גם גמלאים יכולים - טיול בדרום אמריקה, חלק א`

טיול עצמאי בפרו, ארגנטינה וצ`ילה עם רכב שכור בחלקו דורש תכנון וגם הרבה אומץ. שני זוגות גמלאים מחליטים להגשים חלום ומתכננים בקפידה טיול מקסים, בין הכפרים, התרבויות העתיקות ושמורות הטבע העוצמתיות. בכתבה זו תמצאו מידע מפורט מאוד אשר יסיע לכם לארגן טיול שהוא חוויה בלתי נשכחת.
לאה שוויד
|
מפה
תמונה ראשית עבור: גם גמלאים יכולים - טיול בדרום אמריקה, חלק א`
© איתי אמוזה

הכנות לטיול

בס"ד

הסיפור של הטיול שלנו, יעניין ואולי גם יועיל בעיקר למטייל המבוגר, בן ה - 50 ו - 60 +, שרוצה ואולי מהסס או אפילו חושש לעשות טיול עצמאי מסוג זה, אבל בעצם כל מי שמתעניין מוזמן לקרא ולהצטרף לחוויה המטריפה הזו שחווינו, ושנקראת דרום אמריקה. נתחיל בזה שאמרנו לעצמנו - בעלי ואני - למה בעצם לא ? למה טיול שבועיים או שלושה באירופה נראה הגיוני, וטיול לדרום אמריקה נראה רעיון מטורף.

אנחנו גמלאים, שאוהבים לטייל. הבנו כבר מזמן, שנכון, מוצ`ילרים רגילים כבר לא נהיה, אבל ננסה להיות מוצ`ילרים מסוג אחר. טיול יותר קצר, יותר קומפקטי וגם, כן ,יותר מתון, הרבה יותר מתון...במקום ששה חודשים נעשה ששה שבועות. במקום תרמיל - ניקח מזוודה, או שתיים. במקום לעשות טרקים ארוכים, נערוך סיורים רגליים מקומיים של כמה שעות, או מקסימום יום אחד, של הלוך וחזור. במקום בטרמפים או אוטובוסים, אנחנו נתקדם בטיסות ביניים וחלק מהדרך נעשה ברכב שכור. נכון שזה מייקר, אבל בהחלט חוסך זמן. ובכלל בשביל מה עבדנו כל השנים ? הרי עכשיו אנחנו גמלאים !

לגבי לינה – ידענו שנלון במלונות או בקתות בתנאים של צמודי מקלחת.. הוסטלים וקמפינג כבר לא מדבר אלינו. וזה בהחלט פחות נוח. הכול תוכנן באופן אישי, פרטי, עד לפרט האחרון. כולל נהיגה עצמית בדרכים. זוג חברים שדיברו אף הם על טיול כזה, זרקו רעיון של : “למה לא נעשה זאת ביחד ?” וההחלטה נפלה. ואמנם, לאחר מעשה אפשר בפירוש לומר שיש יתרונות רבים לשותפות כזו. היינו שני זוגות, שהכול התחלק בין שנינו. הוצאות השכירות לרכב, הדלק והלינה בבקתות וכמובן החברותא. נחמד שיש עוד מישהו לדבר איתו, במהלך הטיול, אבל היתרון הגדול של הזוג השני על פנינו היה שהם דוברי ספרדית. זה יתרון של ממש, וראינו כמה זמן ובלבולי מוח זה חוסך כשיודעים את השפה.

היות והחלטנו שעושים הכול בעצמנו (כמעט) הרי שצריך ללמוד את הנושא ולהתארגן נכון. אני חייבת לציין שלמידת הנושא והמפה היו חלק מרתק ביותר בהכנות לטיול. כערך מוסף היוצא מלימוד זה, אני מתמצאת במפה, יודעת היכן נמצא מה, לגבי המקומות בהם היינו ולציין אותם על המפה בקלות. ההתמצאות שלי במפה נותנת לי הרגשה של ביתיות. אני מכירה את המפה, הכבישים, אני יודעת באילו דרכים כדאי או לא, מה יש לראות שם, והידע הזה הוא שלי, לתמיד, או עד שאשכח... עבודות ההכנה הכוללות נמשכו כשבעה חודשים, הטיול רק ששה שבועות - חבל שלא להפך, אבל היה לי נפלא לעסוק בזה. אגב, כך אני מכינה כל טיול. לומדת את המפה והמקומות על בורין. אז זהו, ניגשנו למלאכת טווית החוטים למסלול הטיול. ממש לא ידענו מהיכן להתחיל. אפילו לא ידענו מה בדיוק יש לראות, ידענו באופן כללי שיש קרחונים, פינגווינים, מפלים וכדומה, אבל זה לא מספיק, ואני לא נוסעת על "בערך" אלא רק כשיש לי תוכנית מדויקת. התייעצתי עם בני שהוא בוגר דרום אמריקה ותיק, מוצ`ילר לפני כעשר שנים וקבלתי תשובות כלליות מדי. ובכלל, תוכנית לצעירים שונה מתוכנית למבוגרים (אפילו מבוגרים שמרגישים צעירים), וטיול צריך להכין. הרי בטיול לזמן קצר יש חשיבות רבה לתכנון ולבחירת המסלול.

