גוואטמלה - בין טרקים לאגמים

``כל יום מסתיים בטקס סגידה לאגם היפה. אנחנו מתיישבים בערסל שעל המרפסת הצופה לאגם ומשקיפים על היום שהולך ונעלם, העננים שמתקדרים וסופות הברקים שמגיעות כל ערב ... לקראת השקיעה מגיעה גברת זקנה עם סלסלת פירות טרופיים על הראש ואנחנו בוחרים לנו מבחר בננות קטנות"
יאיר
|
תמונה ראשית עבור: גוואטמלה - בין טרקים לאגמים

העתיקות של אנטיגואה

מזה זמן רב שלא התיישבתי על אם הדרך עם פנקס ועט כדי לכתוב כתבה לאתר למטייל. אך עתה משחלפה לה עוד שנה באוניברסיטה מצאתי את עצמי (כך לפתע פתאום) בגוואטמלה, שם, במרכז אמריקה. בצהרי היום אי שם לקראת סוף אוגוסט נחתנו, אני, אורית, מאיר ואוסנת לטיול של כחודש במרכז אמריקה. בטיסה ממיאמי התחילה להדהד ברקע הספרדית ואני התחלתי לגרד ממעמקי הנשייה את מה שלמדתי לפני שלוש שנים בדרום אמריקה.

גוואטמלה, בין מקסיקו שמצפון להונדורס ואל סלבדור מדרום נחשבת לאחת המדינות הפחות מפותחות במרכז אמריקה. לפני כתשע שנים נחתמו הסכמי השלום הסופיים בין הממשלה והמורדים, שהביאו לקיצה של מלחמת אזרחים שנמשכה כ- 36 שנים. מצבה הכלכלי השתפר פלאים והיא נחשבת כאטרקציה תיירותית בולטת. למרות התיירות והשקט היחסי, נותרה גוואטמלה מדינה עניה יחסית עם תשתית תיירותית זולה ומקומיים אינדיאנים רבים שעדיין מסבירים פניהם לתייר המזדמן מתוך נחמדות ולא מתוך רדיפת בצע.

אנחנו נחתנו בגוואטמלה סיטי, הבירה הסואנת והגדולה ולפי המלצות רבים וטובים מאיתנו, לקחנו מונית היישר משדה התעופה לאנטיגואה. אנטיגואה שימשה כבירה העתיקה של גוואטמלה בין השנים 1543 עד 1773, אז היא נהרסה ברעידת אדמה. כיום מדובר בעיר קולוניאלית יפה וצבעונית עם רחובות מרוצפי אבן ובתים שצבועים בצבעים שונים. מצאתי המלצה באינטרנט לאכסניה בשם "place to stay" שנמצאת ליד טרמינל האוטובוסים. כשהגענו למקום ראינו דגל ישראל מתנוסס בגאון מעל... למרות זאת במבט נוסף בתוך האכסניה לא הבחנו בעודף ישראלים חריג והחלטנו בכל זאת להעביר שם את הלילה הראשון בגוואטמלה. זרקנו את המוצ`ילות בארון ויצאנו לסיבוב הכרות ראשון עם גוואטמלה.

אנטיגואה, כמו כל עיר/כפר באמריקה הלטינית, בנויה סביב הכיכר המרכזית, שהיא לרוב גם פארק קטן עם מזרקה ומולו הקתדרלה או הכנסייה הגדולה של העיר. ממול לכיכר היה בית קפה קטן ועתיק בשם café jardin, הבית נבנה על ידי אחד מאצילי אנטיגואה לפני שנים רבות ועל התפריט מסופר מקרה שאירע במאה ה-17 ובו תפס בעל הבית את אשתו במצב אינטימי עם אחד המשרתים. המשרת נקבר בעמידה בתוך אחד מקירות הבית ולפי מה שכתוב על התפריט - לפני מספר שנים נמצא שלד עומד במהלך שיפוצים שנערכו בבית. בהחלט פרט מעורר תאבון.

