דרום אפריקה

תמונה ראשית עבור: דרום אפריקה - תמונת קאבר
קייפטאון מהר השולחן

Sawubona לכולם,

b0dd88b7c8f1b92f89c0febe88dafc55.jpg?l=6

Sawubona זו בירכת שלום בשפת הזולו – אחת מ-11 השפות הרשמיות של דרום-אפריקה. זולו היא אחת מ-4 השפות, שבנוסף לצלילים "אנושיים" רגילים כוללות גם מספר צלילי "קליקים" של הלשון. כך, למשל, בשמה של חיפושית זבל בזולו אין שום עיצור או תנועה מהמוכרים לנו, אלא הוא צירוף של 4 קליקים שונים. תמהתי איך מסתדרים עם 11 שפות רשמיות. האם כל הפרסומים הרשמיים, לרבות השילוטים, הם ב-11 שפות? עד מהרה גיליתי, שהפתרונות הם פרגמטיים. זולת דיוני הפרלמנט, המתורגמים סימולטאנית ל-10 השפות, למרות ש-90% מהדיונים מתנהלים באנגלית והחוקים מתפרסמים באנגלית בלבד, אין בשום מקום שימוש ב-11 השפות יחד. השילוט הוא באנגלית בלבד, או באנגלית ואפריקאנס (שפתם של צאצאי המהגרים מהולנד ושל חלק מהשחורים) או בשתיהן, בצירוף השפה הילידית (מבין ה-9) הנפוצה באותו מקום. להפתעתי גיליתי, שלמרות היות האנגלית שפת ביתם של 8% מהתושבים, לפחות ביישובים העירוניים נדיר מאד לפגוש אדם שאינו יודע אנגלית.
במדינה הענקית הזאת (שטחה כשטח צרפת וספרד יחד) חיים כ-40,000,000 תושבים, מהם רק כ-10% לבנים. כדי להבין איך הם חיים ומדוע, צריך להקדים ולהבין את תולדותיה החריגות של המדינה.
להבדיל מכל המושבות הקולוניאליות לשעבר, בהן שלטו המעצמות האירופיות שלא מתוך כוונה לספחן (למעט, כמובן, יחסי צרפת-אלג'יריה), כשהתנחלות אזרחיהן בהן הייתה מזערית, בדרום-אפריקה התפתח עם לבן חדש – האפריקאנרים, המוכרים גם כבורים (boer בהולנדית – איכר), צאצאי מהגרים מהולנד, במאות ה-18-17, שניתק את הזיקה למולדתו, הן בפתחו לשון חדשה והן בהקימו כנסייה משלו (נטולת צלבים ופסלים) ושראה בדרום אפריקה את ארצו היחידה. המרכיב האנגלי שבמיעוט הלבן, ששלט עד 1994, לא הרחיק לכת עד כדי כך, אך גם הדרום-אפריקאים ממוצא אנגלי לא ראו את עצמם כחלק מהממלכה המאוחדת, אלא כדרום-אפריקאים. הא ראיה, שבשונה מיתר ארצות אפריקה "השחורה", כבר ב-1910 קמה בדרום-אפריקה מדינה דו-לאומית ריבונית, כשהלאום "השלישי" – הרוב השחור – נעדר כמעט כל זכויות. קיפוח הרוב הגיע לשיאו החל בשנת 1948 עם הנהגת משטר האפרטהייד (שסמלית עד מאד צורת ביטויו הנכונה: apart-hate). נלסון מנדלה הגדיר את חוקי האפרטהייד כפשע החמור ביותר נגד האנושות, זולת השואה. הוא שכח אמנם את שואת הארמנים, אך קשה שלא להסכים עמו. משטר האפרטהייד היה זהה כמעט לחוקים נגד היהודים בגרמניה הנאצית, שטרם "הפתרון הסופי", אם לא חמור מהם: הפרדה מוחלטת באזורי מגורים, בחינוך, באמצעי התחבורה ואף ספסלים נפרדים בגנים ציבוריים; הגבלת חמורות על חופש התנועה של השחורים ועל חופש ההתאגדות; מניעת הזכות לבחור ולהיבחר ואיסור חמור על יחסי מין בין בני הגזעים השונים.
לאחר שמדיניות זו בוצעה ביד קשה במיוחד, לרבות מעשי טבח בשחורים, אך טבעי היה, שהשחורים ישנאו את הלבנים ושעם עלייתם לשלטון, ב-1994, ינקמו בהם באכזריות. הישגם הגדול של מנדלה ושל הארכיבישוף טוטו היה הטמעת רעיון הפיוס (reconciliation) בלבבות בני עמם עד כדי היותו למעין מנטרה.
בקייפטאון ביקרנו ברובן איילנד – אי שעליו הכלא לאסירים פוליטיים בתקופת האפרטהייד, בו נכלאו מרבית מנהיגי תנועת השחרור, לרבות נלסון מנדלה. כל מדריכי התיירים במקום הם אסיריו לשעבר. אחד מהם מקבל את פנינו בברכת שלום ובהצגת עצמו כטרוריסט לשעבר ומוסיף שאל לנו לחשוש מפניו, לא רק משום שהחליף מקצוע, אלא בראש ובראשונה משום מחויבותו, כמחויבות כל השחורים, לרעיון של הפיוס. לדבריו, הוא אינו שונא איש ואף לא את סוהריו לשעבר, שבפגשו בהם הוא מנהל עמם שיחת רעים. ניסיוננו הצנוע מלמד, שאין המדובר בהצהרות בעלמא. בכל מגעינו עם השחורים, שחלקם היו בנסיבות ששום צפייה סבירה לתשר לא יכלה להתעורר בהן, זכינו ליחס שחרג מתחומי הנימוס אל תחום החביבות ומאור הפנים. לדוגמה: בהמתיננו לטיסה ארצה ניגשנו לאחד המזנונים שבשדה, שכל עובדיו שחורי עור, וביקשנו להזמין קפה, מבלי שיוותרו בידינו ראנדים. לאחר שהסבירו לנו באדיבות, שאינם מקבלים דולרים ובשל נומכו של שווי ההזמנה גם לא כרטיסי אשראי, ויתרנו ויישבנו לקרוא עיתון. להפתעתנו הרבה, תוך רגע קט הגיעה אחת המלצריות כשבידיה שתי כוסות קפה "על חשבון הבית".
בתופעה אנושית מעניינת נתקלנו מספר פעמים ברחובותיה של קייפטאון, כאשר עוברי אורח שחורים, תמיד בני 50+, עצרו לברכנו לשלום. הם אינם נוהגים כך כלפי זרים מבני גזעם ונראה שזהו ביטוי לסיפוק, שהם חשים מעצם הזכות לפנות לאדם לבן, כשווים אל שווה, תחת החובה לרדת מהמדרכה ולפנות את הדרך ללבנים, כפי שהיו חייבים לפני פחות מ-20 שנה.