פה באתר זה, למטייל, הציעו לי לעיין בחומרים כתובים, ואכן זאת עשיתי. גם קראתי את שאלותיהם של הגולשים באתר, ולמדתי רבות. חיפשתי באתרים נוספים באינטרנט, וכמובן בספרים. במקביל חברינו עשו כמונו, ואז יום אחד ישבנו כולנו יחד לשולחן ותפרנו לנו מסלול. לא אספר את כל הלבטים שהיו בארגון המסלול, כי זה לא ממש חשוב, אבל בהחלט היו רעיונות שונים והם התחלפו והשתנו בהתאם למה שלמדנו כל פעם מחדש. לבסוף הוחלט על דעת כל המשתתפים כך : משך הטיול – 6 שבועות מלאים. המועד בשנה – דצמבר כולו וחצי ינואר 2007. הארצות : פרו, צ`ילה, ארגנטינה, וברזיל. חלוקת הזמן: שבוע ראשון – פרו, שלושה שבועות רצופים עם רכב שכור, מסנטיאגו עד פונטה ארנאס, עם זיגזג לארגנטינה כמתבקש מנתוני השטח. שבועיים אחרונים - ארגנטינה וברזיל.

לסיכום נושא הכנות המסלול, אפשר לומר, שהוא היה מתוכנן לפרטי פרטים. ממש לוח זמנים מדויק, של טיסות ולינות. ידענו כל יום, איפה נהיה מתי, חוץ מאשר בתקופה צמודת הרכב, שאז החלטנו, שנתקדם בהתאם למה שיסתדר, ובכל זאת השבתות היו סגורות מראש עם הזמנת לינה דרך האינטרנט, או בטלפון. חשוב לציין שאנחנו אנשים שומרי שבת (מה שמכנים דתיים), ובשבתות לא התקדמנו בדרכים, לכן גם היה חשוב לנו מאד, שתהיה האכסניה לשבת מוזמנת מראש ושלא יהיו לנו הפתעות לא נעימות עם מציאת מקום לינה מזדמן, שעשוי להיות לא נוח וללא התנאים הנחוצים, כמו מטבחון למשל, כי אנחנו  מכינים את האוכל שלנו בעצמנו, לא אוכלים כל דבר, ובודאי שלא במסעדות. כלים יש לנו משלנו. לא השארנו את לינת השבתות ליד המקרה, ולכן חרשתי את האינטרנט בכל מקום שאליו היינו אמורים להגיע לשבת. החיפוש היה מעניין בפני עצמו. השתדלנו שגם המקום וגם המגורים ינעימו לנו את השבת. על בית כנסת כמובן לא היה מה לחשוב כלל במקומות שבהם אין קהילה יהודית. היום, בזמן כתיבת שורות אלה,כבר כמעט חודש מאז שחזרנו מהמסע המופלא שלנו, והכול עדיין רץ לי בראש, ואיני מפסיקה להתפעל מכך שהכול זרם טיפ טופ לפי התוכנית. ולפני שאספר על הטיול עצמו חשוב לי לציין עוד כמה עניינים ארגוניים חשובים. למשל, מה לוקחים ?

ביגוד  - אמרו לנו : בגדי קיץ חייבים, אתם תשתגעו מחום בבואנוס איירס ובריו וסאו פאולו. חם שם מאד, לא לשכוח שדצמבר הוא קיץ בחצי הדרומי של כדור הארץ. ומצד שני אמרו לנו, בגדי חורף חמים, ממש חובה, אתם תקפאו שם מקור,במיוחד אם מתכננים שייט אל הקרחונים, וזה כולל כפפות וכובע שיכסה על האוזניים, ומעיל חם וכל מה שמתחתיו. רק על הרוחות הקרות, החזקות והבלתי פוסקות, באל צ`לטן ובאוטווי סנו, אף אחד לא הכין אותנו.... אבל לשמחתנו, היינו מצוידים כראוי !

המזון  - לנו, כאנשים דתיים, השומרים על אכילת אוכל כשר יש צורך בהתארגנות נוספת בענייני מזון. אנשים פוקחים עיניים בתימהון : אז מה אכלתם כל הטיול ? ואיך הסתדרתם ? ולמסעדות לא הלכתם לאכול ? אוי מסכנים ! אמרו לנו. אז לכל מי שמרחם, ושבאמת תוהה, מה אכלנו ואיך הסתדרנו, אגיד מיד כך : ממש לא סבלנו חרפת רעב, ולא חסר לנו דבר. ולא, לא אכלנו במסעדות, וגם לא צריך לרחם עלינו, כי ממילא זה לא בראש שלנו, והפלא ופלא לא קרה לנו כלום. נשארנו בחיים, ואפילו נראים די טוב. מה בכל זאת כן ? נתחיל מזה שהבאנו "קצת" מהבית !!! הבאנו איתנו כלי אוכל בסיסיים, וסיר קטן, קומקום חשמלי קטן, טרמוס, קרש חיתוך קטן. הכול בקטן, וביחד זה די הרבה אבל לא נורא, הכלים כבר רגילים. ומצרכי מזון לדוגמה : מרק נמס, קוסקוס, אבקת תפוחי אדמה. קרייקרים...למשך התקופה. פירות יבשים, אגוזים ושקדים וצימוקים - בשביל האנרגיה. וופלים וביסקוויטים סוכריות בשביל הפינוק. גבינה צהובה – המשולשים. בשביל הגיוון יחד עם זה קנינו כמעט כל יום ירקות טריים, פירות נפלאים שיש שם בדרום, חלב טרי, חמאה, זיתים ותמיד השלמנו קניות שבועיות כמו ריבה , שמן זית וכדומה. למעוניינים ברשימה המלאה, היא שמורה עימי לצורך זה ממש. ואכן לא היה חסר לנו דבר. אכלנו טוב, היינו שבעים ומרוצים.

