דרמסאלה ווראנסי

במקלוד ניתן לראות גם נזירים בודהיסטים רבים, ביניהם אירופאים רבים ועשרות קופים שמשחקים לצד הדרך. יאיר, כתבנו, מספר על המשך הביקור בדרמסלה וסביבתה ועל ביקור בוראנסי שכולל שיט על בגנגס, ביקור במבצר רמנגר ובגאת שריפה.
no1
|
מפה
תמונה ראשית עבור: דרמסאלה ווראנסי

דרמסאלה

חזרה בדרמסאלה, אני לומד להעריך את חשיבותו הקריטית של מזג האוויר לאיכות הטיול- כשחם, איכות הטיול צונחת ב-50 אחוז... הבעיה היחידה בדרמסאלה היא שההסכם הבלתי כתוב, בין העננים לבני האדם, שאלה מקומם למעלה בשמיים ואלה מקומם על האדמה מתחת, מופר וכך אפשר לראות באמצע היום עננים מטיילים בחופשיות ברחובות, נכנסים לבתים ואף מורידים גשם חזק כל יום בשעות הצהרים (שעת המונסון). העננים פשוט עולים מן המעמקים ומתנגשים בהרים בהם שוכנת מקלוד ג`אנג`- מראה מרגש.

יומיים לאחר חזרתי מאמריצר נערכה, ללא כל סיבה מיוחדת, מסיבה קטנה (ליד מפל מים, במרחק של כ-15 דקות הליכה מהכפר באגסו). וכך ברוטינה הקבועה, קמים ב-03:00 לפנות בוקר, מדשדשים כשעה בסבך דרך סלעים ושדות חשוכים, ולבסוף מגיעים לקראת זריחה למקום המסיבה. נופים מדהימים ומוסיקה קיצבית- מראה שלא ישכח במהרה.

חזרה ברחובות מקלוד, שעת בוקר מוקדמת. עשרות קופים לצד הדרך כמו נמלים. אמא עם תינוק מתקרבת ואנחנו זורקים לה עוגיה. הם נראים כמעט כמו בני אדם קטנים ויכולים להיות גם די מפחידים, כמו שיעיד גדעון שכמעט הותקף על ידי כמה...

במקלוד ניתן לראות גם נזירים בודהיסטים רבים, ביניהם אירופאים רבים שנראים כאילו הגיעו להודו באותה טיסה עם הביטלס ושכחו לקנות כרטיס חזרה...

קפצתי לביקור במקדש הדלאי לאמה, המודרני יחסית (הדלאי למה לא קיבל את פני, למרבה פליאתי, וזאת בשל התירוץ העלוב שהוא נאלץ לנסוע לפסטיבל לאדק בלה). המשכתי משם לביקור בקריית הממשלה הגולה של טיבט, שם ניתן לראות את משרד הביטחון, האוצר ועוד, של המדינה הכבושה. משם נכנסתי גם לביקור בספרייה הטיבטית, שם ניתן לראות עשרות כתבי יד טיבטים נדירים שהוצלו מידי הסינים הכובשים, אבל מאחר והטיבטית שלי חלשה משהו, הסתפקתי בקריאת כתבה מרתקת בניוזוויק על שלושת המדינות הגרועות ביותר בעולם והן כצפוי: דרום קוריאה, אפגניסטן וסודן. 

לתחילת הכתבה

נוסעים לורנאסי

אחרי מספר ימי נופש בקוטג` שלנו בדרמקוט, החלטנו גדעון ואני להמשיך בדרכינו לעבר ורנאסי.

הדרך ממקלוד לורנאסי היא ארוכה ואנחנו החלטנו לעשות אותה במכה. נסענו כשלוש וחצי שעות לפטנקוט, בצפון מדינת פנג`ב. בדרך פגשנו את קתרין, רופאה סקוטית בת 26 שהתנדבה זה עתה, במשך כחצי שנה באפגניסטן, במסגרת "רופאים ללא גבולות". היא הסבירה לנו על שלטון ה"טאליבן" האכזרי באפגניסטן עם המולות שבשלטון (חלקם אפילו לא יודעים קרוא וכתוב!) ועל חיי היומיום במדינה שבה אסור לאישה לצאת מהבית לא מכוסה וללא ליווי של גבר, אסור לה לעבוד מחוץ לבית ואסור לה ללמוד בשום מוסד מוכר.

בתחנת רכבת שבפטנקוט חיכינו כשעה לרכבת מג`אמו לכלכתה- בנתיים התנחמה קיבתנו במוכר הפורי המקומי, שב-10 פורי, שמח לספק לנו פיתות מטוגנות וחמות עם תבשיל חריף של עדשים ותפו"א ובצל טרי. מעדן.

