גיאורגיה בשניים

בזכות המשפחה המופלאה שלנו שבלעדיה כל זה לא היה מתאפשר, טיול זוגי הפך כבר כמעט לאחד ממנהגי חג השבועות עבורנו. השארנו שלושה ילדים לבלות בארץ ויצאנו לברר האם כל הסיפורים ששמענו על גאורגיה אכן נכונים (זהירות ספוילר – כן).

אחרי התלבטויות רבות ולראשונה בחיינו, החלטנו לקחת נהג / מדריך מקומי. בדיעבד, אנחנו חושבים שההחלטה היתה נכונה גם בגלל הלחץ שזה הוריד מעלינו (תשתית הכבישים, שעות ארוכות של נהיגה) וגם בגלל שזה איפשר ניצול מיטבי של הזמן הקצר (שבוע) שעמד לרשותנו.

לאחר חילופי מיילים סיכמנו עם גיאורגי. למרות שהגעתי מצוייד בתוכנית ובמקומות לינה, הוא הציע לסמוך עליו, להשאיר לו את הזמנת מקומות הלינה וכן להכניס כמה שינויים בתוכנית. החלטנו לזרום (מי שמכיר אותי בטח מתפקע מצחוק עכשיו).

יום 1

נחתנו בצהריים בטביליסי שם חיכה לנו גיאורגי. בעידן הווטסאפ, החלפנו תמונות באותו הבוקר והזיהוי היה קל. החלפנו כסף, רכשנו סים מקומי ולדרך.

עקפנו את טביליסי ופנינו בדרך הצבאית צפונה לכיוון Kazbegi והגבול עם רוסיה. מדובר בציר תנועה ראשי ויחיד למסחר עם רוסיה ולכן הכביש הדו נתיבי עמוס במאות משאיות. הכביש צר, משופע בבורות והשליטות הבלתי מעורערות של הכביש (וגם של יתר הכבישים בגאורגיה) הן הפרות. בניגוד להודו שם הכריזו עליהן כקדושות, בגאורגיה הן המליכו את עצמן והן לא מתרשמות מצפירות או מכל איום אחר. כדי להוסיף לבלגן, אין רגולציה לגבי מיקום ההגה ורבים מהרכבים מצויידים בהגה בצד ימין (גם שלנו) מה שהופך את פעולת העקיפה שגם ככה לא פשוטה, למאתגרת עוד יותר. הגאורגים אבל מאוד מיומנים, כמעט ולא צופרים אחד לשני וכל אחד סוטה מעט הצידה ומאפשר לעוקפים לעבור בין שני הנתיבים. ברוב המקרים זה עובד. אם אני הייתי נוהג, נראה לי שעד היום היינו עדיין משתרכים אחרי המשאית ביציאה מטביליסי...

המנהרות שבדרך חשוכות ומלאות בבורת ושלוליות מים. כששאלתי למה לא משקיעים בפיתוח ציר כל כך ראשי, השיב גיאורגי ספק בצחוק ספק ברצינות "כדי שאפשר יהיה לחסום אותו בקלות במקרה של פלישה רוסית".

בצידי הדרך דוכני פירות וירקות ובהם גם מיכלי פלסטיק ענקיים מלאים בנוזל בצבעים זרחניים. גיאורגי הסביר לנו שמדובר ביין זול שנועד בעיקר לנהגי המשאיות הרוסיים שיכולים לבלות זמן רב גם בנסיעה וגם בהמתנה במעבר הגבול. עוד מוצר צבעוני שמבוסס על שאריות של יין הוא הצ'ורצ'חלה שנראה כמו נקניק צבעוני. זו שרשרת של אגוזים או שקדים שטובלים בתוך תערובת של יין שבושל עם קמח וסוכר ואח"כ תולים לייבוש. הצבע מושפע מסוג היין והמתיקות מובטחת. בקפריסין וביוון נתקלנו כבר במשהו דומה בשם וסוצוקוס (Soutzoukkos).

