הגעתי לגן עדן

שגיא מגיע לניו-זילנד ולא מפסיק להתפעל. הוא יוצא לטייל ב-North Land, ומתארח אצל משפחות ההיט ומגיע למסקנה שישראלי שהיה בניו זילנד ולא התארח אצל משפחות ה``היט`` כאילו לא היה בניו זילנד.
מערכת אתר למטייל
|
תמונה ראשית עבור: הגעתי לגן עדן
© מאורי הירש

מגיע לניו זילנד

הגעתי לגן עדן. לאחר לילה של ייסורים ברחובות סידני הומי האדם ביום שבת בערב, בעוד אני מסתובב לי בין ההמונים עם תרמיל של 20 ק"ג על הגב (שדה התעופה בסידני נסגר משעה 23:00 עד 4:00 בבוקר, מה שאילץ אותי להמתין לטיסה שלי ברחובות העיר), הגעתי לניו זילנד. המקום שעל פי רבים אמור להוות את הדוגמא הטובה ביותר עלי אדמות לגן שנמצא אי שם בשמיים. האמת היא שככל שהשהות שלי בניו זילנד מתמשכת, אני אכן מתחיל להאמין בכך. מדהים פה! לאחר הנחיתה בשדה התעופה באוקלנד, ניגשתי לדוכן המידע שנמצא באולם מקבלי הפנים, וחייגתי לאכסניית ACB- Auckland Central Backpackers. להזמין מקום ללילה. לשמחתי תפסתי את אחד המקומות האחרונים באכסניה, ויצאתי לעיר עם האוטובוס של שדה התעופה (Air-Bus אחת עשרה דולר לעיר עם כרטיס סטודנט/ תרמילאי צעיר).

הנסיעה לעיר באוטובוס נתנה לי תחושה כאילו לא עזבתי את אוסטרליה. הכבישים ואתו דבר, המכוניות אותו דבר, הנופים דומים, אפילו הפרות שמעטרות את רחבי אוסטרליה היו שם במקום הכבשים הניו-זילנדיות המפורסמות. כשהגעתי ל- ACB קבלתי את ההלם הראשון. מצאתי שם אכסניה ענקית (10 קומות) ומנוכרת, עשרות תרמילאים צעירים ומבוגרים מסתובבים להם בין קומות האכסניה באמצעות מעליות, לובי ענק ומטבח אפילו ענק יותר, ממש לא כמו האכסניות הקטנות והביתיות שנתקלתי בהן באוסטרליה. למרות כל זאת לאכסניה יש יתרונות רבים. היא במרכז העיר, קרוב לכל דבר. היא מהווה מקום מפגש לתרמילאים (בעיקר ישראלים) בעיר, ואם מחפשים שותפים לטיול או הכוונה כלשהי, ה- ACB זה המקום באוקלנד לדברים הללו. עוד לפני שהלכתי לישון בחדרי, נתקלתי במעט ישראלים שישבו בלובי של האכסניה. היה כיף לפגוש אחרי כל כך הרבה זמן ישראלים מטיילים (לא עובדים/ חיים כמו במלבורן). סיור קצר עם אחד מהם בעיר גילה שאוקלנד הולכת לישון מוקדם מאוד בערב יום ראשון. בשעה 21:00 הרחובות היו כבר כמעט ריקים מאדם והמקום היחיד שהראה סימני חיים, אך גם בגסיסה מתקדמת, היה ה-global, הפאב-דיסקו של ה-ACB. מהר מאוד הבנתי שאכן חיי הלילה לא יהיו הדבר המרכזי בטיול שלי בניו זילנד, והערב הראשון שלי באוקלנד יסתיים מוקדם מן הצפוי במיטה שלי בחדר החשוך באכסניה.