תרופות  - נושא חשוב מאד הוא עניין התרופות והחיסונים. הבנו שחשוב מאד לקבל חיסונים ואף הזהירו אותנו שבארצות מסוימות, לא זוכרת איזה, בודקים את פנקסי החיסון. לא בדקו בשום ארץ, אבל היינו מחוסנים וטוב שככה. ותרופות, שלא נצטרך, לקחנו גם כן, נגד חום ושלשול, ודלקות למיניהן, ונגד שפשפת וכדומה גם כאן הרשימה המלאה מצויה בידי, והיא חוזרת שוב לתפקד בטיול הבא. בעז"ה. ושרק לא נצטרך !

מצלמות - איך לא ? הפעם אמרתי, אני יוצאת עם שלש מצלמות. אחת דיגיטאלית לתמונות סטילס – זו מנציחה את הרגע, ומקפיאה אותו לנצח... אחת רגילה עם פילם לשקופיות, כדי להראות לחברה ... ומצלמת וידאו שאיתה אני "גונבת" פיסות נוף שלמות, בלי שמישהו חש אחר כך בחסרונן... אותן אני לוקחת איתי כדי להתענג עליהן בבית, עורכת אותן במחשב, מוסיפה מוזיקה נעימה, וכתוביות, ומשתפת אחר כך את כולם – מי שרוצה לראות כמובן – בחוויותינו... ועצה פרקטית קטנה לגבי מצלמות: לקחת שתי בטריות לפחות, לכל מצלמה. זיכרון ארוך לדיגיטאלית. צילמתי 1280 תמונות על זיכרון אחד. ולא נזקקתי לשירותי העתקה על דיסק. עכשיו ברור ששתי מזוודות גדולות לא לגמרי יספיקו, ולכן לקחנו גם מזוודה קטנה ותרמיל, איתנו במטוס. סך הכל מטעננו הכולל הכל כ- 60 ק"ג. לזוג אולי טיפה יותר ולא היו בעיות. חברת התעופה בה טסנו לטיסות המסגרת הייתה KLM, ולטיסות פנים טסנו ב Aerolineas - ו LAN, TAM - בסופו של דבר, מצוידים בכל מה שצריך, התכוננו לצאת לדרך. רגע, ועוד נקודה חשובה, ודי !

לפני הנסיעה, הזהירו אותנו רבות, שיש לנקוט כללי זהירות ברורים ! באתר זה ב"למטייל" קראתי על כך גם כן והפנמתי ! הבנתי שיש להיזהר מטיפוסים חשודים, לא לעלות על מונית ברחוב, לא להתהלך עם כסף זמין בכיס, או במצלמות תלויות על צוואר. עוד אמרו לי אנשים שכבר היו, שהיות ודרום אמריקה זה בעצם עולם שלישי, ויש לקחת בחשבון שלינה שהזמנו, לא בטוח שתישמר עבורנו, וכרטיסי טיסה לפעמים נמכרים ליותר מאדם אחד, ולכן כדאי להקדים להגיע לשדה התעופה, כדי לתפוס את המקום ראשונים...... בעיקר במקומות נידחים בקצה העולם. ואפילו לגבי הרכב שהזמנו, אמרו לנו לצפות להפתעות, וכי לא בטוח שימתין לנו שם ממש הדגם שהזמנו.... יצאנו עם חששות לא מעטים, ועם תקווה שהכול יעבור בשלום. אנחנו מצידנו עשינו כל שביכולתנו לעשות, השאר בידי שמים. אז כבר בהתחלה אני יכולה לומר, שתודה לאל , שום דבר מכל התרחישים האלה לא קרה. עבורנו – דרום אמריקה התנהגה כמו שוויץ, או כמו שעון שוויצרי.