עצירה ראשונה באגם Jinavali. מדובר במאגר מים מלאכותי ענק שנוצר כתוצאה מהצפה של העמק באמצעות סכירת הערוץ. אומרים שכשמפלס המים יורד אפשר לראות את צריח הכנסייה של הכפר שהיה שם, מבצבץ מעל המים. מצודת Anauri משקיפה גם היא על האגם ומספקת הזדמנות נוספת לתמונות יפות.

העצירה הבאה הייתה במקום בו יש נביעה של מי "סודה", מים מבעבעים עשירם במינרלים שמותירים משקעים צבעוניים על פני המדרון שעל גבים הם זורמים (Travertine).

ממש למעבר לכביש, נקודת תצפית על נקודת המפגש של שני יובלים של אותו הנהר, כל אחד בצבע שונה לחלוטין, תוצאה של סוג הקרקע שעברו שחתרו דרכה.

חצינו את מעבר ההרים Jvari בגובה 2400 מ'. במקום גם בית קברות ממלחמת בעולם השנייה לשבויים גרמנים, שסטלין העביד בחציבת מנהרות בכביש.

העצירה הבאה היתה במצודת אחוות העמים. זו אנדרטה ענקית וצבעונית שממנה תצפית נפלאה על הנוף, שהוקמה ב 1983 לציון 200 שנות אחווה (או כיבוש) של העמים הרוסי והגאורגי. המונומנט בנוי מקיר מעוגל ובו פיסות קרמיקה צבעונית שמתארות סצנות חשובות בתולדות שני העמים (לדוגמה הקוסמונאוט הרוסי). חצי אחד (הימני) מוקדש לרוסיה והשני לגאורגיה.

ככל שמצפינים נתקלים ברשת צינורות (למשל בצבע צהוב) שפרוסה בצידי הדרך ובין הבתים. מדובר בצנרת גז שמובילה גז לתושבי האזור שבשל התנאים הקשים ששוררים באזור בחודשי החורף, זכאים ל 6 חודשים של שימוש חינם.

בסביבות שבע בערב הגענו למקום הלינה שלנו בחזבגי (Kazbegi), ששמה הרשמי הוא סטפנטסמינדה (Stepantsminda). כדי לנצל את שעת הקסם עד תום, עלינו אל כנסיית השילוש הקדוש Gergeti. מבקרים רבים ציינו את הדרך הקשה אל הכנסייה אבל כביש חדש שמגיע עד אליה הופך את ההגעה לפשוטה (למעט פיתולים חדים של 180 מעלות). בצידי הדרך בקירבת הכנסייה, נתקלנו בסלעים שניכר בהם שבעברם הרחוק הכילו גזעי עצים.

הנוף כרגיל מהמם והמנזר שבמקום נחשב לדברי גיאורגי לגבוה באירופה (2200 מ').

אנחנו ממש לא מחסידי הכנסיות אבל במדינה שהדת בה מאוד חזקה, זו היתה הזדמנות טובה להעשיר את הידע. גיאורגי הסביר לנו על כמה מהסממנים שמבדילים בין הכנסייה הגיאורגית לכנסייה הקתולית. הם אינם כפופים לאפיפיור אלא לראש הכנסייה שלהם ורואים את עצמם כנוצרים האותנטיים. החגים נחגגים לפי הלוח היוליאני ולא הגרגוריאני, כיוון ההצטלבות שונה ואפילו דמותו של ישו הצלוב מתאפיינת בכפות רגליים נפרדות זו מזו ולא מחוברות. במנזר פרסקאות שונות ובהן בין היתר דמויותיהם של אליהו, דויד, שלמה ואברהם שנחשבים קדושים גם עבורם. הסתבר שגיאורגי הוא גם זמר כנסייה לשעבר ולשמוע אותו שר בחלל הקטן היתה חוויה מיוחדת.