לתחילת הכתבה

יוצא לדרך

את הטיול בניו זילנד תכננתי לעשות בליפטים או טרמפים. קניית רכב לא באה בכלל בחשבון אחרי הנסיון המר שלי עם רכבים באוסטרליה. המחשבה היתה לחפש ישראלים עם אוטו ולהצטרף אליהם לטיול. במידה ולא אמצא, אופציית הטרמפים חיכתה מעבר לפינה. כשהגעתי ל- ACB, אכן נתקלתי בישראלים שמחפשים לקנות אוטו ולצרף אליהם ליפטרים כמוני, אך לא תארתי לעצמי שאני אמצא את הליפט שלי כל כך מהר. בעודי מסתובב ברחובות אוקלנד, נתקלתי באורית ולירז, אשר בדיוק בעוד כמה שעות יוצאות לדרך, לכיוון ה- North Land, שמצפון לאוקלנד. כעבור פחות משעה עשיתי צ`ק אאוט מה-ACB, אחרי לילה אחד בלבד, וחיכיתי להם שיבואו לאסוף אותי. הופתעתי ושמחתי מהזריזות שבה יצאתי לטיול מהעיר הגדולה. בהתחלה חששתי קצת "להתקע" בעיר יותר ממה שצריך. הכיוון כמו שאמרתי היה "הארץ הצפונית" והצפון הרחוק North land and the far north. האזור הזה, כפי שנראה לי על המפה, אינו גדול במיוחד, ונראה כאילו שבוע ימים יספיק די והותר כדי להנות ממנו. דבר נוסף באזור זה הוא שהמסלול הוא פחות או יותר מעגלי. כאשר יוצאים צפונה מאוקלנד על החוף המערבי עד לנקודה הצפונית ביותר שניתן להגיע אליה עם רכב בניו זילנד, קייפ ריאנגה Cope Reinja ואז דרומה דרך ביי אוף איילנדס Bay of Islands שעל החוף המזרחי עד לאוקלנד.

הסיבוב המעגלי הזה טוב מכמה בחינות. ראשית כל, אפשר לבדוק את האוטו ואיך הוא מתפקד בטיול ולתקן בדרך חזרה, באוקלנד, במידת הצורך. סיבה נוספת היא האפשרות לבדוק את השותפים לנסיעה ואיך מסתדרים איתם ובמקרה הגרוע נפרדים באוקלנד וממשיכים לכיוונים שונים עם אנשים שונים. כמובן שהאזור יפה מאוד ונותן "טבילת אש" ראשונה לנוף הניו-זילנדי הפראי.

לתחילת הכתבה

ארגון ההיט

לפני שיצאנו לדרך עברנו אצל טריש ניקולס, המארחת המיתולוגית של הישראלים בניו זילנד מארגון ה"היט". כאן בפעם הראשונה נתקלתי פנים אל פנים בטריש המדוברת (עוד שמעתי עליה מהארץ) ובכלל בארגון ה"היט", שגם עליו שמעתי רבות עוד בארץ. למי שעדיין לא שמע על הארגון הנפלא הזה, יהיה לי את הכבוד לספר עליו קצת. לפני 4 שנים הקים את הארגון בחור ישראלי בשם עמרי יעקובוביץ. עמרי גילה בניו זילנד משפחות רבות של נוצרים משיחיים, שמוכנות לארח ישראלים אשר מטיילים בניו זילנד מתוך אהבה טהורה לעם היהודי ובני ישראל, ואמונה שאלוהים בחר בבני ישראל כעם הנבחר האמור לשמור על ארץ הקודש לקראת בואו של המשיח- ישו, על פי אמונתם. המאמינים הללו אכן מאמינים שאנחנו העם הנבחר ואנחנו ייחודיים משאר העמים על פני כדור הארץ. אירוח של ישראלים בביתם נותן להם תחושה שהם ממלאים את רצונו של אלוהים לעזור לעם הנבחר, אנחנו. חשוב לציין שלא כל המשפחות החברות בארגון שותפות לאמונה הזו, אך ללא ספק רובן כן.

מאוחר יותר אני אתאר מה באמת קורה בבתים של המשפחות הללו ומה מאפיין את המפגשים שלהם עם המטיילים הישראלים. אך לפני כן אני אספר איך זה עובד באמת. על מנת להצטרף לארגון יש לרכוש כרטיס חבר במועדון אצל אחד מסוכני הארגון הפזורים ברחבי ניו זילנד. עם הכרטיס מקבלים חוברת צבעונית המכילה בתוכה את כל המשפחות, המארחות ישראלים החברות בארגון ודרך ההתקשרות איתן (טלפונים בלבד). בנוסף לכך הכרטיס מזכה את מחזיקו בהנחות שונות באתרים שונים ברחבי ניו זילנד, הכוללים אכסניות, אתרי ספורט אתגרי, אתרי תיירות ועוד. הכרטיס עולה $70. מבחינת עלות זה אמנם כרטיס המועדון הכי יקר בניו זילנד, אך הוא גם היחיד המחזיר את ערכו במלואו בתוך 3 לילות (חישוב פשוט של ממוצע של 20 דולר ללילה באכסניה, שנחסך בכל פעם שלנים אצל משפחה מה"היט").