הצלחת "מיזוג העדות" הדרום אפריקאי ניכרת במיוחד בקרב בני ה-25 ומטה. בחוף הים משחקים ילדים בתערובת צבעים מושלמת, כמינהגם בגני-הילדים ובבתי-הספר; ובמסעדות ובבתי הקפה חוגגות קבוצות רב גזעיות (שחורים, לבנים, מעורבים והודים) ליד שולחן אחד.
דרום אפריקה רחוקה מלהיות מדינה בטוחה, אך הלבנים הנרצחים בה (מיעוט מובהק מכלל מקרי הרצח) אינם נופלים קורבן בשל צבע עורם, אלא בגלל מצבם הכלכלי העדיף. סיכוייו של שחור אמיד (ויש לא מעט כאלה – אחד ה-B&B שלנו היה על טוהרת הגזע השחור) ליפול קורבן למעשה שוד, שעלול להסתיים ברצח, אינם פחותים כלל מסיכויי תייר או תושב לבן.

הפשיעה האלימה עודנה מבעיותיה המרכזיות של דרום-אפריקה. ב-5 השנים האחרונות פחת מספר מקרי הרצח בכ-70%, אך המדינה עדיין מחזיקה בשיא העולמי, כשהשנייה בטבלה זו, ברזיל, "מפגרת" אחריה ב-50%.

מצב זה מחייב מספר כללי זהירות, שלא בכולם נקטנו ובכל זאת שרדנו וחזרנו בריאים וכמעט שלמים (ע"ע: צלעות שבורות מהחלקה בחדר האמבטיה).

ראשית, אין נכנסים ל-townships (ב"דרום-אפריקאית": רובעים, שבחלקם פחונים ובדונים, שלעומתם מחנה הפליטים שאטי נראה כתנאי מגורים אנושיים). אם הפרנו כלל זה ונכנסנו לתוך Cato Manor, אחד הרובעים הידועים לשמצה של העיר דרבן, שאינה ידועה גם במרכזה כמקום בטוח, היה זה בזכותו של ה-GPS (להלן: ג'יפסי), שהחליט כנראה לספק לנו חוויה ייחודית מצמררת והובילנו, בדרך למקדש הינדי מפורסם, דרך סמטאות הרובע.

84bb559808a7685e6f11fc0a6411e083.png?l=6299b14db315dc29e16d2d06a801b7b86.png?l=6ca85e713d8cb9d9d57fe27e1a859204e.png?l=6

זה המקדש ההינדי. אין תמונות של הרובע, כי לא הייתי אמיץ מספיק לעצור ולצלם.
ואם בהינדים מדובר, לא אוכל שלא להנציח את המדריך ההודי החביב בסיור הממונע ברובן איילנד הנ"ל (גם הוא אסיר פוליטי בדימוס, כמובן). כששאל לארץ מוצאנו, מתוך ידיעת תרומתה המבישה של מדינת ישראל למשטר האפרטהייד, נטיתי להשיב, שאנחנו מאיי בוזורגונה הדרומיים. כשאמרתי, למרות הכל, את האמת, הוא לא התייחס כלל לישראל, אלא הפליג באוזניהם של כל נוסעי האוטובוס בשבח תרומתם של יהודי דרום אפריקה במאבק נגד הדיכוי, כשחלקם הפכו לדיירי הכלא הידוע לשמצה. ועוד אגב הודים, הרי למעלה ממיליון מתושבי דרום אפריקה הם צאצאי ההודים, שהובאו על-ידי הבריטים לעבוד במטעי קנה הסוכר. למרות הדורות שחלפו, שום דבר מהודיותם לא נגרע.

שנית, במרכזי הערים, למעט רחובות מסוימים שכדאי להדיר את הרגליים מהם, מותר לטייל גם ברגל בשעות האור. בעת השקיעה מוטב להיות בבית (שאם אינו נשמר בידי שומר חמוש, לפחות מגודר בגדר חשמלית וגם איזשהו כלב טורף אינו מיותר) או בתוך מכונית. אין צורך לנעול את דלתות הרכב, כי מכונית דרום-אפריקאית ננעלת אוטומטית עם טריקת דלתותיה. כפי שהסביר לנו אחד המקומיים הלבנים (גם הם חביבים להפליא, בדרך כלל), לשאלתנו התמימה (מאז ומתמיד גרסתי, שתמימות וטיפשות הן מילים כמעט נרדפות), המושג distance walking אינו קיים שעה שהשמש אינה מאירה.

בערים הגדולות יש מקומות מוגדרים, מאובטחים היטב, לבילויי ערב (גם אלה נסגרים ברובם בין 2100 ל-2200). ביישובים הקטנים יותר, הכל "מת" כבר בשעות בין הערביים. בהגיענו ל-Hluhlue (אל תנסו לבטא, אלא אם כן אתם שולטים בזולו או בוולשית), הזכורה לרע על-ידי צלעותיי, בשעה 1810, נאלצנו לרדת לזנות קולינארית ולאכול המבורגר אצל וימפי, שהיה המקום היחיד הפתוח. אנחנו היינו הלבנים היחידים לא רק בו, אלא גם בכל השטח שבין מלוננו לבין מרכז העיירה.