הקתדרלה העתיקה שמצידו הצפוני של הכיכר משנת 1680 שמורה חלקית ובהתחשב במספר רעידות האדמה שעברו עליה, די מרשים לראותה עומדת עדיין. בזכות מדיניות השימור הנוקשה באנטיגואה כל הבתים צבועים כל אחד בצבע אחר, אין שלטי פרסומות גדולים ואפילו סניפי מקדונלד ובורגר קינג המקומיים מתחבאים בתוך בתים קולוניאליים יפים עם שלט קטן בחוץ. השוק המקומי מחולק לשניים, חלקו הראשון והתיירותי הוא של דברי אומנות שונים: ערסלים, פסלים, בדים ועוד, מאוד צבעוני ולא זול מידי, לידו נמצא השוק המקומי בו ניתן למצוא הכל, משרוך נעל ועד מצבר לאוטו. הוא בנוי מסבך סמטאות קטן ואפלוליות ומחולק לאזורים. לפעמים זה מדהים עד כמה שווקים במקומות שונים דומים זה לזה ועם זאת שונים לחלוטין. מסביב לאנטיגואה נשקפים להם שלושה הרי געש גבוהים וניתן לצאת לסיורים לכל אחד מהם וגם לכאלה רחוקים יותר כמו Pacaya. אחר הצהריים, כצפוי, החלו להתקדר השמיים והתחיל לרדת גשם שוצף שלא הפסיק לרדת כל הערב.

לתחילת הכתבה

השקיעות של אגם אטיטלן

למחרת בבוקר, אנטיגואה הרחוצה והנוצצת חייכה אלינו בעיניים נוצצות ואנחנו החזרנו חיוך. אכלנו ארוחת בוקר בשוק ויצאנו בדרכנו לאגם אטיטלן. עשינו את הדרך באוטובוסים מקומיים שהם למעשה school buses עתיקים מארה"ב שהועברו לגוואטמלה עם תום שירותם. אחרי כארבעה אוטובוסים, שנקראים גם "צ`יקן באס", אבל הם למעשה לא כל כך נוראיים, התחלנו לרדת בין ההרים לעבר אגם אטיטלן. במעבר מאוטובוס לאוטובוס עטו עלינו כל עוזרי הנהג השונים של האוטובוס הבא וזירזו אותנו להעלות במהירות את המוצ`ילות על הגג. אחרי שעלינו על האוטובוס מצאנו את עצמנו ממתינים, לא פעם, עוד כחצי שעה עד שממש יצאנו לדרך...

אגם אטיטלן ממוקם בגובה של 1500 מטר ומוקף הרי געש והרים גבוהים וירוקים. רוב היממה המים חלקים כמו ראי והמראה שלו יפהפה. האוטובוס הביא אותנו ל -Panchal, עיר קטנה ותיירותית על שפת האגם, ממנה יוצאות סירות קטנות לכל רחבי האגם. אנחנו אכלנו שם ארוחת צהריים עם גווקמולה שהוא ממרח האבוקדו הלאומי של גוואטמלה. למעשה מדובר באבוקדו מעוך עם לימון ופלפל שאוכלים אותו עם דוריטוס, מעדן רציני... מפנחצ`ל עלינו על סירת מנוע קטנה שחצתה את האגם והביאה אותנו לכפר קטן בשם סן פדרו, מצידו השני של האגם. גם כאן חזר על עצמו אותו הסיפור. כשהגענו זירזו אותנו לעלות בטענה שכבר יוצאים, ואילו אז שטנו 5 דקות למזח השני ושם המתנו עוד כמעט שעה לעוד חמישה נוסעים. אם מוסיפים לכך את העובדה שדרשו (וגם קיבלו) מאיתנו מחיר כפול (כיאה לתיירים טריים) ניתן לומר שקצת התעצבנו.