סיימנו את היום הארוך ב Guest House של Diana. כמו שאר בתי ההארחה שפגשנו בהמשך הוא פשוט, נקי והאירוח כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר (צנועות). עוד מאפיינים של בתי ההארחה הם:

  • וילון קצר (אם בכלל) לטוש שמבטיח שכל חדר האמבטיה ירטב
  • אין מגב
  • נייר הטואלט הוא מש שהשאירו האורחים הקודמים (כשמבקשים, מקבלים כמובן)
  • תקלות או הפסקות חשמל הן די שכיחות ויש בתי הארחה שמצויידים בגנרטור. כדאי להצטייד בפנס ליתר בטחון.

יום 2

בבוקר פסק הגשם שירד בלילה והתפזרו העננים ופסגתו המושלגת של הר Kazbegi שמתנשא לגובה של קצת יותר מ 5000 מ' התגלתה במלוא הדרה.

פנינו צפונה אל מפלי Gveleti. דרך 4X4 מאתגרת מטפסת עד לשתי מכולות ורחבת חנייה קטנה, נקודת ההתחלה של המסלולים לשני המפלים (שני שבילים לכיוונים שונים). מי שלא מעוניין להסתכן בנסיעה מאתגרת (מה עושים לכל הרוחות אם שני רכבים נפגשים באמצע?), יכול לטפס ברגל ממקבץ הבתים שבצד הכביש הראשי. אנחנו עלינו ברכב וירדנו ברגל.

התחלנו במפל הגבוה יותר. ברוב המפלים, הדרך יפה ומעניינת יותר מהמפל עצמו. במקרה הזה גם המפל מאוד יפה ורסס המים בקירבתו מרענן. הכול ירוק ופורח והשמיים הכחולים הוסיפו את הרקע המתבקש לתמונת הגלויה. הדרך למפל הנמוך יותר יפה לא פחות ועוברת בסבך צמחייה שנותן תחושה מעט טרופית.

מכאן התחלנו בדרך הארוכה חזרה דרומה ואח"כ מערבה אל עבר Kutaisi. ניצלנו את "היכרותנו" עם הדרך לכמה עצירות לתצפית במקומות שלא הספקנו לעצור בדרך הלוך. ליד אגם Jinvali נתקלנו בזוג שהגיע למקום לצילומי טרום חתונה וניצל גם את הדוכנים שמציעים פריטי לבוש מסורתיים כמו כובע רועים עשוי מצמר, כדי לגוון את הצילומים.

היה מעניין לראות ריכוזים של פרות על הכביש במקומות מסויימים. מסתבר שמדובר בנקודות של "מיזוג טבעי", כלומר מקומות שיש בהם זרימה של אוויר קריר יותר כתוצאה מהקניון שהוא עובר דרכו. מדרונות ההרים הירוקים מנוקדים בנקודות זעירת שהן תוצאה של עדרי כבשים, פרות וסוסים. ממש קשה להאמין איך הם מצליחים לטפס במדרונות התלולים ולהגיע לגובה כזה. זרימת המים בערוצים אדירה, והעוצמה ממש בלתי נתפסת.

בעלי חיים נוספים שנתקלים בהם בצדי הדרך הם כלבים. יש את כלבי הרועים ויש כלבים משוטטים ורעבים. משני הסוגים כדאי להישמר.

עם הירידה בגובה הטמפרטורות עולות והנוף משתנה למרחבים פתוחים. חלק מהדרך לכיוון קוטאיסי הוא כביש מהיר. בצידי הדרך יש עיירות שלמות בבנייה אחידה שניבנו לאכלס את הפליטים שברחו מאזור המלחמה שפרצה ב 2008 בין רוסיה לגאורגיה. לאורך הדרך, שדות עצומים עם מרבדים של פרחי בר בצבעי אדום וסגול. שווה לעצור ולהכנס אל העולם הצבעוני הזה.

גם הדוכנים בצידי הדרך מחלפים. את הפירות והירקות החליפו מקבצי דוכנים של ערסלים וכסאות נוח, אחריהם דוכנים שמציעים כיכרות שטוחים של לחם צימוקים חם, טרי ומתוק להפליא ואחריהם דוכנים של קרמיקה ודברי עץ. למרות שנראה שאיש לא עוצר והמחירים זולים מאוד, כנראה שריבוי הדוכנים מעיד שבכל זאת מצליחים איכשהו להתפרנס מהם או לפחות להשלים הכנסה.

