דרום אמריקה - טיול שני ליבשת

נסיעה לדרום אמריקה משאירה חותמת טובה לחיים בתוספת געגועים. לפעמים אחרי געגוע קצר נאמר לו: "לא כעת, עכשיו אנחנו עסוקים", אך לעיתים פשוט אי אפשר להתעלם. מה שנותר זה לקחת תרמיל, לחזור למקומות בהם היינו ולהחיות את הטיול מחדש.
רועי רשיש
|
מפה
תמונה ראשית עבור: דרום אמריקה - טיול שני ליבשת

בחזרה לריו דה ז'נרו

הכל התחיל בסוף השנה השלישית באוניברסיטה. שוחחתי עם חברה על טיולים (כי בלימודי קולנוע לא ממש לומדים) והיא סיפרה לי שגם היא היתה בדרום אמריקה, פעמיים! נדהמתי לגלות את העובדה הזו: דרום אמריקה? פעמיים?! כלומר אפשר לחזור למקום הזה? למה אני לא עשיתי את זה? כל אותו היום עבר לי בפלאשבקים של הטיול ההוא, זה שעשיתי אחרי הצבא, טיול של ארבעה חודשים וחצי, סטייקים, ריבת חלב, מסיבות, אלכוהול וטרקים (בסדר הזה). מיותר לציין שלא הקשבתי במיוחד לשיעורים של אותו היום ורק המתנתי לחיבור האינטרנט הקרוב.

דרום אמריקה, יו וונגו. נחתתי בברזיל, בריו דה ז'נרו, אותה העיר בה לראשונה הכרתי את היבשת אז וניסיתי לגלות האם משהו השתנה. כבר בנחיתה הרחתי איזה ריח מוכר - דרום אמריקה. עליתי על אוטובוס של חברת ריאל (Real) שעושה דרכו לקופקבאנה בשבע ריאל, זאת לעומת מונית שעושה את אותו מסלול בשבעים ריאל. הנחתי את התיק בהוסטל ויצאתי לכיוון חוף קופקבאנה, כאילו 16 שעות הטיסה היו נסיעת חצי שעה בקו 25 של "דן" לים. הגעתי לחוף והסתובבתי לראות אם ישו עדיין עומד על הגבעה. הוא עמד שם וקיבל אותי עם ידיים פתוחות. הפעם הזאת החלטתי לטייל בריו בצורה שונה קצת, הרי את האטרקציות התיירותיות כבר ראיתי והכרתי (כמו גם את המחירים המופקעים) והפעם רציתי פשוט להסתובב ברחוב, בלי מפה.

ספר לונלי פלאנט לא קניתי, אלא הבאתי את הישן, המפורר, שלא עזר לי גם לפני ארבע שנים. דווקא כאן לא היתה בעיה, דרום אמריקה הפכה לעסק מסודר היטב, אתרי האינטרנט מבהירים איפה לישון ומה לראות, לאן לנסוע ולאן לא, איפה יש "הוסטל של ישראלים" בכל מקום וגם מתי השעה של כניסת השבת וצאת הכוכבים. בכל הוסטל כמעט שביקרתי בו, בטיול זה, מצאתי את הלונלי פלאנט החדש, שמרגיש, בניגוד לכמה חוקי פיסיקה, אפילו כבד יותר. כל בוקר פתחתי בארוחה בהוסטל, המורכבת ממספר פירות טרופיים, בדיקת מיילים ובדיקת האיזור היומי. את הנסיעות בעיר עשיתי בעזרת הרכבת התחתית המעולה והנוחה. את היום הראשון הקדשתי לקופקבאנה. רציתי לראות אם ההוסטל מהפעם הקודמת עוד קיים והוא אכן קיים ונראה אפילו מוזנח יותר.

טיילתי בשכונה, מחייך חיוך נוסטלגי לדברים הכי פשוטים, כמו מוכרי הפופקורן, מדרכת הפסיפס של הטיילת ומוכרי הקוקוסים (ראה ערך קוקו לוקו) כאילו היו חברי מהפלמ"ח. בלילה נשפכתי על המיטה ולא יצאתי לבלות עם האירופאים שבהוסטל, שחזרו שיכורים כלוט, מכריזים על אהבתם לדרום אמריקה בקולי קולות בחמש בבוקר.

יצאתי לתור את האיזור המרכזי של העיר, פשוט ירדתי בתחנת המטרו קריוקה (Carioca), כך מכונים תושבי העיר השמחים תמיד והתחלתי ללכת, עובר על פני חנויות רבות, אך עוד מוקדם להתחיל לקנות מזכרות. לעומת זאת, לא מוקדם לקנות לעצמי אסאי (Asai), משקה מרענן דמוי ברד, העשוי מצמח טרופי ונקרא על שמו. ביקרתי בשכונת בוטאפוגו (זהו גם שם התחנה) ושכונת אורקה (Urca), המזכירה את המרינה בהרצליה פיתוח - בתים קטנים ויקרים אל מול מרינה, אבל הרקע ההררי המוכר והמפורסם של ריו משדרג אותה פי אלף (בלי להעליב).