דבר נוסף שחשוב לציין הוא שהמשפחות המארחות לא מבקשות כסף (יש כאלה שיקחו 5 דולר ללילה לכיסוי הוצאות האירוח) בתמורה לאירוח, אלא עושות את זה מרצון טוב והאמונה שכבר הרחבתי עליה קודם. ה-70 דולר שאתם משלמים מוזרמים לארגון ומכסים את הוצאות הניהול והתפתחות הארגון לכיוונים שונים (הוספת עוד משפחות, עוד ארצות וכו`), שמטרתם העיקרית היא עזרה לישראלים בניו זילנד ובכלל. בנוסף לאירוח, הארגון עוזר לישראלים שנקלעו לצרות בניו זילנד, ותשמעו כאן הרבה סיפורים על ישראלים שעברו תאונות דרכים ונעזרו רבות בארגון, או על ישראלים שהסתבכו עם שלטונות החוק הניו זילנדים וכעת מקבלים עזרה כזאת או אחרת מהארגון ומהמשפחות החברות בו. בכלל, הארגון גורם להרבה ישראלים להרגיש הרגשה של בית ושיש מי שדואג לנו ואוהב אותנו גם כאן בניו זילנד. על החוויות שעוברים עם המשפחות והאנשים המקסימים האלה אני עוד ארחיב בהמשך, אך כבר אני יכול להגיד בלב שלם שישראלי שהיה בניו זילנד ולא התארח אצל משפחות ה"היט" לא היה בניו זילנד. אחרי שישבנו על כוס קפה בבית של טריש עם עוד כעשרה ישראלים והצלחתי לזהות מספר אנשים שאני מכיר באלבומי התמונות שלה, המכילים תמונות של למעלה מאלף (!!!) ישראלים שהתארחו בביתה, יצאנו לדרך עם חיוך גדול על השפתיים יש לומר...

לתחילת הכתבה

דאגאביל

הנקודה הראשונה שלנו בדרך צפונה היתה העיירה דאגאביל Durgaville, הנמצאת על הקאורי קוסט, שהוא בעצם החוף המערבי של נורת`לנד. החוף קבל את שמו, כיוון שבעבר האזור שפע יערות של עצי קאורי ענקיים אשר נכחדו כמעט לגמרי. האזור הנ"ל הוא המקום הטוב ביותר, וכמעט היחיד, שבו ניתן לראות עצי קאורי בניו זילנד. חוץ מסופרמרקט ענק של וולוורת` (כבר אמרתי שניו זילנד מאוד דומה לאוסטרליה?) אין שום דבר מעניין בעיר הזאת. לכן נכנסנו לסופר לעשות קניות בעודנו עושים קניות, מזהים אותנו זוג קיווים (ניו זילנדים בכינויים המפורסם) מבוגר, ושואלים אם אנחנו ישראלים. לאחר שיחה של כמה דקות, התברר ששמם הוא ברברה ונוויל לוגן, והם חברים בארגון ה"היט". הבית שלהם מרוחק רק כ-34 ק"מ מדאגאביל, וכמובן שהוזמנו לישון את הלילה בביתם. אכלנו ארוחת ערב קלה על הטיילת בעיירה, ויצאנו בחשיכה לעבר ביתם של הלוגנים. לקח חשוב שעוד הספקתי ללמוד באוסטרליה הוא שמקום לינה חייבים למצוא לפני שמחשיך, על אחת כמה וכמה כשמדובר במבצע שלם למציאת בית קטן ביער ענק. כך מצאנו את עצמנו משוטטים בכבישי עפר תלולים ומפותלים, כשמסביבנו חושך מוחלט ובחוץ קור מקפיא. כמובן שפספסנו את הבית והתחלנו להתברבר באזור במשך שעות. בדיוק אז,כשחשבתי לעצמי כמה אידיוט אני שאני לא מיישם לקחים, מצאנו איכשהו את הבית.