בשעה 20:15 הגיעה הרכבת ואנחנו התמקמנו בדרגשים שלנו. הרכבת ההודית הממוצעת נוסעת במהירות ממוצעת של 27 קמ"ש. בכל תא יש 6 דרגשים בהם נלחצים 6 אנשים. כעבור 26 שעות של נסיעה אנחנו נראינו כמו זומבים, עייפים, רעבים, ומעוכים...הנסיעה היתה קשה, ואני- שמצפות לי לפחות עוד שתי נסיעות שכאלו, מפחד מהנסיעות הבאות... עם ההגעה לוראנסי נתקלנו בעשרות אנשים ישנים בכל איזור ריק בתחנה. לקחנו ריקשה ונסענו דרך הרחובות הריקים אל היוג`י לודג`- גסט האוס ידוע, שפופולריותו גרמה לכך שנפתחו עוד כשישה גסט האוסים בעלי שמות זהים, בוראנסי ובסביבה. אנחנו הגענו לאחד הזיופים, שהתברר כגסט האוס נחמד בפני עצמו. התמקמנו בחדר ונפלנו לשינה המתוקה. 

לתחילת הכתבה

סיבוב בעיר

למחרת יצאנו לסיבוב בעיר. ביקרנו בגאת (מדרגות היורדות לנהר) הראשית בוראנסי הקרויה דסאסוואמט גאת. וראנסי הינה העיר הקדושה למאמין ההינדי ומי נהר הגנגס עוזרים לשטוף כל חטא ולטהר את האדם החי והמת. זוהי אחת מהערים העתיקות ביותר בעולם והיא בנויה בעירבוביה ובשלל סיגנונות. מרק טווין אמר על וראנסי כי היא עתיקה יותר מההיסטוריה, מהמסורת ואפילו מהאגדה ונראית פי שתיים יותר עתיקה מכולן יחד.

דסאסוואמט גאת מלאה בעשרות מאמינים צבעוניים שבאים לעשות הכל בנהר החל מרחצה, גילוח כביסה, תפילה קניות לעיסת פאן, רכילות וכו`. הנהר הרחב יחסית ובעל זרימה איטית, נראה מזוהם מאוד והרבה דברים צפים בתוכו כגון פסולת אנושית, חתיכות עץ, זבל ועוד. המאמינים מקפידים גם לשתות ממי הנהר וכמו שזה נראה, אני בספק אם זה משפר את תוחלת החיים שלהם. מהגאת המשכנו למקדש דוגרה (מקדש הקופים), אחד מני רבים בעיר שנבנה לפני כ-400 שנה ומכיל בתוכו גם קופים רבים שהפכוהו לבית.
אחרי הביקור במקדש, המשכנו לדרום העיר, שם חצינו את הגנגה במעבורת מקומית אל הצד השני, שם שוכן מבצר רמנגר, הוא מקום משכנו של המהרג`ה לשעבר של וראנסי. כיום, המבצר המפואר נטוש ברובו וההזנחה ניכרת בכל מקום.

למרות צורתו המתפוררת עדיין ניתן לראות קבוצה של כ-20 נשים עסוקות בניכוש עשב בידיים בחזית הבניין. במחיר של 7 רופי נכנסנו למוזיאון המציג את תפארת העבר. ניתן לראות שם את אוסף כלי הנשק של המהרג`ה מהמאות ה-18 וה-19 ואת התמונות שלו עם גדולי העולם מהתקופה שבה היתה חשיבות למעמדו. לפי הפאר ניתן להתרשם מעושרו וחשיבותו לשעבר של המהרג`ה של וראנסי. אחרי אכילת תירס על גחלים בחוץ וסיבוב קצר בכפר, חזרנו במעבורת לגדה ה"נכונה" של הגנגס, לוראנסי. העיר עצמה, עמוסה בצבעוניות אינסופית, מלאה בנהגי ריקשה מציקים, נגני רחוב, קבצנים, אין ספור רוכלים, היא תופעה שקשה להשאר אדישים אליה.