אגב מלונות, דרום אפריקה, בכל חלקיה שבהם סיירנו מצטיינת ברמה גבוהה של B&B (אחד מהם עם ג'קוזי ובקבוק שרי חינם) ומקומות אכסון דומים, העומדת ביחס הפוך לרמת מחיריהם הצנועה.

c147cf65e6be13ce13a3ecd6a035be4f.jpg?l=69f8c78270afbec9312a0e10c17592fb2.png?l=6
גינותיהם של רבים ממקומות הלינה נראות ממש כמו גן בוטני קטן וגם ארוחת הבוקר טעימה הרבה יותר כאשר 6f1babff8a330287d7a19cb74588f0af.jpg?l=6 מצטרף אליך.

50% מתושבי המדינה חיים מתחת לקו העוני, למעלה מ-20% מהתושבים (כן, כל אדם חמישי) הם נשאי HIV או חולי איידס (רק סוואזילנד, בה בקרנו גם כן, עולה על "הישגה" זה של דרום אפריקה) ותוחלת החיים הממוצעת עולה בקושי על 40 שנה; ואף-על-פי כן עתידה של דרום אפריקה נראה מעודד.
במאמר מוסגר אציין, כי תפוצת האיידס המזעזעת נובעת משלוש סיבות: מתפישתם התרבותית של חלק ניכר מהשחורים, כי סירוב ליחסי מין גובל בחוסר נימוס; מהתנגדותם למין מוגן ומהשקפתו ההזויה של הנשיא הקודם מבקי, שעוגנה במחקר שערך מדען אמריקאי תמהוני, כי אין צורך להלחם בווירוס ה-HIV, כיוון שלא הוא הגורם למחלת האיידס.
וחזרה לתקווה: בעוד רוב ארצות אפריקה התדרדרו קשות מאז קבלת העצמאות, תהליך של שיפור והתקדמות, במהלך 14 שנות השלטון השחור בדרום אפריקה, גלוי לעין: אלפי כפרים חוברו לחשמל, הוקמו רבבות בתי ספר; ובצדן של רוב ערי הפחונים מוקמות שכונות של בתי אבן חד-קומתיים, במעין תהליך של שיקום שכונות. כאשר אתה עובר בכביש שבין שני ownshipst ולידך עוצר אוטובוס, ממנו יורדות עשרות בנות בתלבושת אחידה של בית-ספר תיכון, או כשבנוסעך בין כפרים נידחים בארץ הזולו, הומים שולי הכביש ממאות תלמידים, בכל הגילים, הצועדים לעבר בתי ספריהם או מהם, ברור לך שחלק ניכר מהם לא יוסיף לגור בתנאים התת-אנושיים בהם נולד, ואף לא בבקתות, דוגמת

e18351a6811944161ee06a04e154a396.png?l=625fd9bf8aadf58f45d1e47ad2f622352.png?l=6d655a7910e9bd9b2d8c6879b6ca3bf36.png?l=6

אף שרוב דייריהם של אלה מתגוררים בהם מתוך בחירה תרבותית חופשית.

לאחר ההקדמה הלינגואו-היסטו-קרימינו-סוציו-דמוגרפית הארוכה, אולי כדאי שאתחיל לספר היכן היינו ומה ראינו. לא להיבהל! פררררר... המהמהמ (למי שתהיה סבלנות להמשיך ולקרוא, יבין מה זה). אין כוונתי לפרט את כל מה שעשינו וראינו.

9 שעות טיסה ואנחנו בנת"י (נמל התעופה יוהנסבורג), בהמתנה לטיסה לקייפטאון. כשורדי המזון של אל-על (זה של SAA לא פחות גרוע), אנחנו יוצאים לשחר לטרף. בין KFC לבין ראג' ההודית אנחנו מגלים את Anat. אם היה לנו ספק שמא זו מקריות ושמא Anat הוא גם שם הודי נפוץ, כפי שניתן להסיק מחזות המוכרים, הרי הפלפל, החומוס והסלטים הוכיחו שבענת משלנו הכתוב מדבר. לא גילינו פטריוטיות ואנחנו מקווים שענת תסלח לנו על שפנינו לעבר Ocean Basket לארוחת סושי מעולה. לא מצאנו הסבר לכך, שכמעט בכל מסעדה דרום-אפריקאית ניתן להזמין סושי ו/או סלט יווני, למרות שאין במדינה זו קהילה יפנית או יוונית משמעותית.
בכך גילינו את הטובה שברשתות הדגים והסי-פוד בדרום-אפריקה, כאשר המחיר המגוחך (15 דולר לארוחת פירות ים פרועה) תורם אף הוא להנאה. בסוואזילנד אכלנו ב"המסעדה" של הממלכה ולכן שילמנו 25$ שלמים.

בקייפטאון חיכה לנו יוסי, או בשמו הרשמי חוסה חארס, שאירח אותנו נפלא במשך 5 ימים. יוסי הוא בנה של רקל, בת אחי אביה של תלמה, אשר שרד את השואה, כיוון שהקדים והיגר לארגנטינה. רק בביקורנו בארגנטינה הכירה תלמה את האגף ההוא של משפחתה, לאחר גילויו באינטרנט, אך לא את יוסי, אשר לפני 17 שנה ירד לדרום אפריקה וחי בקייפטאון, בעושר ובאושר, עם בן זוגו לחיים.

נקדים ונאמר, כי בקייפטאון יש אמנם בתים יפים רבים

16fd96294ee894cb49b7cf7700d00e3d.jpg?l=6b1f880f4569297c2af61ac9ce21f524f.jpg?l=6cb233573cb276ca69ae342e130460926.jpg?l=6

אך העיר, להבדיל מאתרי הטבע שבה ובסביבותיה, לא ממש חובה, למעט ה-Waterfront, השוקק חיים לא רק ביום אלא אף בשעות הערב; והמוזיאון היהודי.

כבר ביומנו הראשון בקייפטאון גילינו את אחד מחסרונותיה של דרום אפריקה: השמש האכזרית, אשר גם בהציצה מבין העננים, ביום קריר, גורמת לבן-האדם, שלא הקדים ומרח את עצמו כדבעי, להראות תוך שעה קלה כמו crayfish – שמו המקומי של הלובסטר.