נרגענו קצת מהסיטואציה המלחיצה והתחלנו לטפס על הגבעה שמובילה לבית עצמו מהכביש הראשי (אם אפשר לקרוא לכביש עפר "ראשי"), כשלפתע נפל האגזוז של האוטו באמצע העלייה. כדי להוסיף לחגיגה, המנוע נדם וסירב להידלק מחדש. נסיונות דרדור של האוטו לאחור הסתיימו כשהוא גם תקוע בתוך תעלה צדדית ללא שום יכולת לצאת ממנה, גם אם האגזוז היה מחובר והמנוע עובד. מצאנו עצמנו שוב במצב קצת מביך ומלחיץ, כאשר אנחנו באמצע יער חשוך, האוטו תקוע, הפנסים שלנו לא עובדים, ואפילו ברברה ונוויל עדיין לא הגיעו (היינו אמורים לחכות להם בבית). חשבנו שגרוע מכך לא יכול להיות. טעינו. זוג עיניים של חיה מסוימת נתקלו בקרני האור של הפנסים שלנו וגרמו לנו לברוח בריצה למקום מסתור כאשר פלשבקים מהסרט "פרוייקט המכשפה מבלייר" החלו להופיע לי במוח. כך עברו רבע שעה של חוסר אונים וקור מקפיא עד שברברה ונוויל הגיעו. האנשים האלה כל כך מקסימים שמיד הם השרו עלינו אוירה רגועה והעלנו חיוך על פנינו החיוורות. אפילו העיניים שראינו קודם לכן היו של הכלבה החמודה שלהם שאפילו זבוב לא יכולה להרוג. לאחר כוס קפה עם הלוגנים, הלכנו לישון כשאנחנו יודעים שמחר בבוקר נקום לנוף מדהים מצד אחד, ולאוטו בלי אגזוז מצד שני...

אכן כך היה. הנוף שנשקף מהחווה הקטנה של הלוגנים היה כל כך פסטורלי ויפה, שבא לבכות, הסוס הלבן, הכבשה ושני הטלאים שלהם רק הוסיפו לכך. מצד שני אוירת המושלמות קצת נפגעה, ברגע שגילינו שהגמדים של היער לא הגיעו באמצע הלילה לתקן את האגזוז והותירו לנו להתמודד עם התענוג. ברברה התקשרה למוסכים הקרובים, ונוויל עזר לנו לחלץ את האוטו מן התעלה, ומשם נסענו למוסך שכבר חיכה לנו וידע בדיוק מה הבעיה. כעבור כשעה כבר היינו אצל הלוגנים בחזרה, נהנים מהנוף ומהרגשת הביתיות, כאשר בערב מחכה לנו סיור לילי ביער הקאורי הסמוך במטרה למצוא את ציפור הקיווי- הציפור הלאומית של ניו זילנד. את הסיור הזמינה לנו ברברה והוא היה מודרך על ידי מדריכה מבוגרת שחילקה לנו פנסים והסבירה לנו כל מיני דברים על היער ועל החיות בו. כמובן שקיווים לא ראינו, אך צלופחים ולובסטרים קטנים דווקא כן. מעצי הקאורי הענקיים היה קשה להתרשם בלילה, אבל התולעים הזוהרות שמתיישבות על השורשים של הגזעים שנפלו הן בהחלט מחזה מדהים. סך הכל ה- $15 ששילמנו כל אחד עבור הסיור לא מצדיקים את מה שקיבלנו, ובהחלט אפשר לעשות את הסיור בלי מדריך, אך אולי אם הייתי רואה קיווי הייתי מדבר אחרת...

לתחילת הכתבה

לכיוון ניינטי מייל ביץ'

למחרת בבוקר, הפרידה מנוויל ומברברה היתה די קשה בשבילי. מאוד נקשרתי לשניהם בשני הלילות שבילינו בחברתם, והבטחתי לחזור אליהם בסוף הטיול. ככלל, אני חושב שהפגישה איתם היתה אחת מהחוויות הטובות ביותר שעברתי בטיול. הנקודה הבאה שלנו על הקאורי קוסט היתה אגמי קאי איווי Kai-iwi lakes, כשבדרך הספקנו לעצור להצצה קטנה על עץ קאורי ענק בשמורת Waipoua. העץ נמצא על הכביש ויש חניה במקום, כך שקל מאוד לזהות אותו. אגם Taharoa הוא הגדול מבין שלושת האגמים, והוא מלא במים נקיים להפליא בצבע טורקיז, כשמסביב מקיפים אותו עצי ברוש. קצת הזכיר לי את אגם מקנזי מפרייזר איילנד באוסטרליה. אפשר לשחות ולדוג באגם, ואם רוצים גם יש אתר קמפינג צמוד. באמת מקום מקסים. 
 