ואני מאחלת לכל המטיילים ככה. אמרו לנו כשחזרנו, שהיה לנו ממש מזל כי דברים כאלה אכן קורים. ומנקודת השקפה דתית, אני יכולה לומר בשמחה ובלב שלם שהייתה לנו "סיעתא דשמייא" אמיתית, הווי אומר, סיוע מריבונו של עולם בהצלחת הדרך לכל אורכה. ובכלל בכל הטיול. ושנזכה לכך תמיד. אמן. כל הזמנה של לינה שהזמנו, או כרטיס טיסה או סיור מודרך וכמובן הרכב – הכול כובד כראוי ובמועד, ואין לי אלא לשבח אותם. בפרו, בצ`ילה, גם בארגנטינה ובברזיל. מה עוד שפגשנו רק אנשים טובים בדרך, ששמחו לייעץ לעזור ולהציע. סיפרתי עד כה שהכול עבר עלינו, ב"ה ללא תקלות או הפרעות של ממש. אבל פטור בלא כלום כנראה אי אפשר. אז כן, גם היו אי אלו תקלות, מהסוג שאתה לומד מיד להשלים עימן, כי אחרת תסחוב איתך כעס כל הזמן, וכעס כידוע אינו תבלין טוב לשום דבר, בטח לא בטיול, וראוי להימנע ממנו.

לתחילת הכתבה


ביקור בקוסקו

נחתנו בפרו. סגרנו עסקת חבילה עם חברת תיירות מקומית  www.travelagencyperu.com שכללה : הסעה משדה התעופה וחזרה. שלושה ימי לינה סך הכל – שני ימים בקוסקו, ואחד באגוואס קליינטאס. מונית צמודה אלינו עם מדריכה לאזור ההררי, ולעיר קוסקו עצמה. כרטיסים לרכבת מאוינטאמבו לאגוואס קלייטאס וחזרה, ומדריך פרטי למאצ`ו פיצ`ו, שנדע מה אנחנו רואים, ושנשמע קצת על תרבות האינקה. המלונות שבחרו עבורנו היו טובים ונעימים, עם איטרנט חינם בכל עת. המדריכים היו דוברי אנגלית רהוטה, ידעו יפה את החומר, והיו נחמדים ביותר.

המקום גבוה כ – 3300 מטר מעל פני הים. אמרו לנו "תיקחו כדורים מיוחדים למניעת התחושה הרעה".אבל מכרים שלקחו כדור כזה,הקיאו כל הזמן, וחששנו. לא לקחנו. קראנו שדלילות האוויר שם משמעותית ומשפיעה על הנשימה. אבל מנוחה של יום כלומר הסתגלות למקום תפתור את הבעיה, ולכן הסרנו דאגה מליבנו. רק שלא תיארנו לעצמנו עד כמה דלילות האוויר מורגשת פיסית.. ירדנו מהמטוס, בחוץ, אין שרוולים, זהו שדה תעופה קטן, ושמנו פעמינו אל בית הנתיבות הקטן.

הלכנו שאננים בעקבות כולם, בעליה אל תוך המבנה על כבש אלכסוני מתון, לא על מדרגות.האנשים שלפני התקדמו בקצב הליכה מאד איטי. לא הבנתי למה. התחלתי להרגיש פתאום שאני מתנשמת בכבדות שאינה אופיינית לי. כל עניין הגובה ודלילות החמצן, פרח מזיכרוני, ובאופן טבעי האטתי את קצב ההליכה, מאד. ולפתע בעודי מתנשמת, פלחה את מוחי העייף תובנה מדהימה, ואמרתי לעצמי `` זהו, זה מה שאומרים שאין מספיק אויר בקוסקו”.בגלל זה הם הולכים לאט, ו...נושמים עמוק.

באולם הכניסה כבר התעודננו למראה להקת נגנים לבושים בגדים צבעוניים, שהנעימה לכולם במנגינות נעימות. בחוץ חיכו לנו הנציגה של החברה, עם הנהג והוואן. הכול כמתוכנן. מכיוון שאנו אנשים אחראיים , הבנו שאין חוכמות בעניין הזה של דלילות האוויר. צריך זמן להסתגל. ולכן במלון השתבללנו לנו במיטות מיד, ונרדמנו בצ`יק עד שעת הצהריים. כל אותו אחה"צ העברנו בנינוחות, בהליכה קלה בסביבות המלון שלנו שהיה ממוקם היטב באזורים מרכזיים של העיר ממש על יד מבצר הקוריקנצ`ה.

מבצר הקוריקנצ`ה משמש היום כמוזיאון לשחזור ולימוד מורשת תרבות האינקה. המבצר נהרס בזמנו על ידי השלטון הספרדי הכובש, ועל יסודותיו נבנתה כנסיה. בכלל – כך הסבירה המדריכה, הרחובות של העיר צרים במיוחד, באזור העתיק, משום שהם נשארו במתכונת הבניה של האינקה. הספרדים הכובשים הרסו אומנם את המבנים אך לא את יסודותיהם, ולכן ניתן למצוא יסודות גבוהים הנראים היטב לעין ועליהם בנויה העיר מחדש, על רחובותיה הצרים.

בכנסיה, או מבצר הקוריקנצ`ה כפי שהוא נקרא, נמצאת חצר ריבועית, המזכירה חאן, והיא מוקפת אכסדרות עמודים ואפילו ברכת מים קטנה נמצאת במרכז החצר, מה שמלמד שגם בהיותם כובשים נוצרים וקנאיים לנצרות, שהשליטו את הדת בכפייה על התושבים המקוריים של פרו, הם בנו מבנים שתכנונם מושפע מהכיבוש המוסלמי שהיה בספרד.