אגב שמות, אני מוכן לסלוח להם על כך שלרמזור הם קוראים "רובוט" (לא סלנג – רשמי לחלוטין) ולתחנת דלק "
garage", אך למה לכנות את הכדורגל soccer?
לאמריקאים אין ברירה, כי להם יש את ה-football שלהם (שם תמוה להפליא, כאשר השימוש ברגל בפוטבול האמריקאי הוא מזערי) ולכן המציאו לכדורגל האמיתי את השם soccer, אבל למה צריך לשנות את שמו של הכדורגל, כאשר בגבור יצרי האלימות על צעירי דרום-אפריקה הם משחקים rugby ולא "football"?

אך מה לנו שנלין על השמש המרשעת והרמאית, כאשר כבר היום הראשון מספק לנו

797db4dc3eedb214acb3526c386007fa.jpg?l=6 בטבע

ובים (יש להם אלפי קילומטרים של חופי חול זך, אבל בלתי רחיצים, למרבה אכזבתה של תלמה, כי הטמפרטורה היא של °17) שוחים מול עינינו המשתאות כתריסר be355574f475bee7d030400f26ef9b7c.jpg?l=6 . .

לפי מיטב חוקי מרפי, כאשר התרחקנו מהאוקיינוסים (יש שם שניים), עלתה מידת החום בצורה דרסטית למדי. בשמורת Hluhlue-iMfolozi (כן, יש דבר כזה – אות גדולה כאות השנייה במלה) נסענו עם חלונות פתוחים ב-35°. ב-37 נשברנו. החום לא. הוא המשיך להעפיל עד 41.5. רוב החיות התגלו כאינטליגנטיות מדי מכדי לשוטט בחום הזה ונאלצנו להמתין להן עד שעת בין הערביים. רק לפילים יש עור של פיל והם מטיילים בכל תנאי מזג אוויר.

יוסי לקח אותנו להקפת "ראש האריה".

9fd91d7d52ba1ed9ae38a510abe99e95.jpg?l=6

נאלצתי לצאת לדרך ב"מערומי", כי יוסי הזהיר שלא לקחת מצלמה, מאימת השודדים המקומיים. בעליל צדק: פגשנו בדרך אנגלוסכסי עם 2 כלבים, שהקטן שבהם נראה כשודד מצלמות מוסווה. חוץ מהם לא הייתה נפש חיה. גם אנחנו לא היינו נפשות חיות ממש בתום מסע הכומתה. התנחמנו בשלל הפרחים העצום והמגוון. הכל צבעוני בארץ הזאת.

f81fbf7d7078919d1514296e7d79b266.jpg?l=6

acfffcc1458d4b9de3a042dfc228f1c4.jpg?l=6

אפילו למה שנראה בחנייתו כעורב מצוי יש נוצות אדומות מלמטה. אכן ארץ פורעת חוק: פלרגוניום אינו צומח כאן בעציצים, כמו בארצות תרבותיות, אלא מתפרע בטבע, ללא מגע יד אדם.
זולת אולי קוסטה ריקה, אין כנראה מדינה בעולם, היכולה להתחרות עם דרום אפריקה בעושר הצמחייה ויופייה
0a9f2a0a73ca535eb22d76fde644670c.jpg?l=6 c650d47c8b1cf18998b004c38e1f145e.jpg?l=68664868e3e384390020fc9d971531f46.jpg?l=6e6fdb94bdcafabe579b913cd75338d86.jpg?l=6b1e9e299c4fc08bfd283afe5f7329130.jpg?l=6581b1c16edbdefb01072877625ec46f4.jpg?l=6ab0df9f1d2b490f3aedb1a1fe088208f.jpg?l=6

b46658421a55ec2eac1b51985a88aca0.jpg?l=6

התמונה האחרונה צולמה אמנם בזימבבווה, אבל לא נדקדק עד כדי כך. רק מי שמבחין בין שפת ה-Tsonga ללשון הNdbele-, יכול להבדיל בין דרום-אפריקה לזימבבווה, לפחות עד התשלום הראשון.
המחירים בזימבבווה גבוהים ב-500%-300% מאלה שבדרום אפריקה. המטבע העובר לסוחר הוא הראנד הדרום אפריקאי או הדולר האמריקאי. לאחר שמחיר הלחם הגיע ל-10 מיליארד דולר זימבבווי, הופסק השימוש באחרון וזימבבווה הפכה למדינה היחידה בעולם שאין לה מטבע משלה.

עם עולם החי הסיפור היה מסובך קצת יותר. ראשיתו באכזבות. ב-Cape Point – הנקודה הדרומית ביותר של ה-Cape (לא של דרום אפריקה כולה) - הבטיחו לנו בבונים טרדנים, שהוזהרנו שלא להאכילם. לא יכולנו לציית להוראה, כיוון שלא היה את מי לא להאכיל. אפילו לא בבון מדיציני (אחד לרפואה). שמעו כנראה שמגיעה קבוצה ישראלית גדולה ממש (לא אנחנו) והבינו שאין להם סיכוי להתחרות בה בבבונאות. האמת האכזרית היא כנראה בשמועה, לפיה הושמדו הבבונים לאחר שהפכו לתוקפניים ממש כלפי התיירים.

ב-Table Mountain, המתנשא מעל קייפטאון (וממנו נשקפים נופים כמו

זה) 3a2b4279a12adc0631b72a8cd41a3d69.png?l=6 , היינו אמורים לפגוש המון Dassies7051f20b6cd6107181d4ce25240bb2f1.png?l=6

(הצילום לא שלי) - קרובות משפחתו של השפן הסורי, אשר בעין גדי, וממילא בנות דודה רחוקות לא של העכבר, אלא דווקא של הפיל. ראינו את אחוריה של דאסי אחת ויחידה, כשהיא נמלטת. מעולם החי רואים בהר,חוץ מהמון הומו סאפיינס, בעיקר לטאות שחורות שריון . היינו מוכנים להחליף 10 לטאות 559f3a8f862c8251e1e829a70cd74f81.png?l=6
תמורת דאסי אחת פוטוגנית, אבל לא היו קונים. לעומת זאת, צומחים בהר 1,400 זני צמחים, מתוך כ-22,000 (!) בהם התברכה דרום אפריקה.