אנחנו הגענו לשם קצת מחוץ לעונה, שכן רוב בתי הקפה והמלונות היו ריקים למדי ואנחנו התמקמנו במלון חמוד בשם villa Del Lago עם מרפסת אל האגם, עננים והרים ירוקים. זה היה מסוג אותם מקומות שלא רוצים לעזוב ואכן השתקענו שם לארבעה ימים שבמהלכם אכלנו טוב, ישנו טוב, הסתכלנו המון על האגם המקסים שמשנה צבעים במהלך היום, על סירות הדייגים הקטנות והכפרים הקטנים שמפוזרים בגבעות שממול. למחרת שכרנו קאייקים ויצאנו לשיט לאורך החופים, פה ושם ניתן לראות אחוזה מפוארת ומרשימה עם חוף פרטי והרבה מטעי קפה ותירס. הבעיה בקיאקים זה שבהלוך אתה חדור מוטיבציה ומפליג הכי רחוק שרק אפשר וכשכבר נמאס ורוצים לחזור למלון אתה מגלה פתאום שיש לך שעה של חתירה מאומצת לפניך, רק כדי לחזור לנקודת היציאה...

ביום חמישי נסענו לשוק השבועי ב-Solola, עיר קטנה ליד פנחצ`ל, מצידו השני של האגם. השוק מושך אליו אנשים מכל הכפרים שבסביבה, כל אחד עם לבוש אופייני כאשר הנשים המקומיות לבושות בחצאיות צבעוניות בדוגמאות ייחודיות לכל כפר, כל אחת עם מגוון צמחים ופירות למכירה שייחודי לאיזור ממנו היא באה. בין הדוכנים הסתובבו לא מעט מטיפים עם רמקולים שצעקו נבואות יום הדין, הקריאו פרקים נבחרים מהברית החדשה ובעיקר השתדלו להתרים כל אחד ואחת.

בדרך חזרה לסן פדרו מצאנו את עצמנו ממתינים בסבלנות מרשימה להתמלאות הסירה. במקום אין לו"ז והסירה יוצאת לדרך רק עם 10 נוסעים או יותר, דבר שיכול לארוך גם שעה או יותר. אבל אנחנו התנהגנו כמקומיים והעברנו שעה בצפייה בסירות, באגם, בתרנגולים ובעננים היפים שמול האגם. בחזרה לסן פדרו כבר מרגישים יותר בבית, יש מסעדה מועדפת ויש מקום נחמד לשבת בו ולראות "פרנהייט 9/11" ועוד מבחר סרטים פיראטיים. האוכל המקומי כולל בעיקר עוף על צורותיו השונות, Frijol - מעין ממרח של שעועית שחורה מבושלת, אורז, תירס, תפו"א והמון טורטיות.

כל יום מסתיים בטקס סגידה לאגם היפה. אנחנו מתיישבים בערסל שעל המרפסת הצופה לאגם ומשקיפים על היום שהולך ונעלם, העננים שמתקדרים וסופות הברקים שמגיעות כל ערב ובמין מופע הבזקים מחשמל, מביאות לבסוף גשם ארוך וטורדני. לקראת השקיעה מגיעה גברת זקנה עם סלסלת פירות טרופיים על הראש ואנחנו בוחרים לנו מבחר בננות קטנות ומתוקות וגדולות ואדומות. יש כאן כמה סוגי בננות מענינים שעוד לא הגיעו למחוזותינו. בבוקר היום השלישי יצאנו לטיפוס על הר הגעש סן פדרו. ההר נישא לגובה 3,030 מטרים, נמצא מעל הכפר והוא אינו פעיל. אני ומירו יצאנו לדרך ב-06:30 אחרי מיץ תפוזים ועוגה מגברת שברחוב. יש בכפר במשך רוב שעות היממה מספר נשים שעומדות ברחוב ליד שולחן עם פירות ומוכרות מיצים מפירות טריים בשקיות או בכוסות זכוכית גבוהות, חוויה משובחת.