העיר עצמה די גדולה ובמחוז קוסקו כולו יש כ- 400,000 תושבים. ההתרשמות הראשונה ממראות העיר, היא דלות ועוני, והרבה צבע חום בעיניים. וכנראה זו המציאות. איני יכולה לקבוע ממש כי באמת הייתי אורחת לרגע, ברצף החיים שלהם. אך זו הייתה ההתרשמות. ומה שתרם לתחושה זו אלו האנשים הרבים, ברובם ממוצא אינדיאני או מעורב על פי מראה פניהם, המסתובבים במקומות מרכזיים ומציעים מיני מרכולת לתיירים. והם די נודניקים. הם גם נמצאים על יד המקומות להחלפת כספים, מה שיוצר תחושה לא נעימה למטייל. עם זאת, הם אינם מטרידים ממש. אינם מציקים. רק הולכים אחריך כברת דרך עד שמבינים שלא יקבלו דבר.

רובם מתהלכים ברחובות בבגדים צבעוניים שנראים כאילו זה לצורך הפולקלור, אבל מסתבר שכך הם הולכים לבושים כל הזמן, בתקווה שאולי תרצה להצטלם איתם ולשלם עבור זה. מעוררי רחמים במיוחד היו הילדים הקטנים בני שלוש עד חמש,הלבושים בבגדים מסורתיים צבעוניים, מחזיקים בחיקם גדי קטן או כלבלב, ומציעים עצמם להצטלם. נראה חמוד, אבל במחשבה שנייה זה די עצוב.

לעיר עצמה יש גוון כללי חום, וזאת בשל הבניה הנעשית מחימר חום שנלקח מן הסביבה, ועם כל תחושת העוני, הרחובות שוקקים חיים. אנשים מסתובבים בחנויות וקונים. אולי משום שחג המולד היה בפתח ואולי משום שהם אנשים אופטימיים מיסודם, ואולי כל אלה שראינו מסתובבים ברחובות, היו בכלל תיירים כמונו. הרחוב הראשי שחוצה את מרכז העיר נקרא אבנידה דל סול כלומר שדרת השמש. מכל צידיה נפרסת העיר ומטפסת אל מורדות ההרים. ובמבט ממעוף הציפור זה נראה גדול מאד, ובעיקר חום.

הדת השלטת היא הנצרות, עם תערובת של טקסים פאגניים עתיקים. הכול הולך ביחד, כפי שסיפרו המדריכים. הולכים באדיקות לכנסיה אבל על משקופי הבתים ובתוכם נמצאים סמלים פגאניים של העבר. גם מופעי הפולקלור שראינו עוסקים בנושאים הלקוחים מן העבר המפואר של תקופת האינקה. 

לתחילת הכתבה

סיור בכפרים

למחרת נסענו לכפרים לראות חקלאות שיושמה בטרסות. בדרך לכפרים עברנו על פני מבצרים נוספים, ואתרי קבורה ומקומות פולחן, והם מרשימים גם כן, אבל לא אלאה אתכם בפרטים, כי המבצרים אולי שונים אבל הרעיונות והסיפור זהה. וכמו כן, הנופים היו מרהיבים. הנסיעה בהרים הגבוהים בדרכים לא משובחות במיוחד, הייתה מרתקת. פה ושם נראו כפרים ובתים קטנים פזורים בין השדות החרושים. צבע האדמה החרושה היה חום אדמדם, השמים היו כחולים ולפעמים ערפל כיסה את האופק. האוויר היה קר ונקי. כך או כך מראות הנוף היו יפים מאד.

ובמרומי היופי הזה של נוף ההרים מצאו להן נשים כפריות מקום להקים סככה ולהציג את מרכולתן, בגדי צמר אלפאקות צבעוניים באריגה מקומית.הכול באוויר הצח. חקלאות הטרסות הייתה חוויה מעניינת ומלמדת. חקלאות הטרסות שהולכת ונחשפת, משוחזרת תחת השגחתם של ארכיאולוגים בכפרים הנידחים. זהו שריד מפואר מתקופת האינקה, המלמד, שהייתה להם חשיבה בונה, על פיתוח תנאים לגידולי קרקע כדי להרחיב את מקורות המזון, ולהשביחם. הם השקיעו עבודה רבה במדרונות ההרים כדי ליצור תנאי גידול אופטימאליים תוך ניצול מורדות ההר להשקיה טבעית של גידולי השדה, כשהמים, מי הגשמים, גולשים במורד הטרסות מציפים כל רובד וגולשים הלאה. הייתה להם, גם הסתכלות אסטטית על המכלול. כך זה נראה, כי כל המקומות המשוחזרים ושאינם משוחזרים עדיין, מעוצבים במעגלים מושלמים, ובמקומות בהם קו גובה הקרקע היה רחב יותר, הם יצרו טרסות מעגליות מורחבות, משהו שמזכיר אליפסה. חכם וגם יפה !