ההמשך, שכלל 3 שמורות ב"שירות עצמי", היה מוצלח הרבה יותר.

למעט שעתיים בראשונה מבין השמורות, בהן התפתינו להיעזר במדריך, שהצטרף לרכבנו מאחור, הרי את יתר 4 הימים בילינו בשמורות לבדנו ברכב. קשה לתאר את הסיפוק שב"צייד" העצמאי ובהצלחותיו.

ראינו, בכמויות מסחריות,

ff210d9956dfcc8241eb18fedc5c728a.jpg?l=684a025651387b1beb55e22c86f804164.jpg?l=60c10ed11e922507587f2a0db2e1c318b.jpg?l=6d8d407a3770bcb40ae0ef7a5b9b4b846.jpg?l=6cf6d2209afd3c4a7aac0c7dd9768acdd.jpg?l=6ae5f485292dd40d0247c0e0123b20d8d.png?l=69968b5eb63beeaedec0146a6dc3d13fe.jpg?l=62ae3036d3269c07d11da17f6644fdb33.png?l=67107b7a746f80f0524698cb64a444f54.png?l=6167e295e5915203c25c1d910cd69b167.jpg?l=6a5977e778c07fe073e7573129982631f.jpg?l=6

לא חסר גם עוף השמיים,

bb8adf43f1a8441de8fa617cc4edda10.png?l=6
f0749f4890f8e8cc11805d3f80a0cf08.jpg?l=6 6537629a1773485acea8718a07ba4f07.jpg?l=6

0f429a749c5a56d744d1a808b1c60e8f.jpg?l=69acf7fb1dd6cf7337b7ae7aa7400da19.jpg?l=6

ae4b62b1d9cf3269ed7611caa4147f1a.jpg?l=61411cc3e8e1ebf3020990041666a2697.jpg?l=652bc277c9bab24dc8b34c84690d75aaf.jpg?l=6

למען הדיוק, אלה האחרונים לא בדיוק קשורים לשמים, אלא מטיילים בתוך חוות ענק של אלפי ראש כל אחת. באחת מחוות אלה היה המפואר שבכל חדרינו בטיול. סטייקים עשויים מבני משפחתם המורחבת של המצולמים אכלנו בתיאבון (יש גם בארץ, אבל קרפצ'ו יען טרם פגשנו בישראל). הוא הדין בקרובי משפחתן של כמה מהאנטילופות המצולמות לעיל. כדאי שתדעו, שלא רק החיים קשים, כי אם גם החיות – בעיקר האנטילופות, שהן בעליל אנטי-בישול.

עם אלה שמתחת הגענו להסכם הדדיות: הם לא יאכלו אותנו ואנחנו לא נאכל אותם, למרות ששמענו שבחים על טעמה של אומצת תנין.
e75ca7dcfbf7f07bfb5bdbba645627e6.jpg?l=6 11a763a2493af24689f84cc5ed5ca224.jpg?l=6

ועדיין נותרה מידה מסוימת של אכזבה, לא רק בגלל שדרום-אפריקה, לרבות קרוגר פארק, ששטחו פחות רק במקצת משטח מדינתנו, אינה יכולה להתחרות, מבחינת כמויותיהם של בעלי החיים והסיכוי לצפות בהם, עם קניה או טנזניה, אלא בעיקר משום שזולת נמר אחד, שתלמה ראתה במשקפת מרחוק (עד שהעבירה אותה אלי הנמר סיים את הופעתו והלך הביתה), לא ראינו כלל "חתולים", שאותם ראינו בקניה ובטנזניה ממש בהמוניהם.

ואף לא

2981a040ef8124813718a2d2c0ced15e.jpg?l=6

גם מחוץ לשמורות פגשנו חיות מסוכנות.
942426d7319492026042f837ee0e2f85.jpg?l=6
ceb473f196278e1c55c5147c64ef317b.jpg?l=6
405eca6f9c849f79eb1ae5dffd46d1c6.jpg?l=6

למרות הדמיון, זה לא אותו כלב.

להשלמת החוויות הזואולוגיות ביקרנו גם באקוואריומים של קייפטאון ושל דרבן
e0e17d42e96fb62423d98eec2cb82303.jpg?l=6

2e4064ded94f673994b441d732212090.jpg?l=663fa63fe321629a18ad5bd36fe5f1ee6.jpg?l=67b78b91c792889d8886ca767938dbb23.png?l=61c6dc97e9ebde03ba049c1107fe4cf61.png?l=6

בשמורת אדו עברנו חוויה זואו-מוטורית לא נעימה במיוחד.
הוא

5595d7c6ed35d16ffb178bc856b257cc.jpg?l=6
ירד לכביש ופסע לאורכו לאטו, כשאני אחריו (אפשר לראות שצולם מבעד לשמשת המכונית). המדריך (ההוא, לשעתיים) יעץ לי לנסוע בניוטרל, כדי שרעש המנוע לא יפריע לו (לפיל, לא למדריך). עד מהרה גיליתי לתדהמתי, שנסיעה בניוטרל בירידה, תוך לחיצה חוזרת ונשנית על הבלמים, גורמת ל"התנפחותם" ולהפסקת תפקודם. נכנסתי, כנראה, לחרדה, שמנעה ממני נקיטת אחת הפעולות הסבירות: העברה להילוך או שימוש במעצור היד. למרבה המזל, המדריך התעשת ומשך בפראות את מעצור היד, כשרכבנו במרחק של כ-2 מ' מרגלו של הפיל.

היו לא רק אנשים (שבהם ידובר עוד), צמחיה וחיות,אלא גם נופים
986a92dc9d5cb05e5f2a610e24aacfd1.jpg?l=6

e66ce9b6590bddcd20eda702a24c39a4.jpg?l=6e5751db117e2a65e91e5457ad957165c.jpg?l=6
12073fc8c413d099329eed1a3dfaff5f.jpg?l=6 46489d43452be2d6987e755006c1411c.jpg?l=6

שתי התמונות האחרונות, של מפלי ויקטוריה, הן אמנם מזימבבווה (בשבילם בלבד טסנו לשם), אבל זה, כאמור, לא ממש משנה.