מכאן המשכנו לעבר העיירה קאיטאייה Kiataia, כשבדרך חולפים על פני נופים נפלאים של גבעות והרים ירוקים אל מול חופים ומפרצים יפים ועיירות ניו זילנדיות טיפוסיות כמו Oponini ו- Owpore. בדרך גם עברנו בראוונה Ruwene, משם לקחנו מעבורת המחברת אותנו לדרך המהירה לקאטאיאה, וחוסכת סיבוב שאף במפה נראה גדול ומסורבל. המעבורת עולה 12 דולר לרכב ונהג ועוד $2 לכל נוסע. היא יוצאת כל שעה מראוונה. כשהגענו לקאטאיאה בחרנו לישון באכסניה, ונכנסנו לאכסניית Hike & Bike של YHA ברחוב הראשי בעיר. סיור קצר באכסניה הראה שהאכסניה די ישנה ומגעילה, ולא נראה במקום אף אחד מתחת לגיל 40. החלטנו להישאר קצת במקום כי שמענו שבעל הבית נורא אוהב ישראלים והוא "ידאג" לנו. כך חיכינו כמה דקות בין הטיפוסים המוזרים שהיו שם, עד שהגיע דייב בעל האכסניה. מהר מאוד גילינו בנאדם נחמד מאוד ומצחיק רק ממבט עליו. ההנחה הרצינית שהוא עשה לנו (כמעט 5 דולר) וההתלהבות שהוא הראה כשהוא שמע שאנחנו ישראלים גרמו לנו להישאר שם למרות הכל. את הערב העברתי בשיחה עם דייב על כוס קפה (הרבה כוסות) וסיגריה (הרבה סיגריות), על כל נושא שבעולם, וגיליתי בנאדם מקסים שאוהב ישראלים בגלל שהם ישראלים וככה הוא זוכר אותנו לטובה מהתקופות שהוא היה מתנדב בקיבוצים חצרים וכפר הנשיא. אם אתם באזור שווה לקפוץ לדייב לכוס קפה, גם אם אין תוכניות להישאר במקום. הוא ישמח מאוד לראות ישראלים ולהראות את דגל ישראל הענק שתלוי לו בחדר לצד חולצה צבאית מגוהצת ושמורה להפליא...

קאטאיאה משמשת כנקודת יציאה לחוף ניינטי מייל ביץ` שנמצא בחצי האי אאופורוי Aupouri Peninsula. הוא יותר נכון "סיקסטי מייל ביץ`", כיוון שהוא לא ממש לאורך של 90 מייל, אך עדיין הוא מהווה אטרקציה לנוסעים ומטיילים באזור, כיוון שאפשר לנסוע עליו עם רכב רגיל ולא בג`יפ. ההגעה לכביש היא דרך כביש F1 היוצא מקאטאיאה, ומשם פשוט לעקוב אחר השלטים המכוונים לחוף. מחשש שהאוטו הרעוע שלנו לא יעמוד בנסיעה וכיוון שתמונות של מכוניות שהגג שלהן רק מציץ מעל המים, שראינו אצל דייב באכסניה, קצת הפחידו אותנו, החלטנו לנסוע על הכביש הסלול עד שהוא נגמר ב- Te puhi, ומשם להמשיך עוד כ- 20 ק"מ על כביש עפר לקייס ריאנגה, הנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד. בדרך עוד עברנו בדיונות הענקיות והתלולות של טה פאקי. נוף של דיונות הצץ לפתע מתוך כל הירוק הזה תמיד מדהים אותי, וכאן אפילו כפליים, כיוון שהדיונות כל כך גדולות ותלולות.