ההסבר שקיבלנו היה שטרסות אלה בהרים, נבנו על ידי האינקה, לצורך ניסויים חקלאיים. למסקנה זו הגיעו החוקרים משום שבכל טרסה הם מצאו שרידי זרעים מסוגים שונים. אגב, הקינואה הכול כך פופולארית אצלנו כיום הייתה שיבולת מצויה ושימושית אצלם כבר אז. סוף סוף ראיתי שיבולת קינואה ירוקה, וטרייה. את שיבולי הקינואה הירוקים, הם נותנים כמזון גם לבעלי החיים. את החקלאות הכפרית של האינקה ראינו באזור הכפר מוריי.

המדינה, כך סיפרו לנו, משקיעה כיום כסף רב לשחזור כל מה שניתן, בהקשר לאינקה. ועיירה אחרת – אויאנטאיטמבו - הותירה בנו רושם עז בשל צורת חיים פרימיטיבית למדי שחלק מתושביה בוחרים לחיות ולגור. ביקרנו ב"דירה" כזו, בהסכמתם של הדיירים, כשהבית נראה יותר כמו מערת מגורים, שלא לומר מאורה, מאשר דירה. כאן גרים אנשים בחדר מגורים הבנוי מאבן מקומית וניצב על הקרקע ממש. בתוך הבית יחד איתם הם מגדלים בעלי חיים מסוג ממשפחת האוגרים, הם קוראים להם "גיני פיגס", אצלם, חיה זו היא הארוחה היומית. הרצפה היא ריצפת אבנים גסות ואדמה. התנור לבישול הוא שקערורית בקרקע ומוטות ברזל מסורגים מעל וכו, או מבנה אבנים סוג של טבון. והמיטות- דרגשים מכוסים באריגים שהם אורגים בעצמם. לרגע עלה בדעתי שאולי הכול נעשה לצורכי התיירים, מין הדגמה או המחשה בלבד על צורת החיים של הדורות הקודמים, איך שחיו פעם ,כמו שאצלנו כשרוצים לתאר את תקופת "אנו באנו...” איך חיו ואיך גרו... " אבל המדריכה אמרה בפירוש - אני לוקחת אתכם עכשיו שלוש מאות שנה אחורה, תתרשמו, זה אמיתי.... ואני עדיין איני יודעת לקבוע מה האמת.

לתחילת הכתבה


מאצ'ו פיצ'ו

קצת מידע פרקטי: אפשר להגיע למאצ`ו פיצ`ו ברכבת או ברכב. הנסיעה ברכב משולבת בהמשך בקטע קצר של נסיעה ברכבת. הרכבת יוצאת מקוסקו עד העיירה אגוואס קליינטס. הנסיעה הזו נמשכת כארבע שעות. אפשרות השנייה כוללת נסיעה במכונית עד הכפר אוינטאיטמבו ובדרך לבקר בכפרים נוספים כמו שעשינו אנחנו, ומשם ברכבת לאגוואס קליינטאס (Aguas Calientes). משך הנסיעה הזו ברכבת נמשך כשעה. מאגאוואס קליינטאס אפשר לעלות ברגל במדרגות, או באוטובוס של החברה הלאומית המפעילה את הקו. רק הם רשאים לעלות להר ברכב. התיירים המבוגרים ברובם נעזרים בשרותי הרכבת ואילו התרמילאים צועדים בטרק של ארבעה ימים שמתחיל באוינטאמבו, ומגיעים לאתר מלמעלה. אגוואס קליינטאס היא עיירה קטנה צבעונית ונוחה, עם בתי מלון נוחים ואכסניות ובתי קפה ומסעדות רבות בקרבת תחנת הרכבת.

הכול למעשה נמצא כאן על יד תחנת הרכבת, כל העיירה התפתחה כאן מאד (הכול יחסי כמובן) בשנים האחרונות סביב המאצ`ו פיצ`ו והנהירה אליו, היות והעיירה נמצאת למרגלות ההר שעליו שוכנת מאצ`ו פיצ`ו האבודה, על כן היא נקודת היציאה היחידה אל ההר . אנחנו, אל אגאוואס קליינטאס הגענו ברכבת לפנות ערב, והשתכנו במלון על יד המסילה, איך לא ? עם בוקר מוקדם ברבע לשש כבר חיכה לנו המדריך המצוין מאריו. היציאה מוקדם היא המלצה של מביני דבר, כי בסביבות השעה עשר בבקר, כבר נוהרים אוטובוסים עמוסי מטיילים ותלמידים והמקום נהיה צפוף. מה שמאד מקשה על המעבר בשבילים הצרים בהם צועדים המטיילים, ואכן לקראת סוף הסיור נוכחנו לדעת שהם צדקו. הסיור היה מעניין ומרשים ביותר. על תרבות האינקה ועל האתר המיוחד הזה ששמו מאצ`ו פיצ`ו, עדיין רב הנסתר על הנגלה.

תרבות האינקה שהוכחדה לחלוטין, במכוון, לא השאירה אחריה עדות כתובה כלשהיא. נשארו סמלים מצוירים, שהם כנראה בעלי משמעות רעיונית, אבל אין טקסטים כתובים. למדנו מפי המדריכים, שביסוד הרעיון הפילוסופי של תרבות האינקה מופיע המספר 3 כמוטיב החוזר על עצמו. למשל שלושה בעלי חיים מיצגים שלוש דרגות או מהויות, של בן אנוש: הקונדור הפומה והנחש (ואני מקווה שאיני טועה ושזכרוני אינו מטעני). הם מתייחסים לשלוש דרגות בנפש האדם.