בימינו הממוסחרים קשה למצוא חוויות אתניות אותנטיות. בדרך כלל, משתתפיהם "האותנטיים" של מופעי פולקלור למיניהם, מחליפים, כדרכם של שחקנים, את התלבושות המרשימות בג'ינס וטי-שירט ועולים על האופנוע לנסוע לבתיהם. באחד מטיולנו בתאילנד הגענו בדרך-לא-דרך לכפר אותנטי של שבט האקא. מיד בכניסתנו דרך השער באה לקראתנו ילדה, לבושה בתלבושת הצבעונית של השבט, כשבידיה בובות ובעברית צחה פנתה אלינו: "בובה יופי. עשר באהט". כשלא גילינו התעניינות ראויה ב"בובה יופי", הוסיפה את מילות הקסם: "סבאבה. דודו טופז"...

גם בדרום אפריקה לא חסרים מופעים אתניים שכאלה, אך בחסדי האינטרנט זכינו לאחד אמיתי, שהיווה את אחד משיאי הטיול – ההתכנסות השנתית של "הכנסייה הבפטיסטית של נצרת" או בקיצור ה-Shembe.

ב-1910 "קול מהשמיים" ציווה על aiah ShembeIs: "לך לך מצריפך, אשר במשכנות הפועלים בדרבן, אל המקום אשר אראך!". המקום היה אי שם בסביבות דרבן, שם קיבל שייקה הנ"ל את תורת הכנסייה של שמבה ושם הוקמה הכנסייה, אך ענייננו אינו במקום קדוש זה, אלא ב-udeaJ, הרחוקה משם, בה מתכנסים מדי אוקטובר כמחצית מיליון מאמיני כנסייתו של שמבה, מכל רחבי המדינה (כולם בני זולו ), על תלבושותיהם הייחודיות (שפרטיהן נמסרו לשייקה בחלומו), כדי לקיים את פולחנם – תערובת מוזרה ומדהימה ביופייה של נצרות ואלילות. הכנסייה אוסרת על מאמיניה, שמספרם המשוער מגיע ל-4.5 מיליון, עישון, שתייה, גידול חיות מחמד ומקפידה באורח קיצוני על טוהר מיני. הגברים נימולים בגיל 18 (שלא נדע) ואז נטבלים במקווה מים. אכילת חזיר אסורה. הנצרתיים, כפי שחסידי שמבה מכנים עצמם, מאמינים בשילוש הקדוש: האל האב (Jehowa בפיהם), האל הבן (ישו) ורוח הקודש של Ekuphakameni (הוא שמבה עצמו). ישעיה שמבה נחשב לצאצא הרביעי (במהלך כ-2,500 שנה לפחות...) של הנביא ישעיהו.

לאחר שהאינטרנט גילה לי דבר ההתכנסות ומועדיה (אנחנו הגענו ליום האחרון, שהוא החשוב ביותר), לא נותר לי אלא לגלות מקומה של "יהודה" זו. המפה וג'יפסי לא ידעו לספר לי דבר עליה ולבסוף זו התגלתה לא כמקום יישוב, אלא כשדה מישורי ענק, בו מתקבצים מאמיני השמבה. בהגיענו ליהודה, כ-50% מכלל התיירים שהיו שם (החצי השני היה זוג ישראלי צעיר, אותו הכרנו ערב קודם במלון), נאלצנו לחנות במרחק מרשים ממשטח הפולחן, וזאת עקב פקק התנועה המרשים לא פחות שנוצר שם. המרחק הפך למרשים הרבה יותר, כאשר ברדתנו מרכבנו ואחר שנתקבלנו בסבר פנים יפות על ידי השמבאים, נדרשנו לקיים את הפסוק “של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו , אדמת קודש הוא" ולצעוד יחפים על שביל החצץ כ-500 מ'. כואב. בדרך, בין המכוניות שהקדימו להגיע, פגשנו מאות שמבאים שצעדו לעבר מקום הטקס, כשהם נחלקים ל-5 קבוצות, השונות זו מזו בהרכבן ובעיקר בתלבושותיהן:
קהל המתפללים הפאסיבי רובו בגלימות לבנות;
cfa5ca3c06f5f5fb3cff89262e203de5.jpg?l=6 ace1ce854b1985f895725cad7dae1361.jpg?l=6

הלוחמים, עוטי עור הנמר (ו/או חיות אחרות);

a41abb9c5b98305272815891e73c0762.jpg?l=677456e9925396ab996b15adba9978bd0.jpg?l=6

"הסקוטים"
9b8ba794be5727e09b558ea8776db09e.jpg?l=6 7a4eb1d6a301b1c3b3e8f830dde2f6a0.jpg?l=6

הנשים הנשואות

284daa91fa0dd8c876f76b6bfd715058.jpg?l=635ffd741d5cfa570a32657c3b5b0856a.jpg?l=6

והבתולות

5e2e3e3230b73f75fa85d7b503b1f407.jpg?l=6

41fd3aa060e4634e85234a5e78f457d5.png?l=6
לאחר שעה ארוכה של ריקודי כל הקבוצות, למעט הלבנים תרתי משמע, הגענו למסקנה, שהבנו את העיקרון ופניתי לאחת השמבאיות בשאלה הטיפשית: מתי והיכן יערכו התפילות. לאחר שהתאוששה מהזעזוע, שבורותי גרמה לה, השיבה שהריקודים הם הם התפילות ושאנחנו התפללנו עד עתה יחד אתם, בעצם נוכחותנו וצפייתנו בריקודים. לאחר שגילינו לה ולאחרות שהתאספו סביבנו, שאנחנו מישראל, הפך הזעזוע להדרת כבוד כלפי שכניו של ישוע. הוסבר לנו, שהם זכו לכבוד גדול, בכך ש"biblical people" כמונו, כהגדרתם, שאפילו ביקרו בנצרת, שעל שמה נקראת כנסייתם, התפללו בצוותא חדא עמם. במספר מקומות נתקלנו בגילויי הפתעה מכך שאנשים הבאים ישר מהתנ"ך נראים בדיוק כמו כל לבן דרום-אפריקאי מצוי. לאחר שקיימנו שלא ביודעין את מצוות השמבה, המשכנו לדרכנו, כשאנחנו מותירים אותם לעוד מספר שעות של תפילה מרוקדת.