גלישת חול על הדיונות על גלשן בוגי מאוד פופולרית כאן, ולמזלי מצאתי אנגליה עם גלשן כזה שהעדיפה לותר על התענוג ונתנה לי להנות ממנו. חוויה נחמדה ללא ספק. קייפ ריאנגה נחשב בעיני רבים לנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד, אך הם טועים. הנקודה אמנם צפונית מאוד, אך ישנה נקודה יותר צפונית הנמצאת כ- 30 ק"מ מזרחית לה. עדיין ההגעה לקייפ ריאנגה והמגדלור הנחמד בקצה הגבעה מותנים הרגשה חזקה של קצה העולם ימינה, והנוף למרות שאינו עוצר נשימה בהחלט מרשים. החיבור של האוקיאנוס השקט עם הים הטזמני מתרחש בדיוק מתחת לנקודה, ואפשר לראות במקום החיבור מערבולת גדולה וגלים גבוהים המתנגשים אחד בשני משני הכיוונים. נחמד. התחנה הבאה היתה ביי אוף איילנדס על החוף המזרחי של הנורת`לנד. הגענו למשפחת בורן, שם פגשנו את בריאן וקורה שאירחו אותנו נפלא בחוות הפרחים שלהם, הנמצאת כמה ק"מ דרומית לקרי קרי Keri keri. ארוחת ערב אכלנו ב"מסעדת ירושלים" בקרי קרי (Cobblestone mall) שם זכינו להרגיש את טעמו של האוכל הישראלי (שלפי דעתי הוא הכי טוב בעולם), להנות מכך מאוד, וגם לשבת על קפה ערבי עם אשר, הבעלים. אח, כמה התגעגנו לאוכל הזה... ולקפה אמיתי...

לתחילת הכתבה

פאהיה ופאנגריי

העיירה קרי קרי מהווה את החלק הצפוני של ביי אוף איילנדס, אך את הנופים המדהימים של המפרץ רואים בעיקר מהעיירה פאהיה Paihia, בעוד קרי קרי ידועה יותר כעיירה של תרמילאים שמגיעים לעבוד בחקלאות ומוצאים עבודה באזור באמצעות האכסניות שבעיירה. פאהיה נראית יותר כמרכז התיירותי של האזור, אך פרט לנופים המדהימים הנשקפים מהגבעות שלה, אין יותר מדי מה לעשות במקום, חוץ משייט בין האיים שבמפרץ. כל האזור ידוע בניו זילנד כאתר הראשון שבו התישבו האירופאים בארץ הזו, ולכן יש לאזור חשיבות היסטורית, וכיום האזור מלא באתרים היסטוריים שונים ומיצגים היסטוריים של ניו זילנד והעם המאורי.

מפאהיה המשכנו לפאנגריי Whangarei. פאנגריי היא העיר הכי גדולה ומרכזית בנורת`לנד, אך אין בה עניין רב למטיילים. אנחנו בחרנו להשתכן אצל אחת המשפחות הותיקות של ארגון ה"היט"- מרק ומייפני מלקום. כשהגענו לביתם המשקיף על הנוף היפה של נמל העיר, גילינו הפתעה. כעשרה אנשים בגיל הזהב חיכו לנו בסלון, כשעל השולחן עמוסים מאכלים רבים מהר מאוד הבנו שהחגיגה לא לכבודנו, אלא עבור אסתר לבר, אישה אנגלית בגיל העמידה שמקדישה את חייה לחיפוש יהודים במקומות הכי רחוקים בעולם והבאתם לארץ בעזרת הסוכנות היהודית. לאחר ארוחה דשנה, שהגיעה בדיוק במקום לאחר שלא אכלתי כלום כל היום, התפנינו לשמוע את סיפוריה של אסתר במסעה האחרון לחיפוש יהודים ב... סיביר, מונגוליה, נפאל ובורמה. האישה המדהימה הזאת פשוט מקדישה את חייה לכך, וכדי למצוא יהודים במקומות האלה (והיא אכן מצאה כאלה), היא עברה אירועים שיביישו אפילו את חייו של סוכן מוסד ותיק. פשוט מדהים. כל הערב שלושתינו היינו מעין צ`ופר לחברים של מרק ומייפני שבאו לשמוע את אסתר והתייחסו אלינו כאילו היינו הנכדים שלהם לפחות. אני אישית הייתי בהלם מטוב הלב של האנשים הללו ולא כל כך הבנתי למה הם עושים את כל זה בשבילנו, אך לאט לאט אני מתחיל להבין. בנוסף לכך קיבלתי הבטחה מאסתר, שבאם אגיע בעתיד לטיול בממלכה הבריטית אני אזכה להתארח אצל משפחות כאלה בכל רחבי הממלכה. אולי זה היעד הבא...?

