וקונה ארבעה כרטיסי נסיעה במיניבוס של מחרת לאגם אטיטלן (Atitlan), ושמונה כדורי ג`אגלינג צבעוניים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×