הגענו לקוטאיסי בשעות אחר הצהריים ופנינו לסיור קצר בעיר שנהר חוצה אותה. שמנו לב שבעיר (ובמקומות אחרים) יש לא מעט פסלים ואנדרטאות שמוקדשות לאנשי רוח, סופרים, משוררים, קומיקאים ועוד. גאורגיה מתגאה שמעולם לא הייתה בה אנטישמיות. בקוטאיסי נותרו הום כ-55 משפחות ושלושה בתי כנסת. ביקרנו באחד מהם (באותה חצר נמצא בית כנסת נוסף).

את הלילה בילינו בבית ההארחה Beka שממוקם גבוה מעל העיר ומצוייד במרפסות ישיבה ותצפית נחמדות.

יום 3

התחלנו את היום בביקור בשוק המקומי. זהו מתחם מקורה שוקק חיים ובו אפשר למצוא כל מה שקשור לאוכל מתבלינים, פירות וירקות ועד לבשר ודגים. בכל כמובן צבעוני ומלא חיים.

משם המשכנו לביקור במערת Prometheus. זהו חלל ענק של מערת נטיפים שרק כקילומטר וחצי מתוכה פתוח לביקור. ניתן להיכנס רק בקבוצה. הביקור לטעמנו ארוך ומשמים ורק שתי הדקות האחרונות של שיט באגם תת קרקעי נחמדות.

משם המשכנו לביקור בקניון Martvili. ערוץ עמוק עם כמה מפלים ושבילים וגשרים שמאפשרים תצפיות. גם כאן יש קטע של שיט חביב בתוך הערוץ. בשל הנגישות הגבוהה עמוס לעייפה בתיירים ולדעתנו מיותר.

אחרי הביקור השני האתרים האחרונים (שלא הופיעו בתוכנית המקורית שלנו אבל גיאורגי טען שחבל לוותר), הודענו לגיאורגי שיבטל כל ביקור מתוכנן באתרים דומים.

אחרי חצי יום שמבחינתנו היה מבוזבז, המשכנו בנסיעה למסטיה (Mestia), בירת חבל סוונטי. בדרך, בפרברי קוטאיסי התחלפה הארכיטקטורה ומשני צידי הדרך הופיעו בתים פרטיים של שתי קומות, עם גרם מדרגות חיצוני לקומה השנייה ומרפסות מעוטרות נתמכות בעמודים. לי זה מאוד הזכיר בתים בחלק הדרומי של ארה"ב ולפעמים אפילו בתים ברובע הצרפתי של ניו אורלינס. הגידול החקלאי הנפוץ באיזור הוא בוטנים. בדרך חלפנו על פני כמה מבנים של בתי ספר שלפחות מתחמי המשחקים שלהם נראו מוזנחים. זו היתה הזדמנות טובה להתעדכן על מנהגי החופש הגדול. בגאורגיה חופשת בתי הספר נמשכת 3 (!!!) חודשים ובמידה וחודש ספטמבר עדיין חם מאוד (מה שקורה לא מעט), פתיחת השנה נדחית בשבועיים עד שלושה.

עצירה ראשונה בדרך היתה לתצפית על סכר Enguri, שניתן משמו להבין את מימיו של איזה נהר הוא סוכר. הסכר העצום שבנייתו ארכה כ 25 שנים, הוא בעל צורה מקומרת ומתנשא לגובה של 272 מטרים. עד לא מזמן הוא היה הסכר הגבוה היותר בעולם מסוגו. המים שנאגרים משמשים שלהפקת חשמל בתחנה שמרוחקת מהסכר עצמו. הסכר יוצר "אגם" שלו של כמה עשרות ק"מ. כשהמשכנו צפונה את ההרים נתקלנו שוב בנהר ה Enguri ובנהרות אחרים, כולם זורמים בעוצמה שלא ניתן לתאר.