הקונדור, אותו עוף נהדר בעל מוטת כנפיים רחבה, הממריא עוף לגבהים מסמל את רוח האדם, את הנאצל שבו, את כוחות הנפש הבונים והיוצרים, את החשיבה. כלומר הכוח החיובי המפעיל את האדם. הפומה, שהיא חיה טורפת, יצרית מאד, חזקה וזריזה, היא מסמלת את החומריות של האדם את יצר הקיום שלו. כלומר, את החיים עצמם. הנחש, שהוא חיה חמקמקה, פתלתלה וארסית, הנחבאת מאור השמש ותוקפת מתוך מארב ובסתר, ובאופן בלתי צפוי, היא מסמלת את האפל והמסתורי בנפש האדם. את התת מודע, את הנסתר בנבכי נשמתו. כלומר, הגורם הסמוי בתודעה המשפיע על ההתנהגות ומהלך החיים. מכאן גם הסיבה שהמספר 3 מופיע בכל אתר. תמיד יהיו 3 מדרגות במקדשים. ואבן המזבח תהיה מסותתת בשלושה רבדים, תמיד יופיעו בציורים שלהם 3 קוים בצורת 3 מדרגות. וכדומה.

ונחזור למאצ`ו פיצ`ו, המקום הזה, היה מוסתר בתוך סבך הצמחייה שכיסה אותו עם חלוף השנים. רק הכפריים הקרובים למקום ידעו על קיומו, ורק בשנת 1911 התגלה במקרה. לפיכך קבל המקום את הכינוי העיר האבודה. מאצ`ו פיצ`ו הוכרז על ידי ועדת האו"ם לשימור אתרים כנכס לתרבות האנושית. משערים שמצבו השלם יחסית, מעיד שהכובשים הספרדים בכלל לא ידעו על קיומו, ולכן לא שלחו ידם בהרס המקום כפי שעשו במקומות אחרים. קיימת השערה שבמקום זה גרו רק הכוהנים . בזהירות רבה הסביר המדריך שכנראה היה מתקיים כאן טקס של קורבנות אדם, והקורבנות היו בעיקר ילדים). נמצאו שלדים של ילדים, למרות שאין אתר קבורה במקום (ומשערים שהיו אלה בניהם של אנשי הכהונה דווקא. משום שהם סימלו את הטהור המושלם ביותר שיכול אדם להקריב לאלוהיו). מזעזע. לחשוב שארבע מאות או חמש מאות שנה אחורה, היו מתנהלים כאן טקסי הקרבת קורבנות אדם ! זו לא תקופה פרה-היסטורית, זה ממש לא מזמן ....באמת מזעזע.

המדריך חש שאנו די מסויגים מהרעיון, בלשון המעטה, ולא פיתח אותו יותר מידי. האמת שנראה לנו שגם הוא היה מסויג מאד מרעיון נורא זה, על אף שבאופן כללי ניכרת הערצה גדולה לתרבות האינקה, מצד המדריכים. כיום נראה שמורשת האינקה תופסת מקום חשוב בעיצוב התודעה הלאומית של העם. הם מתרפקים על עברם וזהו הסיפור ההיסטורי, הנרטיב הלאומי שהם בוחרים לחנך עליו את הדור הצעיר. ראינו קבוצות גדולות של תלמידים בגילאים שונים שבאים ולומדים את ההיסטוריה במקום התרחשותה. וזה יפה מאד.

בסיכומו של דבר, המקום בכללותו והמבנים מספרים סיפור מרתק על חריצות הבניה, על נחישות האדם להקים לעצמו מקום לשם מטרה שהיא נעלה בעיניו. מדהים לראות רצף כזה של שטח בנוי בסגנון מיוחד, בתנאים גיאוגרפיים קשים, בפסגות הרים גבוהים ואפילו תלולים. שלוש שעות ערך הסיור, מריו התגלה כמדריך מעולה, בקיא בחומר וקולח בשפה האנגלית. הסבריו וסיפוריו היו מעניינים ביותר. וזהו, החלק של פרו נסתיים בהצלחה. החברה ששכרנו עמדה יפה במשימה. כל הסיפורים וההזהרות ששמענו, על אי כיבוד התחייבויות או פישולים אחרים, פשוט לא היו, לשמחתנו. V גדול לטובת פרו.