חוויה ייחודית נוספת, הפעם זואולוגית, חיכתה לנו בעיירה Oudthoorn, בירת היענים.

במאמר מוסגר אציין, שלעיירות העתיקות של דרום אפריקה חן מיוחד משלהן, בהיות בתיהן חד-קומתיים ולעתים מקורים בקש. גם הכנסיות שלהן יוצאות דופן.

e3f59fc00b597e5c6987fa42423f8340.jpg?l=6 2c3172d6246d4edfab9086134a23a320.jpg?l=6 7fbda718971ea352064bf43e4f71d365.jpg?l=6
השכמנו בשעה 0410, כדי לפגוש ב-0520 את גרנט (לא זה של צופית) The Meerkatman ולצאת עמו לביקור אצל המרקטים, המוכרים יותר כסוריקטות 68e164a43782e3500cd7f440b715e40f.jpg?l=6

גרנט, זואולוג שעיסוקו מזה שנים בחקר הסוריקטות, הודיע לנו ב-SMS, ערב קודם, שאיתר בשטח את התל שבמחילותיו הן יבלו את הלילה, כי זאת לדעת: הסוריקטות, כמו עבריינים נמלטים, לנות בכל לילה באתר אחר. הגענו למקום המפגש, יחד עם עוד 5 זוגות של פסיכים כמונו, וגרנט הובילנו בעלטה גמורה, לעבר התל לתדריך. הסוריקטות אינן יוצאות ממחילותיהן אלא עם זריחת החמה ואז מפנות הן את בטנן לעברה, בכמעין אמבטיית שמש. שלא כפי שחושבים הבורים בהלכות הסוריקטות, הסוריקטה היוצאת ראשונה אינה בעלת מעמד או תפקיד מיוחד, אלא פשוט הסוריקטה הרעבה ביותר. בצאת הסוריקטות וכדי שלא להפחידן, בהיותן בלתי מבויתות, היה עלינו "לקפוא" על פי הוראתו של גרנט, כיוון שכל תנועה פתאומית וכל צליל חריג (דיבור, אפילו בקול רם, אינו צליל מאיים לגבי הסוריקטות) יגרום להימלטותן. אם ננהג כך, חזקה על הסוריקטות שתהיינה מוכנות לסבול את נוכחותנו, לאחר שהוא ישמיע להן צלילי הרגעה. הצלילים אינם דומים כלל לקולות שהן משמיעות. הוא אינו רוצה להשמיע את קולותיהן – כך הסביר – משום החשש שהן תזהנה אותו כסוריקטה גדולה במיוחד, השומרת עליהן ולכן לא תזהרנה מטורפים פוטנציאליים. די לו בצלילים, המעידים על כך שהוא והנלווים אליו אינם טורפים. לדבריו, זהו הסימן המוסכם בינו לבין הסוריקטות, שאינן מזהות אותו חזותית. ואכן, כשהשמש יצאה סוף סוף (היה יום מעונן מאד) החלו הסוריקטות יוצאות אחת אחת לשיזוף הבטן, אך משהבחינו בנו פנו להימלט. גרנט השמיע להן "פררררר המהמהמ", מלווה בתנועות ידיים "מוסכמות" והן נרגעו וחזרו למקומן, כשרבות אחרות מצטרפות אליהן. גם כשעקבנו אחריהן, בעודן צדות חרקים, והן נבהלו מאתנו משום מה, הוא קרא להן לסדר, באמצעות ה"פררררר המהמהמ", והכל בא על מקומו בשלום.

עד תאונת הצלעות שלי הלכנו המון ברגל. גולת הכותרת היו כנראה יערות נאיזנה (Knysna). למרות השם – קסם של מקום. עיירה קטנה, השוכנת על שפת לגונה

366ddf60af1542c45f2e8ff99234e250.jpg?l=6

ee36e59b5f331c17f1ec124fb0318f56.jpg?l=6
,

בה יותר מסעדות סי-פוד מאשר בכל גוש דן ו-B&B, שאינו נופל כלל ממיטב פנסיוני אוסטריה. אפילו שידור של ה-Champions League היה בו. אגב ליגת האלופות, מי אמר ש"אי-אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים"? בגילי המופלג ביליתי, לראשונה בחיי, ערב שלם בבר, כיוון שבמלוננו ב-Plettenberg Bay לא היה ערוץ הכבלים המתאים לצפות בו במשחק. נאיזנה מפורסמת, בין השאר, ביערותיה (בדיעבד, בעצם למה?). דבקים במשימת טרק היער אנו נוסעים בגשם שוטף כ-30 ק"מ, מהם 20 ק"מ בדרך כורכר, כדי להחליט בשער השמורה, שמסע רגלי בגשם אינו מה שהווטרינר שלנו רשם לנו. אבל, אנחנו לא נוותר על המשימה. למחרת, תוך שיבוש לוח-הזמנים, אנחנו שוב בדרך ליער. מתעלמים מהגשם, שנשבר ופסק. צועדים באון בירידות ובעליות (בעצם, באלה מגיעים למצב של אוף) במסלול הפילים האדומים. פילים אין שם בכלל ואדומים בפרט, אבל המסלול מסומן על גבי העצים בפילים אדומים. הבטיחו לנו שני סוגי אנטילופה וקופים. בעלי החיים היחידים שראינו היו הפילים המצויירים. אחרי 50 דקות של צעדה מגיעים לנהר האדום. לגמרי לא בטוח שזה שמו, אבל צבע מימיו אדום כהה. השד יודע ממה. אולי מהפילים האדומים. הנהר נראה בלתי עביר לחלוטין והמשך הפילים האדומים בגדה הנגדית. אפשר אולי לצלוח תוך הורדת נעלים ומכנסיים. תלמה כמובן בעד. אני דווקא לא. הפעם ה"דווקא לא" מנצח ומתחילים את הדרך חזרה. אבי טולדנו צדק: "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה". גם הגבעות וגם סתם עליות. איבדנו פיל אדום וזכינו לתוספת מסלול מיותרת של כ-500 מ' לכל צד. מקץ 3 שעות וחצי של הליכה, מהן בקושי 40-30 דקות מצטברות של הפסקות להסדרת הנשימה, ללגימת מים ולנגיסה בננה, אנחנו בנקודת המוצא, עשירים בכלורופיל ובכאבי שרירים. למחרת עשינו טרק מיגע עוד יותר, כולל ירידה מדיונה ועליה על דיונה אחרת.