כדי למצוא את תחילת השביל נאלצנו לשאול לא מעט אנשים וגם להגיע בטעות לחצר ביתה של משפחה מקומית, אבל לבסוף התאפסנו והתחלנו לטפס בשביל התלול שעולה לפסגה. בתחילה, השביל עובר דרך מטעי תירס וקפה ובהמשך דרך יער צפוף ועבות. באמצע עצרנו בתצפית יפה של הכפר והאגם כולו ולאחר מכן המשכנו בטיפוס.
 
השביל התלול מטפס במדרגות היישר לפסגה והדרך אורכת כ-3 שעות מעייפות ביותר. בעודנו מטפסים החלו להתקבץ עננים ועד שהגענו לפסגה ב-10:00, כבר הכל היה מעונן וערפילי ולא ניתן היה להשקיף יותר מעשרה מטרים קדימה. באותה הזדמנות גם השכלנו לאבד את בקבוק המים היחיד שנותר לנו, שפשוט החליק במורד הצוק. נותרנו בלי מים, עייפים ורטובים מזיעה והחלטנו לרוץ את הדרך למטה במהירות האפשרית כדי לחזור כמה שיותר מהר אל הערסל הנוח. הגענו לכפר ב-13:00 עייפים ורצוצים ונחתנו במיטה לשנת צהרים. אחרי עוד יום שיוחד להתאוששות ופרידה מהאגם היפה, יצאנו לדרכנו לכיוון הכפר לנקין (Lanquin) ואכסניית "el retiro" שבקרבתו.

לתחילת הכתבה

נהרות ומפלים

מסענו התחיל בשיט סירה מסן פדרו לפנחצ`ל ומשם בשלושה "צ`יקן באס" (שאחד מהם נשבר בדרך...) לגוואטמלה סיטי ועוד אוטובוס אחד משובח עד לעיר קובן (Coban) שנמצאת כארבע שעות נסיעה מצפון במחוז Verapaz. מקובן תכננו להמשיך באוטובוס מקומי עד לנקין אך כמובן שפספסנו את האוטובוס האחרון בכשעה ונאלצנו להתמקם באכסנייה מקומית בקובן. את הערב העברנו בשוטטות בכיכר המרכזית של העיר, בשתיית תה בבית הקפה שממול למלון והחלטנו ללכת לישון מוקדם.

היה זה אחד מאותם לילות בטיולים שבהם אתה הולך לישון שמח ושבע רצון בערב ומוצא את עצמך מתעורר ב-02:00 לפנות בוקר כשכאב חד מפלח את בני מעייך. את שארית הלילה העברתי בריצה הלוך ושוב לשירותים שמחוץ לחדר. ואת יום המחרת בשכיבה במלון, צפייה בטלוויזיה וריצה לשירותים מדי זמן מה. זו מציאות קשה ובעיקר מתסכלת למצוא את עצמך שכוב חסר אונים באמצע טיול כשכל כולך רוצה לצאת להסתובב בחוץ. כעבור יומיים החלמנו (אורית ואני) ויצאנו לאיטנו מהחדר לאור היום המסנוור שבחוץ. אחרי התאפסות קלה ואכילת אורז ובננות במסעדה סינית מקומית החלטנו לנסות ולהגיע לאל רטירו ולפגוש שם את מאיר ואוסנת, שיצאו יום לפנינו.