לתחילת הכתבה

שבת בסנטיאגו

הסיפור על שבת בסנטיאגו – מיועד בעיקר למטייל הדתי, אבל כל אחד יכול לקרוא. אולי יהיה לכם מעניין... שבת ראשונה עשינו בקהילה היהודית "אש התורה” בסנטיאגו. רק מילים טובות יש לי לומר עליהם. כאנשים דתיים, אמרנו עוד בשלב התכנון, שכאשר נהיה בשבת בעיר גדולה נחפש את הקהילה במקום, כדי שנוכל להצטרף לתפילת שבת בבית הכנסת. כמנהגנו לא סמכנו על המזל אלא עשינו שעורי בית, חיפשנו קהילות באינטרנט, ולמדנו שיש כמה בתי כנסת כמו למשל חב"ד ואש התורה, ועוד. לא אכנס לפרטים מיותרים, אבל לסיכום נמסר לנו שיש לקהילת אש התורה שני חדרים צמודים בתוך מתחם בית הכנסת לאירוח עבור מוצ`ילרים דתיים, חדר לבנים וחדר לבנות (לתשומת לב המוצ`ילר הדתי) ואם נרצה נוכל להתארח שם. כך פסק איש הקשר שלנו, אלא שהוא שכח לספר להם.... כמו כן, זוג מורים דתיים הנמצאים שם בשליחות הוראה בקהילה ישמחו לארח את ארבעתנו לארוחת ערב שבת, כולל דברי תורה חינם אין כסף. הכול נראה מבשר טובות.לא ידענו עד כמה.

כשהגענו לסנטיאגו, הישר משדה התעופה אל מתחם הקהילה, יצא לקראתנו יהודי נכבד, הסתכל בנו בתמיהה מבעד לגדר, על ארבעת המוזרים, שצצו לפתע על מפתן חצרו עם בוקר יום שישי. לא ממש מוצ`ילרים כפי שניתן היה לראות מיד לפי המראה והציוד. כשראה שהגברים חובשי כיפות הבין שאנחנו "מאנשי שלומנו" וניגש לשוחח עימנו. לא, הוא לא ידע דבר ממה שסוכם בינינו לבין איש הקשר שהיה אמור לדבר איתו ולארגן עבורנו את הלינה במקום. אבל זה לא הפריע לו לפתוח בפנינו את השער ולהציע לנו לבדוק את התנאים במקום כי הרי אנחנו אנשים מבוגרים לפי מראנו, לא מוצ`ילרוס, ואולי בכלל לא יתאים לנו...אבל אם זה לרוחנו, אמר, אין בעיה מצידו. נוכל להתארח אצלם בשבת.

החדרים הכילו כל אחד, שתי מיטות קומות ומיטה רגילה באמצע. כלומר חמישה חברה` יכולים להתארח בכל חדר. סך הכל חמישה בנים וחמש בנות. לכל חדר היו שירותים צמודים חדשים ונקיים. ובין שני החדרים היה מטבחון קטן. אמריקה !!! לקחנו את ההצעה בשתי ידיים, והם התחילו מצידם בהכנות קדחתניות לארגן את החדרים עבורנו לקראת שבת. אפילו מצעים נקיים פרשו לנו, מגבות לא היו להם, טוב שהבאנו מהבית. מה עוד יכולנו לבקש לנו ? והכול חינם אין כסף. הגברים שלנו הספיקו להצטרף לתפילת שחרית במניין, מה ששימח אותנו במיוחד. ולהפתעתנו המרובה הם הכינו לנו ארוחת בוקר טרייה, מיד לאחר התפילה, מתוך מחשבה שמא לא אכלנו הבוקר דבר... נותרנו בפה פעור שמיד התמלא בארוחה טובה. בהמשך עוד הוסיף ואמר שבשבת לאחר התפילה יש ארוחה חגיגית - קידוש - לקהילה לכבוד הולדת נכד חדש לאחד מחברי הקהילה, וכי אנחנו מוזמנים להצטרף לסעודה, על דעת בעל השמחה. וכך יצא שגם ארוחותינו היו מסודרות. באמת הייתה לנו שבת מדהימה. מכל הבחינות. משהו לזכור ולהוקיר. לא יאומן, היינו כחולמים מקבלת הפנים הלבבית והחמה.

כשהבענו לפניו את פליאתנו על היחס הנפלא לו זכינו ועוד שכך נפלנו עליהם בהפתעה, ענה לנו במשל. וזה דברו: יש לך אח ? שאל במפתיע את אברהם, שותפנו לטיול. כן ,ענה אברהם. ואם אחיך פתאום יבוא ויגיד לך שהוא צריך מקום לישון בשבת. לא תכניס אותו הביתה ? כן ודאי, ענה החבר. נו, אז זה אותו דבר, לא ? ענה לנו היהודי היקר. אותו יהודי יקר נקרא מר שם טוב. ואיני צוחקת,יש בידי כרטיס הביקור שלו, וכשמו כן הוא. הרב של הקהילה הוא רב צעיר, אמריקאי ממוצא תימני. חביב ביותר, ושמו שושן גורי. אמרתי לו שאני הולכת לספר לכל מי שרק ירצה לשמוע על האנשים הטובים והחמים שפגשנו בסנטיאגו, והוא בלשונו המיוחדת ובחיוך גדול ענה לי : בבקשה הפיצי את החדשות  (Please, Spread The News). אז הנה אני עושה זאת. חובה נעימה ביותר. בכלל אני יכולה לציין שהמפגש עם היהודים בכל הקהילות נתן לנו הרבה שמחה בלב. הם לא אכזבו בשום מקום. ועל כך עוד יסופר בהמשך.

לתחילת הכתבה

לחלק ב' של הכתבה לחץ כאן
לחלק ג' של הכתבה לחץ כאן

יעדי הכתבה

סגור
×