הדרך צפונה יפהפייה, בזכות המפנה והמערבי והקירבה היחסית לים, הצמחייה גם בגובה רב היא של עצים ויערות ולא דשא כמו באיזור חזבגי. פסגות מושלגות מכל עבר, מפלים או "סתם נזילות" מההרים ונהרות שוצפים.

עצרנו לארוחת צהריים מאוחרת במסעדה שכלפי חוץ נראתה כמבנה פשוט. גיאורגי הכניס אותנו למטבח שם ראינו את הנשים בפעולה, מכינות את הבצק שמשמש מאכלים כה רבים בגאורגיה ומבשלות בתנור אבן. ההפתעה האמיתית חיכתה בפנים. בנוסף לחלל מסעדה קטן וסטנדרטי, משתרעת מאחורי המסעדה חצר גדולה ובה מפל פרטי (ממש מפל, לא זרזיף), בריכה לגידול דגי פורל וגם פסל של סטלין שבעל המקום ניכס לעצמו לאחר קבלת העצמאות.

מסטיה התגלתה כעיירת תיירות מאוד נעימה. שפע של מסעדות וחנויות מכולת ופגשנו ברחובות הרבה אנשים שכבר נתקלנו בהם בתחילת הטיול.

במסטיה ובכפרים הסובבים אותה מתנוססים מגדלי האבן שמתוארכים למאות ה-13-9. המגדלים בנויים מכמה מפלסים עם סולמות עץ ופתחים צרים ביניהם. המגדלים צמודים לבתים ונועדו להגן מפני אויבים במקרה של פלישה או סכסוך מקומי. כיום הם משמשים בעיקר כאסמים או מחסנים. במרכז העיירה יש מגדל שאפשר לטפס בו בין המפלסים השונים. מול החלון שלנו בבית ההארחה Guest House Davit Jorjoliani בו ישנו, היה גם מגדל כזה.

בערב קפצנו לקפה / מסעדה Laila, שם יש מדי ערב הופעה של להקת פולקלור של גברים. הם שרים ומנגנים תוך כדי על מגוון כלים מאקורדיון, דרך גיטרה, כלי דומה למנדולינה, פח תיפוף ועוד. אחד מחברי הלהקה רוקד מדי פעם ומזמין גם אנשים מהקהל לנסות את כוחם. למרות שחששנו ממופע תיירים מלוקק, נהנינו מאוד מהמוזיקה הסוחפת ומהריקודים ומהביצועים הוירטואוזיים של הנגנים.

יום 4

אחרי ויכוח קצר על תחזית מזג האוויר (האם צפוי מזג אוויר טוב ולכן כדי לטייל ברגל או האם צפוי גשם ולכן כדאי לנסוע לאושגולי) החלטנו לסמוך על האינטואיציה שלנו ועל Accueweather ופנינו לביקור בקרחון צ'לאדי Chaladi.

נסענו בדרך עפר (שתיסלל בקרוב) לכיוון שדה התעופה ומשם עוד מספר ק"מ לאורך הנהר עד שמגיעים למגרש חניה ליד גשר למכוניות וגשר להולכי רגל. במקום יש עבודות להקמת סכר או הטיית הנהר כחלק מפרויקט של הקמת סכר במקום אחר כך שיש סיכוי שעד שתגיעו לשם המקום קצת ישתנה. הנוף המרהיב בדרך לא צפוי להשתנות והוא מורכב מפסגות הרים מושלגות ומפלים. שביל הליכה שחלקו ביער וחלקו לאורך הנהר מוביל אל הקרחון.

הדרך מקסימה וברובה לא קשה. קטע ההליכה האחרון כשמתקרבים אל הקרחון כולל משטח של אבנים גדולות וסלעים. בסופו של דבר מגיעים למעשה אל מוצא הנהר, נביעה מתחתית הקרחון. המדרון הסובב מכוסה באדמה ובדרדרת של סלעים ואבנים אבל מתחתיהם משתרע הקרחון. מעליהם לכיוון הפיסגה, משתרע המשטח הגדול של הקרחון, שנראה מלמטה כמשטח אפור מלוכלך. ניתן לטפס בזהירות על המדרון כדי להגיע אל הקרחון. אנחנו ויתרנו. כדאי להיזהר אם מחליטים להגיע לקירבת מוצא הנהר כיוון שסלעים מידרדרים באופן קבוע ויוצרים מפולות ברמות שונות.

