האני מאמין שלי

לטייל לא הופך אותך לחכם יותר אלא לבעל ראיה רחבה יותר. אדם שגדל וחי רק במקום אחד הוא כמו סוס עם כיסוי לעיניים. רואה רק ישר. זה טבעי ונורמלי. ברגע שאתה יוצא החוצה פתאום אתה נחשף לצורות חיים, מוסכמויות והתנהגויות שונות. כל ארץ חדשה, כל תרבות חדשה, זוית הראיה
ענבל טובי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: האני מאמין שלי

ישנם אנשים שנועדו לחנך, ישנם שנועדו לעזור לאחרים, ישנם שנועדו להנהיג וכנראה שישנם אנשים שנועדו לטייל. אני מהסוג האחרון. איך אני יודע? כל פעם שאני שם את התרמיל על הגב אני מרגיש קליל. כן, מין תחושת אושר פנימית שגורמת לי ללכת בקלילות ולא משנה משקל התרמיל (טיול הינו החופש המוחלט. אוכל מתי שרעב, נוסע להיכן שרוצה וישן מתי שעייף), יומיים אחרי שאני חוזר אני כבר מרגיש צורך לצאת שוב. כשאני מוצא את עצמי בסביבה לא מוכרת, שפה זרה, לא יודע מה כתוב בתפריט וכו` אני במיטבי. כל חושי מחודדים. אם אתם מנדנדים בראשכם בהסכמה כרגע, אז גם אתם כאלו. Welcome to the club! אולם ישנם גם צדדים פחות נעימים. אי השקט, הצורך לטייל כל הזמן. לפעמים כל מה שאתה רוצה זה שהג`וק הזה ישב לו קצת בשקט בפינה ויתן לך לנוח. אבל לא, הוא בשלו. כאילו עובד על בטריות דורסל. גם המרחק מהמשפחה, החברים והאנשים שאתה אוהב קשה. חס וחלילה, אני לא מתלונן אבל זה עדיין קשה.

רבות השקעתי במחשבה מה בעברי גרם לי להיות מי שאני כיום. כ"כ זקוק לחופש, טיולים, עצמאות. האם זה בגלל שבגיל 9 הורי ארזו את הבית והילדים ונסעו לשליחות של 4 שנים בטורונטו-קנדה? אולי זו העובדה שכבר מגיל 14 אני לא גר בבית? (פנימייה של ישיבת בני עקיבא, צבא - באותה תקופה המשפחה בלונדון בשליחות נוספת, ושבוע אחרי השחרור - אוניברסיטה)?
מסקנה? היום, במבט לאחור, שני דברים עיקריים הינם הסיבה:

האחת- החינוך הדתי-ציוני. כילד, בשבילי חופש היה שווה טיול. כל חופשה המשפחה יצאה לטייל. מצעדות ועד מסלולי טיול. כנ"ל גם בישיבה. טיול שנתי זה 4-5 ימים בשטח. במדבר, ברמת הגולן או כל מקום אחר. גם בבני עקיבא כל חופשה היתה טיול או מחנה. עד היום, כל חופשה או חג, כשאני בארץ, אני חייב לטייל. חשוב מאוד להכיר את הארץ שלך לפני שיוצאים להכיר ארצות אחרות.

השניה- ירדן. לא הנהר אלא שותפי לדירה באוניברסיטה. החינוך שקיבלתי קבע שהמסלול של ילד "טוב" הוא ישיבה, צבא, אוניברסיטה ואח"כ עבודה, אישה וילדים. והנה, בגיל 21, שבוע אחרי השחרור, אני מוצא את עצמי באוניברסיטה, לבד בדירה בלי השותף. היכן הוא? לא ידוע. יותר משבוע לאחר תחילת הלימודים, דפיקה בדלת. מולי עומד בחור עם שיער ארוך ושרוול שנראה שזרקו אותו בכוח מתאילנד או הודו והכריחו אותו לחזור ללימודים בארץ. שלום, אני השותף הוא אומר. אתה לא יודע שהלימודים התחילו כבר, אני שואל? יודע, אמר ירדן. אז מה? טיילתי עד עכשיו. זה יותר חשוב. בן כמה אתה, אם מותר לשאול (הוא היה נראה לי מבוגר קצת)? 28 ענה ירדן. ורק עכשיו אתה מתחיל ללמוד הנדסה? זה 4 שנים. אז אני אהיה מהנדס רק בגיל שלושים ושניים.