עשרות תיירים יצאו מאוטובוס הסיטי תור לכיוון הרכבל העולה על הר לחם הסוכר (Pao De Acucar). אני החלטתי שלא לעלות, אבל תמונות לא עולות כסף. התיירים הרבים לא ראו את השביל הנמצא ליד החוף המקסים, העולה על אחת הגבעות שליד הר הסוכר, שם נמצא פארק שקט ורגוע וגם חינמי, שזה כבר משדרג את הכל. בקצהו של הפארק ישנה תצפית אל האוקיינוס הפתוח.

לתחילת הכתבה

נסיעה לאי המדהים אילייה גראנג'י

באותו הערב האזנתי לשיחה של שני אורחים במלון על מקום ששמעתי אודותיו בעבר, אילייה גראנג'י. אחד האנשים סיפר כי זהו המקום הכי מדהים שהוא היה בו בחייו (לא פחות). למחרת, עליתי על האוטובוס הנוסע לכיוון. בהוסטל אמנם הציעו שירותי הובלה למקום במחיר של שישים ריאל (שלושים דולר), אך אני חייכתי חיוך ישראלי ואמרתי "לא תודה". נסיעה לתחנת האוטובוס של ריו עלתה שני ריאל וחצי וארכה כשעה. משם לקחתי אוטובוס לעיירה אנגרה דוס רייס (Angra Dos Reis), נסיעה של ארבע שעות, מונית לנמל, שייט בסירה של שעה והגעתי, רעב אך גאה לאחר שחסכתי עשרים ריאל.

נכנסתי להוסטל צ'ה לגארטו, צ'ק אין וקניתי לי ארוחת ערב במחיר מופקע, בעשרים וחמש ריאל. הקסם של המקום נובע מהעובדה שמדובר בעיירה קטנה אל מול החוף, ללא מכוניות ואחרי שבוע בריו דה ז'נרו זה בדיוק מה שחיפשתי. השקט של האי יכול להתאים לזוגות ואכן בערב האי כולו נרדם בתנוחת כפיות עם השקיעה, כולו חוץ מהוסטל צ'ה לגרטו, שם מארגנים בכל ערב מסיבה/ברביקיו/אכול כפי יכולתך/ערב רגאיי וקרפים צרפתיים.

הקייפיריניות המרעננות גם משאירות בכל לילה אורח בר מזל (בעיקר אירופאים צמאים) שרוע על המרפסת. אחרי ארוחת הבוקר והנג אובר לבשתי את מכנסי החאקי ויצאתי לתור את האי. החלטתי לחסוך את המחירים שמציע ההוסטל עבור שיט של עשרים דקות לחוף הכי יפה באי (וככל הנראה הכי יפה בעולם כולו), לופס מנדס.

כעבור שעתיים של מסע בבוץ ועלייה שלא תבייש את הטרקים שבפרו, בחום המעיק של הג'ונגל שעל האי, החלטתי להסתובב ולחזור חזרה להוסטל בו בישרו לי על כך שהייתי רק חמש דקות מהחוף וכן, הוא באמת הכי יפה בעולם כולו. לאחר כמה ימים של שיקום וקפיריניות החלטתי לנסות את צידו השני של האי, נדהם לגלות שם מסלול יפה ומשולט בטבע ובו בריכות טבעיות, מערה ומפל לצד חופים בתוליים ובהם גם כמה בנות לא כל כך בתוליות המשתזפות טופלס.

עליתי על המעבורת והמשכתי לעיירה פאראצ'י (Paraty) הנמצאת בהמשך אותו המסלול, כשעתיים נסיעה מאנגרה דוס רייס. פראצ'י היא אחת מאותן עיירות בהקשר להן תמצאו בספר את התיאור "ציוריות", בתים קטנים משוחזרים, צבועים בשלל צבעי הקשת, מדרכות אבן מדהימות ושלל בתי קפה אופנתיים. באיזור העיירה, מדווח הספר, 300 חופים בדיוק. אני ביקרתי באחד מהם.

בבוקר שלמחרת יצאתי עם שתי חברות שפגשתי ל"פארק המים" של העיירה. אותו לונה גל מורכב ממפל טבעי הנמצא כחצי שעה מהעיירה. המים ליטשו את האבן והפכו אותה לחלקלקה וכך אפשר להתגלש לבריכה טבעית הנמצאת בסופו. וכך במשך כמה שעות עליתי והתגלשתי שוב ושוב, מלטש את האבן עוד קצת, רץ למעלה המפל, קופץ שוב פנימה (הרבה זמן לא הייתי בלונה גל) ורץ שוב במעלה השביל, עד ששתי החברות אמרו לי שהן הולכות, כי כבר ערב והן רעבות והן משאירות אותי שם.

אותו ערב נערך בהוסטל בו שהיתי ועליו אני רוצה להמליץ, הוסטל היסטוריק סנטר (Historic Centre), בעל המחירים הנוחים (20 ריאל לחדר משותף וארוחת בוקר ענקית), ערב אכול כפי יכולתך עם שידרוג גאוני - הקייפיריניות גם כפי יכולתך. אחרי כמה קייפיריניות מצאתי את עצמי שרוע על ספה, נשען על בחורה צרפתיה מצוננת שאני לא מכיר, מנהל שיחה נוקבת על דת עם בעל ההוסטל המבוגר. התעוררתי בדרכי לעיר סאו פאולו, משם לקחתי טיסה לבוגוטה, קולומביה, אך על כך בפרק הבא.

לחלקו השני של הטיול, הקליקו כאן.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×