אחרי הביקור ברמנגר, קפצנו לביקור בגאת השריפה, שם שורפים את המתים כחלק מתהליך הטיהור וגילגול הנשמות. מדובר בגאת צדדית מטונפת למדי אשר כל הדרך שמובילה אליה מרוצפת במוכרי עצים לבעירה. לגאת עצמה הגענו יחד עם גופה, שהובאה על אלונקה, על ידי בני משפחה וכך זכינו לצפות בכל הטקס כולו. בתחילה מובאת בגופה (תוך 4 שעות מרגע המיתה- בשל החום הכבד, לא ניתן לשמור את הגופה למשך זמן רב מדי), על אלונקות במבוק עם הרבה קטורת ואבקת צבע אדומה. אחרי מספר תפילות טובלים את הגופה במימי הגנגס הקדוש ולאחר מכן שמים אותה על ריבוע של גזעים יבשים יבשים ומכסים בעוד כמה גזעים וקש. מדליקים את האש מלמטה וממתינים לסיום השריפה. בערך 4 שעות ו-300 קילוגרם עץ מאוחר יותר, זורקים את האפר אל הנהר הקדוש והטקס בא לסיומו. בשריפה נוכחים רק בני משפחה גברים, שכן לנשים, סמל הפריון, אסור להיות נוכחים בטקס זה של הרס. באוויר יש כל הזמן ריח מוזר של בשר שרוף וכל הסיטואציה מוזרה למדי. אנשים קדושים (סדהואים), ילדים וחולי אבעבועות לא שורפים, אלא קושרים לאבן כבידה וזורקים לנהר, וכך לפעמים משתחררות הגופות וצפות על פני המים- מחזה לא נעים במיוחד.

בערב, שבנו למלון, אחרי יום עמוס במיוחד והתיישבנו במרפסת על הגג, על מנת להירגע קצת. הדלקנו את הטלביזיה וגילינו לחרדתינו את זוג מגדלי התאומים במנהטן הופכים לענן אבק. התמונות שזיעזעו את העולם, חדרו גם לתוך הבועה שלנו באותו ערב קייצי בוראנסי, ואני נשארתי דבוק לטלוויזיה עמוק אל תוך הלילה.

בבוקר השכמנו ב-05:00 על מנת לצאת לשייט על הגנגס. הלכנו לאט דרך רחובותיה המנומנמים של העיר, שנראו הרבה יותר מסבירי פנים מאשר באמצע היום וניסינו לעכל את המראות שראינו בטלביזיה בערב הקודם. הודו זועזעה גם היא מהפיגוע והרבה מקומיים קישרו זאת למצב בקשמיר. שער הרופי לדולר, גם הושפע וביום שלאחר הפיגוע ירד זמנית ב-25%!.

עלינו על סירת משוטים קטנה, והפלגנו במעלה הזרם. המראה היה קסום. השמש זרחה לאיטה במזרח ובכל הגאתות הגיעו גברים לרחצה ומדיטציה של בוקר. פה ושם שטו בנהר צלוחיות קטנות עם פרחים ונר דולק- עדות לאמונתם החזקה של כל עולי הרגל. הגאתות המרכזיות המו בני אדם כבר בשעה זו של בוקר וההמולה של העיר החלה לתפוס את מקומה.

חזרנו למלון לארוחת בוקר חיננית על הגג, בליווי דיווחים חיים של ה- BBC מזירת האירוע. לקראת הצהרים קפצתי לביקור במקדש המוזהב, אחד המקדשים המפורסמים של וראנסי שם ניתן לפגוש סדהואים רבים מכל רחבי הודו וצבעוניות אין סופית של נשים, חיות, אלים, פרחים וכו`.

אחרי הצהריים בהחלטה ספונטנית למדי דחיתי את חזרתי הביתה ל-4 באוקטובר מבומבי (במקום 25 לספטמבר) והחלטתי שאני קופץ לנפאל לשלושת השבועות הקרובים. וכך בשעה 22:00 מצאתי את עצמי, לבד אחרי פרידה שוברת לב מגידי, בתחנת הרכבת העמוסה של וראנסי. לא הצלחתי לקנות כרטיס למחלקה שנייה ובלית ברירה קניתי כרטיס למחלקה שלישית. הודי נחמד שאימץ אותי, הראה לי איך משתחלים לרכבת לפני עצירתה דרך החלון, על מנת לתפוס מקום טוב... כמובן שגם זה לא עזר ומצאתי את עצמי דחוק בין עשרות הודים על ספסל צר עם המוצ`ילה הענקית שלי על הברכיים. אחרי חמש דקות של הזעה אינטנסיבית, הגעתי למסקנה שזו לא הדרך להעביר את הלילה. יצאתי מהקרון וניגשתי לסדרן הקרוב. בפנים מסכנות שאלתי אותו אם אולי הוא יוכל לסדר לי מקום במחלקה השניה. והנה הפלא ופלא בתוספת של 40 רופים לכרטיס הוא הצליח למצוא לי מיטה במחלקה שניה והלילה עבר בנעימים.

זהו, על גבול נפאל- ההתרגשות בדרך למדינה חדשה- המשך יבוא!

יאיר, גשמי מונסון, גבול נפאל.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×