So what - מי אמר שמהנדסים צריכים להיות בני עשרים וחמש? - לא הצלחתי למצוא משהו לא הגיוני בדבריו. כך נוצר הסדק הראשון בחומת החינוך שקיבלתי שבה חשבתי שישנה רק דרך אחת לעשות דברים (מאוחר יותר החומה קרסה לחלוטין. נטשתי את הכיפה, העבודה והחיים ה"נורמליים"). וזהו הדבר החשוב ביותר אותו למדתי במהלך כל השנים בהם אני מטייל. הכל עניין של גיאוגרפיה! מה שטאבו אצלי קדוש במקום אחר ולהפך. , סטייק חצי חי ועסיסי בארגנטינה הוא צורך בסיסי בעוד שבהודו הוא אלוהים (כשהוא עוד חי שלם), שום אמא נורמלית לא תיתן לילד בן 4 ללכת לים לבד אולם בפיליפינים ילדות בנות 4 משיטות סירות לבד, טבעות באצבעות הרגליים ונזם באף שמחובר לעגיל באוזן בשרשרת זה פרחי אצלנו בעוד שבהודו הוא חלק מהדת. אצלנו זמן = כסף. באפריקה זמן לא שווה כלום (אולי נייבא קצת משם?)כושי שצריך לעבוד שעה ו 42 ד` עבור האוכל של אותו יום, יעבוד בדיוק את זה, דקה לא יותר, ואח"כ ילך וישב מתחת לעץ מבסוט מהחיים. אצלנו לא. נעבוד כמה שיותר, נעשה שעות נוספות, נקנה מחשב מהיר יותר שנוכל לחסוך זמן בשביל לעבוד יותר. מי חיי יותר טוב? באמת לא יודע.

כמו שאמרתי, הכל עניין של גיאוגרפיה. לכן אנחנו לא יכולים לשפוט אחרים ולהגיד אנחנו יותר טובים הם יותר טובים, אין להם הגיון יש להם הגיון. זו הסיבה ששימוש במונחים של "מדינת עולם שלישי" או "פרימיטיבי" מקומם אותי. מי קבע מה זה ראשון ומה זה שלישי? מי נתן לנו, האירופיים הלבנים (ואני בכלל תימני), את הזכות למדוד את הכל כשהבסיס הוא התרבות שלנו. יותר מכך. תסתכלו רגע על מפת העולם. ברור למדי למה אוסטרליה היא יבשת. למה אפריקה היא יבשת ולמה אמריקה היא יבשת. אני מסתכל על אירופה ואני לא מצליח להבין מי קבע שהיא יבשת. היא חלק בלתי נפרד מאסיה. למעשה, מישהו לקח את רכס ההרים האורלים (Ural mountains) וקבע שמשם מערבה זה אירופה ומשם צפונה זה אסיה. חלוקה שבעיניי שרירותית ומתנשאת. טוב, נסחפתי קצת.

לטייל, לא הופך אותך לחכם יותר אלא לבעל ראיה רחבה יותר. אדם שגדל וחי רק במקום אחד הוא כמו סוס עם כיסוי לעיניים. רואה רק ישר. זה טבעי ונורמלי. ברגע שאתה יוצא החוצה פתאום אתה נחשף לצורות חיים, מחשבה, מוסכמויות והתנהגויות שונות. כל ארץ חדשה, כל תרבות חדשה, זוית הראיה שלך מתרחבת. זו גם דרך טובה להכיר את התרבות שלך עצמה. כמו שכבר אמר פעם מישהו (שיסלח לי שאני לא זוכר את שמו) על מנת להכיר את התרבות שלך עליך להסתכל עליה מבחוץ. רק ככה תוכל באמת לשפוט אותה, לטוב ולרע.

עלינו המטיילים חלה החובה לנסות ולהשאיר את המקום שאליו הגענו בדיוק כמו שקיבלנו אותו. זה נחמד מאוד לחלק לילדים מקומיים סוכריות אבל זה מרגיל אותם שתיירים = מתנות. זה רק סוכריות, אתם אומרים? סוכריות זו רק ההתחלה. מהתיירים הבאים הם כבר יצפו לקבל משהו. כשהם יגדלו סוכריות כבר לא יספיק. הם ירצו כסף וכך נבנה דור של קבצנים וגרוע מכך, כך משתנים מנהגים, צורות חיים וכו`. אבא וסבא שלהם הסתדרו בלי הסוכריות, גם הם יסתדרו. רק עצם היותינו שם כבר גורם לשינוי. צורת הלבוש, התנהגות, אביזרים כגון מצלמות ומסרטות הם כולם נושאים לחיקוי אבל זה הרע במיעוטו.

ח`ברה, עד כאן להיום. אפילו אני מתחיל להתעייף מעצמי אז תודה שהקדשתם מזמנכם להקשיב לי. אם אתם רוצים להגיב, להעיר או כל דבר אחר לגבי הנאמר כאן תרגישו חופשי לשלוח אי מייל. במיוחד אם ידוע לכם על איזה סיבה הגיונית לגבי קביעת אירופה כיבשת.

ענבל.

יעדי הכתבה

סגור
×