הדרך לכפר לנקין אורכת כשעתיים בין גבעות ירוקות עטויות שדות תירס ליערות גדולים. בקצה הכפר הקטן נמצא נהר יפה עם מיי טורקיז ולגדותיו אכסניית "אל רטירו". האכסניה מנוהלת על ידי מספר אירופאים צעירים וכוללת סככה מרכזית עם בר ושולחנות אוכל, מספר בתי מגורים מסביב, הרבה ערסלים, שני סוסים, שני כלבים ואינסוף תרנגולות. המקום מנוהל על פי חוקים קשוחים הכוללים שעות מסוימות בהן מגישים ארוחות בוקר וצהריים, ארוחת ערב אוכלים כולם יחד בשעה 19:30 בדיוק. כמו בסיני, משלמים על כל ההוצאות בסוף השהיה, והתנאים בסך הכל מצוינים - אוכל מצוין, חברה נעימה, נוף מדהים. אנחנו הגענו בשעות אחר הצהריים ושמחנו לפגוש את מאיר ואוסנת מתנדנדים על הערסל. האוירה המרגיעה במקום השתלטה גם עלינו ודי מהר מצאתי את עצמי ישן את שנת הצהריים המסורתית שלי.

לקראת הערב ירדנו לנהר, שם ניתן היה לראות מאות עטלפים שיצאו לפנות ערב ממערת לנקין במעלה הנהר ועפו בהמוניהם במורד הנהר. מהירות התמרון והתגובה של החיות העיוורות האלה היא מרשימה ביותר. והשילוב של העטלפים עם המוני הגחליליות, שהתחילו לנצנץ מכל עבר, הפכו את המראה כולו ליפהפה.

בבוקר, אחרי שנת לילה איכותית, יצאנו למפלי Semuc Champey. מפלים אלו נחשבים לאחד מאטרקציות הטבע המרשימות בגוואטמלה ונמצאים בפארק קטן במרחק 10 קילומטר מלנקין. במקום נמצא נהר גולש וסוער שנבלע באחת בתוך מנהרה חשוכה בסלע. על גשר הסלע הטבעי שנוצר מעל, נמצא נהר קטן יותר שיוצר אוסף של בריכות טורקיז צלולות ורדודות בהן ניתן לשחות, הוסיפו לכך יער גשם עבות ומצוקים תלולים וקבלו פיסת גן עדן קטנה. למזלנו הרב הגענו לשם ביום שמש יפהפה והעברנו את רוב הבוקר בשכשוך בבריכות וצילום תמונות, המקום כל כך יפה שקשה להאמין שהכל טבעי וזה נראה כמעט כמו דיסנילנד שהותאם לבני אדם.

לקראת הצהרים טיפסנו עם אחד המקומיים למערה בצלע ההר, מצידו השני של הנהר. התארגנו עם קשירת סנדלים, משקפיים וכל דבר שיכול ליפול במים ולקחנו איתנו נרות. המערה מלאה במים זורמים ובחלק מהמקומות יש צורך לשחות או לטפס בסולמות ואפילו לעלות בחבל דרך מפל זורם. בסוף מגיעים לאזור של נטיפים. אפשר להמשיך עוד כ-8 שעות הליכה בתוך המערה. אנחנו הסתפקנו בשעה וחצי הלוך וחזור ויצאנו עייפים ומרוצים. בחוץ החל לרדת גשם טרופי חזק ואנחנו התמקמנו בסככה קטנה וצפינו בטיפות הגדולות והכבדות נופלות דרך הסבך הירוק על הרצפה, רק כשנחלש הגשם חזרנו לפיק אפ שהחזיר אותנו לאל רטירו, יבשים יחסית ומאוד מרוצים.

את שארית היום העברנו במנוחה ואכילה ולמעשה גם את יום המחרת העברנו בצורה דומה למדי, למעט שיט אבובים קצר על הנהר השקט. בלילה האחרון לשהותינו בחווה נערך המנגל השבועי ובמסגרתו יש ארוחת בופה מצוינת עם בשר על האש ואוסף סלטים משובח לצמחוניים, ארוחת פרידה נהדרת. החווה הינה אתר פופולרי למדי בקרב המטיילים וכשעזבנו היה תור של ממתינים בכפר כדי לתפוס כל מקום שמתפנה בחווה. אחרי שלושה ימים נפרדנו בעצב מסוים מאל רטירו ושוכניה הנחמדים ויצאנו צפונה למחוז אל פטן אל העיר פלורס ואל הריסות המאיה בטיקל.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×