חוזרים חזרה באותה הדרך ומשם למסלול נוסף שהתברר כאחד מהיפים בטיול, Zuruldi. יש רכבל בשם Hatsvali שאיתו אפשר לעלות בשני שלבים עד לגובה של כ 2350 מ'. יש כביש שמגיע עד לתחנה האמצעית שאנחנו השתמשנו בו אבל את החזרה עשינו במלואה ברכבל. מהתחנה העליונה נשקף נוף מרהיב, 360 מעלות של פסגות הרים מושלגות ובהם Ushba שפיסגתו נחלקת לשני "שפיצים" ושלעיתים קרובות מכוסים בעננים, Tetnuldi שפיסגתו נראתה לנו כצורת משולש לבן ומושלם ו Layla. אבל גולת הכותרת מעבר לנוף שברקע היו כרי דשא ירוקים ובהם אינספור פרחים מסוגים וגוונים שונים. מסלול ההליכה שעשינו מהתחנה העליונה אל הפיסגה בה ממוקמות אנטנות התקשורת היה אמור לקחת כשעה ובגלל העצירות לצילום, לקח פרק זמן כפול לפחות. המסלול לא מאוד ארוך אבל גם לא מאוד קל מאחר ומטפסים כ-150 מטר בגובה, לגובה של כ 2500 מ'.

בדרך חזרה השמיים התקדר מעט, רעמים נשמעו מרחוק ואנחנו מיהרנו לרכבל לפני שיפסיקו את פעולתו. ירידה ארוכה ואיטית של כ 20 דקות אל מול הנוף המשגע היוותה סיום הולם.

גיאורגי המליץ לנו על מסלול הליכה קצר ברגל בקירבת המלון לתצפית בקניון שמתחתר בסמוך. בערב ניסינו הופעת מוזיקה במסעדה אחרת, אבל הפעם קצת התאכזבנו, במיוחד אחרי שהיה לנו כבר מקור להשוואה.

יום 5

בעיקרון אנחנו בדרך לאושגולי (Ushguli) אבל בדרך אנחנו עולים עם הרכב בדרך עפר לאתר הסקי ב Tetnuldi. הרכבל (שאינו פועל) מגיע עד לגובה 3,200 מ'. בגובה 2,800 מ' הדרך כבר מכוסה בשלג שאינו מאפשר המשך נסיעה ללא שרשראות. עצרנו לפיקניק מול נוף מהמם של שמיים תכולים ומרחבים ירוקים מנוקדים בפרחים ושלג.

המשכנו בדרך לאושגולי. בדרך עצירה קטנה באחד המגדלים, שממוקם על מעין אי קטנטן בתוך נהר שוצף, מיקום שהקנה לו את הכינוי מגדל האוהבים.

הדרך לאושגולי מדהימה ביופיה. נהרות זורמים, פסגות מושלגות ומרחבים ירוקים. אני התפעלתי בדרך ממבנה שירותים קטן שהיה צמוד לאחד הבתים. מדובר בפחון פשוט שזרימה של מים שגולשים מההר עוברת דרכו ומספקת שטיפה טבעית ללא הפסקה.

מתוך 44 הקילומטרים שמפרידים בין מסטיה לאושגולי, כ-30 ק"מ כבר נסללו ורק כ 14 ק"מ נותרו כדרך עפר 4 X 4 צרה ומלאה בבורות, על שפתו של קניון עמוק עם נהר שוצף בתחתיתו. כשמתקרבים לאושגולי מתגלה הנוף המיוחד של מגדלי השמירה שנמצאים כמעט בכל חצר. סוסים, פרות וכבשים רועים במדרונות הירוקים ולמעלה מתנשאת פסגתו של הר שחארה, שהוא ההר הגבוה ביותר בגאורגיה (5,068 מ'). הכפרים באושגולי הוא בגובה של בין 2,086 ל-2,200 מטרים נחשבים לישוב הקבע הגבוה באירופה. במשך כחצי שנה הכפרים מכוסים בשלג והכביש למסטיה נסגר למשך ימים ואפילו שבועות.