למחרת קמנו בבוקר, ואחרי סדרת צילומים עם אסתר והזוג מלקולם, יצאנו בדרכנו חזרה לאוקלנד. כדי להקשות עלינו קצת יותר, האוטו הבעייתי של לירז ואורית החליט לשבות ב- Workworth, כשעה וחצי צפונה מאוקלנד. בעודנו ממתינים לחבר מהממס"י המקומי (AA), שיגיע להציל אותנו, גילינו את מסעדת Burger Off. מסעדה צבעונית במרכז הרחוב הראשי של העיירה השוממת, כשבחזית המסעדה יש שלט ענק- "Recomended by Lonely Planet". עכשיו היא גם מומלצת על ידי כתב למטייל. חובה, חובה, חובה. למי שאוהב בשר והמבורגרים, כאן הוא ימצא את ההמבורגר הכי טעים בחצי הכדור הדרומי. באחריות! גם הבנות שאכלו את המנה הצמחונית במקום התלהבו מאוד, כך שגם לצמחונים המקום גן עדן, בגן עדן...

כשהגענו לאוקלנד, נחתנו חזרה אצל טריש המקסימה. בהחלטה הדדית החלטנו שאנחנו לא באותו ראש, אני והבנות, וקבענו שכל אחד ימשיך לדרכו.

בהתחלה חשבתי שה- ACB זה המקום הכי טוב להכיר אנשים כדי לצאת לטיול- טעיתי. הבית של טריש הוא ה-מקום באוקלנד להכיר ישראלים. פשוט כל ישראלי שעובר באוקלנד עוצר אצל טריש לעשות את הכרטיס של ה"היט", להתארח או סתם לשבת על כוס קפה ו"להסתחבק" עם כל הישראלים מול אלבומי התמונות שלה. האישה הזאת פשוט נמצאת במרכז של קהילת המטיילים הישראלים באוקלנד, ויודעת מכירה את כולם, ואם מחפשים ישראלים או רוצים לדעת מה שלום איציק ואיזה מכונית קנתה יעל, צריך לשאול את טריש. כשהגעתי לטריש מצאתי את עצמי עם עוד 6 ישראלים בביתה הקטן (יש אגדה שמספרת שפעם היא אירחה 30 ישראלים בלילה אחד), ישן, כמו מלך, על מזרון בסלון עם כולם, פשוט כיף!

לתחילת הכתבה

אזור הקורומנדל

המטרה עכשיו היתה למצוא מישהו עם אוטו ולהמשיך איתו דרומה. בינתיים הגיע עומר, חבר ותיק מהטירונות, וגם השתכן אצל טריש. העברנו את הזמן במשך יומיים בנסיון למצוא לו מכונית, וללא הצלחה. שוק המכוניות באוקלנד בתקופה הזו של השנה לא מלא במבחר מכוניות, אך עם זאת פגשתי יותר מחמישה ישראלים שקנו מכונית ביומיים שהייתי באוקלנד, כך שתמיד יש תקווה. בינתיים אני מצאתי לי את צחי ואורן, הנוסעים דרומה, והצטרפתי אליהם. נפרדתי מטריש ומהחבר`ה והבטחתי לטריש שגם אליה אני עוד אחזור...היום הראשון עם צחי ואורן היה בעיקר יום התארגנויות. מטריש לקחנו בהשאלה ממחסן ציוד הקמפינג שלה (ציוד שעובר מישראלים לישראלים המטיילים פה) קצת מחבתות, גזיה, כלים ותבלינים, עשינו קצת קניות בסופר המקומי ("puctim store", הכי זול בניו זילנד ) ויצאנו לדרך דרומה לעבר חצי האי קורומנדל Coromandel.

התחנה הראשונה היתה העיר תמז Thames. קבענו עם שירלי מארגון ה"היט" שאנו באים להתארח, וכך היה. הגענו וגילינו אישה שקטה ומקסימה שגרה בגפה בבית ענק, והחבר`ה הצעירים שבאים להתארח אצלה עושים לה קצת שמח בלב. חצי האי קורומנדל הוא חלקו העיקרי של מחוז קורמנדל. הכבישים המפותלים העוברים בין הרים וגבעות ירוקות וחופים, מהיפים ביותר באי הצפוני, הופכים את האזור ליעד תיירותי גדול בקיץ הניו זילנדי.