רק לנו זה יכול לקרות. בפורט אליזבת ג'יפסי מתגלה כאידיוט לא קטן. הוא מוביל אותנו, בבטחה כביכול, לבית מס' 5 ב-3 Avenue, בו אמורים אנו לבלות את לילנו.

כמתואר באתר האינטרנט של ה-B&B, זהו בית לבן עם גג אדום. כשהגענו, שני דברים טרדו את מנוחתי: העדרה של מסעדת "זברה", אשר אמורה הייתה להיות צמודה לבית, והעדרו של שילוט כלשהו המלמד על ייעודו. במאמצים רבים הצלחנו לשכנע את בעלת הבית לצאת מבעד לדלת, מבלי לפתוח חלילה את שער הברזל, ולשוחח עמנו. היא הבהירה לנו היטב, שלמרות שלכאורה אנחנו נראים דווקא נחמדים, אין לה כל כוונה לארחנו בביתה והציעה לנו לחפש את הבית מס' 5 ב-3 Avenue, בשכונה אחרת של העיר, כיוון שכל שכונה "עצמאית" מבחינת שמות רחובותיה ויש לא מעט חפיפות. ואכן, נסיעה קצרצרה של כ-5 ק"מ ואנחנו בבית לבן עם גג אדום צמוד זברה.

היינו, כאמור, גם יומיים בסוואזילנד, שאמנם יש בה לא מעט אותנטיות

ccdd89766afa71b9e16aacc48cfd5b15.jpg?l=6
ולמרבה ההפתעה - גם נופים אירופיים,

f0fb1a733040f2763a1d81f7d7e56069.jpg?l=6

אבל סיפור משטרה של ממלכה ריבונית זו מעניין הרבה יותר מאשר מראה העיניים.
מלכה הנוכחי של סוואזילנד, מסוואטי III בן ה-40, הוכתר למלך ב-1986, בשובו מלימודיו באנגליה (Sherbourne College האליטיסטי), לא לפני שהרג אריה ומונה בעצמו ל"אריה" (שהרי לא ייתכן שמי שאינו אריה ישלוט בעם הסוואזי). התנאי המוקדם של מינוי ל"אריה" מופיע עתה מפורשות בחוקת הממלכה משנת 2005, שלמעט כמה חריגויות לטובת המסורת היא חוקה מודרנית ומתקדמת (הלוואי עלינו). למלך הסוואזי סמכויות ביצועיות, תחיקתיות ושיפוטיות רבות ויש הסבורים כי למעשה שלטונו אבסולוטי. על פי המסורת, להבדיל מהחוקה, הוא מושל בממלכה יחד עם אימו, שתוארה הוא Ndlovukazi, דהיינו – "הפילה הגדולה", כאשר המלך אחראי להנהגה האדמיניסטרטיבית והאם להנהגה הרוחנית. המלך הנוכחי היה השני מבין 67 בניו של קודמו סובהוזה II (לא הרבה למי שהיו לו 70 נשים ובמותו הותיר אחריו למעלה מ-1,000 נכדים). למלך המכהן 27 צאצאים מ-12 מלכותיו. המלך נשא אמנם 14 נשים, אך 2 מהן נטשו אותו.
בשנת 2001 יזם המלך, תוך ניסיון להתמודד עם מחלת האיידס, בה מחזיקה סוואזילנד בשיא העולמי, את הפעלת הדין המסורתי, שאסר למשך 5 שנים על נערות עד גיל 19, העונדות על צווארן ציציות כחולות-צהובות, כל מגע פיסי עם גבר. בנות ה-19 ומעלה ענדו ציציות אדומות-שחורות והאיסור עליהן מוגבל ליחסי מין מלאים. המלך עצמו הפר את הדין בארוסיו עם נערה בת 17. על-פי המנהג, הוטל על המלך, על-ידי חבריו לגדוד (המלך הוא גם מפקד המשמר המלכותי...) קנס של פרה אחת, אותו שילם כהלכה. האיסור בוטל משום מה בתום 4 שנים וציציות החבלים הצבעוניות נשרפו בטקס ציבורי רב משתתפים.
למלך הסוואזי אין סמכות לבחור את יורשו. בחירה זו נעשתה עד כה על ידי מועצת ה- Liqoqo, הקובעת איזו מנשות המלך תהייה ל- Ndlovukazi ("הפילה הגדולה"), שהיא על-פי החוקה "הסבתא של האומה". בנה היחיד של זו יהפוך אוטומטית למלך הבא. תנאי הכרחי אך לא מספיק לבחירה ל"פילה הגדולה" הוא היות המלכה בעלת אופי טוב ואם לבן יחיד (בנות אינן מפריעות). מבחן ההתאמה למלכות אינו מבחן אופיו של הנער, אלא אופייה של אמו. מי שמוצאה ממשפחת המלוכה ושתי הנשים הראשונות של המלך, הנבחרות לא על-ידיו אלא על-ידי "יועצים לאומיים", כל אחת משבט אחר, פסולות לבחירה וכתוצאה מכך אפסי הסיכוי שבכור בניו של המלך יהיה ליורשו.
בית המלוכה עבר שעות קשות במיוחד בינואר 2006, כאשר אחד מנסיכיו הבכירים נשלח לכלא לאחר שהורשע באונס נכדת אחותו בת ה-9.

ובחדשה לא חדשה זו אני נפרד מכם עד סיפורו של הטיול הבא.

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של Yoram_3300200?

הפוסט הבא ›
כרתים
כרתים
מתוך הבלוג של Yoram_3300200
13-07-2019
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
נפאל
נפאל
מתוך הבלוג של Yoram_3300200
11-07-2019
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של Yoram_3300200 »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
0
×