ביקרנו בכנסיית מריה, בראש גבעה שמשקיפה על בתי הכפר ומשם גלשנו בשיטוט בין בתי הכפר. בעונה הזו, התחושה היא שמספר התיירים עולה על מספר תושבי הכפר אבל עדיים האווירה מאוד רגועה ונעימה.

כנסיית מריה היא מבנה נוסף עתיק יומין, שככל הנראה נבנה במאה ה-12. הכנסייה ממוקמת בראש גבעה בסמוך לכפרי אושגולי, וגם אליה מוביל מסלול רווי בנופים מקסימים. מדי שנה ביום החג של הכנסייה, עולים אליה לרגל כל בני אושגולי. מומלץ לבקר בה ולנשום את האווירה המיוחדת השוררת בה.

חזרנו בדרך היפהפייה לכיוון מסטיה. בדרך עצרנו באגמון קטן וקסום ואחר כך באחד מעיקולי הדרך נקלענו לקרה מרתק בין שני פרים צעירים שנערך כמובן על הכביש.

בערב חזרנו למסעדת Laila כדי להינות שוב ממופע המוזיקה. כמובן שבפעם שנייה יש ירידה קטנה בהתפעלות אבל עדיין מרשים, יפה ומומולץ.

יום 6

יום של נסיעה בחזרה ממסטיה לעבר קוטאיסי והזדמנות לעצור במקומות שלא הספקנו או שרצינו לראות שוב. ליד אגם Jinavali נתקלנו בזוג שהגיע לצילומי חתונה וניצל את הדוכנים במקום להצטלם בבגדים מסורתיים. החתן וחבריו חבשו כובעי רועים ועשו פוזות למצלמה עם פגיונות. גיאורגי ביקש רשות ואנחנו הצטרפנו לחגיגת הצילומים.

עוד יעד לצילום שסימנתי לעצי היו הבתים בסגנון ה"קולוניאלי" שראינו באיזור קוטאיסי. גיאורגי שיתף פעולה עם העצירות התכופות ובסופו של דבר אני הלכתי בצידי הדרך כאשר הוא מדלג את הרכב בכל פעם כמה מאות מטרים קדימה.

משם המשכנו לאתר מרחצאות שנבנה לכבודו של סטלין ב Tskhaltubo, לא רחוק מקוטאיסי. זהו קומפלקס ענק ןהכניסה אליו, בין עמודי ענקיים בסגנון יווני מאוד מרשימה. בפנים, יכול היום כל אחד ליהנות ממסאז' ומטיפולי מים באמבט של מים טבעיים וחמים. אני ניסיתי טיפול באמצעות זרנוק מים בלחץ גבוה, חוויה שיכולה להיות גם כואבת (כמובן שאתם יכולים לבקש עוצמה נמוכה יותר). היה נחמד, זול ומעניין בעיקר בגלל אווירת ההדר אבל נהניתי כבר ממסאז'ים מהנים יותר.

גיאורגי חשב שנגיע מרודם מדי לקוטאיסי ולכן המשכנו עוד כשלושת רבעי שעה עד למפל Rachka. מפל נחמד לעצירה בדרך אבל לא לנסוע אליו במיוחד. בדרך חזרה עצרנו בעוד מפל ללא שם שפשוט ראינו בדרך ומשם ללינה בקוטאיסי.

יום 7

יום אחרון L.

אנחנו בדרך לטביליסי. תכננו לעצור שוב בשדות הפרחים המרהיבים שראינו בצידי האוטוסטרדה אבל הם פשוט נעלמו כלא היו. מאוד מוזר בהתחשב בעובדה שרק שלושה ימים קודם לכן הכול פרח. אולי מדובר בשטחים שנקצרו.