המטרה שלנו היתה להגיע לחוף המים החמים הנמצא בצד המזרחי של האי, אך כדי להגיע אליו צריך להצפין על הצד המערבי עד לעיירה קורומנדל ומשם לפנות ימינה לכיוון הצד המזרחי של חצי האי. הכביש מתמז עד לעיירה קורומנדל עובר ברובו ממש על שפת הים ונותן תחושה כאילו המים מדגדגים את הגלגלים. השקיעות בחלק הזה פשוט מדהימות. אזור חופי הרחצה של האהיי hahai מפורסם בעיקר בזכות חוף המים החמים hot water beach, שבו ניתן לחפור שוחות בחול ולשכב במים החמים הממלאים אותן. שמעתי רבות על החוף הזה ולא ממש הצלחתי להבין מה בדיוק קורה שם. איך יושבים בתוך בור בחוף הים (עם מים קפואים) ופתאום יש מים חמים? גם כשממש הגעתי לחוף והתחלתי ללכת עליו מהחנייה לכיוון איפה שכולם הולכים, בדקתי את הנחלים הקטנים הנשפכים לים, והמים בהם היו קרים מאוד. עד שלפתע ראיתי חבורה גדולה של אנשים יושבים להם במה שנראה כארגז חול ענקי, כשאתי חפירה תקועים בחול לידם ו... אדים יוצאים מהאדמה. פשוט לא ייאמן!

בחלק מהאיים בחוף עובר מתחת לחול זרם של מים רותחים. רותחים ברמה שאי אפשר להניח את הרגל בהם למשך יותר מכמה שניות. אנשים פשוט יושבים להם בגומות ונהנים מהמים כאילו היו בתוך ג`קוזי באתר ספא יוקרתי. מהר מאוד השאלנו אתי חפירה מהמקומיים והתחלנו לחפור לעצמנו גומה ענקית שתספיק לשלושתנו. החפירה די קשה, ומצריכה הרבה זמן שעובר לאט מאוד כאשר מסתכלים בקנאה אין סופית באלו שיושבים לידנו בתוך הגומה המוכנה שלהם. למזלנו, זוג תיירים, שמאס בישיבה במים החמים, פינה לנו את המקום כדי לחסוך לנו עבודת פרך וכוויות ברגליים. לאחר זמן ממושך שישבנו בגומה שלנו, נהנים מכל רגע, אני יכול לומר בוודאות שזאת החוויה הכי כיפית שהיתה לי בטיול. חובה! רק צריך לבדוק במשרדי המידע הפזורים באזור מה הן השעות המומלצות להגיע לחוף, ולהיזהר מלהיכנס לים עצמו, כיוון שיש באזור סכנת מערבולות תת ימיות חמורה!

את הלילה העברנו בבית משפח ג`ונסטון. פיטר ורוז גרים בבית מבודד על הדרך מפיטיאנגה Phitianga לקורומנדל העיירה. כדי להגיע לביתם, צריך לחנות את האוטו בחניה מאולתרת ולחצות גשר חבלים על פני נחל קטן.. פשוט מקום מדהים לחיות בו. אם עדיין לא הזכרתי את העובדה, שאם רוצים להכיר את הניו זילנדים האמיתיים, שחיים כמו ניו זילנדים אמיתיים, המפגש עם משפחות ה"היט" יעשה את העבודה מעל למצופה. לאחר ארוחת ערב שהכנו אנחנו לעצמנו ולפיטר ורוז, נהננו מהמוזיקה שניגן לנו פיטר ושיחה על מה בדיוק יש שם למעלה, הלכנו לישון, כשמחר התכנון היה לצאת לטרק קצר בשמורת קורמנדל. מזג האויר הקודם שיבש את התוכניות המקוריות, והסתפקנו בביקור בחוף הקתדרלה Cathedral Cove, הנמצא גם הוא באזור חופי Hahai. כשמחנים את הרכב בחניה לפני הכניסה למסלול, אפשר להתרשם מהנוף המדהים של החוף והאיים המקיפים אותו. לצערנו, השמיים היו אפורים מדי כדי באמת להנות מהנוף, אך המערה בחוף עצמו חיפתה על כך. חוף יפהפה עם מערה שנראית יותר כמנהרה מתחת לסלע ענק הנשבר לים. הזדמנות מצוינת לבדוק את יכולת הצילום שלכם...

מכאן חזרנו לעוד לילה אצל פיטר ורוז, וכרגע אני יושב על הערסל בגינה מול הנוף הפסטורלי ומחכה שהכביסה תתייבש, כדי שנוכל לצאת כבר לכיוון ריטוריאה, היעד הבא שלנו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×