עצרנו במצ'חטה Mtskheta שימשה כבירתה של גאורגיה בין המאה ה-3 לפנה"ס והמאה ה-5 לספירה והיתה המקום בו קיבלה גאורגיה על עצמה את הנצרות. עצירה ראשונה במנזר ג`ווארי (Jvari), מנזר הצלב שממנו תצפית יפה על העיר. גדודים של תיירים פוקדים את המקום המנזר שנבנה במאה השישית ובו נמצא צלב העץ שהוצב על ידי נינה הקדושה לציון כניסת הנצרות לגיאורגיה. מהתצפית ניתן לראות בקלות את התחנה הבאה שלנו, כנסיית Svetitskhoveli. זו כנסייה שנבנתה במאה ה-11 ואם הבנו נכון את ההסברים, נחשבת לכנסייה החשובה ביותר בגיאורגיה. הכנסייה אכן מרשימה ומשני צידי הדרך המובילה אליה ניצבים עשרות דוכני מזכרות.

המשכנו לטביליסי שם הזמנו חדר במלוןRikhe Kopala שנמצא ממש ליד התחנה התחתונה של הרכבל וגשר השלום. לאחר צ'ק אין זריז יצאנו לסיור בעיר.

טביליסי עיר מעניינת שמשלבת בין ארכיטקטורה ישנה לחדשה (לא תמיד בהרמוניה לדעתי) וחוצה אותה נהר שלא נראה מזמין במיוחד למרות שבכל פינה מנסים לשכנע אותך לקנות כרטיס לשיט. שלושת הדתות חיות בהרמוניה בעיר. ביקרנו בחמאם עם העיטורים הערביים, בבית הכנסת ועברנו ליד מושבו של ראש הכנסייה. הדבר שהקסים אותי בעיר היו מרפסות העמודים המעוטרות, חגיגה לעין. ביקרנו בכיכר החירות וסיימנו את הסיבוב בחציית הנהר על גשר השלום, מבנה עשוי זכוכית ומתכת שבולט מאוד בנוף שסובב אותו.

החום הכבד והלחות העיקו מאוד ואנחנו פרשנו למקלחת במלון. לפנות ערב יצאנו שוב לאיזור כיכר החירות שם נמצא קניון גדול וגם כמה חנויות של מותגים ידועים על מנת לא לחזור בידיים ריקות לגוזלים שמחכים בקן.

לארוחת הערב האחרונה ביקשנו המלצה במלון. הם המליצו על מסעדה שקשורה למלון ונמצאת במרחק של כ 100 מ' משם. הטריק הוא, שהכניסה היא דרך סימטה חבויה שלקח לנו יותר מחצי שעה למצוא. כפיצוי, קיבלנו נוף מרהיב של העיר פרוש לפנינו ואוכל מצויין.

הטיסה חזרה היתה למחרת ב 7 בבוקר ובמלון ארזו לנו ארוחת בוקר שנוכל לקחת איתנו.

דרך אגב, הצ'ק אין לטיסה לא נפתח עד שעתיים לפני הטיסה כך שאין מה למהר.

זהו, הסתיימה לה עוד גיחת התאווררות מאוד מוצלחת.

לסיכום: גיאורגיה מאוד יפה, מעניינת ולא יקרה והכול במרחק של טיסה קצרה. יש סיכוי שעוד נשוב.

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של gilep?

הפוסט הבא ›
שר האוצר נכנס למסעדה רומנית... - 16 יום עם ילדים ברומניה
"שר האוצר נכנס למסעדה רומנית..." - 16 יום עם ילדים ברומניה
מתוך הבלוג של gilep
26-09-2019
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
צפון צכיה וטעימה מפראג - 2 משפחות - 7 ילדים - 14 יום
צפון צ'כיה וטעימה מפראג - 2 משפחות - 7 ילדים - 14 יום
מתוך הבלוג של gilep
18-10-2018
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של gilep »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×